גמרא, בבא מציעא כז: ת"ש אין מעידין – וטבעת משום דמזייף.

התהליך:

בלשון הגמרא:

בלשוננו:

נסיון הוכחה שסימנים הם מדרבנן

ת"ש: "אין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו" שמע מינה – סימנין לאו דאורייתא.

בא שמע:
לא מעידים על אדם שהוא מת כדי להתיר את אשתו להנשא,
אלא אם העדים ראו את פרצוף הפנים עם החוטם,
אף על פי שיש סימנים בגופו ובבגדיו.

למד ממנה שסימנים אינם מהתורה!

דחיית נסיון ההוכחה

אמרי: גופו –
דארוך וגוץ. כליו –
דחיישינן לשאלה.

אומרים:
הסימנים שמדובר על גופו אינם סימנים מובהקים,
אלא סימנים כגון שהוא גבוה או נמוך.

הסימנים שבבגדים אינם קבילים,
שכן אנו חוששים שמא הוא השאיל את הבגדים שלו למישהו.

שאלת אגב על החשש לשאלה

אי חיישינן לשאלה, חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן?

אם חוששים לשאלה,
איך מחזירים חמור בסימני אוכף?
אולי האוכף שאול?

תשובה על שאלת האגב על החשש לשאלה

אמרי לא שאולי אינשי אוכפא משום דמסקב ליה לחמרא.

אומרים:
אנשים לא משאילים אוכף,
משום שהוא פוצע ומשפשף את החמור (כל אוכף מתאים לחמור שרגיל אליו)

אפשרות נוספת לדחות את נסיון ההוכחה

איבעית אימא, כליו בחיורי ובסומקי.

אם תרצה אמור,
שסימן בכליו הוא גם לא סימן מובהק – אלא סימן כללי,
כגון אמירה שמדובר בכלים לבנים או אדומים,
ולא סימן מובהק.

קושיא על החשש לשאלה

אלא הא דתניא: "מצאו קשור בכיס או בארנקי ובטבעת, או שמצאו בין כליו, אפילו לזמן מרובה – כשר". ואי ס"ד חיישינן לשאלה, כי מצאו קשור בכיס – אמאי כשר? ניחוש לשאלה!

אלא זה ששנינו שאם שליח איבד גט שקיבל,
ולאחר זמן מצא את הגט קשור בכיס או בארנק וטבעת,
או שמצא אותו בין כליו – אפילו אם זה היה לאחר הרבה זמן,
הגט כשר.

ואם עולה על דעתך שחוששים לשאלה,
כאשר מצאו קשור בכיס – למה כשר?
נחוש לשאלה – שמא הוא השאיל את הכיס לאדם אחר,
ואותו אדם קשר בו את הגט,
וזה לא הגט מתאים!

תירוץ הקושיא

אמרי, כיס וארנקי וטבעת לא משאלי אינשי. כיס וארנקי משום דמסמני, וטבעת משום דמזייף.

אומרים שכיס,
ארנק וטבעת אנשים לא משאילים.

כיס וארנק משום שמסמנים (שזה נחשב סימן לא טוב להשאיל אותם לאחרים),
וטבעת משום שאנשים חוששים שיעתיקו את החותם של הטבעת ויזייפו אותו.