גמרא, בבא קמא נ"ט ע"ב– עד ס" ע"א – השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן – מערך שיעור

בס"ד

מערך
שיעור מבחן /
דוד
מטס

נושא
השיעור
:
השולח
את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן

יחידת
לימוד:ב"ק
נ"ט
ע"ב–
משנה(שניה)וגמרא
עד ס'
ע"א(בנקודותיים)

מקצוע
:
תושבע"פ

כיתה
:
ח'

תוכן
עניינים:

עמוד
שער 1

תוכן
העניינים 2

1. צילום
העמוד 3-4

2. ניתוח
היחדה ברמת לומד מבוגר 5-9

3. נתוני
רקע על הכיתה 9

4. שד"ד
–
קשיים ופתרונות 10-11

5. מטרות
השיעור 11-12

6. מהלך
השיעור 13-14

7. מבנה
הלוח 14

8. דף
עבודה+
דף
עבודה מלא 15-16

9. תדפיס
מצגת 17-19

10. ביביליוגרפיה 20

1. עיצוב
העמוד –
ש"ס
וילנא

1ב.
טקסט
המשנה והגמרא –
נדפס –
מעומד(לא
מצולם)

משנה נט,ב (4
חלקים עיקריים):

1.השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים

2. שלח ביד פקח הפקח חייב

3. אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב

4. בא אחר וליבה המלבה חייב ליבתה הרוח כולן פטורין:

גמרא

אמר ר"ל משמיה דחזקיה לא שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה אבל מסר לו שלהבת חייב מ"ט מעשיו קא גרמו לו ורבי יוחנן אמר אפילו מסר לו שלהבת פטור מ"ט צבתא דחרש גרמה לו ולא מחייב עד שימסור לו גווזא (דף
ס,א)
סלתא שרגא דההוא ודאי מעשה דידיה גרמו.

בירוק – מילות מפתח ,
בתכלת – מלים לדייק בהגייתן.

2. ניתוח
סוגיא ברמת לומד מבוגר

סוגייתנו מופיעה פעמיים נוספות במסכת , בהקשרים שונים – בדף ט'
(אגב דיון בארבע אבות נזיקין)
ובדף כ"ב (אגב הדיון באישו משום חיציו).
על אף שעיקר הסוגייא נמצאת בפרקנו , ניתן ללמוד מהמפרשים במקומות השונים , על פרשנותם לדרך לימוד הסוגיא.

נושאים בסוגיא :

א.מה
עשה
החרש
–
כיצד
הובערה
האש?
(והשוואה לכלב)

רש"י (ט,ב ד"ה צבתא) פירש שהחרש נטל את האש והוליכה לגדיש , משמע שאף שהחרש עשה פעולה אקטיבית , והלך והבעיר , בכל זאת למשלח אין "אחריות שילוחית" ופטור (לחזקיה בגחלת ולר' יוחנן אף בשלהבת).

הרא"ה (מופיע בשיטמ"ק ד"ה אמר ר"ל)
לעומתו מסביר שמדובר שהחרש מלבה את האש והיא הולכת מעצמה (ומחלוקתם בשלהבת היא האם זה נחשב כאילו הניח אש דולקת ממש).

[בנימוקי יוסף משמע שהביא את שתי האפשרויות]

המשנה בדף כ"א מביאה מקרה של כלב שנטל להשוות לסוגיית כלב שנטל חררה והדליק גדיש , והגמרא דנה בו בדף כ"ג.

לכאורה ישנה ראיה
מהמשנה
לשיטת
הרא"ה , שהרי אם החרש הלך והדליק בעצמו את הגדיש, זה לא גרוע יותר מכלב שהבעיר , וכפי ששם מחייבים את בעל האש(החררה)
כך גם פה נחייבו בדיני אדם!

הראב"ד אכן הסביר שמדובר כאן כפי שמשמע ברא"ה שהאש התפשטה מעצמה , ולכן הוא פטור.

אך התוס' שאנץ (שיטמ"ק דף כ"ג)
אכן מסבירים שהמחלוקות יהיו זהות , ולכן מה שנסבור לגבי כלב , הוא הדין לגבי החרש. לכן אם לכלב תהיה גחלת (לחזקיה)
או שלהבת (לר'
יוחנן) והוא ילך ויבעיר איתה , אכן בעל האש יהיה פטור!

