|
א
ת
הסיפור הבא סיפר רבי ישראל שפירא,
הרב
מבולז'וב,
שהיה
עד לו בעת שהותו במחנה הריכוז
יאנובסקה:
בכל
בוקר,
עם
עלות השחר,
הגרמנים
נהגו להובילנו אל מחוץ למחנה
ליום של עבודה קשה שהסתיים רק עם
רדת החשכה.
כל
זוג עובדים קיבל מסור ענקי והיה
צריך לנסר את מכסת בולי העץ שלו.
בגלל
התנאים האיומים ששררו במחנה
ומנות הרעב שהיינו אמורים להתקיים
מהן,
רובנו
בקושי יכולנו לעמוד על רגלינו.
אך
המשכנו לנסר,
ביודענו
שחיינו היו תלויים בכך.
כל
מי שהתמוטט במהלך עבודתו או שלא
הצליח לנסר את המכסה היומית שלו,
היה
נהרג במקום.
יום
אחד,
בעודי
דוחף ומושך את המסור הכבד יחד עם
שותפי,
ניגשה
אליי אישה צעירה מקבוצת העבודה
שלנו.
חיוורון
פניה הסגיר את היותה במצב פיזי
חלש ביותר.
"רבי",
היא
לחשה לי,
"יש
לך סכין?"
מיד
הבנתי את כוונתה וחשתי איזו
אחריות כבדה מונחת על כתפיי.
"בתי",
התחננתי
בפניה,
כשאני
משתדל לגייס את כל האהבה והשכנוע
שבלבי כדי להניאה מן המעשה שאותו
היא מתכננת.
"אל
תיקחי את חייך.
אני
יודע שחייך כעת הם גיהינום עלי
אדמות,
שהמוות
נראה כמו שחרור מבורך ביחס אליו.
אך
אסור לנו לאבד תקווה אף פעם.
בעזרת
השם,
נשרוד
את המבחן הזה ונגיע לימים טובים
יותר".
אך
האישה נראתה כאילו אינה שומעת
את דבריי כלל.
"סכין",
היא
שבה ואמרה.
"אני
מוכרחה סכין.
עכשיו.
לפני
שיהיה מאוחר מדי".
באותו
רגע,
אחד
השומרים הגרמנים הבחין בנו לוחשים
וניגש אלינו.
"מה
היא אמרה לך?"
תבע
לדעת.
שנינו
קפאנו על עומדנו.
שיחה
בשעת העבודה הייתה עבירה חמורה.
רבים
מיושבי המחנה נורו על המקום בשל
פשעים קטנים בהרבה.
האישה
הייתה הראשונה להתאושש.
"ביקשתי
ממנו סכין",
היא
אמרה.
לאימתי
הרבה,
כיוונה
אז את בקשתה לשומר:
"תן
לי סכין!"
גם
הגרמני ניחש את כוונתה,
וחיוך
שטני ריחף על שפתיו.
אין
ספק שראה את גופות האנשים שמרוב
ייאוש השליכו את עצמם בלילה על
הגדר החשמלית שסבבה את המחנה,
אך
זה יהיה מחזה חדש עבורו.
בעודו
מחייך,
שם
ידו בכיסו ונתן לה סכין קטנה.
האישה
לקחה את הסכין ומיהרה חזרה לעמדת
העבודה שלה.
היא
רכנה מעל חבילת סמרטוטים קטנה
שהניחה על בול עץ.
פתחה
את החבילה והוציאה ממנה תינוק
זעיר.
לפני
עינינו הנדהמות,
היא
מלה את התינוק בן השבוע במהירות
ובמיומנות רבה.
"ברוך
אתה אדוני אלוקינו מלך העולם",
אמרה
בקול צלול,
"שקידשנו
במצוותיו וציוונו להכניסו בברית
אברהם אבינו".
בהחזיקה
את הילד בזרועותיה,
הרגיעה
אותו ואז פנתה לשמים:
"אדון
עולם!
לפני
שמונה ימים נתת לי ילד.
אני
יודעת שלא הוא ולא אני נשרוד זמן
רב במקום הארור הזה.
אבל
עכשיו,
כשתיקח
אותו חזרה,
תקבל
אותו כיהודי שלם".
"הסכין
שלך",
היא
אמרה,
והגישה
את החפץ הקדוש חזרה לגרמני.
"תודה!"
|
