גמרא, בבא מציעא כז. רבא אמר – משעת אבידה ועד שעת מציאה

התהליך:

בלשון הגמרא:

בלשוננו:

נסיון למצוא משמעות למעשה למחלוקת בין ת"ק ור"י

רבא אמר: פרוטה שהוזלה איכא בינייהו. מ"ד מ"אשר תאבד"
– איכא ומ"ד מ"ומצאתה" ליכא.

רבא אמר:
יש משמעות הלכתית למחלוקת רבנן ורבי יהודה והיא במקרה של אבידה שהיה בה שוה פרוטה כאשר היא אבדה,
ולאחר מכן ערכה ירד – וכאשר היא נמצאה – אין בה שוה פרוטה.

למי שלומד שלא חייבים להחזיר אבידה שאין בה שוה פרוטה מהמלים "אשר תאבד",
מתייחסים לשעת האבידה – וממילא,
יש להחזיר את האבידה,
שכן בשעת האבידה היה בה שוה פרוטה,
ולמי שלומד מהמלה "ומצאתה"
–
הולכים לפי שעת המציאה,
ומכיון שבשעת המציאה לא היה באבידה שוה פרוטה,
אין חיוב להחזיר אותה.

קושיא על הנסיון.

ולמ"ד "אשר תאבד", הא בעינן "ומצאתה"
– וליכא!

אבל גם לפי מי שאומר שלומדים מ"אשר תאבד",
עדיין כתוב גם "ומצאתה"
– וצריך שתהיה שוה פרוטה גם בשעת המציאה – וזה אינו!

הבאת נסיון אחר למצוא משמעות למעשה למחלוקת ת"ק ור"י

אלא, פרוטה שהוקרה איכא בינייהו. מאן דאמר "ומצאתה"
– איכא ומאן דאמר "אשר תאבד" ליכא.

אלא מדובר באבידה שלא היתה שוה פרוטה בזמן שאבדה,
ולאחר מכן התייקרה – וכאשר היא נמצאה,
יש בה שוה פרוטה.

למי שלומד מהמלה "ומצאתה"
–
אזי בשעת המציאה יש בה שוה פרוטה וצריך להחזיר אותה,
ואילו למי שלומד מהמלים "אשר תאבד"
–
אזי בשעת האבידה לא היה בה שוה פרוטה ולכן אין צורך להחזיר אותה.

קושיא על הנסיון השני

ולמאן דאמר "ומצאתה", הא בעינן "אשר תאבד" וליכא!

ולמי שאומר שלומדים מ"ומצאתה",
הרי צריך שיהיה גם "אשר תאבד",
דהיינו שתהיה שוה פרוטה בשעת אבידה,
וזה אינו!

הבאת נסיון שלישי ואחרון למצוא משמעות למעשה למחלוקת ת"ק ור"י

אלא, פרוטה שהוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו. מאן דאמר "אשר תאבד"
– איכא, ומאן דאמר "ומצאתה"
– בעינן דאית בה שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה.

אלא,
מדובר במקרה של אבידה שהיתה שוה פרוטה ברגע האבידה,
לאחר שאבדה – ערכה ירד ולא היתה שוה פרוטה,
אבל אחר כך שוב התייקרה – ואז נמצאה.

למי שאומר שלומדים מהמלים "אשר תאבד"
–
בזמן האבידה היתה שוה פרוטה וגם בשעת המציאה היתה שוה פרוטה.

ואילו,
למי שאומר שלומדים מהמלה "ומצאתה",
יש ללמוד מה"ו"
של המלה "ומצאתה"
שמשעת האבידה ועד שעת המציאה צריך שיהיה בה שוה פרוטה,
וכאן זה אינו – שכן באמצע היא הוזלה.