ב.
מדין מה רוצים לחייב את בעל האש?(לחזקיה – בשלהבת ולר'
יוחנן בגווזא וסילתא):

הנימוקי יוסף מבאר שסיבת החיוב היא מדין פשיעה– האדם אשם בכך שהאש הדליקה את הגדיש, שמעשיו
גרמו
לשריפה.

רש"י (כ"ב ,ב)
מבאר לגבי גווזא וסילתא שהמשלח חייב , כי "פושע הוא" , ולכן דייק תוס' רי"ד מדבריו שהחיוב הוא על מסירת האש לקטן.

אך תוס' רי"ד עצמו מבאר בדרך אחרת – חיוב המשלח (בשלהבת או בגווזא וסילתא) אינו על מסירת האש , אלא על פשיעה
בשמירה. האש עצמה יכולה להתפשט , ולכן יש עליה חובת שימרה, ולכן על המשלח היה למנות אחראי שישגיח. אם מינה פיקח – הפיקח חייב , ואם לא – זוהי אחריות של המשלח (כמו מי שלא שמר שורו וכדומה!!(

כמובן שיש קשר
בין
2 החקירות – ניתן לטעון לכאורה , ששיטת רש"י שהחרש עשה פעולה אקטיבית , ובכל זאת המשלח פטור – תתאים לדעתו שהחיוב הוא מדין פושע, שהרי האשמה של המשלח היא עצם ההדלקה , וזה אכן מה שקרה בפועל. לעומת זאת – ניתן לומר שלרא"ה שכל מה שעשה החרש , זה רק ללבות את האש , אך היא הלכה ודלקה מעצמה, הרי סביר שיסבור שחיובו של המשלח הוא מדין חוסר שמירה , שהרי תפקיד השליח היה לשמור על האש , ובזה שהתפשטה – לא מילא את תפקידו , ואז דנים על שיוך החיוב – למשלח(וניתן לחלק..)

3. מה הדין אם שלח אותם במפורש להבעיר ?

בריטב"א (ב"מ י,ב)
כתב שדין זה שפטור (בגחלת/שלהבת)
הוא רק במסר לו את האש , אך אם אמר לו במפורש להזיק – חייב מדינא דגרמי.

על הסבר זה של הריטב"א קשה
מהמשך
המשנה , כפי שמתפרשת בקידושין(מב,ב).
שם שואלת המשנה מדוע השולח ביד פיקח – הפיקח חייב , והרי נאמר ששלוחו של אדם כמותו (והתירוץ כמובן: "אין שליח לדבר עבירה") – מוכרח מכאן שהמשנה עוסקת במקרה שאמר לו במפוש ללכת להזיק , שהרי אחרת לא שייך שיהיה שלוחו להזיק , ובכל זאת בשולח ביד קטן – פטור!

המחנה אפריים (הלכות נזקי ממון ז)מיישב שמדובר במסר לקטן שהינו קצת בר–דעת (וכמותו צריך לומר גם החרש והשוטה) , ובמקרה זה אף אם אמר לו להזיק – כיוון שיש לו דעת קצת , הריהו פטור.

(מעיר ה"דברי שלום"
שתירוץ זה של המחנה אפריים לא יתרץ את ההעמדה של הריטב"א במשנה , שהרי אם מדובר שמסר לבן דעת קצת , הרי מוכח מקידושין שמדובר שא"ל להזיק , ולכן אי אפשר להעמיד את המשנה בלא א"ל להזיק. לכן הסברו של המחנ"א רק יתרץ לדינא את הדין שאם אמר לקטן להזיק , ואינו בר דעת – חייב , ובזה יפרנס את הנימוקי יוסף)

לעומת זאת במאירי (ב"מ י' , ב"ק נ"ט)
הסביר את המשנה , אף שאמר לחש"ו להדליק ,והוכיח זאת כפי שהקשינו על הריטב"א מהסוגיא בקידושין.

