נושא הדף: דברים,
פרק ה –
מערך שיעורים
מחבר:
שרית מאיר
מיועד לכיתות: ט–יב
פרק
ה'
– מערך
שיעורים
(בפרק זה חלוקות הדעות כיצד יש לחלק את הפסוקים שבעשרת הדברות,
ועל כן במהדורות שונות,
חלוקת הפסוקים משתנה…)
פרק ה' הוא הפרק הפותח את נאום המצוות של משה.
במרכזו של פרק ה' מדברים על מעמד הר סיני ועל עשרת הדברות.
אך טבעי הוא שכפתיחה לנאום המצוות יחזור משה ויתאר את מעמד הר סיני לפרטיו,
כפי שמתואר בשמות י"ט–
כ'.
דיברנו על הדגש במעמד הר סיני שבפרק ד' (שמיעת ה' ישירות,
מחויבותם של עמ"י למצוות מכוח ברית סיני.)
עיינה בפרק ונסינה למצוא את הדגש המופיע בעשרת הדברות בפרק ה'.
בפרק ה' משה רבנו מדגיש:
במעמד הר סיני ביקשתם אותי, את משה, כמתווך.
משה רבנו מדגיש שעמ"י ירא היה לשמוע את קול ה', ומבקש שהמשך מתן המצוות יעשה על ידי משה.
נראה לומר שהדגש בפרק ה' הוא המעמד של משה. (פס'
ה',
פס'
י"ט–
כ"ה).
(האם זה טוב שעמ"י ביקש שמשה ידבר ולא ה'?
מצד אחד: היטיבו כל אשר דיברו.
מצד שני– רש"י לפס' כ"ג.
יש בזה פן חיובי ופן בעייתי…)
לשם מה משה רבנו מדגיש זאת בפרק ה'?
עובדה זו נותנת עוצמה וכוח למשה מתוקף היותו נביא ה', וכן לנביאים הבאים אחריו.
פרק זה מחזק בין השאר את נבואתו של משה, ואת נבואת הנביאים שיבואו אחריו.
הגיוני גם, שדגש זה במעמד הר סיני, ייתן משנה כוח לדברי משה שיופיעו מיד לאחר מכן בנאום המצוות,
כיוון שהעם נתן למשה כוח רב במעמד הר סיני, והעם הבין שמה שהוא שומע מפי משה, הם דברי ה'. וכך רוצה מה שהעם יתייחס לנאום המצוות שלו.
נתחיל כעת בקריאת הפרק.
להתעכב על פס' ב'-
ג'
מהי הקושי המתעורר?
הרי ה'
כן כרת ברית עם האבות בחורב,
ולא עם הבנים,
אז כיצד משה אומר בדיוק את ההיפך?
היה צ"ל:
לא רק את אבותינו,
אלא גם אותנו–
וכך מסביר רש"י.
רש"י מוסיף מילה אחת לפסוק וכך הוא מיישבו.
הוא מוסיף את המילה:
"בלבד"-
לא את אבותינו בלבד… אלא גם אותנו.
אולי משה רבנו רוצה דרך הצורה בה הוא אומר את הדברים,
לשלול הבנה חיצונית ורדודה,
ולהציע הצעה עמוקה יותר במקומה.
למה חשוב למשה לומר זאת כעת?
על מנת שעמ"י כעת לא יחשוב שהתורה ניתנה רק לאנשי המדבר. היא מחייבת אותנו!
פס'
ד'-
ה':
מהו הקושי התוכני העולה מקריאת שני הפסוקים הללו?
מי דיבר עם בנ"י במעמד הרסיני–
ה'
או משה?
על פי פס' ד'
נראה שה'. על פי פסוק ה' נראה שמשה?!
האם יש לכן רעיון איך ליישב את הקושי?
ניתן לומר שבעצם שני הפסוקים נכונים.
גם ה' דיבר וגם משה.
ה'
אמר על פי חז"ל את שתי הדברות הראשונות,
ואז העם היה ירא, ולאחר מכן משה רבנו המשיך לומר לעם את שאר הדברות ושימש כמתווך.
האם לדברי חז"ל ישנה אסמכתא לשונית כלשהי?
ניתן לשים לב: שתי הדברות הראשונות ה' מדבר בגוף ראשון ("אנוכי",
"א–לוקיך",
"הוצאתיך",
"פני",
"אנכי ה' א–ל קנא",
"אוהבי",
"שומרי מצוותי".)
– ה'
הוא המדבר,
והוא מדבר על עצמו בגוף ראשון.
לעומ"ז בשאר הדברות–
משה הוא המדבר,
והוא מדבר על ה'
בגוף שלישי.
("שם ה'
א–לוקיך"
(ולא:
את שמי…),
"כאשר ציוך ה'
א–לוקיך"
(ולא כאשר ציויתיך"),
ועוד…
התורה ככל הנראה לא רצתה להפסיק באמצע עשרת הדברות על מנת לספר על בקשת העם, והשינוי במתן הדברות שבא בעקבותיה,
ולכן היא כתבה זאת בסוף הדברות.
נקרא שוב את פס' ד'-
ה',
ותחשובנה איזו מילה נראית כעומדת שלא במקומה?
המילה "לאמור"
שבסוף פס' ה'.
מישהי מוכנה להסביר לי כיצד עלי לקרוא את הפסוקים?
או:
עיינה ברש"י וכתובנה כיצד הוא מיישב את הבעיה.
רש"י אומר שאת המילה "לאמור"
יש להצמיד לסוף פס'
ד':
פנים בפנים דיבר ה'
עמכם בהר מתוך האש לאמור… כאן רש"י מכניס את עשרת הדברות/
שתי הדברות הראשונות,
ולאחר מכן מכניס את פס'
ה'.
מנקודה זו ואילך מתחילים עשרת הדיברות.
לפני שנגע בהבדלים שבין עשרת הדברות כאן ובשמות,
נעיין מעט בעשרת הדברות שבפרקנו.
נותנת להן דף עבודה על עשרת הדברות,
ואחר מכן עוברת עליו, תוך כדי הערות.
נתחיל בשאלה הידועה:
מהי הדברה הראשונה?
לכאורה:
"אנכי…"-
מי שמסביר שזוהי הדברה הראשונה,
יטען שישנה פה מצוות עשה להאמין בה'.
אך ניתן גם לפרש אחרת. כיצד?
הראב"ע פס'
ט"ז בפירושו מביא את הדעה הנפוצה שאנכי זהו הדיבר הראשון אך אחר כך מוסיף:
"רק הישר בעיני,
שמילת "אנכי"
איננה מהעשרה,
כי דיבור "אנכי"
הוא המְצַוֶה (מצוה לעשות את המצוות הבאות).
