בס"ד

נושא:
גמרא,
סנהדרין י"ט ע"ב

כיתות היעד:
תיכון

מחבר:
חן–ציון ניות

גידול
ילדים –
י"ט
:

ארבעת המאמרים הראשונים מקבילים למאמרו של ר'
יהושע בן קרחה (בסוגיה הקודמת), תוך שינויים קלים,
ומקורות (פסוקים)
שונים.
המדרש עוסק גם הוא בגידול בנים, אך אינו שייך למאמרים המקבילים.

בס"ד

נושא:
גמרא,
סנהדרין י"ט ע"ב–
כ'
ע"א

כיתות היעד:
תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

מדרשים
על מעלת אנשים –
י"ט:
– כ.

מילים

כתיב – כתוב והכתיב – והרי כתוב אזיל – הלך מיניה – ממנו דכתיב – שכתוב מאי – מה (הפירוש)
כדאמרן – כמו שאמרנו

מונחים

מאי דכתיב (מהו שכתוב?)
– שאלה לפירוש הכתוב,
לעיתים קרובות שאלה רטורית.

דבר אחר – פתיחה להצעת סברא או פירוש אחר.

משא ומתן

הגמרא מתחילה את דרשותיה בפלטי בן ליש שנזכר קודם (מי שנשא את מיכל בת שאול),
וממשיכה בדרשות על מעלתם של אנשים ודורות.

• הגמרא מנסה לברר מדוע פלטי בן ליש נזכר בשני שמות,
  ומסבירה ששם אחד מקורי (פלטי),
  והשני הוא כינוי (פלטיאל).
  כינוי זה ניתן לו,
  מפני שהקב"ה הציל אותו מעבירה – איסור קיום יחסים עם אשת–
  איש (מיכל היתה אישתו של דוד).

• הגמרא מקשה על פירוש זה,
  מהפסוק:
  "וילך איתה אישה הלוך ובכה אחריה עד בחורים"
  (שמואל ב'
  ג'
  ט"ז).
  פסוק זה מתייחס להחזרת מיכל לדוד,
  אחרי מות שאול.
  הגמרא מקשה משני עניינים בפסוק,
  מכינויו של פלטי – "אישה"
  (מדוע לכנותו כך אם לא קיימו יחסים?),
  ומהעובדה שהוא בוכה בלכתה (על מה הוא בוכה,
  מה הפסיד?).
  הגמרא משיבה על שתי קושיות אלו,
  ומוסיפה לדרוש:
  "עד בחורים"
  – שנעשו כבחורים שלא טעמו טעם ביאה (קיום יחסים).

• הגמרא עורכת השוואה בין שלושה אנשים שעמדו בניסיון של קיום יחסים,
  והגדול שבהם הוא פלטי בן ליש.
  אשת פוטיפר ביקשה מיוסף לקיים איתה יחסים אך הוא סרב.
  רות ישנה בלילה ליד בועז בלי ששם לב עד שהתעורר באמצע הלילה.
  פלטי בן ליש שקיבל את מיכל לאישה ע"י שאול,
  ולא קיים איתה יחסים עד שהחזירה לדוד.
  יוסף עמד בניסיון של אשת–
  איש,
  ולעומתו בועז בניסיון של רווקה,
  מכיוון שאיסור אשת–
  איש חמור יותר,
  הרי שהניסיון קטן יותר.
  בועז עמד בניסיון חד–
  פעמי,
  ולעומתו פלטי עמד בניסיון יומיומי.

• הגמרא עורכת השוואה בין מספר דורות.
  דורו של משה – דור העבדים שיצאו ממצרים,
  דורו של יהושע – הדור שזכה להיכנס לארץ,
  דורו של חזקיה – עליו נאמר שלא נמצא בכל הארץ "עם–
  הארץ"
  (אדם שאינו יודע תורה),
  ודורו של ר'
  יהודה בן ר'
  אלעאי (התנא המכונה ר'
  יהודה)
  – דור שאנשים למדו תורה למרות שהיו עניים מרודים.
  

