גמרא, בבא קמא, תחילתו בפשיעה

בס"ד,
כה'
תשרי ץשס"ז

תחילתו
בפשיעה
וסופו
באונס

נפרצה
בלילה,
או
שפרצוה
לסטים
כו'.

אמר
רבה:
והוא
שחתרה.
אבל
לא
חתרה
מאי?
חייב,

היכי
דמי?
אילימא
בכותל
בריא,
כי
לא
חתרה
אמאי
חייב?
מאי
ה"ל
למעבד?

אלא
בכותל
רעוע,
כי
חתרה
אמאי
פטור?
תחלתו
בפשיעה
וסופו
באונס
הוא!

הניחא
למ"ד:
תחילתו
בפשיעה
וסופו
באונס
–
פטור,
אלא
למ"ד:
תחילתו
בפשיעה
וסופו
באונס
–
חייב,
מאי
איכא
למימר?

אלא,
מתני'
בכותל
בריא,
ואפילו
לא
חתרה,
וכי
איתמר
דרבה
–
אסיפא
איתמר:
הניחה
בחמה,
או
שמסרה
לחרש
שוטה
וקטן,
ויצתה
והזיקה
–
חייב,
אמר
רבה:
ואפי'
חתרה,

לא
מבעיא
היכא
דלא
חתרה
דכולה
בפשיעה
הוא,
אלא
אפי'
חתרה
נמי,
מהו
דתימא:
הויא
לה
תחילתו
בפשיעה
וסופו
באונס,
קמ"ל
דכולה
פשיעה
היא,

מ
"ט?
דאמר
ליה:
מידע
ידעת
דכיון
דשבקתה
בחמה,
כל
טצדקא
דאית
לה
למיעבד
עבדא
ונפקא.

1. העתק את הציטוט המלא מן המשנה.

2. "אמר רבה: והוא שחתרה" מה הכוונה? על מי מדובר? ומה הדין?

3. באיזה מקרה מעמידה הגמרא בהוא אמינא הראשונה?

4. באיזה מקרה מעמידה הגמרא בהוא אמינא השניה?

5. הסבר
   במילים
   שלךאת
   המשפט
   הבא:
   "תחילתו
   בפשיעה
   וסופו
   באונס".

תחילתו
בפשיעה
וסופו
באונס
–
2

1. "הניחא
   למאן
   דאמר:
   תחילתו
   בפשיעה
   וסופו
   באונס
   –
   פטור,
   אלא
   למאן
   דאמר:
   תחילתו
   בפשיעה
   וסופו
   באונס
   –
   חייב,
   מאי
   איכא
   למימר?"
   הסבר
   את
   שאלת
   הגמרא.

2. העתק מן הגמרא את התירוץ.

3. לפי התירוץ באיזה מקרה מדובר ברישא של המשנה?

4. לאיזה חלק במשנה מתייחסים דברי רבה?
   כתוב את המקרה ואת הדין.

5. מה
   הסיבה
   (הטעם)
   לדברי
   רבה
   שאפי'
   הניח
   הבהמה
   בשמש
   וחתרה
   והפילה
   את
   הכותל
   יהיה
   חייב?

6. תרגם את המילים הבאות:

1. ה
   ניחא למאן דאמר –

2. שבקתה –

3. איתמר –

4. מאי איכא למימר –

5. מאי הוה ליה למיעבד –

6. טצדקא –

7. נפקא
   –

7. סמן היכן מסתיימת השאלה בכל אחד מהמקורות.

תלמוד
בבלי
מסכת
בבא
קמא
דף
קו
עמוד
ב

הניחא
למ"ד
חד
בגנב
וחד
בטוען
טענת
גנב
– שפיר,
אלא
למ"ד
האי
אם
ימצא
הגנב
ואם
לא
ימצא
תרוייהו
בטוען
טענת
גנב,
מאי
איכא
למימר
אמרי:
גנב
הגנב.

תלמוד
בבלי
מסכת
מכות
דף
טז
עמוד
א

הניחא
למ"ד
נדר
שהודר
ברבים
אין
לו
הפרה,
אלא
למ"ד
יש
לו
הפרה
מאי
איכא
למימר
דמדירה
לה
על
דעת
רבים,
דאמר
אמימר,
הלכתא:
נדר
שהודר
ברבים
– יש
לו
הפרה,
על
דעת
רבים
– אין
לו
הפרה.

תלמוד
בבלי
מסכת
שבועות
דף
לג
עמוד
א

הניחא
למ"ד
פלגא
נזקא
ממונא,
אלא
למ"ד
קנסא
מאי
איכא
למימר
בחצי
נזק
צרורות,
דהלכתא
גמירי
לה
דממונא
הוא.