כלומר לפי הראב"ע המילים:
"אנכי…"
זוהי מעין הקדמה שמסבירה לעמ"י מי הוא זה שכעת יתחיל לצוות עליהם את כל הציוויים.
שמנה לב:
המילה "אנכי"
אין בה לשון של ציווי,
ואולי לכן ראב"ע מפרש כפי שמפרש.
(ולמי שטוען שמצווה יש כאן יטען שאין בכך ציווי כי זה דבר ברור ומוטמע בנו האמונה,
ועל כן היא לא נאמרת בלשון ציווי).
אז כיצד ימצא הראב"ע עשר דברות?
הוא יחלק את "לא תעשה לך" ו"לא יהיה לך" כשתי דברות שונות,
בעוד שמי שמחשיב את "אנכי"
לדיברה,
מאחד את לא יהיה ולא תעשה לכלל דיברה אחת.
או שהוא יחלק את לא תחמוד ולא תתאוה לשתי דברות שונות.
"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני"
– מה זה אומר "לא יהיה"??
לכאורה ישנה כפילות מיותרת–
לא יהיה לא תעשה, ורש"י מיישב: לא יהיה= אסור שיהיה קיים אצלך בבית/
ברשותך ע"ז.
לעומת לא תעשה– שאסור לך ליצור פסל.
(פרשנים אחרים כדוגמאת הראב"ע מסבירים לא יהיה– לא להאמין בפסל שהוא א–לוקים)
– לכאורה ישנה הכרה בכך שישנם אלוהים אחרים חוץ מה'…,
כיצד זה יתכן?
רש"י מביא שני פירושים:
שמות,
כ',
ב':
אלוהים שאחרים חושבים שהם אלוהים.
פירוש שני: אלוהים שהם אחרים לעובדיהם.-
עובדיהם צועקים אליהם, והם אינם עונשים להם.
"על פני"-
רש"י בשמות כ': כל זמן שאני קיים, שלא תחשבו שעל ע"ז נצטוה רק אותו הדור.
"א–ל קנא"-
מקנא להיפרע,
ואינו נוהג לפנים משורת הדין למחול על עובדי ע"ז.
"לשנאי"-
רש"י:
למי שאוחז מעשה אבותיו בידיו.
"לא תשא את שם ה' א–לוקיך לשוא"-
לשוא–
ללא תועלת.
לומר על עמוד של אבן שהוא של זהב וכדומה.
הרמב"ן בשמות מסביר: לא רק להישבע בשם ה' ללא תועלת אסור משום: "לא תשא",
אלא גם להזכיר שם שמים לבטלה.
(בלי שבועה).
שבת
"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"-
רש"י,
שמות כ'.: כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה בשבת.
" לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך"-
והרי כבר אמרו לגדולים לא לעשות מלאכה, אם כן על מי מדובר בפסוק?
רש"י:
מדובר על קטנים,
שהמבוגרים אחראים לכך שהם שיבתו.
אסור לומר: כב את האור וכדו'.
כיבוד הורים:
"למען יאריכון ימיך"
רש"י:
מכלל הן אתה שומע לאו: אם לא תכבד– ימיך יתקצרו.
לא תנאף– איסור זה תקף באשת איש.
לא תגנוב–
רש"י שמות כ': דבר הלמד מעניינו–
גונב נפשות.
מיתת בי"ד על לא תרצח ולא תנאף, משמע גם גניבה עליה מדובר היא גניבה שחייבים עליה מיתת בי"ד,
וזוהי גניבת נפש.
"לא תענה ברעך עד שקר"-
אסור להעיד עדות שקר נגד חבר.
לא תחמוד ולא תתאווה–
לכאורה:
לא לרצות את מה שיש לחברי. כך מסבירים פרשנים רבים כדוגמאת הראב"ע,
הרד"ק בספר מיכה ב', ב'.
(המלב"ים מסביר שישנו הבדל מסוים בין חמדה לתאוה,
למרות ששתיהן מצוות שבלב.
חמדה–
לרצות מה שיש לחברי כתוצאה ממראה עיני.
תאווה–
לרצות מה שיש לחברי, גם אם איני רואה אותו– בכח הדמון/
המחשבה שלי.)
ושוב נשאלת השאלה הידועה כיצד ניתן לצוות על דברים שבלב,
והתשובה היא שכנראה שאפשר, וכל עבודת האדם זה להשליט את השכל על הרגש. (המשל של הראב"ע על איש כפרי שאינו מתאווה לבת המלך/ בן שאינו מתאווה לאמו– וכך צריך כל אדם לדעת שאישה יפה או ממון– הכל לפי מה שה' חלק לו, ומה שאינו שלו– כנראה אינו שייך לו כלל. כלומר אדם יכול לחנך את עצמו, וללמד את עצמו,
שהאסור לו הוא בלתי ניתן להשגה. או לחנך את עצמנו לחמוד את ערכי האמת– את ה' את הערכים שהוא מנחיל לנו, ומתוך כך לא יחמוד כל דבר שאסור לו. כיוון שיתאווה לעשות רצון קונו.
אך המכילתא דרשב"י,
וכן הרמב"ם מסבירים שלא לחמוד=
במעשה:
לא לעשות תחבולות על מנת להשיג את מה שיש לחברי ואין לי. ולא תתאווה=
לא לרצות את מה שיש לחברי.
בס"ד
דף עבודה בנושא:
עשרת הדברות
אָנכִי ה' א–ֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
ראב"ע לפס' ט"ז:
דע כי דעת כל הקדמונים כי הדבור הראשון הוא אנכי ואם יש לשאול למה (לא)
הפסיק המפסיק לא יהיה לך וכבר פירשתי עשרת הדברים כי סמכתי על דעתם. רק הישר בעיני שמלת אנכי איננה מהעשרה כי דבור אנכי הוא המְצַוֶה ועיקר המצות כאשר פירשתי כבר:
1. א.
מהי הדעה של כל הקדמונים?
ב.
מה מקשה הראב"ע על דעתם?
ג.
מהו התפקיד של המילים:
"אנכי… מצרים"
על פי הראב"ע?
אם כן כיצד יגיע הראב"ע לעשרה דברות? עני מתוך עיון בפסוקים.
ז לֹא–יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל–פָּנָי:
ח לֹא–תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל–תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:
רש"י שמות כ', ג':
לא יהיה לך. למה נאמר לפי שנאמר לא תעשה לך אין לי אלא שלא יעשה העשוי כבר מנין שלא יקיים תלמוד לומר לא יהיה לך. (מכילתא):
2. מהו הקושי עליו מנסה לענות רש"י,
מהו סוג הקושי,
וכיצד רש"י מיישב את הקושי?