בס"ד

נושא:
גמרא,
סנהדרין כ' ע"א (משנה)

כיתות היעד:
תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

אבלות
המלך –
משנה כ'.

פלטרין – ארמון

1. ישנה מחלוקת בין חכמים לבין ר'
   יהודה,
   בשאלה:
   האם מותר למלך לצאת ללוויית קרוביו?
   לדעת חכמים,
   מפאת כבודו של המלך,
   אסור לו לצאת ללוויית קרוביו.
   ר'
   יהודה סובר,
   שהדבר נתון לשיקול דעתו של המלך.

2. ר'
   יהודה סומך את דבריו על דברי המקרא,
   מהם עולה שדוד השתתף בלווייתו של אבנר,
   מכאן שהדבר נתון לשיקול דעתו.
   חכמים חולקים על הבנת ר'
   יהודה,
   וסוברים שאין ללמוד ממקור זה הלכה,
   מכיוון שמקרה זה היה חריג.
   לדעתם,
   דוד לא נהג כך משום שזו ההלכה,
   אלא מתוך כוונה להוכיח שהוא אינו מעורב בהריגת אבנר.
   

3. אבנר תיווך בין דוד (שמלך באותה תקופה רק על שבט יהודה)
   לבין זקני ישראל,
   מתוך כוונה להמליך את דוד על כל ישראל.
   דוד התכוון למנות את אבנר כשר הצבא במקום יואב,
   אך יואב הרג את אבנר.
   הריגת אבנר ע"י יואב נבעה משתי סיבות:
   א אבנר הרג את עשהאל – אחיו של יואב.
   ב יואב לא הסכים לוותר על תפקידו.
   על–
   מנת שלא לאבד את אמון העם,
   הצטרף דוד להלוויית אבנר ואף נשא הספד,
   כדי להראות שידו לא היתה בהריגה.

4. בסעודת ההבראה (הסעודה הראשונה לאחר ההלוויה)
   המנחמים יושבים על הרצפה,
   והמלך יושב על דרגש (כסא נמוך).
   במצב רגיל,
   האבל יושב נמוך יותר מהמנחמים,
   אך מפאת כבודו של המלך יושבים המנחמים נמוך יותר.
   

בס"ד

נושא:
גמרא,
סנהדרין כ' ע"א

כיתות היעד:
תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

מיקום הנשים בהלוויה – כ'.

1. גם חכמים וגם ר'
   יהודה מסכימים,
   שלא יתכן שגברים ונשים ילכו במעורב בלוויה,
   אלא שהם חולקים כיצד הם מתחלקים בזמן הלוויה.
   לדעת חכמים,
   אין הדבר משנה,
   והדבר תלוי במנהג המקום.
   לדעת ר'
   יהודה,
   נשים הולכות תמיד לפני המיטה,
   וגברים הולכים תמיד אחרי המיטה.

2. המחלוקת בין חכמים לר'
   יהודה,
   קשורה גם בהבנת הפסוק:
   "והמלך דוד הולך אחר המיטה"
   (שמואל ב'
   ג'
   ל"א).
   ר'
   יהודה מבין את המילה "אחר"
   כפשוטה,
   זאת–
   אומרת שדוד הלך מאחורי המיטה בזמן הלוויה,
   ומכיוון שברור שדוד לא הלך בין הנשים,
   הרי שברור שהנשים הלכו לפני המיטה.
   חכמים מבינים שאין להבין את משמעות המילה "אחר"
   כפשוטה,
   אלא להבין את המשפט כולו כביטוי,
   שמשמעו,
   שדוד הצטרף ללוויה (הליכה אחר המיטה =
   לווית הנפטר).
   

