נושא
הדף:
גמרא,
בבא
קמא,
דף
ס
עמ'
א

מיועד:
לכיתות י–יב

מחבר:
יעקב
קורצמן

שיטת הרמב"ם בסוגיית ליבה ולבתה הרוח (דף ס.)

1. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה ז

"…ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין."
/השגת הראב"ד/
ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם.
א"א ואיך לא הפליג כמו שמפליג בברייתא אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור.

2. רמב"ם הלכות שכנים פרק יא הלכה ב

אע"פ שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליכה הרוח המצויה המוץ ואת העפר והזיקה בהן פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו.

3. בית יוסף חושן משפט סימן תיח אות ט ד"ה הביא האחד

והרמב"ם כתב בפרק י"ד מהלכות נזקי ממון (ה"ז)
וזה לשונו ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין.

וכתב
הרב
המגיד …
והייתי סבור לתרץ שדעת רבינו לפסוק כאחת מהאוקימתות שנאמרו על זאת הברייתא (ס.)
דאביי ורבא ורבי זירא דלכולהו דברי רבינו קיימים דאביי דאמר התם כי בעינן בלבויו כדי ללבות הני מילי כגון שליבה מצד זה וליבתו הרוח מצד אחר פירוש והלכו שני האשים ונתערבו ומפני זה בדוקא אם לא היה בלבויו כדי ללבות פטור ורבא אמר התם דלהכי פטור כגון שליבה רוח מצויה וליבתו רוח שאינה מצויה פירוש שבשעה שהתחיל ללבות לא היה נושב אלא רוח מצויה ולא היה בשניהם כדי ללבות ואחר כך ליבתו רוח שאינה מצויה ומשום הכי פטור ורבי זירא אמר דצמרא צמורי פירוש שלא נפח ממש אלא בנשימה שחממה ומשום הכי פטור ולפי אוקימתות אלו דברי רבינו כפשטן קיימין ויפסוק רבינו דלא כרב אשי דאמר התם דגרמא בנזקין הוא ופטור בכל גוונא אלא שקשה לי שרבינו עצמו פסק בפרק י"א מהלכות שכנים (ה"ב)
כאוקימתא דרב אשי וצל"ע עכ"ל:

ואני
אומר …
שכל מה שכתב לדעת הרמב"ם קושטא הוא ומה שהוקשה לו ממה שכתב בפרק י"א מהלכות שכנים מתוך לשון הרמב"ם עצמו הוא מתיישב שכתב בפרק י"א מהלכות שכנים (ה"א –
ב)
כלשון הזה מי שעשה גורן בתוך שלו וכו'
צריך להרחיק וכו'.
אף על פי שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליך הרוח המצויה המוץ ואת העפר והזיקה בהן פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו עכ"ל הרי
מבואר
בדבריו
שטעם
הפיטור
הוא
מפני
שאין
נזק
זה
בא
מכח
מזיק
עצמו
אבל
בנדון
דידן
שהנזק
בא
מחמת
מזיק
עצמו
שהוא
מלבה
נקטינן
כאינך
אמוראי
כולהו
דאמרי
חייב:

4. שולחן ערוך חושן משפט סימן תיח סעיף ט

"…ליבה וליבתו הרוח,
חייב.
הגה:
וי"א דאין המלבה חייב אלא כשיש בליבוי שלו כדי ללבות,
ואין ברוח לבד כדי ללבות.
אבל אין בכל אחד כדי ללבות,
או שיש בכל אחד כדי ללבות,
פטור (טור וב"י בשם הראב"ד והרא"ש).
וי"א דהוא הדין אם שנים לבו ואין בכל אחד כדי ללבות,
פטורין (מרדכי פרק הכונס).

שאלות

1. מה תהיה הנפק"מ אם נפסוק כרב אשי בסוגייתנו או כשאר האמוראים (רבא,
   ר'
   זירא,
   אביי)?

2. ממקור 1
   עולה שהרמב"ם פוסק כ_________.
   מדוע?

3. מה "מפריע"
   לראב"ד?
   ומה ניתן להסיק לאור כך ביחס לאופן שבו פסק הראב"ד בסוגייתנו?
   (רמז עיין במקור 4)

4. עיין במקור 3,
   הב"י מביא את דברי המגיד משנה.
   איך רצה המגיד משנה לבאר את שיטת הרמב"ם,
   ומדוע נשאר המגיד משנה בצ"ע?

5. איך מיישב הב"י את הסתירה שיש בין דברי הרמב"ם בהלכות שכנים להלכות נזקי ממון?
   

6. עיין במקור 4
   – מה שורש המחלוקת (שנובע מסוגייתנו)
   בין השו"ע לרמ"א?

לעמלים
בתורה לכיוון אחר ומחודש להבנת דברי הרמב"ם עיין בדברי הש"ך לשו"ע חו"מ סימן תיח סעיף ט ס"ק (ד)