גמרא, בבא מציעא כז. איבעיא להו – כז: לא, בעדים.

התהליך:

בלשון הגמרא:

בלשוננו:

הצגת הבעיה

הוקשה להם,
לחכמים:
השבת אבידה בסימנים – האם היא מהתורה או שהיא תקנת חכמים?

שאלת מאי נפק"מ

מה יוצא לך ממנה?
כלומר,
מה זה משנה?

מציאת הנפקא מינה

להחזיר גט של אשה שאבד מהשליח על פי סימנים.
אם אתה אומר אומר שסימנים הם מהתורה – מחזירים,
ואם אתה אומר שסימנים הם מדרבנן – כאשר חכמים עושים תקנה – הם יכולים לעשות אותה בממון – שאלו המקרים הרגילים של השבת אבידה,
אבל בעניני איסור,
כמו אשת איש,
חכמים לא יכולים לתקן תקנה,
ולכן לא יחזירו את הגט לשליח בסימנים.

נסיון הוכחה ראשון לכך שסימנים מהתורה.

בא שמע:
"אף השמלה היתה בכלל כל אלו,
ולמה יצאת?
להקיש אליה ולומר לך,
מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנין ויש לה תובעין חייב להכריז,
אף כל דבר שיש לו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז".

וממילא,
מכיון ש"שמלה"
נכתבה בתורה לצורך זה,
הוכח מכאן שהשבת אבידה בסימנים היא מהתורה.

דחיית הנסיון.

התנא היה צריך את הראיה משמלה כדי לומר שיש להשיב רק דבר שיש לו תובעים ואילו סימנים נשנו כאן לחינם,
בדרך אגב,
ואין לומר שלומדים מכאן שסימנים הם מהתורה.

נסיון הוכחה שני לכך שסימנים מהתורה.

בא ושמע:
ראינו שהתורה רבתה את המלה "חמור"
בפסוק,
כדי ללמד אותנו שמחזירים חמור בסימני האוכף.

אם כן,
הוכח מכאן,
שהשבת אבידה בסימנים היא מהתורה!

דחיית הנסיון.

אמור,
שריבוי המלה חמור,
בא ללמד אותנו שיש להחזיר את החמור בעדים שיאמרו שהאוכף (הנלוה)
שייך לבעלים,
ולא בסימנים של האוכף,
וממילא אין ללמוד מכאן שסימנים מהתורה.

נסיון הוכחה שלישי לכך שסימנים מהתורה.

בא ושמע:
מהמלים "והיה עמך עד דרוש אחיך אותו"
לומדים שיש לברר שמי שאומר שהוא המאבד איננו רמאי.
וכי איך מבררים שהוא לא רמאי?
האם לא על ידי כך שהוא נותן סימנים לאבידה,
וממילא – סימנים מהתורה?

דחיית הנסיון.

לא.
את הבירור עושים על פי עדים שאומרים שהאבידה שלו.