נשוא:
גמרא,
בבא מציעא כה עמוד ב:
אבידות שלא יגע בהן – הלכה למעשה
מחבר:
אייל מימון
כיתה:
ה
בע"ה
אבידות
שלא
יגע
בהן
–
הלכה
למעשה
תחום
התוכן
בגמרא
–
בבא
מציעא
כה:
מצא
אחר
הגפה
–
לפנות
לה
כלים
קטנים.
שו"ע
אדה"ז
חושן
משפט
הלכות
אבידה
ופקדון
סעיפים
יב–טז
יב וכל זה כשמצא דרך נפילה,
אבל המוצא בדרך הנחה שניכר הדבר שהונחו שם מדעת,
בין מעות,
בין שאר חפצים,
בין שיש בהם סימן,
בין שאין בהם סימן – אם מצאם במקום המשתמר לגמרי,
הרי זה לא יגע בהם.
אפילו הוא מקום המופקר לכל,
אלא שהוא מקום מוצנע – כגון מכוסה בתוך האשפה שברשות הרבים והיא קבועה שאינה עשויה להיפנות,
או בתוך גל של אבנים מכותל ישן שנפל וכל כיוצא באלו אם הם במקום שרוב ישראל עוברים שם,
לפי שאין זו אבדה שמוזהר עליה להשיבה,
כיון שמדעת בעליה הונחה שם וגם עתה אפשר שדעתם עליה ולא שכחוה כלל,
אלא שהטמינוה על איזה זמן,
עד שיחזרו למקום זה.
אבל,
אם ניכר הדבר ששכחוה –
כגון מעות שהעלו חלודה,
שניכרין שהן כאן מזמן רב ובוודאי שכחו הבעלים אנה הצניעו,
ונואשו מהן – כי אין דעתם סומכת כלל שימצאם אחד ויכריז,
כיון שהצניען במקום צנוע ומשתמר,
לפיכך הרי הן של מוצאן,
אפילו אם יש בהם סימן בכיס.
במה דברים אמורים?
כשטמונים במקום פרוץ וגלוי,
אבל מצאן נתונים בחצר חבירו בגל או בקרקע – תולין אותו בבעל הבית ולא יגע בהן אף על פי שהעלו חלודה,
לפי שדרך בעל הבית להניח חפציו ימים רבים טמונים בחצר המשתמרת לדעתו שהיא כביתו:
יג ואפילו המוצא דבר שאינו טמון ומונח,
בענין שיש להסתפק אם בא שם בדרך הנחה או בדרך נפילה – הרי זה לא יגע בו אם הוא מקום המשתמר,
אפילו הוא מקום הפקר,
רק שהוא מקום צנוע,
שאין דרך בני אדם לילך שם כלל.
ואפילו דברים שיש בהם סימן ורוצה ליטלם ולהכריז – אינו רשאי,
כי שמא הצניעו בעליהם ונמצא זה מטריחם בחנם לרדוף אחריה,
וגם שמא לא ידעו בהכרזתו.
ואם עבר ונטל להוליכם לביתו ועדיין לא הוליכם – יחזירם למקומן.
ואם כבר הוליכם לביתו – לא יחזירם,
כי שמא בתוך כך כבר באו הבעלים לאותו מקום וחפשו ולא מצאום ולא יחזרו לחפש עוד שם,
ואם יחזירם זה לשם נמצא מפסידם.
אלא,
אם יש בהם סימן – יכריז,
ואם אין בהם סימן – יהא מונח עד שיבא אליהו.
ולא יטלם לעצמו,
כי שמא לא נתייאשו הבעלים עדיין מהם כשבאו לידו ונמצא שבאו לידו באיסור:
יד במה דברים אמורים?
כשמצאם במקום המשתמר לגמרי,
שאין זו אבדה שחייב בהשבתה.
אבל,
אם מצאם במקום שאינו משתמר לגמרי,
כגון אחורי הגדר בשדה או בשבילין שבשדות,
אף על פי שמשתמר שם קצת,
אם יש בו סימן – נוטל ומכריז כדי להשיב אבדה לבעליה אפילו הוא ודאי הינוח.
ואם אין בו סימן – לא יטול,
אפילו ספק הינוח,
שכיון שהוא מקום המשתמר קצת,
אפשר שהצניעוהו בעליו לפי שעה ומיד ישובו לקחתו ולא ימצאוהו.
ואם עבר ונטלו ולא הוליכו לביתו – יחזירנו למקומו,
הואיל ואינו יכול לקיים בו מצות השבת אבדה לבעליה כיון שאין בו סימן.
ואם הוליכו לביתו –
יהא מונח עד שיבא אליהו מטעם שנתבאר.
והיאך מצינו בהינוח דבר שאין בו סימן?
והלא יכול ליתן סימן במקומו!
מצינו בגוזלות מקושרות העשויות לדדות,
שהאובדן מתייאש מהן,
שסובר שידדו ממקום ששכחן שם ואין לו בהם סימן אחר.
והקשר אינו סימן –
כגון שמקושרים בכנפיהן,
שכל העולם קושרין אותן כך:
טו ואם מצא במקום שאינו משתמר כלל,
אם יש בו סימן – נוטל ומכריז ואם אין בו סימן – הרי הוא שלו.
אפילו הוא ודאי הינוח,
שהניחו ברשות הרבים להקל ממשאו ושכחו שם,
שבודאי נודע לו מיד שהקל ממשאו אחר שעבר ממקום זה ונתייאש ממנו.
אבל,
אם הוא דבר שאפשר שלא נודע לבעליו שכחתו אותו גם לאחר שכבר בא ליד המוצאו,
יהא מונח עד שיבא אליהו:
טז במה דברים אמורים?
בדבר שאפשר לתלות הנחתו בשכחה,
אבל אם אי אפשר לתלות בשכחה,
אלא מדעת הניחוהו בעליו כאן והלכו להם,
אף על פי שלא הניחוהו אלא לפי שעה ומיד ישובו לקחתו – הרי הוא של מוצאו,
אפילו יש בו סימן.
שכיון שבעליו הניחוהו מדעת אפילו לפי שעה במקום שאינו משתמר כלל והלכו להם,
בודאי יש בדעתם שאם יבא אחר ויטלנו – יטלנו,
והרי זה כמו יאוש והפקר ואין זו אבדה שמוזהרים עליה להשיבה כלל,
שנאמר "אשר תאבד"
ולא המאבד מדעתו.
ואם הוא ספק הינוח ויש בו סימן נוטל ומכריז: