גמרא, מילון מונחי הדיון התלמודי

אוקימתא

[=העמדה]
– ראה
"היכי
דמי".

אי
בעית אימא

[=אם
רצונך אמור]
פתיחה
לתירוץ נוסף או לביאור אחר לשאלה שנשאלה
(לעתים
רק נוסח שונה של הדברים).

איכא
דאמרי

[=יש
אומרים]
פתיחה
להבאת נוסח אחר של המימרה או של הסוגיה.
דומה
למונח "לישנא
אחרינא".

אינה
משנה

דברים
שנאמרו במשנה אך נדחו לחלוטין ואינם
מחייבים כלל מבחינה הלכתית.
כאשר
נפסקה הלכה ואף
התפשטה,
ואותה
הלכה היא בניגוד לדברים שנאמרו במשנה,
אין
לדברי המשנה האלו כל תוקף מחייב,
ובלשון
חז"ל
הם נקראים "אינה
משנה".

איתמר

[=נאמר]
פתיחה
להבאת מחלוקת אמוראים (לעתים
רחוקות גם מדברי תנאים מהדורות האחרונים).

אמר
מר

[=אמר
החכם]
פתיחה
לציטוט פסקה ממשנה או מברייתא שהובאה
קודם לכן ועתה הגמרא נפנית לבררה לגופה,
בדרך
כלל כהמשך לדיון באותו נושא.

במאי
עסקינן?

[=במה
אנו עוסקים?]
– ראה
"היכי
דמי".

במה
דברים אמורים?

ראה
"הני
מילי".

בשלמא

[=בשלום,
נוח]
פתיחה
לתמיהה.
בנוסח
התמיהה מציינים תחילה את העניין המובן
ואחר כך את העניין הקשה.

כאשר
פרט אחד בהלכה מובן והאחר מוקשה,
הנוסח
הוא "בשלמא…
אלא…".

כאשר
ההלכה נוחה לשיטת חכם אחד,
וקשה
לשיטת חכם אחר,
הנוסח
הוא "בשלמא
לר' פלוני…
ניחא,
אלא
לר'
אלמוני…
מאי
איכא למימר?".

לעתים
קרובות יש קושי מסוים גם על הפרט הראשון
(או
על שיטת החכם הראשון),
שנאמר
לגביו "בשלמא",
אלא
שקושי זה קטן יחסית
או שניתן לתרצו.

גופא

[=גוף]
לגופו
של עניין.
פתיחה
לדיון על מימרה (דין
או דבר אגדה)
שהובאה
בסוגיה הקודמת ועתה הגמרא מצטטת את
המימרה ונפנית לבררה ולדון בה בהרחבה.
בדרך
כלל הדיון הוא בנושא חדש,
והוא
מתקשר רק בצורה עקיפה לסוגיה הקודמת.

מונח
תלמודי המשמש בתפקיד דומה הוא "אמר
מר"
[=אמר
החכם],
אלא
שקיים בכל זאת הבדל ביניהם:
בדרך
כלל בסוגיית "אמר
מר"
הדיון
קשור יותר לנושא של הסוגיה הקודמת.

דיוק

שיטת
לימוד להסקת מסקנות מדברי החכמים.
לפי
שיטה זו חכמים מאוחרים דייקו מתוך דבריהם
של חכמים שקדמו להם.
הסקת
המסקנות איננה רק מן הדברים שנאמרו
במפורש,
אלא
גם מצמצום ומדיוק בסגנון הדברים.

לפי
שיטת הדיוק מסיקים שכל דבר שלא נאמר
במפורש דינו שונה ואינו נכלל בהלכה
המפורשת.
לדוגמה:
"מצא
לפני שולחני הרי אלו שלו,
הא
על
גבי שולחן –
דשולחני"
(ב"מ,כו).

אמנם
לא תמיד הדיוק הוא הכרחי.
במקרה
כזה מתפתח דיון בסוגיה סביב השאלה אם
הדיוק הוא הכרחי או לא.

הא
מני?