ייתכן וניתן לדייק זאת גם מתוס'
(ב"מ י ע"ב ד"ה "אין שליח") שכתבו שהשולח ביד קטן פטור משליחות , כי לאו בני שליחות נינהו , משמע שחיובו על השליחות עצמה, ומדובר כשא"ל במפורש להזיק.

סיבת החיוב
לריטב"א

נתיבות המשפט (קפ"ב,א)
הסביר שלפי הריטב"א חיובו של המשלח כשא"ל להזיק הוא מדין משלח , אע"פ שאין שליחות למעשה , אך יש שליחות לחייב אותו בעונש , לעומת המחנה אפריים שטען שלפי הריטב"א תוקף חיובו של המשלח הוא מדין גרמי – ברי היזקא , וכן משמע מהמאירי (כמובן , הנתה"מ ביאר את הריטב"א ואינו מחויב למאירי).

ישוב לקושייה
על הריטב"א :

הדברי משפט יישב שמדובר שאמר לו המשלח להזיק באופן כללי , ובמקרה זה לא נקרא ברי היזקא, ומאידך במקרה במקביל בפקח – המשלח יהיה חייב, מדין שלוחו של אדם (אילולא הגבלת שליח לדבר עבירה) , והמקרה שהריטב"א דיבר שיהיה חייב במסר לחש"ו הוא כשא"ל להזיק לפלוני מסויים – במקרה זה –זה נחשב ברי היזקא, כי ודאי יעשה כדבריו , ויתחייב
אף
בגחלת.

ד.
הדין שחייב בדיני שמיים – הגדרתו

מרש"י (גיטין נ"ג,
א ד"ה "חייב")
משמע שהחיוב של האדם הכוונה לא החיוב לשלם , אלא חייב בעונשי שמיים. אמנם , כמובן חיוב זה הוא עד שישילם (יתקן את הנזק) ולכן בפועל התשלום הוא זה שפוטרו מהחיוב בידי שמיים.

לעומתו המאירי (בפרקנו , ב"ק דף נ"ו לגבי יתר דיני חיוב בידי שמיים)מבאר שהחיוב הוא חיוב תשלום , אלא שזה חיוב שלט ניתן להוציאו בדיינים ולא ניתן לכפות עליו (חיוב מוסרי).

כמובן, לפי שניהם יוצא שיש חיוב על האדם לשלם בשביל להיפטר מהחיוב.

הש"ך (חו"מ ל"ב,סק"ג)
מבאר שיש 2 סוגי חיוב בדיני שמיים(דינא רבא ודינא זוטא)

ואילו קצוה"ח (לב,א)
מבאר שהחיוב בדיני שמיים הרגיל הוא חיוב לשלם, כפי שהמאירי הסביר , אלא שאי אפשר לחייבו בדיינים , וזהו חיוב ברמה גבוהה. החיוב שרש"י מדבר עליו שיש לו עונש
בדיני
שמים , זה אפילו במקומות שכתוב שפטור מדיני שמיים (כגון שאומר לעדי שקר להעיד ואינו שוכרם) , ואפילו בגרם–גרמא תמיד יש עונש בדיני שמיים.

מכאן ניתן ללמוד על התוקף
המוסרי
הגבוה הנדרש מאדם , לפי קצוה"ח , שאפילו אם פטור אפילו בדיני שמיים , אם גרם היזק , אף בעקיפין – יש עליו עונש מדברי שמיים אם לא ישלם.

5. יסוד המחלוקת בין חזקיה לר'
   יוחנן (וכיצד יכלה האש להתפשט)

הקדמה :הגמרא בדף כ"ב דנה במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש (שפה מביא את דברי חזקיה) האם חיוב אש היא משום חיציו (דינו כמי שיורה חץ – האדם עצמו מזיק) או משום ממונו (כשורו שהזיק). למסקנה מסיקה הגמרא שהמחייב משום אשו מחייב גם משום ממונו(ר'
יוחנן מודה לר"ל).
אמנם חלק מהראשונים העירו שזה באופן כליי– הסובר משום חיציו צריך גם ממונו , אך ר' יוחנן לא סובר כן (רשב"א שם , ר"י בתוס' ד"ה "חיציו").

