גמרא, בבא מציעא כז: לימא כתנאי – ומ"ס שומא לאו סימן מובהק הוא. דף עבודה

התהליך:

בלשון הגמרא:

בלשוננו:

נסיון לקשר את המחלוקת אם סימנים מהתורה או מדרבנן למחלוקת אחרת

אמור,
שהמחלוקת אם סימנים מהתורה או מדרבנן,
היא מחלוקת התנאים הבאה:

המחלוקת האחרת

לא מתירים אשה להנשא על פי עדות של אנשים שראו גופה שיש עליה שומא באבר מסוים – כפי שהיה אצל הבעל.

ואלעזר בן מהבאי אומר שכן מקבלים עדות כזו.

נסיון ההוכחה

מה לא בזה הם נחלקים,
שתנא קמא סבר שסימנים הם מדרבנן,
ולכן לא מקבלים סימן כשומא,
ואלעזר בן מהבאי סבר שסימנים מהתורה ומקבלים סימן כשומא?

אפשרות דחיה ראשונה

אמר רבא:
אפשר לומר שלכל הדעות סימנים הם מהתורה,
וכאן הם נחלקים האם שומא זהה מצויה אצל שני אנשים שנולדו באותו זמן.
אחד סבר ששומא מצויה בבן גילו,
ולכן אי אפשר להיות בטוחים שהמת הוא הבעל,
ואחד סבר ששומא לא מצויה בבן גילו – ולכן כן מקבלים את העדות.

אפשרות דחיה שניה

אם תרצה אמור,
שלכל הדעות אין שומא מצויה בבן גילו,
וכאן הם נחלקים האם סימנים משתנים לאחר מיתה (למשל שינוי בצבע השומא).
אחד סבר שסימנים יכולים להשתנות לאחר מיתה,
ולכן לא מקבלים את העדות,
ואחד סבר שסימנים לא משתנים לאחר מיתה ולכן כן מקבלים את העדות.

אפשרות דחיה שלישית

אם תרצה אמור,
שלכל הדעות שומא לא עשויה להשתנות לאחר מיתה,
ולכל הדעות סימנים הם מדרבנן,
וכאן הם נחלקים האם שומא היא סימן מובהק:
אחד סובר ששומא היא סימן מובהק,
ולכן מקבלים את העדות (אפילו עם סימנים דרבנן),
ואחד אמר ששומא אינה סימן מובהק,
ומכיון שסימנים הם דרבנן – לא נתיר אשה בסימן שאינו מובהק.