3. נסי להציע פירוש שונה לציווי:
"לא יהיה".
רש"י,
שמות כ', ז':
אלהים אחרים.
שאינן אלהות אלא אחרים עשאום אלהים עליהם (מכילתא)
ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו. דבר אחר אלהים אחרים שהם אחרים לעובדיהם צועקים אליהם ואינן עונים אותם ודומה כאילו הוא אחר שאינו מכירו מעולם:
4. מהו הקושי עליו מנסה לענות רש"י,
איזה סוג קושי זה, ובאילו שתי צורות רש"י מיישב את הקושי?
5. נסי לחשוב על דרך נוספת ליישב את הקושי.
ט לֹא–תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנכִי ה' אֱ–
לֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל–בָּנִים וְעַל–
שִׁלֵּשִׁים וְעַל–רִבֵּעִים לְשׂנְאָי:
י וְעשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאהֲבַי וּלְשׁמְרֵי (מִצְוֹתָו)
[מִצְוֹתָי]:
רש"י,
שמות כ', ט':
א–ל קנא.
(מכילתא)
מקנא ליפרע ואינו עובר על מדתו למחול על עון עבודת אלילים.
כל לשון קנא אנפרימנ"ט בלע"ז (אייפערנד)
נותן לב ליפרע:
לשונאי.
כתרגומו כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם (סנהדרין כז):
6. ביחס לאיזה חטא ה' הוא א–ל קנא?
7. מהי המשמעות שה' הוא א–ל קנא?
8. למי ה' "פוקד עוון אבות על בנים"
(רש"י)
ולמי ה' "עושה חסד לאלפים"
(פשט)?
יא לֹא תִשָּׂא אֶת–שֵׁם–ה'
אֱ–לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר–יִשָּׂא אֶת–שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:
רש"י,
שמות כ', ו':
לשוא.
(השני ל' שקר כתרגומו כמה דתימר) אי זהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע על עמוד של אבן שהוא של זהב (הראשון לשון מגן כתרגומו)
זה הנשבע לחנם ולהבל על של עץ עץ ועל אבן
אבן.
(שבועות כט, מכילתא):
שימי לב: פעמיים מופיעה בפסוק המילה "לשוא".
ורש"י בעקבות תרגום אונקלוס ("כתרגומו")
מסביר שבכל פעם האיסור הוא שונה.
9. לפי רש"י שתי שבועות בשם ה' נאסרות בפסוק זה. מהן?
הרמב"ן,
שמות כ',
ו':
"…ועל דרך הפשט יאסור עוד (חוץ ממה שנאמר על ידי חז"ל ומובא בדברי רש"י)
שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם…"
10. מה מוסיף הרמב"ן על דבריו של רש"י?
יב שָׁמוֹר אֶת–יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה'
אֱ–לֹהֶיךָ:
יג שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבד וְעָשִׂיתָ כָּל–
מְלַאכְתֶּךָ:
יד וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה'
אֱ–
לֹהֶיךָ לֹא–תַעֲשֶׂה כָל–מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ–וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ–וַאֲמָתֶךָ …
רש"י על שמות כ', פסוק ט
ועשית כל מלאכתך.
כשתבא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה שלא תהרהר אחר מלאכה (מכילתא):
רש"י על שמות כ', פסוק י
אתה ובנך ובתך. אלו קטנים או אינו אלא גדולים אמרת הרי כבר מוזהרין הם אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים וזה ששנינו (שבת קכא) קטן שבא לכבות אין שומעים לו מפני ששביתתו עליך:
11. כתבי את שתי ההלכות שלומד רש"י ביחס לשבת בפירושו שהובא לעיל.
בס"ד
טז כַּבֵּד אֶת–אָבִיךָ וְאֶת–אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' א–לֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה
אֲשֶׁר–ה'
אֱ–
לֹהֶיךָ נתֵן לָךְ:
רש"י,
שמות כ', פסוק יב
למען יאריכון ימיך.
(מכילתא)
אם תכבד יאריכון ואם לאו יקצרון שדברי תורה נוטריקון הם נדרשים מכלל הן לאו ומכלל לאו הן:
שימי לב: כאן המילה:
נוטריקון משמעותו:
דרך קצרה.
12. מהו הכלל שמביא רש"י בפירושו וכיצד הוא מתיישם בפסוק ט"ז שבפרקנו?
יז לֹא תִרְצַח
וְלֹא תִנְאָף
רש"י,
שמות כ',
י"ב:
לא תנאף.
אין ניאוף אלא באשת איש.
13. שימי לב: על פי רש"י האיסור לא לנאוף משמעותו:_____________________________.
וְלֹא תִגְנב
רש"י,
שמות כ',
י"ב:
לא תגנוב.
בגונב נפשות הכתוב מדבר. לא תגנובו (ויקרא י"ט,
י"א)
בגונב ממון. או אינו אלא זה בגונב ממון ולהלן בגונב נפשות אמרת דבר הלמד מענינו מה לא תרצח לא תנאף מדבר בדבר שחייבין עליהם מיתת בית דין אף לא תגנוב דבר שחייב עליו מיתת בית דין (סנהדרין פו):
14. על איזה סוג גניבה מדובר בעשרת הדברות,
וכיצד רש"י למד זאת?
וְלֹא–
תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא:
15. מהו האיסור?
יח וְלֹא תַחְמד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמרוֹ וְכל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:
16. מהו האיסור?
17. חשבי:
כיצד ניתן לצוות ציווי שכזה?
בס"ד
תשובון לדף עבודה בנושא:
עשרת הדברות
אָנכִי ה' א–ֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
ראב"ע לפס' ט"ז:
דע כי דעת כל הקדמונים כי הדבור הראשון הוא אנכי ואם יש לשאול למה (לא)
הפסיק המפסיק לא יהיה לך וכבר פירשתי עשרת הדברים כי סמכתי על דעתם. רק הישר בעיני שמלת אנכי איננה מהעשרה כי דבור אנכי הוא המְצַוֶה ועיקר המצות כאשר פירשתי כבר:
מהי הדעה של כל הקדמונים?
מה מקשה הראב"ע על דעתם?
מהו התפקיד של המילים:
"אנכי… מצרים"
על פי הראב"ע?
אם כן כיצד יגיע הראב"ע לעשרה דברות? עני מתוך עיון בפסוקים.
הדעה של כל הקדמונים שהדיבור:
"אנוכי",
זוהי דיברה ראשונה שמשמעותה להאמין בה'.