רש"י מבאר את מחלוקת חזקיה ור' יוחנן אצלנו (המובאת גם שם) שמחלוקתם היא בדיוק זהה למחלוקת אשו משום חיציו או משום ממונו. לדעת ר' יוחנן שאשו מתחייבת משום אדם המזיק , צריך שהנזק יהיה ודאי יותר, כגווזא וסילתא (רש"י כב,ב ד"ה "ולר'
יוחנן").
אם מסר לו רק שלהבת – הרי זה נחשב כחיציו של חרש. לעומת זאת לפי חזקיה – החיוב הוא משום ממונו (רש"י כב,ב ד"ה "ברי היזקא") – "והוי כשורו" , ולכן חייב אף כשמסר לו שלהבת , שהרי זה כמו שורו שהזיק , אין צורך לייחס זאת לאדם , אלא די כש"ברי היזקא".

מדוע
אם–כן כשמסר לחרש גווזא וסילתא חייב – הרי זה עדיין חיציו של חרש ? מסביר התוס' רי"ד:
כיון שדרכו של חרש לשחק – נחשב כאילו הוא גרם ההבערה, ונחשב לחיציו של המוסר. (בניגוד לשלהבת).

תוס'
(כב,ב ד"ה "חיציו דחרש") דנים כיצד נחשבת המסירה ומסיקים שלמ"ד אישו משום חיציו –רק אם יכלה האש להתפשט ללא החרש ברוח מצויה, הרי זה חיציו, אחרת זה נחשב חיציו של חרש. לעומת זאת לסוברים שאישו משום ממונו –אפשר לחייב אש גם כששמורה טוב יותר , בדומה למסר שורו קשור לחש"ו.
תוס'
דוחים
את
פירוש
רש"י שמקשר בין המחלוקות של ר' יוחנן ור"ל (אשו משום חיציו/ממונו ושלח בעירה ביד חש"ו)
שהרי ר' יוחנן גם מודה שחייבים על אישו אף משום ממונו.

לכן מבארים תוס'
שמחלוקתם היא מתי נקרא "ברי היזקא" (כבשור)
– האם אף כשמסר לו שלהבת או רק כשמסר לו גווזא וסילתא.

ניתן לענות על קושיית תוס' לפי הראשונים שהבאנו לעיל , שר'
יוחנן אכן חולק על ר"ל,
והגמרא שאמרה שר' יוחנן מודה ב"אשו משום ממונו" דיברה באופן כללי, ולא לפי ר' יוחנן.

מאידך ניתן ליישב שרש"י הסביר את דבריו אליבא דההו"א בגמרא שחולקים לגמרי , אך כשהגמרא חזרה בה– אזי יש לפרש שאכן חולקים הבגדרת "ברי היזקא" ולא האם זה כמו שורו או כמו אדם המזיק [כעין זה ניתן לדעתי לדייק בפני יהושע (כג,א ד"ה "וליחייב בעל גחלת") שמסביר את קושיית הגמרא בסוגייא הבאה]

כמובן לקישור המחלוקות יכולה להיות השפעה על פסק הלכה , שהרי אם אנו פוסקים בדרך כלל כר' יוחנן נגד ר"ל , ולכן הלכה ש"אשו משום חיציו" הרי גם כאן נפטור את המשלח עד שימסור לו גווזא וסילתא.

ו.
פסק הלכה

כפי שהזכרנו בדרך כלל במחלוקות ר' יוחנן ור"ל פוסקים כר' יוחנן , אך כאן הדברים נאמרו בשם חזקיה , ולכן השאלה מה לפסוק.

רוב
הראשונים פסקו כחזקיה נגד ר' יוחנן – הרי"ף,
הרמב"ם(נזקי ממון יד,ה)
, הרא"ש והרמ"ה(פ"ו סימן י"א)
, ובעקבותם הטור(סימן תי"ח).

הוכחה:
הרא"ש:
הגמרא(יט,ב)
מסיקה שהמוסר אש לחרש פטור בניגוד למוסר שורו שחייב. הגמרא מקשה שאם מדובר בשור שאינו קשור ולכן חייב, הרי זה דומה לשלהבת , ולר"ל המוסר שלהבת לחש"ו – חייב ! – מכך שהגמרא מקשה לפי ר"ל בשם חזקיה , למרות שלפי ר' יוחנן פטור , מוכיח הרא"ש שהלכה כחזקיה ולא כר' יוחנן!