[=זו
(של)
מי
היא?] מונח
תלמודי שמטרתו לברר של מי היא הברייתא
או ההלכה שנאמרה סתם, ללא
שם. בחיפוש
מנסים לברר מי חיבר אותה הלכה או מי הוא
המחזיק בדעה המובאת באותה הלכה.

למונח
זה יש מונחים דומים נוספים בעלי אותה
משמעות,
כגון
"מתניתין
מני?"
ו"מאן
תנא?".
בדרך
כלל תשובת הגמרא לשאלות מסוג זה היא
"פלוני
היא,
דאמר…"

היכי
דמי?

[=איך
הוא דומה,
נראה?]
דברי
התנאים במשנה או בברייתות,
וכן
דברי האמוראים בגמרא,
מצטיינים
בדרך כלל בסגנון תמציתי של היגדים
המורכבים מאירוע
ומדין.

הניסוח
הקצר של היגד תלמודי מציב ללומד סימן
שאלה הן באשר לנסיבות האירוע הנידון
והן באשר לפסק הדין שנקבע בעקבותיו,
שכן
אי אפשר להבין את פסק הדין אם אין יודעים
בבירור ובמדויק את פרטי האירוע ואת
נסיבותיו.
בכל
מקרה שאירוע מסוים נראה סתום,
עולה
מיד הצורך לברר כיצד בדיוק היה הדבר,
ובבירור
ענייני זה הגמרא משתמשת במונח התלמודי
"היכי
דמי",
שפירושו
המילולי הוא איך דומה;
לאמור:
איך
הוא (הדבר)
יתואר
(דומה).
במילים
אחרות,
שאלת
"היכי
דמי"
באה
לברר מהו המצב העובדתי המדויק באירוע
הנדון שבגינו נפסקה ההלכה כפי שנפסקה.

לעתים
נוקטת הגמרא את הביטוי הארמי "במאי
עסקינן"
(במה
אנו עוסקים)
במקום
הביטוי "היכי
דמי".

הלכתא
כבתראי

כאשר
נתקלים במחלוקת בין חכמים ראשונים
לאחרונים,
משתמשים
בכלל "הלכתא
כבתראי"
– הלכה
כאחרונים.
כלל
זה נמצא לראשונה אצל הגאונים.
הטעם
שמעדיפים את דברי האחרונים הוא כי
האחרונים ידעו היטב את דברי הראשונים
וסברותיהם ודקדקו בהם,
ובכל
זאת מצאו לנכון לחלוק עליהם.
על
כן יש לנו לקבל את דברי האחרונים.

כלל
זה התחיל להיות תקף רק
לאחר ימיהם של אביי ורבא.

הני
מילי

[=מילים
אלו, דברים
אלו] מונח
תלמודי הבא כפתיחה להגבלה ולצמצום ההיקף
של דברי ההלכה או האגדה שנאמרו קודם
לכן. למונח
תלמודי זה יש מונחים מקבילים;
למשל:

במה
דברים אמורים:
במקורות
תנאיים ביטוי זה משמש פתיחה להגבלת
הקביעה הקודמת,
שאינה
חלה בכל מקרה.

אוקימתא [העמדה]:
הסבר
בגמרא למשנה או לברייתא ה"מעמיד"
אותה
במקרה מיוחד או לפי שיטה מסוימת.

לא
שנו…
אלא:
לא
שנו הלכה זו אלא במקרה מסוים,
אבל
במקרים אחרים הדין שונה.

ורמינהו

ורמי
אינהי [=הטל
אותם]
כאשר
נראה ששני מקורות השווים בסמכותם אינם
זהים זה לזה,
"משליכים"
אותם
כדי להשוות ביניהם.
מאחר
ששני המקורות נחשבים בעלי אותה סמכות
(כגון
שתי ברייתות),
אין
כאן קושיה ממקור אחד על משנהו,
או
הוכחה לסתירה פנימית,
אלא
השוואה לשם בירור הדברים,
שהרי
ניתן להשאיר אותם כמקורות החולקים זה
על זה.

