גמרא, בבא מציעא כד: ההוא גברא – לא מייאש.

התהליך:

בלשון
הגמרא:

בלשוננו:

סיפור

ההוא גברא דאשכח ארבעה זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן אתא לקמיה דרב יהודה א"ל זיל אכריז

אותו אדם שמצא ארבעה זוזים שצרורים בסדין ומושלכין בנהר בירן.
בא לפני רב יהודה,
אמר לו (רב יהודה למוצא)
לך הכרז.

קושיא על הסיפור

והא זוטו של ים הוא

הרי זה מקרה של זוטו של ים (או שלוליתו של נהר – ובכל מקרה)
לכאורה הבעלים התייאש!
אז למה רב יהודה אומר למוצא להכריז?

יישוב הקושיא

שאני נהר בירן כיון דמתקיל לא מיאש

שונה נהר בירן,
מכיון שיש בו הרבה סכרים ומכשולים,
המאבד חושב שהמציאה תתפס באחד הסכרים והמכשולים ולכן הוא לא מתייאש.

נסיון ליישב את אחד הספקות

והא רובא כנענים נינהו ש"מ אין הלכה כר"ש בן אלעזר אפי'
ברוב כנענים

והרי הרוב שנמצאים בסביבות נהר בירן כנענים הם,
אם כך אתה שומע מהסיפור הזה שאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב כנענים!

דחיית הנסיון

שאני נהר בירן דישראל סכרו ליה וישראל כרו ליה כיון דישראל סכרו ליה אימור מישראל נפל וכיון דישראל כרו ליה לא מיאש

שונה נהר בירן שיהודים הם אלו שעשו את הסכרים שבו וישראל הם אלו שכורים וחופרים בנהר ומנקים את האפיק שלו כדי שהמים שלו יזרמו.
מכיון שיהודים סכרו אותו – אמור שהמציאה נפלה מיהודי,
ומכיון שיהודים חופרים ומנקים אותו – המאבד לא מתייאש.