(אם הגמרא הייתה סוברת שהלכה כר' יוחנן , הייתה צריכה לומר "הניחא לר' יוחנן").
הרא"ש מוסיף שר"ל נאמן בעדותו שאלו דבריו של חזקיה.

לעומתו רבינו חננאל (בדף כ"ב)
וכן תוס' רי"ד פוסקים שהלכה כר' יוחנן.
דעתם מתאימה גם לשיטת רש"י שהובאו לעיל , שהמחלוקת זהה למחלוקת בדין "אישו משום חיציו".

ראיות
נוספות הינן טענתו של ר"ח שלא מצינו במפורש שחזקיה חולק על ר' יוחנן (נדחה ע"י הרא"ש)
ובאור זרוע מוסיף שבירושלמי נזכר רק ר"ל כחולק , ולא נזכר חזקיה. המאירי אף מוסיף שזו דעת רוב הפוסקים.

רבינו חננאל טוען גם מהגמרא שהראיות בגמרא הם לשיטתו של ר' יוחנן , והדחיות של ר"ל הן דיחויא בעלמא ("אשינויא לא סמכינן").

השו"ע פסק כרמב"ם וכורב הפוסקים כחזקיה , שאם מסר ךו שלהבת – חייב , ורק במסר גחלת – פטור.

ז.
ליבתה הרוח – כולם פטורים

נושא זה אינו אמנם הנושא העיקרי של סוגייתנו , ומטרת היחידה , אך כיון שנעבור עליה בתוך כדי הסוגייא , עברתי מעט על שיטות הראשונים , למקרה שיעלה דיון ע"י התלמידים בנושא

ברור שפטור זה של הרוח הוא בעייתי , שהרי לכאורה זה מצב שחייב היה המלבה או מדליק האש (עושה הפעולה האחרונה) לקחת בחשבון , ואינו יכול להיפטר בטענת "כוח עליון" אם הוא צפוי.

תוס'
(נט,ב ד"ה "ליבתה הרוח")בפירוש שני וכן דעת רשב"א :מדובר שהאש לובתה ברוח שאינה מצויה , ולכן לא ניתן היה להעריך זאת, אם לובתה ברוח מצויה שהייתה צפויה – אכן חייב. כל המקרים שחייבים בדיני אש מדובר שהיתה רוח מצויה, או שהייתה רוח שאינה מצויה , אך הייתה לפני–כן ולכן הייתה צפויה.

הסבר אחר נמצא בתוס' רבינו פרץ וברא"ה (בשיטמ"ק)
: שאכן כשיש אש , אף אם התפשטה ברוח מצויה– חייב (מדין פשיעה), אך לגבי יצירת אש – יש דין מיוחד "המבעיר את הבעירה" שהוא חייב להבעיר אותה בלי סיוע חיצוני.

כמובן שאם תלמידים ישאלו אתן להם את הסבר א', כיון שהוא קל יותר להבנה ("עיכול")
, ובהינתן שאין זו עיקר סוגייתנו. יש להניח שנושא זה יעלה שנית בסוגייא הבאה של ליבה וליבתו הרוח (דף ס')

3.נתוני
רקע על הכיתה (ח'3)

מדובר בכיתה קטנה יחסית בת פחות מ-30 תלמידים בשיעור ממוצע. הכיתה בעלת אקלים מאוד נוח , ומספר ההפרעות במהלך השיעור הוא מינימלי, במיוחד כשהמחנך נמצא (כנראה שיש קשר להשפעת המחנך על הכיתה).

אמנם ישנם מספר בעיות ביחס לכיתה זו:

1. התלמידים יחסית הינם אדישים ברובם , לא מתעניינים , וגם אלו שמקשיבים – אחוז ההשתתפות שלהם נמוך. קשה מאוד "לעורר"
   ולהלהיב אותם. יש לשים לב למספר ילדים שמציירים בשיעור , אך מקשיבים והציור עוזר לריכוז , ולאלו לא נעיר.