3. חכמים לשיטתם (שמלך לא יוצא כלל ללוויה)
   סוברים,
   שדוד יצא רק כדי לפייס את העם,
   שלא יחשבו שהוא הורה להרוג את אבנר.
   מתוך כוונה זו,
   עשה דוד שני דברים שלא נהוג לעשותם:
   א יצא ללוויה על–
   אף שהוא מלך.
   ב נכנס בין הגברים ובין הנשים,
   כדי שכולם ידעו שהוא לא אחראי להריגה.
   את העובדה שנכנס בין הגברים ובין הנשים,
   לומדים מהפסוק:
   "וידעו כל העם וכל ישראל .
   . ." (שמואל ב'
   ג'
   ל"ז),
   כשיש דגש בפסוק שכולם השתכנעו,
   שלא דוד אחראי להריגת אבנר,
   זאת–
   אומרת דוד עשה מעשה שכולם ראו (עבר בין כולם).
   

בס"ד

נושא:
גמרא,
סנהדרין כ' ע"א

כיתות היעד:
תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

דרשות
בעניין לוויית אבנר –
כ'.

מילים

כתיב – כתוב קרינן – קוראים אי טעמא – מה הסיבה מאן דאמר מי שאמר איתמהויי מתמה – תמוה תמהה (כפילות של המילה תמהה)
מכדי – מאשר ש…
מחויי מחית – מחית (כפילות)
איענש – נענש

מונחים

מאי דכתיב (מהו שכתוב)
– שאלה לפירוש הכתוב,
לעיתים קרובות שאלה רטורית.

הכי קאמר (כך הוא אומר)
– כך יש להבין את דברי האומר (הפסוק).

משא ומתן

1. רבא דורש את הקרי ואת הכתיב של הפסוק:
   "ויבא כל העם להברות את דוד"
   (שמואל ב'
   ג'
   ל"ה).
   יש לציין שבמסורת שלנו (היום)
   אין הבדל בין הקרי לכתיב.
   ישנן מילים בתנ"ך שנכתבות בדרך אחת,
   אך נקראות בדרך אחרת,
   וכך הדבר גם במילה זו.
   המילה נכתבת:
   "להכרות",
   ולדעת רבא,
   משמעה שהעם רצה להרוג את דוד על הריגת אבנר,
   אך לאחר שהוכיח שהריגת אבנר היתה בניגוד לרצונו,
   בא העם להברותו – לנחמו,
   מכיוון שדוד הראה שהאבל הוא גם שלו,
   ולכן קוראים את המילה:
   "להברותו".

2. רב ורבי יצחק חולקים בהבנת הספדו של דוד על אבנר,
   ובסיבת מותו של אבנר.
   המחלוקת אינה מדוע הרג יואב את אבנר,
   אלא מדוע נגזר משמים על אבנר למות?
   לדעת רב,
   אבנר לא מחה בשאול שהרג את כוהני נוב,
   ולכן נגזר עליו למות.
   לדעת ר'
   יצחק,
   המלכת איש–
   בושת (בן שאול)
   הביאה להשהיית מלכות דוד על כל ישראל לשנתיים וחצי,
   ומשום כך נגזר עליו למות.
   יש לציין שאבנר היה האיש החזק במלכות איש–
   בושת,
   הוא שהביא להמלכת איש–
   בושת,
   ולכן האחריות מוטלת עליו.

3. ביחס להספדו של אבנר,
   חולקים רב ור'
   יצחק כיצד צריך לקרוא את הפסוק.
   לדעת רב צריך לקרוא אותו כפשוטו,
   ולדעת ר'
   יצחק צריך לקרוא אותו כתמיהה.
   לדעת רב צריך להבין את הפסוק כך:
   "ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתיים הוגשו"
   – הרי לא היית כבול,
   היה בידך הכוח להשפיע על שאול.
   מדוע לא מחית על כך ששאול התכוון להרוג את כוהני נוב?
   לכן נפלת לפני בני עוולה.
   לדעת ר'
   יצחק צריך להבין את הפסוק כך:
   "הכמות נבל ימות"?
   – מדוע נגזר עליך למות כך,
   הרי "ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתיים הוגשו"
   – הרי לא התנהגת כמי שאין בידיו סמכות,
   כאדם לא חשוב?
   מדוע נפלת לפני בני עוולה?

