גמרא, בבא מציעא כו. ואזדא רב נחמן לטעמיה – כו: אחולי אחליה למנתיה גבי חבריה

התהליך:

בלשון הגמרא:

בלשוננו:

הרחבת שיטת רב נחמן שהובאה לעיל.

ואזדא רב נחמן לטעמיה,

והולך רב נחמן לטעמו,

שיטת רב נחמן בסלע שנפל משניים

דאמר רב נחמן: ראה סלע שנפל משנים – חייב להחזיר. מאי טעמא? ההוא דנפל מיניה לא מיאש, מימר אמר: "מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדאי אלא האי, נקיטנא ליה ואמינא ליה אנת הוא דשקלתיה!".

שאמר רב נחמן:
אם אדם מוצא סלע שנפל משני אנשים (רואה את שניהם מחפשים – וכנראה נפל לאחד מהם)
– חייב להחזיר.
מה הטעם?
ההוא שנפל ממנו לא מתייאש,
הוא אומר:
"מכיון שאדם אחר לא היה עמי אלא זה,
אאחוז אותו (ואכריח אותו להשבע)
ואומר לו:
אתה הוא שלקחת אותו – את המטבע!"

שיטת רב נחמן בסלע שנפל משלשה

בשלשה – אינו חייב להחזיר.
מאי טעמא?
ההוא דנפל מיניה ודאי מיאש,
מימר אמר:
"מכדי תרי הוו בהדאי,
אי נקיטנא להאי – אמר לא שקלתיה,
ואי נקיטנא להאי – אמר לא שקלתיה.

אך אם רואה מטבע שנפל משלשה (שלשה מחפשים – וכנראה המטבע של אחד מהם)
אינו חייב להחזיר.
מה הטעם?
ההוא שנפל ממנו ודאי מתייאש.
הוא אומר:
"מכיון ששניים היו איתי,
אם אוחז לזה (להכריח אותו להודות)
–
יאמר "לא לקחתי אותו",
ואם אוחז לזה – יאמר "לא לקחתי אותו".

דיוק של רבא בדין סלע שנפל משלשה

אמר רבא: האי דאמרת בשלשה אינו חייב להחזיר, לא אמרן אלא דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד,
אבל אית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד – חייב להחזיר. מאי טעמא? אימור שותפי נינהו ולא מיאשו.

אמר רבא:
זה שאמרת שבשלשה הוא לא חייב להחזיר,
לא אמרנו אלא שאין בו (במטבע)
סכום של שוה פרוטה לכל אחד מהשלשה,
אבל אם יש בו שוה פרוטה לכל אחד ואחד – חייב להחזיר.
מה הטעם?
אמור ששותפים הם והם לא מתייאשים – מכיון שהם לא חושדים אחד בשני בגנבה אלא בטוחים שמישהו מהם רצה לצער את השני והוא מצא את הסלע אבל מחביא אותו אצלו – ותכף יחזיר.

גירסה אחרת לדברי רבא

איכא דאמרי: אמר רבא: אע"ג דלית ביה אלא שוה שתי פרוטות – חייב להחזיר. מאי טעמא? אימור שותפי נינהו, וחד מנייהו אחולי אחליה למנתיה גבי חבריה.

יש אומרים שכך אמר רבא:
אף על גב שאין בסלע אלא שוה שתי פרוטות – המוצא חייב להחזיר.
מה הטעם?
אמור ששותפים הם ואחד מהם מחל על חלקו לחברו ואז יש בסלע שוה פרוטה לכל אחד מהשניים ומכיון שהם שותפים הם לא התייאשו.