2. התלמידים נמצאים לאחר חג פורים ושבוע לפני חופשת פסח מחד , ומאידך מבחן גדול במתמטיקה באותו יום, כך שנתוני הפתיחה מצד הרצון להקשיב– נמוכים.

3. פער גדול מאוד ברמת התלמידים . בסה"כ רמת הידע של התלמידים בגמרא , סביר לגילם , אך ישנם בולטים כשיראל , אמיתי ,איתי ועוד שברמה גבוהה יותר מיתר הכיתה, ויש לשים לב לא לאבד את השאר כשמתקדמים איתם. הדברים אמורים ביתר שאת לגבי שאלות שנשאלות בכיתה ע"י התלמידים הטובים , לשים לב לשתף את כולם , ולא להתייחס רק לאחד , בזמן שעונים לשאלתו – עלולים "לאבד"
   את יתר הכיתה.

4. ישנם תלמידים(בעיקר אחד) בעל הפרעת קשב וריכוז ,שלא לוקח טיפול תרופתי , ועלול במהלך השיעור ליצור מהומות ודיונים שאינם קשורים , יש לדעת לנטרלו מייד בהתחלה, וכן להפריד אותו מחבירו , בכדי שלא תיווצר "קואליציה שלילת" שתפריע למהלך השיעור.

4. שיקול
   דעת דידקטי (שד"ד)

   הקשיים		הפתרונות
   יצירת ענין בתחילת שיעור שאינו נלמד ע"י המורה ואינו מוביל ישירות למבחן. החזקת ילדים בהקשבה במשך שיעור. שילח ביד הפיקח–פיקח חייב –מדוע לא מחייבים כלל את המשלח? מה שונה משוכר עדי שקר שחייב לפחות בדיני שמיים הביטוי שולח – מה משמעותו ?- ששלחו להבעיר או שנתן לו לשמור. אם החרש הבעיר – כיצד ניתן לפטור את המשלח. מדוע שולח ביד הפיקח שאמר לו להבעיר – יהיה פטור לגמרי מדוע במשנה האחרון חייב– הרי גם לראשון יש חלק בכך מדוע המלבה חייב או כשליבתה הרוח – כולם פטורים – הרי היה חייב המבעיר לקחת זאת בחשבון! איבוד הפרטים לקראת סוף המשנה לאחר המשנה כשניגשים לגמרא – תלמידים עלולים לא לדעת לקשר לאיזה מקרה מוסב מילים ארמיות קשות –גווזא/סילתא/שרגא/צבתא/משמיה ראשי תיבות – ר"ל/מ"ט שמופיעים בגמרא התלמידים עלולים לשכוח שהדיון באש/שלהבת/עצים – מדובר על מסירה לקטן ריבוי פרטים ודעות (גחלת/שלהבת, חזקיה/ר' יוחנן) עלולים לגרום לבלבול אצל התלמידים בילדים יתקשו מהו ההבדל בין סוגי האש (הבנת המציאות)		סרט על ילדים נוהגים , להבחן בין ילד שנוהג מעצמו לבין מקרה שבו האבא הכריח את הילדה לנהוג. לפרש ע"פ האחרונים שמסבירים את החילוק בין מקרה ששכרו את האדם , ואז יש לו אחריות גדולה יותר, לבין מקרה שרק שלחו. אם הנושא יעלה ע"י התלמידים ניתן לציין אותם לשבח ולומר שזו מחלוקת ראשונים (בלומד מבוגר – קטע ג') – ריטב"א ורש"י. בשביל לחייב את האדם בהיזקו ולהוציא ממנו ממון– צריך שהוא יהיה חלק ישיר מהנזק. אם הוא רק גורם בעקיפין להסביר ב-2 אופנים: או כיון שיש מי שמתחייב –אין מה לחייב השולח ב. להזכיר להם מתחילת הפרק לגבי שוכר עדי שקר – דברי הרב ודברי התלמיד –דברי מי שומעים (הנימוק בגמרא– אין שליח לדבר עבירה) כשהראשון עשה את הפעולה הוא לא יכל לחשוב שהשני יביא עצים או אש. לתלמידים יהיה קשה אם יש אש– מדוע שיפטר אפילו שהעצים באו אח"כ –להסביר שהאש לא יכלה לעשות כלום , ולמרות שמי שהדליקה לא בסדר , אי אפשר לחייבו. להסביר ע"פ תוס' שמדובר ברוח שאינה מצויה, ולכן לא ניתן היה להתחשב בכך. המקרים יופיעו במצגת לפי סעיפים וחלוקתם – חזרה על המשנה בסופה לוודא הבנת המקרים השונים (למרות שהמשנה אינה עיקר נושא השיעור) להדגיש בתחילת הגמרא שאנו עוסקים בחלק הראשון של המשנה , ולהדגיש אותו עם ריבוע אדום מסביב (להזכיר שהחלקים האחרים ידונו בשיעורים הבאים) בדף העבודה יהיה תרגום של המילים, לצורך התקדמות מהירה בדף העבודה – יופיעו פתיחת ר"ת באמצע שיטת ר' יונן להזכיר שלא המשלח הבעיר , אלא הדיון על השולח את האש ביד הקטן. במהלך השיעור באמצעות מצגת , וכן בסיכום בטבלה , בסיוע דף העבודה אמור "לסדר" לתלמידים אתץ המחלוקות בראש. המצגת תכיל ציורים של המקרים השונים והילדים יישאלו מה לדעתם מציאות המשנה. _____________________________________ . ______________________________________