4. ישנה דעה נוספת ביחס למהות המחאה שהיה צריך אבנר למחות.
   לדעת הרא"ש,
   המחאה אינה קשורה לכוהני נוב,
   אלא למרדפו של שאול אחרי דוד.

מסקנות

1. רב סובר שאבנר מת מפני שלא מחה בשאול,
   ור'
   יצחק סובר מפני שהמליך את איש–
   בושת.

2. לדעת רב אבנר לא מחה בשאול,
   לדעת ר'
   יצחק מחה אך שאול לא נענה לו.
   

בס"ד

נושא:
גמרא,
סנהדרין כ' ע"א–
כ'
ע"ב

כיתות היעד:
תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

דרגש
–
כ'.-
כ':

הגדרה			גמרא	הסבר
ציטוט – נושא			וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ, והוא מיסב על הדרגש.	הגמרא דנה בדרגש עליו יושב המלך.
שאלה			מאי דרגש?	מהו דרגש?
תשובה א'			אמר עולא: ערסא דגדא.	מיטה הנמצאת בבית למזל.
קושיה			אמרו ליה רבנן לעולא: מי איכא מידי דעד האידנא לא אותביניה, והשתא מותבינן ליה?	היתכן שבאבל ישבו על מיטה שלא השתמשו בה עד עכשיו?
דחיית הקושיה			מתקיף לה רבא: מאי קושיא? דילמא מידי דהוה אאכילה ושתיה, דעד האידנא – לא אכילניה ולא אשקיניה, השתא – קא מוכלינן ליה וקא משקינן ליה.	וכי אין דברים אחרים שנעשים לראשונה באבל? והרי מאכילים את האבל לראשונה מאוכל של אנשים אחרים?
קושיה	הלכה		אלא אי קשיא הא קשיא: "דרגש אינו צריך לכפותו, אלא זוקפו".	הקושיה ממקום אחר: אין צורך להפוך ממש את הדרגש, אלא ניתן להפוך רק על הצד.
	קושיה		ואי סלקא דעתך ערסא דגדא, אמאי אינו צריך לכפותו?	ואם מדובר במיטת מזל, מדוע לא הופכים אותה?
	מקור הקושיה		והתניא: "הכופה את מיטתו, לא מיטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מיטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה".	והרי למדנו, שצריך להפוך את כל המיטות שבבית?
דחיית קושיה		דחייה	מאי קושיא? דילמא מידי דהוה אמיטה מיוחדת לכלים,	אין זה קשה, שהרי מיטה מיוחדת לכלים לא הופכים.
		המקור	דקתני: אם היתה מיוחדת לכלים – אינו צריך לכפותה.	שהרי כתוב, שאם המיטה מיוחדת לכלים – לא הופכים.
קושיה	הלכה		אלא אי קשיא הא קשיא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: "דרגש, מתיר קרביטין והוא נופל מאיליו."	אלא הקושיה ממקום אחר: כתוב שמתיר את רצועות הדרגש, והוא נופל מאיליו.
	קושיה		ואי סלקא דעתך ערסא דגדא, קרביטין מי אית ליה?	וכי במיטת מזל יש רצועות?
תשובה ב'			אלא כי אתא רבין אמר: אמר לי ההוא מרבנן, ורב תחליפא שמיה, דהוה שכיח בשוקא דגילדאי, ואמר ליה: מאי דרגש? – ערסא דצלא.	רב תחליפא שהיה מצוי בשוק שמע מרצען, שדרגש זה מיטת עור.
מאמר			אמר ר' ירמיה אמר ר' יוחנן: דרגש סירוגו מתוכו, מיטה סירוגה מעל גבה.	ר' יוחנן מסביר את ההבדל בין דרגש למיטה.
קושיה		מקור	מיתיבי: כלי עץ מאימתי מקבלין טומאה? המיטה והעריסה משישופם בעור הדג.	מאיזה שלב יכולים כלים מעץ להיטמא? לאחר ששייפו אותם.
		קושיה	ואי מיטה מסורגת היא מעל גבה, למה לי שיפת עור הדג?	מדוע לשייף מיטה שנקשרת בחבלים, ולא יראו את העץ?
מאמר			אלא הא והא מתוכו, מיטה – אעולי ואפוקי בבזיוני, דרגש – אעולי ואפוקי באבקתא.	בשניהם הסירוג מתוך המסגרת, אלא שיש הבדל בדרך הקשירה.
פסק הלכה א'			אמר ר' יעקב אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.	הלכה כרשב"ג, שבזמן אבל מספיקה התרת הרצועות.
פסק הלכה ב'			אמר ר' יעקב בר אמי: מיטה שנקליטיה יוצאין – זוקפה, ודיו.	במיטה שהמוטות בולטים למעלה, מספיקה הטייה על הצד.