חיסורי
מחסרא

והכי
קתני

[=חסור
חסרה (המשנה),
וכך
הוא שונה]
פתיחה
לתירוץ על ידי הבאת נוסח אחר למקור
המוקשה,
בדרך
כלל על ידי הוספת מילים למקור.

כדתניא

[=כפי
ששנויה (הברייתא)]
פתיחה
להבאת ברייתא כסיוע או כראיה לנאמר פני
כן.

לא
מיבעיא קאמר

[=לא
צריך לומר]
פתיחה
להסבר מדוע התנא נקט לשון זו ולא לשון
אחרת,
וקיימות
שתי אפשרויות למונח זה:

א)
התנא
"לא
מיבעיא קאמר"
(לא
היה צריך לומר)
את
ההלכה הפשוטה,
אבל
את ההלכה המסובכת הוא אמר,
ומדבריו
אנו למדים שהוא מסכים גם להלכה הפשוטה.

ב)
התנא
אמר תחילה את ההלכה במקרה המסובך,
ואחריה
שנה את המקרה הפשוט,
שבעצם
לא היה צריך כלל לאומרו.

לא
שנו…
אלא

ראה
"היכי
דמי".

להודיעך
כוחו

דר'
פלוני

המחלוקת
הוצגה במקרה זה דווקא,
אף
שהיא קיימת גם במקרים אחרים,
כדי
להדגיש ולהבליט את שיטתו הקיצונית של
ר' פלוני.

לישנא
אחרינא

[=לשון
אחר] פתיחה
להבאת נוסח אחר של אותו עניין.
בדרך
כלל יש הבדל במשמעות בין הנוסחאות.

מאי
איריא?

[=מה
תפיסה היא?]
קושיה
שהטענה שלה היא:
מדוע
דנו דווקא בפרט זה?
הרי
הדבר נכון גם במקריים אחרים?!

מאי
ביניהו?

איכא
ביניהו

[=מה
ביניהם?
יש
ביניהם]
מהו
ההבדל המעשי (מהי
הנפקא מינא)
בין
שני הטעמים (או
בין שתי ההגדרות)
שניתנו?
התשובה
לשאלה זו פותחת בלשון "איכא
בינייהו",
כלומר
יש הבדל מעשי,
והוא…

מאן
תנא?

[=מיהו
התנא?] ראה
"הא
מני?".

מיתיבי

ראה
"תיובתא".

מכללא
איתמר

[=מן
הכלל נאמר]
ההלכה
לא נאמרה במפורש על ידי החכם שהיא מובאת
בשמו, אלא
הוסקה מתוך התנהגותו או מדבר אחר שאמר.

מונחים
דומים בעלי אותה משמעות:
"לאו
בפירוש אתמר…";
"חדא
מכלל חברתא איתמר";
"ואי
מכללא מאי".

מנא
אמינא לה?

[=מנין
אני אומר אותה?]
פתיחה
לדברי אמורא המסביר את עצמו:
מניין
אני אומר אותה הלכה?
והוא בעצמו
משיב ומביא ראיה לדבריו ממקור אחר.

מנא
הני מילי?

מנהני
מילי
=
מנה"מ [מהיכן
דברים אלה?]
מונח
תלמודי המציג שאלה של חקירה לבירור הסימוכין
המקראיים לדין או לעקרון מסוים.
והשאלה היא
מה המקור או הסמך
במקרא לדברים שנאמרו קודם לכן.
כתשובה
הגמרא מביאה פסוק שהדברים נלמדים ממנו.
בדרך
כלל לפני הבאת הפסוק משתמשת הגמרא
בביטויים אלה:
"שנאמר",
"דכתיב",
"דאמר
קרא"
וכד'.

למונח "מנא
הני מילי"
יש
מונחים חופפים,
אשר גם הם
משמשים כשאלה המבררת את מקור הדברים
במקרא:
"מנין?",
"מנא
לן?",
"מנלן?"
[מנין
לנו?]
ו"מנא
הא מילתא
דאמור רבנן?"
[מנין
דבר זה שאמרו חכמים?]
.