הראב"ע מקשה על דעתם ואומר:
בחלוקת הפרשיות–
אין פרשה סגורה/
פתוחה בין אנכי לבין לא יהיה– משמע שזוהי דברה אחת.
הראב"ע סובר שהמילים:
"אנכי… הוצאתיך.."-
זוהי מעין הקדמה,
והכרותעם נותן המצוות.
הראב"ע מחלק בין לא תחמוד לבין לא תתאוה– וכך גם הפרשיות מחלקות.
ז לֹא–יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל–פָּנָי:
ח לֹא–תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל–תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:
פירושו של רש"י בשמות כ', ג':
לא יהיה לך. למה נאמר לפי שנאמר לא תעשה לך אין לי אלא שלא יעשה העשוי כבר מנין שלא יקיים תלמוד לומר לא יהיה לך. (מכילתא):
מהו הקושי עליו מנסה לענות רש"י,
מהו סוג הקושי,
וכיצד רש"י מיישב את הקושי?
נסי להציע פירוש שונה לציווי:
"לא יהיה".
רש"י מנסה ליישב את הקושי שיש לכאורה כפילות מיותרת בפסוק– לא יהיה לכאורה כמו לא תעשה. קושי סגנוני.
יישוב:
לא לעשות=
אסור ליצור פסל. לא יהיה= אסור לך שיהיה לך פסל ברשותך,
גם אם לא אתה יצרת אותו. ישנם כאן שני ציוויים שונים.
פירוש שונה: לא יהיה: לא להאמין שיש ממשות באל כשלהו. כך מסביר הראב"ע.
אלהים אחרים.
שאינן אלהות אלא אחרים עשאום אלהים עליהם (מכילתא)
ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו. דבר אחר אלהים אחרים שהם אחרים לעובדיהם צועקים אליהם ואינן עונים אותם ודומה כאילו הוא אחר שאינו מכירו מעולם:
מהו הקושי עליו מנסה לענות רש"י,
איזה סוג קושי זה, ובאילו שתי צורות רש"י מיישב את הקושי?
נסי לחשוב על דרך נוספת ליישב את הקושי.
הקושי:
לכאורה משתמע מהפסוק שיש ה' ויש אלוהים אחרים,
והרי אנו יודעים שאין עוד א–לוקים חוץ מה'?! קושי רעיוני.
שני יישוביו של רש"י:
-
אחרים הכוונה לא לא–לוקים אלא לאנשים אחרים,
שעשו לעצמם אלוהים,
אך וודאי שאין הם א–לוקים אמיתיים. -
אלוהים אחרים–
הכוונה אלוהים שהם אחרים,
רעים למי שעובד אותם, ולא במשמעות הרגילה של עוד א–לוקים.
דרך נוספת: ה'
דיבר לפי מחשבת האנשים,
אך וודאי שבאמת אין בהם ממש.
(ראב"ע).
ט לֹא–תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנכִי ה' אֱ–
לֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל–בָּנִים וְעַל–
שִׁלֵּשִׁים וְעַל–רִבֵּעִים לְשׂנְאָי:
י וְעשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאהֲבַי וּלְשׁמְרֵי (מִצְוֹתָו)
[מִצְוֹתָי]:
רש"י,
שמות כ', ט':
א–ל קנא.
(מכילתא)
מקנא ליפרע ואינו עובר על מדתו למחול על עון עבודת אלילים.
כל לשון קנא אנפרימנ"ט בלע"ז (אייפערנד)
נותן לב ליפרע:
לשונאי.
כתרגומו כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם (סנהדרין כז):
ביחס לאיזה חטא ה' הוא א–ל קנא?
מהי המשמעות שה' הוא א–ל קנא?
למי ה' "פוקד עוון אבות על בנים"
(רש"י)
ולמי ה' "עושה חסד לאלפים"
(פשט)?
ביחס לעוון ע"ז.
שהוא מקנא, נחוש,
החלטי להעניש,
ואינו נוהג לפנים משורת הדין, כאשר מדובר על חטא שקשור לעבודה זרה.
ה'
פוקד…–
לאנשים רשעים,
שממשיכים את מעשי אבותם.
וה'
רב חסד–
לצדיקים.
יא לֹא תִשָּׂא אֶת–שֵׁם–ה'
אֱ–לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר–יִשָּׂא אֶת–שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:
לשוא.
(השני ל' שקר כתרגומו כמה דתימר) אי זהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע על עמוד של אבן שהוא של זהב (הראשון לשון מגן כתרגומו)
זה הנשבע לחנם ולהבל על של עץ עץ ועל אבן
אבן.
(שבועות כט, מכילתא):
שימי לב: פעמיים מופיעה בפסוק המילה "לשוא".
ורש"י בעקבות תרגום אונקלוס ("כתרגומו")
מסביר שבכל פעם האיסור הוא שונה.
לפי רש"י שתי שבועות בשם ה' נאסרות בפסוק זה. מהן?
שבועה שהיא ללא תועלת–
לחנם,
להבל.
להישבע בשם ה' על עמוד של עץ שהוא של עץ.
שבועה שהיא לשקר– לומר על עמוד של עץ שהוא של אבן.
הרמב"ן,
שמות כ',
ו':
"…ועל דרך הפשט יאסור עוד (חוץ ממה שנאמר על ידי חז"ל ומובא בדברי רש"י)
שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם…"
מה מוסיף הרמב"ן על דבריו של רש"י?
הוא מוסיף ואומר: לא רק שבועה בשם ה' אסורה לשקר/ ללא תועלת, אלא גם איזכור רגיל של ה' ללא שבועה,
וללא תועלת אסור על פי דיברה זו. היקף האיסור גדול יותר על פי דברי הרמב"ן.
יב שָׁמוֹר אֶת–יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה'
אֱ–לֹהֶיךָ:
יג שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבד וְעָשִׂיתָ כָּל–
מְלַאכְתֶּךָ:
יד וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה'
אֱ–
לֹהֶיךָ לֹא–תַעֲשֶׂה כָל–מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ–וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ–וַאֲמָתֶךָ …
רש"י על שמות כ', פסוק ט
ועשית כל מלאכתך.
כשתבא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה שלא תהרהר אחר מלאכה (מכילתא):
רש"י על שמות כ', פסוק י
אתה ובנך ובתך. אלו קטנים או אינו אלא גדולים אמרת הרי כבר מוזהרין הם אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים וזה ששנינו (שבת קכא) קטן שבא לכבות אין שומעים לו מפני ששביתתו עליך:
כתבי את שתי ההלכות שלומד רש"י ביחס לשבת בפירושו שהובא לעיל.
הלכה אחת: לא להרהר אחרי מלאכה בשבת.
הלכה שניה: לדאוג שבשבת גם הקטנים ישבתו.
0ולכן אסור לעשות מילדים קטנים "גוי של שבת")
טז כַּבֵּד אֶת–אָבִיךָ וְאֶת–אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' א–לֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה
אֲשֶׁר–ה'
אֱ–
לֹהֶיךָ נתֵן לָךְ:
רש"י,
שמות כ', פסוק יב
למען יאריכון ימיך.
(מכילתא)
אם תכבד יאריכון ואם לאו יקצרון שדברי תורה נוטריקון הם נדרשים מכלל הן לאו ומכלל לאו הן:
שימי לב: כאן המילה:
נוטריקון משמעותו:
דרך קצרה.
מהו הכלל שמביא רש"י בפירושו וכיצד הוא מתישם בפרשתנו.
הכלל:
שהתורה כותבת את דבריה בקיצור.
ועלינו להבין מהדברים שהיא אומרת לא– עלינו להבין מה כן. ולהיפך.
ולעניינו–
התורה אומרת: כבד למען יאריכון.
ועלינו להבין מכלל הן– לאו.
שאם לא נכבד– חיינו יתקצרו.
יז לֹא תִרְצַח
וְלֹא תִנְאָף
רש"י,
שמות כ',
י"ב:
לא תנאף.
אין ניאוף אלא באשת איש.
שימי לב: על פי רש"י האיסור לא לנאוף משמעותו:
_______________________________.
שאסור לשכב עם אשת איש.
וְלֹא תִגְנב
רש"י,
שמות כ',
י"ב:
לא תגנוב.
בגונב נפשות הכתוב מדבר. לא תגנובו (ויקרא י"ט,
י"א)
בגונב ממון. או אינו אלא זה בגונב ממון ולהלן בגונב נפשות אמרת דבר הלמד מענינו מה לא תרצח לא תנאף מדבר בדבר שחייבין עליהם מיתת בית דין אף לא תגנוב דבר שחייב עליו מיתת בית דין (סנהדרין פו):
על איזה סוג גניבה מדובר בעשרת הדברות,
וכיצד רש"י למד זאת?
על גניבת נפשות.
והוא למד זאת בעזרת המידה: דבר הלמד מעניינו–
יש להבין ציווי מסויים/
פסוק מסויים,
מתוך ההקשר בו הוא מצוי. לא תגנוב בעשרת הדברות מגיע מיד אחרי לא תרצח ולא תנאף שחייבים עליהם מיתת בי"ד,
מכאן מסיק רש"י שגם לא תגנוב זוהי גניבה שחייבים עליה מיתת בי"ד.
ואיזוהי?
זוהי גניבת נפש.
וְלֹא–
תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא:
מהו האיסור?
לא להעיד עדת שקר/ עדות סתמית, ללא תועלת, נגד חברי.
יח וְלֹא תַחְמד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמרוֹ וְכל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:
מהו האיסור?
חשבי:
כיצד ניתן לצוות ציווי שכזה?
לאחר שעוברת על דף העבודה בתוספת הערות ממשיכה:
את עשרת הדיברות ניתן למיין מבחינות שונות. תנו לי רעיונות לחלוקה.
שומעת אותן.
-
5 דיברות ראשונות–
בין אדם למקום. 5
דיברות אחרונות–
בין אדם לחברו.
כיבוד הורים,
שהוא הדיבר החמישי,
מקשר בין שני החלקים,
כי הוא שייך גם למצוות שבין אדם לחברו,
וגם למצוות שבן אדם למקום (חז"ל:
הוקש כבוד הוריו לכבוד המקום שהם שותפיו ביצירתו.. -
דברות ראשונות–
נשמעו מפי הגבורה,
שאר הדיברות–
מפי משה.
-
מצוות שבמחשבה,
מצוות שבדיבור ומצוות שבמעשה.
מחשבה בבנ"א למקום:
"אנכי",
"לא יהיה".
מחשבה בבנ"א לחברו: "
לא תחמוד".
דיבור בבנ"א למקום: "לא תשא".
דיבור בבנ"א לחברו: "לא תענה"
מעשה בבנ"א למקום:
שבת,
כיבוד הורים.
מעשה בבנ"א לחברו: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב.
לכתוב על הלוח ולשים לב לסדר הכיאסטי בנוגע למחשבה דיבור ומעשה, ועל משמעותו (עמ'
248 נחמה ליבוביץ'
עיונים בספר שמות– והיא מביאה את הדברים בשם הרש"ר הירש)
בדברות שבנ"א למקום:
מתחילים מהמחשבה–
עוברים לדיבור–
ומסיימים במעשה,
וביחסי משפחה.
לומר לנו:
יחסינו לרבונו של עולם צריך שיהא נקבע בלבנו,
משם ישתלט על דיבור פינו,
ולבסוף כל מעשינו יהיו מכוונים כלפיו,
והדבר יתבטא ביחסי משפחה.
אין די בלהיות "דתי בלב",
יש צורך במעשים.
הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות…
אנכי – מחשבה
לא יהיה – מחשבה
לא תשא– דיבור
שמור את יום השבת– מעשה
כבד את הוריך–
מעשה.
לעומת זאת מהו הסדר של בנ"א לחברו?
מתחיל ממעשה,
עובר לדיבור,
וכלה במחשבה.
לומר לאדם לא מספיק לנהוג ביושר,
בהגינות,
בחסד,
צריך גם "לחשוב טוב",
(אהבת חסד,
ולא רק עשיית חסד).
(לא רק לא לומר לשון הרע,
אלא גם לא לחשוב רע…
בזה נבדלים גם עשרת הדברות מאיזשהו חוק חברתי גרידא. יש כאן חוק א–לוקי שמטרתו לא רק להסדיר עניינים בין אדם לחברו, אלא להפוך אדם למוסרי יותר.
לא תרצח– מעשה
לא תנאף– מעשה
לא תגנוב–
מעשה
לא תענה ברעך עד שוא– דיבור
לא תחמוד – מחשבה
-
מצוות עשה ולא תעשה.
כידוע לכולכן–
ישנם הבדלים מסוימים בין עשרת הדיברות כפי שהם מופיעים בשמות,
לבין עשרת הדיברות כפי שהם מופיעים בדברים.
אני מחלקת לכן טבלה, בטבלה זו עשרת הדברות שבשמות,
מועמדים מול עשרת הדברות שבדברים.
תדגשנה במרקרים את ההבדלים,
ואת ההוספות שבין שני המקורות.
ותנסנה לראות:
-
מדוע ישנם הבדלים/
מהי משמעותן? -
באיזה דיברות כמעט ואין הבדלים.
חשבי מדוע.
לאחר שהן סיימו להדגיש מחלקת להן דף עבודה שמתייחס להבדלים.
עוברת על דף העבודה,
וממשיכה בכמה נקודות בפרק:
פס'
כ"ג:
"ואת תדבר"-
מדוע בלשון זכר, ולא בלשון נקבה (קושי לשוני)?
רש"י:
בנ"י בבקשתם שהוא ידבר עמם ולא ה' התישו את כוחו, שהרי מן הראוי היה שה' ידבר עמם, ומשה נצטער על בקשתם,
ובקשתם החלישה אותו.
פס'
כ"ו:
"מי יתן"-
ממילים אלו משמע שמה' נבצר משהו, והרי ה' הוא כל יכול?
הרמב"ן:
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. לאדם ישנה בחירה חופשית,
וזה לא בידי ה' מה האדם יעשה.
בס"ד
למשמעותם של ההבדלים בין עשרת הדברות בשמות ובדברים
רמב"ן על פסוק ו
ועתה יתחיל במשנה תורה, יאמר להם עשרת הדברות.
ולא שנה ולא באר כלום באנכי ה' ולא יהיה לך, כי מפי הגבורה שמעום. וכן בדבור השלישי,
מפני שכבר אמר (שם כ ז) את שם ה' אלהיך,
כמו שפירשתי בסדר קדשים תהיו (ויקרא יט יב).
1. באיזה דברות אין שינוי בין שמות לבין דברים,
ומהי הסיבה לכך על פי הרמב"ן?
2. הסבירי את המילה "באר"
בדברי הרמב"ן.
צייני שלושה דברות אותם "באר"
משה.
רש"י על פסוק יב
שמור.
ובראשונות הוא אומר זכור שניהם בדבור אחד ובתיבה אחת נאמרו ובשמיעה אחת נשמעו (מכילתא):
3. כיצד רש"י פותר את הסתירה ביחס לציווי על השבת?
שימי לב:
על פי חז"ל במילה "זכור"
יש רמז לכל מצוות העשה הקשורות בשבת,
ובמילה "שמור"
יש רמז לכל מצוות הלא תעשה הקשורות לשבת.
רש"י על פס'
י"ב
כאשר צוך.
(שבת פז)
קודם מתן תורה במרה:
ראב"ע
כאשר צוך– והטעם,
במעמד הר סיני.
5. שאלת אתגר:
חשבי על חיזוק לדעתו של רש"י (שימי לב למצוות בהם מופיעה סיומת זו…),
ועל חיזוק לדעתו של הראב"ע.
6. מי מבין הפרשנים עונה לשאלה מדוע סיומת זו של "כאשר צוך…"
מופיעה רק בספר דברים?
נמקי דברייך.
עד כאן ניסינו ללמוד פרשנות מקומית על כל הבדל והבדל, אך האם ניתן לאמץ איזושהי הסתכלות כללית יותר על השינויים?
לפני שאת קוראת את הדברים הבאים, נסי לחשוב על כך בכוחות עצמך.
סיימת לחשוב?
כעת קראי את דבריו של הרב יעקב אריאל ולאחר מכן השלימי את הטבלה על בסיס דבריו.
בס"ד
תשובון ללמשמעותם של ההבדלים בין עשרת הדברות בשמות ובדברים
רמב"ן על פסוק ו
ועתה יתחיל במשנה תורה, יאמר להם עשרת הדברות.
ולא שנה ולא באר כלום באנכי ה' ולא יהיה לך, כי מפי הגבורה שמעום. וכן בדבור השלישי,
מפני שכבר אמר (שם כ ז) את שם ה' אלהיך,
כמו
שפירשתי בסדר קדשים תהיו (ויקרא יט יב).
1. באיזה דברות אין שינוי בין שמות לבין דברים,
ומהי הסיבה לכך על פי הרמב"ן?
2. הסבירי את המילה "באר"
בדברי הרמב"ן.
צייני שלושה דברות אותם "באר"
משה.
1. בשלוש הדברות הראשונות.
הסיבה לכך: בשתי הדברות הראשונות:
כיוון שהם נאמרו מפי הגבורה,
ומשה לא ישנה זאת.
ובדיברה השלישית,
כיוון שהיא ברורה דיה, ואין צורך שמשה יבארה,
שהרי הדברה עצמה מסבירה ששבועת שוא היא רק בשם המיוחד.
2. באר–
הוסיף פרטים. (אם כי קשה להניח שבכל הדברות יש הוספה,
שהרי בחלקם שינם שינויים.)
מצוות שבת– שמור בדברים=
מצוות ל"ת,
לעומת זכור בשמות.
ההנמקה למצוות השבת–
בדברים:
זכר ליצ"מ.
בשמות–
זכר למעשה בראשית.
עד שוא בדברים,
לעומת עד שקר בשמות.
רש"י על פסוק יב
שמור.
ובראשונות הוא אומר זכור שניהם בדבור אחד ובתיבה אחת נאמרו ובשמיעה אחת נשמעו (מכילתא):
3. כיצד רש"י פותר את הסתירה ביחס לציווי על השבת?
הוא סובר שבמעמד הר סיני נאמר גם זכור וגם שמור בעת ובעונה אחת. ובכל אחד מהספרים מוזכרת אחת מבין המילים הללו.
ר'
יוסף בכור שור:
בדברות הראשונות… אמר "זכור"
כאדם שמזכיר דבר רחוק.
וכאן… שהיה להם דבר קרוב אמר "שמור"
4. הסבירי את דבריו (שימי לב מהו הדבר הרחוק,
ומהו הדבר הקרוב… רמז:
שימי לב לטעם של מצוות השבת).
שימי לב:
על פי חז"ל במילה "זכור"
יש רמז לכל מצוות העשה הקשורות בשבת,
ובמילה "שמור"
יש רמז לכל מצוות הלא תעשה הקשורות לשבת.
4. לפי דבריו הטעם למצוות שבת בשמות הנו בריאת העולם,
ובריאת העולם הייתה רחוקה מעמ"י,
ולכן משה אומר להם שעליהם לזכור אותה, ואילו בדברים השבת היא בגלל יציאת מצרים,
ואותה צריך רק לשמור, כי אין צריך להתאמץ על מנת לזכור אותה, יש להתאמץ רק לשמור אותה..
רש"י על פס'
י"ב
כאשר צוך.