מילים

מאי
–
מהו ערסא דגדא –
מיטת מזל ליה –
לו רבנן –
חכמים מי –
וכי איכא –
יש מידי –
משהו האידנא –
עכשיו אותביניה –
הושבנוהו השתא –
עכשיו מותבינן ליה –
מושיבים אותו קושיא –
קשה דילמא –
אולי מידי דהוה אאכילה –
בדומה לאכילה אכילניה –
האכלנוהו אשקיניה –
השקנו אותו מוכלינן ליה –
מאכילים אותו משקינן ליה –
משקים אותו אי –
אם קשיא –
קשה הא –
זה אי סלקא דעתך –
אם עולה על דעתך אמאי –
מדוע דקתני –
ששנוי (שנלמד)
קרביטין
–
רצועות אית –
יש ההוא –
אותו שמיה –
שמו הוה –
היה שוקא דגילדאי –
שוק הרצענים צלא –
עור אעולי –
ההכנסה אפוקי –
ההוצאה בזיוני –
נקבים אבקתא –
לולאות נקליטיה –
מוטות

מונחים

מתקיף לה (מתקיף אותה)
– מקשה על סברה מכוח ההיגיון,
ללא ראיה מהמקורות.

התניא (הרי שנויה)
– פתיחה לקושי ממקור תנאי.

מיתיבי (משיבים)
– חכמי התלמוד מקשים על דברי אמורא.

משא ומתן

הגמרא מנסה לברר מהו אותו דרגש,
שעליו יושב המלך בימי אבלו.
ההצעה הראשונה שמעלה הגמרא – מיטת מזל – נדחית,
וההצעה השניה – מיטת עור – מתקבלת.

מיטת מזל – מיטה שלא ישנים עליה,
והיא נמצאת בבית רק למזל.
חכמים מקשים על הסבר זה,
בטענה שלא יתכן שלאבל ישתמשו במיטה שלא השתמשו בה עד עכשיו,
לכן לא יתכן שדרגש זה מיטת המזל שלא משתמשים בה כלל.
רבא דוחה טענה זו,
מכיוון שגם סעודת ההבראה היא דבר שקורה לראשונה,
ובכל זאת נוהגים כך.
רבא מקשה על ההסבר,
והרי אנו יודעים שחייב אדם באבלו להפוך את כל המיטות שבביתו,
ובכל זאת כתוב שאין צריך להפוך את הדרגש (אלא רק להטותו על צידו),
לכן חייבים להסביר שדרגש אינו מיטה.
הגמרא דוחה קושיה זו,
מכיוון שיש מיטות שמיועדות לשים עליהן כלים,
וגם אותן לא הופכים מכיוון שלא ישנים עליהן,
לכן גם מיטת מזל שאינה מיועדת לשינה לא צריך להופכה.
לבסוף דוחה הגמרא הסבר זה,
בטענה שלא ניתן לומר שדרגש היא מיטת מזל,
מכיוון שלמיטה כזו אין רצועות,
וההלכה (רשב"ג)
מתייחסת לדרגש כמיטה עם רצועות.