פעמים
אף לא אחד מן הביטויים האלה מפורש בתלמוד,
אולם
ברור מן ההקשר כי הגמרא הביאה פסוק כדי
ללמדנו מקור לדין מסוים.

מתקיף
לה

[=מקשה
עליה] מונח
תלמודי הבא כפתיחה לקושיה הנובעת מסברה
ומהיגיון.
בתלמוד
מצויים בעיקר שני סוגים של קושיות:

א)
קושיה
הסותרת את המקור שהובא לפני כן על ידי
הבאת מקור אחר.
כדי
להציג סתירה בין שני מקורות התלמוד
משתמש במונחים "תנן
התם"
[שם
שנינו],
"תניא
אידך"
[שנויה
ברייתא אחרת]
ועוד.

ב)
קושיה
התוקפת את הנאמר לפני כן על ידי טענה
הנובעת מסברה והיגיון.
כדי
להציג קושיה מסוג זה משתמש התלמוד במונח
"מתקיף
לה".

סתמא
דגמרא

[=סתם
התלמוד]
זהו
כינוי לכל אותם קטעים שנאמרו בתלמוד
ללא הזכרת שם אומרם.
חלק
גדול של התלמוד בא ב"סתם".
לעתים
סוגיות שלמות הן "סתמיות",
כדוגמת
הסוגיה הראשונה במסכת קידושין,
אך
בדרך כלל הסוגיות התלמודיות מעורבות:
יש
בהן קטעים ששם אומרם מצוין וקטעים
"סתמיים".
הקטעים
ה"סתמיים"
יכולים
להיות הקדמה,
פירוש,
קושיה,
תירוץ
או הערה לדברי חכם שהובאו במהלך הסוגיה.

רבים
דנו בשאלות למי יש לייחס את ה"סתמות"
ומתי
הן נקבעו בתוך התלמוד.
מקובל
שחלק גדול מהן התחברו על ידי הסבוראים.
יש
המייחסים חלק מן הסתמות לעורכי התלמוד,
רבינא
ורב אשי,
מאחרוני
האמוראים,
ויש
המקדימים חלק מהן לדורות קדומים יותר.

פשיטא?!

[=פשוטה,
מובנת]
קושיה
הנאמרת לרוב בתמיהה על היגד מסוים,
של
תנאים או של אמוראים.
משמעותה:
הרי
הדבר פשוט
ומובן,
ואם
כן לכאורה מיותר,
ומה
אפוא בא התנא או האמורא ללמדנו?

הנחת
היסוד בשאלות ה"פשיטא"
היא
שלא ייתכן שהובאו בתלמוד היגדים מיותרים.
לפיכך,
אם
נראה לגמרא שבמימרה מסוימת אין כל חידוש,
היא
שואלת עליה "פשיטא?!".
שאלות
ה"פשיטא"
נובעות
בדרך כלל משתי סיבות עיקריות:

א)
מן
ההיגיון:
הרי
הדבר הגיוני
ומובן מאליו,
ואם
כן,
למה
הוא נאמר,
ומה
הוא מחדש?

ב)
מן הידוע:
הרי
הדבר ידוע
ממקור
אחר,
ואם
כן,
למה
צריך להודיענו זאת כאן?

תשובת
הגמרא בשתי הסוגיות מבוססת על אותה
טענה:
יש
צורך
בהיגד,
והוא
אינו מיותר,
מאחר
ויש בו חידוש.

צריכא

מונח
תלמודי המשמש כפתיחה לתירוץ לקושיה
המבוססת על הטענה
נגד
שתי מימרות (של
התנאים או של האמוראים)
האומרות
אותו דבר (כפילות)
וממילא
אחת מהמימרות מיותרת.
על
קושיה זו משיבה הגמרא "וצריכא"
או
"וצריכי",
כלומר
צריכים היו החכמים לומר את שתי המימרות,
והטעם
לכך הוא כי בכל אחת משתי המימרות יש
חידוש (אם
לגופה ואם כדי למנוע טעות),
ואילו
הייתה נאמרת רק אחת משתי המימרות לא
היינו יודעים את החידוש הנובע מן המימרה
המקבילה.