(שבת פז)
קודם מתן תורה במרה:
ראב"ע
כאשר צוך– והטעם,
במעמד הר סיני
5. שאלת אתגר:
חשבי על חיזוק לדעתו של רש"י (שימי לב למצוות בהם מופיעה סיומת זו…),
ועל חיזוק לדעתו של הראב"ע.
6. מי מבין הפרשנים עונה לשאלה מדוע סיומת זו של "כאשר צוך…"
מופיעה רק בספר דברים?
נמקי דברייך.
5. חיזוק לרש"י:
"כאשר צוך"
מופיע רק ביחס לשבת ולכיבוד הורים, ולא ביחס לשאר המצוות,
משמע שיש משהו מיוחד דווקא בהם. כי אם כאשר צוך– הכוונה למעמד ה"ס היה צריך להיות כתוב כך על כל הדברות.
ועל כן מסביר:
צוך–
במרה–
כי על שבת וכיבוד הורים–
נצטוו בנ"י במרה. ועל שאר הדברות–
לא.
חיזוק לראב"ע:
אם "כאשר צוך" זה במרה– אז מדוע לא נאמר כאשר צוך בדברות שבספר שמות?
6. הראב"ע,
שכן הוא מסביר שכאשר צוך– זוהי הסתכלות אחורה למעמד ה"ס,
ולכן במעמד ה"ס עצמו לא שייך לומר "כאשר צוך".
עד כאן ניסינו ללמוד פרשנות מקומית על כל הבדל והבדל, אך האם ניתן לאמץ איזשהי הסתכלות כללית יותר על השינויים?
לפני שאת קוראת את הדברים הבאים, נסי לחשוב על כך בכוחות עצמך.
סיימת לחשוב?
כעת קראי את דבריו של הרב יעקב אריאל ולאחר מכן השלימי את הטבלה על בסיס דבריו.
בס"ד
|
סיבת ההבדל |
הדיבר בערבות מואב |
הדיבר בסיני |
הדיבר |
|
|
שמור את יום השבת לקדשו |
זכור את יום השבת לקדשו |
שבת |
|
הוספה על גבי דברי הרב יעקב אריאל: |
"ושורך וחמורך" |
|
|
|
הרב אריאל:
או (תוספת על דברי הרב יעקב אריאל): |
למען ינוח עבדך ואמתך כמוך |
||
|
|
ולא תענה ברעך עד שוא |
לא תענה ברעך עד שקר |
|
|
|
ולא תתאוה |
לא תחמוד |
|
|
רק בארץ ישראל יש שדה ולא במדבר. |
שדהו |
|
תשובון
|
סיבת ההבדל |
הדיבר בערבות מואב |
הדיבר בסיני |
הדיבר |
|
כשיבואו עמ"י לארץ, |
שמור את יום השבת לקדשו |
זכור את יום השבת לקדשו |
שבת |
|
הוספה על גבי דברי הרב יעקב אריאל: |
"ושורך וחמורך" |
|
|
|
בארץ ישראל קדושת השבת מתמזגת עם קדושת הארץ, |
למען ינוח עבדך ואמתך כמוך |
|
|
|
בארץ נדרשת רמה מוסרית גבוהה יותר, |
ולא תענה ברעך עד שוא |
לא תענה ברעך עד שקר |
|
|
בארץ נדרשת רמה מוסרית גבוהה יותר, |
ולא תתאוה |
לא תחמוד |
|
|
רק בארץ ישראל יש שדה ולא במדבר. |
שדהו |
בס"ד
ראשי פרקים–
פרק ה'
-
חלוקת הפסוקים–
הקדמה טכנית. -
פתיחת נאום המצוות.
במרכז:
עשרת הדיברות. -
הדגש כאן. האם חיובי/
שלילי–
פשט,
רש"י כ"ג)
לשם מה מדגיש? -
לחלק דף בנושא קשיים,
ולומר להן שנתרגל זאת במהלך הפרק. -
להתחיל בקריאת הפרק.
פס'
ב'-
ג':
הקושי.
כריתת הברית..
רש"י.
אולי שולל הבנה רדודה,
ונותן רובד עמוק.
למה חשוב למשה להדגיש זאת? מחייב אותנו. -
ד'-
ה':
קושי:
מי דיבר?
לשמוע רעיונות ליישוב.
גם וגם…
הוכחות לשוניות–
סגנוניות.
(לא נכתב באמצע על מנת לא להפסיק). -
המילה "לאמור"-
סוף ה'.
רש"י.
לתת להן לעיין. -
דף עבודה על עשרת הדברות+
לעבור עליו בתוספת הערות.
בעיקר הערות על לא תחמוד ולא תתאוה. -
מיון עשרת הדברות.
-
ההבדלים בין הדברות שבשמות לבין הדברות בדברים–
דף עבודה+
לעבור עליו. -
פס'
כ"ג:
ואת…+
רש"י. -
פס'
כ"ו,
מי יתן…–
רמב"ן.
בס"ד
רשימת פרשנות לפרק ה'
לבחינת הבגרות
רש"י לפסוק ג
לא
את
אבתינו.
בלבד
כרת
ה'
וגו'
כי
אתנו
וגו':
עייני בפסוק ג'
והשלימי:
מהפסוק משתמע שהברית בהר סיני הייתה רק עם דור הבנים,
ולא עם דור ה______,
והרי הברית בסיני כן נכרתה עם דור ההורים,
ולא עם ה______?
רש"י פותר את הקושי על ידי הוספת מילה קטנה אך משמעותית והיא המילה "_____". (שימי לב למילה המודגשת ברש"י…).
כלומר:
על פי רש"י משמעות הפסוק היא שהברית נכרתה לא רק עם דור ה_______,
אלא גם עם דור הבנים.
רמב"ן לפס' ה':
א.
אנכי עומד בין ה'
וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה'. כי הוא היה עולה להר ושומע דברי השם ויורד ואומר להם עד שדבר השם עמהם פנים בפנים,
וזה רמז אל כל מה שנזכר בפרשת בחדש השלישי,
מתחלת כה תאמר לבית יעקב עד ויאמר אליו ה' לך רד (שמות יט ג–כד):
ב.
ור"א אמר כי זה אחר מעמד הר סיני,
והטעם הוא דבר עמכם פנים בפנים,
ומאותו היום הייתי אני עומד בין השם וביניכם.
ואינו נכון.
ג.
והנכון בעיני,
כי ירמוז למה שפירשנו שם (כ ז) כי ישראל לא הבינו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך ושאר הדברות משה הוא המגיד להם מה שיאמר השם,
וזהו להגיד לכם את דבר ה',
לפרש לכם כל דבור ודבור:
וטעם בין ה'
וביניכם.