מיטת עור – ההבדל בין מיטה לדרגש,
הוא בדרך חיבור המצע למסגרת.
במיטה קושרים את הרצועות על המסגרת,
ובדרגש מנקבים את המסגרת ומוציאים ממנה רצועות.
הגמרא דוחה את ההסבר על המיטה,
מכיוון שכתוב שמיטה מקבלת טומאה לאחר ששייפו אותה (זהו גמר המלאכה – וכלי מקבל טומאה רק אחרי שנגמרה מלאכתו),
ואם קושרים רצועות על המסגרת,
מדוע לשייף אותה,
והרי השיוף ליופי ובמצב כזה לא רואים את השיוף.
במיטה הרצועות מתחברות ישירות אל החורים במסגרת,
ובדרגש יוצאות לולאות מהחורים במסגרת,
ואליהן מתחברות הרצועות.

מסקנות

1. דרגש היא מיטת עור,
   שהרצועות מתחברות ללולאת שיוצאות מהמסגרת.

2. בזמן האבל,
   ניתן להתיר את רצועות הדרגש,
   במקום להפוך אותו.

3. מיטה שיש לה מוטות מלמעלה,
   מספיק להטותה על צידה בזמן האבל.

בס"ד

נושא:
גמרא,
סנהדרין כ' ע"ב

כיתות היעד:
תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

סמכויות
המלך –
כ':

הגדרה					גמרא	הסבר
מלחמת רשות			קושיה		תנינא חדא זימנא: "אין מוציאין למלחמת הרשות, אלא על– פי בית– דין של שבעים ואחד"?!	מדוע צריך לומר שאין יוצאים למלחמת רשות בלי אישור הסנהדין, והרי הדבר נזכר במשנה הראשונה (ב'.)
			תירוץ		איידי דתנא כל מילי דמלך, תנא נמי מוציאין למלחמת הרשות.	מתוך ששנה כל הלכותיו של מלך, שנה גם עניין זה.
משפט המלך	דעה 1				אמר רב יהודה אמר שמואל: כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו.	כל מה שנאמר בפרשת המלך (שמואל א' ח') – מותר למלך.
	דעה 2		הדעה		רב אמר: לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם,	הדברים אינם מותרים למלך, ונזכרו רק כדי שיקבלו עליהם את מרותו באימה,
			מקור		שנאמר: "שום תשים עליך מלך" – שתהא אימתו עליך.	כמו שלמדנו שהעם צריך לקבל את מרותו של המלך באימה.
	כותרת				כתנאי,	במחלוקת זו חלקו כבר התנאים.
	דעה 1				ר' יוסי אומר: כל האמור בפרשת מלך – מלך מותר בו.	למלך מותר לעשות את מה שנזכר בפרשת המלך.
	דעה 2		הדעה		ר' יהודה אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם,	למלך אסור לעשות זאת, והדברים נזכרו רק כדי שיקבלו מרותו,
			מקור		שנאמר: "שום תשים עליך מלך" – שתהא אימתו עליך.	כמו שלמדנו שצריך העם לקבל מרותו של מלך באימה.
	נספח לדעה 2				וכן היה ר' יהודה אומר: שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה.	דבר נוסף שהיה ר' יהודה אומר בהקשר זה, שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: מלך, הכרתת עמלק, ובניית ביהמ"ק.
מינוי מלך		דעה 1		הדעה	ר' נהוראי אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן,	המצווה להעמיד מלך, נאמרה מתוך ידיעה שיבקשו מלך, ולא מתוך רצון ה'.
				מקור	שנאמר: "ואמרת אשימה עלי מלך וגו'".	מהפסוק עולה שקודם בא רצון העם – "ואמרת".
		דעה 2			תניא, ר' אליעזר אומר: זקנים שבדור – כהוגן שאלו, שנאמר: "תנה לנו מלך לשפטנו", אבל עמי הארץ שבהם קלקלו, שנאמר: "והיינו גם אנחנו ככל הגויים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו".	יש לחלק בין שתי קבוצות בעם, הזקנים ששאלו כראוי – מלך לשפטנו, ועמי הארץ שלא נהגו כראוי – מלך כמו הגויים.