רישא

מציעתא

סיפא

[=ראש]
כינוי
לחלקה הראשון של משנה או של ברייתא.

[=אמצע]
כינוי
לחלקה האמצעי של המשנה או של הברייתא.

[=סוף]
כינוי
לחלקה האחרון של משנה או של ברייתא.

לעתים
הסיפא אינה ממש סופה של המשנה שעוסקים
בה בגמרא אלא משנה המופיעה בהמשך הפרק,
ולעתים
הסיפא והרישא הם שני חלקיו של משפט אחד
או הלכה אחת.

שמע
מינה

ש"מ [=שמע
ממנה,
הסק
ממנה]
מונח
תלמודי הבא בשני אופנים:

א)
אם
המונח "שמע
מינה"
מובא
בתחילת
משפט,
הוא
משמש כפתיחה למסקנה שנלמדה מתוך הדברים
שנאמרו לפני כן.

ב)
אם
המונח "שמע
מינה"
מופיע
בסוף
משפט,
הוא
משמש כסיכום לעניין וכאישור שההסבר
שנאמר לפני כן,
הוא
נכון ומתקבל.

יש
שהתלמוד מביא במשפט אחד את שני סוגי
ה"שמע
מינה",
בתחילת
משפט ובסופו.

תא
שמע

[=בוא
שמע] מונח
תלמודי הבא כפתיחה להבאת מקור לשם הוכחה,
כסיוע,
כקושיה
או כפתרון.

תיובתא

[=תשובה]
תשובה
שטומנת בתוכה טענה נגד השיטה השנייה
ועל ידי כך יוצרת קושיה על שיטה זו.

לרוב
התיובתא היא קושיה על ידי הבאת סתירה
לדברי אמורא ממקור תנאי.

כשיחיד
מקשה על יחיד,
הלשון
היא "איתביה"
– הקשה
עליו, יחיד
סתם "'מתיב"
– מקשה
ורבים "מיתיבי"
– מקשים.

תיובתא
דר'

פלוני
תיובתא

[=התשובה
כנגד (דברי)
רבי
פלוני תשובה (ניצחת)
היא]
בערך
"תיובתא"
כבר
נאמר שתרגומה המילולי של מילה זו הוא
תשובה,
ברם
משמעותה המלאה היא תשובה היוצרת קושיה
על השיטה השנייה.
"תיובתא
דרבי פלוני תיובתא":
כשהגמרא
מגיעה למסקנה שהטענה שנאמרה נגד פלוני
היא טענה שאין עליה תשובה,
היא
מכנה אותה בביטוי זה,
שמשמעותו
שהקושיה היא מוחלטת,
ולכן
דבריו נדחו מן ההלכה.

תיקו

[=תעמוד]
מילת
סיכום לבעיה שלא נפתרה.
אין
אנחנו יודעים לפתור בעיה זו,
ולכן
היא תישאר עומדת ללא פתרון.

הדרש
המקובל בעם הוא שתיק"ו
הם ראשי תיבות של "תשבי
יתרץ קושיות ושאלות".

תנא (פועל)

[=שנה]
שנה
דברי הלכה,
בעיקר
מדברי המשנה או הברייתא.
פעמים
הכוונה שהוא קבע נוסח מסוים לפי המסורת
שבידו.

תנא (שם)

[=השונה]
א)
כינוי
לחכם בתקופת המשנה (תקופת
התנאים).

ב)
תוארו
של אדם בתקופת התלמוד,
שהיה
בקי במשניות ובברייתות וזכר אותן בעל
פה, ותפקידו
היה להרצות את המסורות שבידו.

תנאי
היא

[=(מחלוקת)
תנאים
היא] בעניין
שבו חלוקים האמוראים כבר נחלקו בו
התנאים.
בדרך
כלל מונח זה מופיע כקושיה:
אם
זו מחלוקת תנאים,
מה
חידשו האמוראים?

מונחים
דומים:
"כתנאי";
"נימא
כתנאי".