1. מטרות
   השיעור

5א.
מטרות ידע:

1. התלמיד ידע מה הדין כששומר הבעירה הוא חש"ו.

2. התלמיד ידע מה הדין כששומר הבעירה הוא אדם רגיל , ומה הטעמים לכך (אין שליח לדבר עבירה)

3. התלמיד ידע מה הדין כשישנם מספר שותפים בהבערה.

4. התלמיד ילמד על מקרה בו כולם פטורים , כשההבערה הסופית נעשית ע"י מקור חיצוני (רוח).

5. התלמיד יבין את מחלוקת האמוראים בהבנת המשנה.

6. התלמיד ידע באיזה מקרה פטור לפי כל אחד מהאמוראים.

7. התלמיד יבין מתי לכל הדעות יש חיוב על בעל הבעירה.

8. התלמיד ידע מה המדד לכך שבעל הבעירה חייב (מעשיו גרמו לו)

9. התלמיד ידע כיצד פוסקים , ומה ההשלכה של כך למקרי גרמא.

5ב.
מטרות מיומנות:

1. התלמיד בין את משמעות חיוב בידי שמיים (חזרה על הנלמד בתחילת הפרק).

2. התלמיד יבין את משמעות הביטוי "לא שנו" והאוקימתא במשנה.

3. התלמיד יבין כיצד אוקימתא במשנה משפיעה על הדין במקרים שונים.

4. התלמיד יובל להשליך ממשנתנו על מקרי גרמא (שאלות אתגר)

5. מיומנות קריאת טקסט גמרא ועצירה נכונה בסוף קטע (וביאור המילים).

6. התלמיד יבין את משמעות הביטוי "מאי טעמא" (כולל פתיחת ר"ת).

7. הבנת מילים ארמיות – צבתא , גווזא,
   סלתא , והעזרות ברש"י לשם כך.

8. כללי פסיקה כלליים , ומתי חורגים מהם (תלוי בזמן)

5ג.
מטרות ערכיות:

1. הבנת חשיבות השמירה על האש.

2. חיוב מוסרי גם כשאין חיוב ממוני (חייב בידי שמיים)

3. אחריות האדם על מעשיו (שולח ביד פקח– הפקח חייב).

6. מהלך
השיעור

52 דקות.