מילים

תנינא חדא זימנא – שנינו (כבר)
פעם אחת איידי – מתוך דתנא – ששנה מילי – דברי נמי – גם

מונחים

כתנאי (כתנאי)
– תליית מחלוקת האמוראים במחלוקת תנאים.

מושגים

מלחמת רשות – מלחמה מיוזמתו של המלך למטרות גיאוגרפיות או כלכליות,
שלא נכפו על ישראל או שלא הצטוו עליהן.

משפט המלך – סמכויות המלך עפ"י דברי שמואל לעם (שמואל א'
ח').

משא ומתן

שלושה עניינים עולים בסוגיה זו:
מלחמת רשות,
סמכויות המלך,
מינוי המלך.

1. ביחס למלחמת הרשות,
   מקשה הגמרא:
   מדוע לחזור על עניין שנידון כבר (ב'.)?
   הגמרא מתרצת שאמנם אין פה חידוש,
   אך מכיוון שהמשנה התייחסה לכל ענייניו של המלך,
   היא התייחסה גם לעניין זה.

2. ביחס לסמכויותיו של המלך ישנה מחלוקת בין האמוראים,
   שמקורה במחלוקת תנאים.
   דעה אחת סוברת,
   שסמכויות המלך שנימנו ע"י שמואל,
   אכן ניתנו למלך.
   דעה שניה סוברת,
   שאין למלך סמכויות אלו,
   ושמואל מנה אותן רק כדי להעמיד את העם על משמעות מעמדו של המלך.

3. גם ביחס למינויו של המלך ישנה מחלוקת.
   ר'
   נהוראי סובר,
   שמצוות המלך הנזכרת בתורה אינה מצווה אידיאלית,
   והקב"ה ציווה עליה רק בגלל הידיעה שישראל יבקשו מלך בעתיד,
   ודבר זה ניתן ללמוד מדרך הציווי – "ואמרת אשימה עלי מלך",
   הדרישה מגיעה מהעם.
   עפ"י דעה זו ברור,
   מדוע כעס שמואל כשביקשו מלך.
   לדעת ר'
   אליעזר,
   המצווה למנות מלך היא ככל המצוות,
   אלא ששמואל כעס בגלל שעמי–
   הארץ ביקשו מלך ככל הגויים.
   

בס"ד

נושא:
גמרא,
סנהדרין כ' ע"ב

כיתות היעד:
תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

קדימות
המצוות בארץ –
כ':

סדר המצוות הוא:
העמדת מלך על ישראל,
מלחמה בעמלק,
ובניית בית–
המקדש.

בס"ד

נושא:
גמרא,
סנהדרין כ' ע"ב

כיתות היעד:
תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

מלכות שלמה – כ':

מילים

בהדי הדדי – זה עם זה הוו – היו יתבו – יושבים גונדו – בגד שחור יפה

הדר – חזר מאן דאמר – מי שאמר

בס"ד

נושא:
גמרא,
סנהדרין כ' ע"ב–
כ"א ע"א

כיתות היעד:
תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

ביזה – כ':-
כ"א.

מילים

ליה – לו אמרי לה–
יש אומרים אורחא דמילתא – דרכו של דבר מנלן – מנין לנו דכתיב – שכתוב גופיה – גופו דתניא – ששנויה בבריתא

מונחים

תנו
רבנן (שנו
חכמים)
– פתיחה
להבאת מקור תנאי,
בד"כ
מקור מוסמך ומהימן.

בשלמא
–
פתיחה לתמיהה,
כאשר
מציינים תחילה את העניין המובן.

בס"ד

נושא:
גמרא,
סנהדרין כ"א ע"א

כיתות היעד:
תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

ריבוי
נשים –
כ"א.

הגדרה		משנה
דעה 1		לא ירבה לו נשים, אלא שמונה עשרה.
דעה 2		ר' יהודה אומר: מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את ליבו.
דעה 3	הדעה	ר' שמעון אומר: אפילו אחת ומסירה את ליבו – הרי זה לא ישאנה,
	שאלה רטורית	אם כן למה נאמר "לא ירבה לו נשים"?
	תשובה	דאפילו כאביגיל..

בתורה נאמר:
"ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו"
(דברים י"ז,
י"ז).

המשנה מתייחסת לפסוק הנ"ל,
ודנה בשאלה מהי ההגבלה שחלה על המלך בנשיאת נשים.

• דעת תנא–
  קמא:
  ישנה הגבלה מספרית למספר הנשים,
  עד שמונה–
  עשרה נשים.
  בהמשך תדון הגמרא מנין למד שישנה הגבלה על שמונה–
  עשרה נשים.

• דעת ר'
  יהודה:
  ההגבלה אינה מספרית,
  אלא הדבר תלוי בסיבת המצווה.
  מכיוון שישנו הסבר ברור בפסוק מדוע אסור להרבות נשים,
  הרי שכל אישה צריכה להיבחן עפ"י סיבה זו (הסרת הלב).
  המלך יכול לשאת נשים כרצונו,
  ובתנאי שלא ישא אישה שמסירה את ליבו.

• דעת ר'
  שמעון:
  כל אישה שיש חשש שתסיר את לב המלך,
  אסור למלך לשאת אותה.
  נוסף לכך,
  אסור למלך גם להרבות נשים,
  ואפילו תהיה האישה הנוספת יראת–
  ה'
  כאביגיל.

בס"ד

נושא:
גמרא,
סנהדרין כ"א ע"א

כיתות היעד:
תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

טעם המצווה ("לא ירבה לו נשים")
–
כ"א.

מילים

דריש טעמא דקרא – דורש את טעם הפסוק הא – הרי איפכא – הפוך שמעינן – אנו שומעים (לומדים)
להו – אותם דתניא – ששנויה בבריתא אמרינן – אנו אומרים אלמא – מכאן ש…
בעלמא – בדרך–
כלל שאני – שונה הכא – כאן מפרש – מפורש מכדי – מכיוון ש…
לישתוק – ישתוק אנא אמינא – אני אומר

מונחים

למימרא (האם לומר?)
– ביטוי תמיהה על דבר הלכה,
שאחריו מפורשת התמיהה.

מאי קאמר (מה הוא אומר?)
– מה משמעות הדברים?

הכי קאמר (כך הוא אומר)
– פתיחה לפירוש חדש,
המתרץ את הקושיה.

מושגים

משכון – חפץ שנוטל בעל–
חוב מהחייב,
על–
מנת להבטיח שהחוב יוחזר.
הלוקח כלי שאדם זקוק לו כמשכון,
חייב להחזירו בזמן שנצרך,
לדוגמא:
אם לקח שמיכה – חייב להחזירה בלילה,
כדי שיהיה לחייב במה לישון.
בתורה נאמר:
"לא תחבול בגד אלמנה"
(דברים כ"ד י"ז)
– איסור לבעל–
חוב לקחת משכון מאלמנה.

דרישת טעם – ישנה מחלוקת בין חכמים האם לדרוש את סיבת ההלכה,
ולהסיק ממנה מסקנות הלכתיות,
לדוגמא:
אם סיבת האיסור לקחת משכון מאלמנה הוא מצבה הכלכלי,
הרי שאם היא עשירה אין בעיה לקחת ממנה משכון.

השאת שם רע – ישנו איסור להוציא שם–
רע על כל אדם.
אדם שלוקח משכון מאלמנה,
והיא נאלצת לבוא לביתו בבוקר ובערב כדי לקחת ולהחזיר את המשכון,
הרי שיוצא לה שם רע בעיר,
בגלל הביקורים בביתו.