7. מבנה
הלוח –
2
שורות
ראשונות יופיעו ,
השאר
יהיה במצגת

(אם
יהיה צורך או שהמצגת לא תעבוד –
יתר הדברים ייכתבו על הלוח)

בס"ד

נושא השיעור : בבא קמא דף נ"ט ע"ב המשנה השניה

שולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן – פטור מדיני אדם (וחייב בדיני שמיים)

חזקיה : המשנה מדברת בגחלת – לכן הדין ש_____

בשלהבת הדין ש_______ נימוק : ________________

ר' יוחנן:
המשנה מדברת בשלהבת והדין ש ________ נימוק : _________________

בעצים
דולקים הדין ש________ נימוק
: __________________

8

. דף
עבודה +
דף
עבודה מלא

בס"ד

סיכום
הגמרא –
נ"ט
ע"ב
–
בעירה ביד קטן

משנה:
שולח את
הבעירה ביד חרש שוטה וקטן – פטור
מדיני אדם (וחייב
בדיני שמיים)

חזקיה : המשנה
מדברת בגחלת –לכן הדין ש_____

בשלהבת
הדין ש_______
נימוק :
________________

ר'
יוחנן:
המשנה
מדברת בשלהבת והדין ש ________
נימוק_____________

בעצים
דולקים הדין ש________
נימוק
: _______________

פירושי מילים : ראשי
תיבות

משמיה – משמו ר"ל
– ריש לקיש

צבתא – אחיזה
(מעשי החרש ואחיזתו ,
ולא של המשלח)

גווזא – קוצים מ"ט
– מה הטעם (מה הסיבה)

סילתא– עצים
דקים

שרגא– נר

דידיה –שלו

סיכום
הגמרא –
נ"ט
ע"ב
–
בעירה ביד קטן (מלא)

משנה:
שולח את
הבעירה ביד חרש שוטה וקטן – פטור
מדיני אדם (וחייב
בדיני שמיים)

חזקיה : המשנה
מדברת בגחלת –לכן הדין ש פטור

בשלהבת
הדין שחייב_נימוק
:מעשי
המשלח גרמו לשריפה.

ר'
יוחנן:
המשנה
מדברת בשלהבת והדין שפטור_
נימוק:אחיזת
החרש גרמה,
בלעדיה
לא היתה מתפשטת

בעצים
דולקים הדין שחייב
נימוק :בודאי
מעשי המשלח גרמו

פירושי מילים : ראשי
תיבות

משמיה – משמו ר"ל
– ריש לקיש

צבתא – אחיזה
(מעשי החרש ואחיזתו ,
ולא של המשלח)

גווזא – קוצים מ"ט
– מה הטעם (מה הסיבה)

סילתא– עצים
דקים

שרגא– נר

דידיה –שלו

9.תדפיס
מצגת

	חזקיה	ר' יוחנן
מסר לקטן גחלת	פטור	פטור
מסר לקטן שלהבת	חייב	פטור
מסר לקטן עצים דולקים [הכריח ילדה לנהוג]	חייב	חייב
משנתנו מדברת ב: (גחלת/שלהבת)	גחלת	שלהבת

טבלת
סיכום

10.ביביליוגרפיה

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא –
רש"י ותוספות

פירושים על הגמרא(הוצאת
וילנא):

תוספות למסכת בבא מציעא (דף
י')

רבנו חננאל על בבא קמא

רא"ש למסכת
בבא קמא

רי"ף ונימוקי
יוסף בבא קמא (על דף נ"ט
ועל דף כ"ב)

שיטה מקובצת על מסכת בבא קמא
(דף כ"ב
, דף נ"ט),
הרב בצלאל אשכנזי

תוספות רי"ד
על הש"ס (מסכת
בבא קמא)

חדושי הרשב"א
מסכת בבא קמא

חידושי הריטב"א
מסכת בבא מציעא.

מאירי למסכת בבא קמא (רבי
מנחם המאירי)

משנה תורה רמב"ם
הלכות נזקי ממון

טוש"ע חושן
משפט סימן תי"ח

נו"כ לשו"ע
–

ש"ך, קצות
החושן סימן ל"ב

נתיבות המשפט סימן קפ"ב
(הרב יעקב לוברבוים,
ליסא)

מחנה אפריים על הרמב"ם–הלכות
נזקי ממון, הרב אפריים נבון
, קושטא תצ"ח
, בני ברק תשמ"ז

דברי משפט על חושן משפט ,
הרב חיים אורבך , תקצ"ח

שו"ת דברי
שלום סימן קכ"ד , הרב
שלום משאש (הסבא)

פרויקט השו"ת
גירסא 19 (בעיקר שו"ת
דברי שלום)