כי בעת הדברות היה הוא קרוב אל מקום השכינה יותר מהם,
כי הם הרחיקו לעצמם כאשר פירשתי שם (כ טו),
וזהו כי יראתם,
ולא עליתם בהר,
שלא קרבתם אליו כאשר היה לכם רשות,
על כן הייתי אני עומד ביניכם ובין מקום הכבוד באמצע כי רחוק היה ביניכם וביניו,
ומשם הייתי אני מגיד הדברות:
עייני בפסוקים ד'-
ה',
והשלימי:
למקרא שני הפסוקים הללו עולה קושי תוכני,
והוא:
בפסוק ד'
נאמר שבמעמד הר סיני ה'
דיבר עם עמ"י ישירות או בלשון הפסוק "__________", ואילו בפס'
ה'
נאמר ש______
העביר לעם את דברי ה'
באותו מעמד?
איך שני הפסוקים הללו מתיישבים ביחד?
(או:
איך
יכול
להיות
שבפס'
ה'
נאמר שמשה מסר לעמ"י את _______ במעמד הר סיני,
והרי בפסוק ד'
נאמר שה'
דיבר עם עמ"י _______ באותו מעמד?)
בפירוש הרמב"ן מופיעים מספר אפשרויות ליישוב הקושי (שימי לב:
את האפשרויות סימנתי על ידי אותיות א',
ב',
ג').
האפשרות הראשונה (א')
שהרמב"ן מעלה היא שלפני
נתינת עשרת הדברות (וזה כל מה שמתואר בשמות פרק ___________– עייני שם והיזכרי),
משה תיווך בין הקב"ה לבין עמ"י,
ואילו את עשרת הדברות עצמן ה'
אמר לעמ"י ________. כלומר פסוק __' בפרקנו התרחש בנתינת עשרת הדברות,
ופסוק __' בפרקנו התרחש לפני נתינת עשרת הדברות.
הראב"ע המצוטט ברמב"ן (ב')
מסביר כך:
במעמד הר סיני ה'
דיבר אתכם ______, ואילו מ____
_____ ואילך,
אני הייתי המתווך בין ה'
וביניכם.
כלומר:
לפי הראב"ע פס'
__' נכון לגבי מעמד הר סיני עצמו,
ואילו פס'
___' נכון ממעמד הר סיני ואילך.
הרמב"ן לא מסכים עם שני הפירושים הראשונים שהציג ומביא פירוש אחר שנכון בעיניו (ג').
על פי דעת הרמב"ן שני הפסוקים ד'
ו–
ה',
נכונים לגבי מעמד הר סיני עצמו.
כיוון שבמעמד הר סיני גם ה'
דיבר עם עמ"י ישירות,
וזה היה ב_________________,
וגם משה שימש שמתווך,
וזה היה ב_______________.
לאחר שהרמב"ן ענה על הקושי התוכני העולה למקרא פסוקים ד'-
ה',
הוא ממשיך ומסביר את פס'
ה'.
הוא מנסה להסביר מה זאת אומרת שמשה עמד בין ה'
לבין עמ"י?
והרמב"ן מסביר שמשה באמת עמד פיזית בין ה'
לבין עמ"י.
עמ"י היו _________ ממקום השכינה,
ומשה היה _____ יותר למקום השכינה,
ומרוחק מעט מעמ"י.
ועל כן שייך לומר שהוא עמד בין ה'
לבין עמ"י.
הרמב"ן לפס' ה'-
המשך:
לאמר.
מוסב על דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר,
לשון רש"י.
(שימי לב: את צמד המילים "מוסב על"
הסברנו בדפי הפרשנות הקודמים,
אם את לא זוכרת עייני שם ברש"י לפס' י')
ואמר ר"א אל תשית לבך בעבור היות מלת לאמר רחוקה,
כי כן רבים,
והמדבר לא הפסיק פסוקים ולא פרשיות.
ונכון יותר שנדביק,
להגיד לכם את דבר ה'
לאמר,
כלשון והגדת לבנך ביום ההוא לאמר (שם יג ח).
ולדעתי אין צורך כלל,
אבל טעמו (= פירושו)
כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר לא נעלה כי יראנו מפני האש,
יזכיר כי הם הגידו לו כן בפירוש ולא ממחשבתו יאמר כן:
הרמב"ן,
וכן רש"י והראב"ע המצוטטים בדבריו,
מנסים להבין למה מתייחסת המילה "______" הנמצאת בסוף פס'
__', שנראית כלא שייכת למקום בו היא נמצאת.
לפי רש"י,
ולפי הראב"ע,
יש להצמיד את המילה "לאמור"
לסיומו של פס'
___'.
ומשמעות הדברים היא:
ה'
דיבר עמכם פנים בפנים ואמר את האמור בהמשך הפסוקים (מפס'
__' ואילך).
אך לפי הרמב"ן המילה "לאמור"
נמצאת במקום המתאים לה,
היות והיא מתייחסת לדברי העם,
שאמורים בדרך רמז בפסוק.
וכך מבין הרמב"ן את הפסוק:
אתם יראתם מפני האש,
ולא עליתם,
וזה מה שאתם בעצמכם אמרתם שאתם לא רוצים ____________________.
רמב"ן לפס' ו'
ועתה יתחיל במשנה תורה,
יאמר להם עשרת הדברות.
ולא שנה ולא באר כלום באנכי ה' ולא יהיה לך, כי מפי הגבורה שמעום.
וכן בדבור השלישי,
מפני שכבר אמר (שם כ ז) את שם ה'
א–להיך,
כמו שפירשתי בסדר קדשים תהיו (ויקרא יט יב).
והתחיל לבאר להם שמור במקום זכור,
על דרך הפשט.
ועל דעת רבותינו (שבועות כ🙂
בדבור אחד נאמרו,
וביאר להם זה, כי הם כולם יודעים זכור
והוא יודיעם כי שמור נאמר עמו.
וכן
על
דרך
האמת
בדבור
אחד
נאמרו…
ובאר כאשר צוך ה'
אלהיך.
קודם מתן תורה במרה שם שם לו חק ומשפט,
לשון רש"י.
ואם כן, גם מצות כבוד אב ואם יהיה במרה,
והרב לא הזכיר שם אלא שבת פרה אדומה ודינין:
א.
מהו הבסיס הלשוני לדברי חז"ל המובאים ברמב"ן,
ש"אנכי",
ו"לא יהיה לך",
"מפי הגבורה שמענום"?
(שימי לב:
באיזה גוף מופיעות שתי הדברות הראשונות,
ובאיזה גוף נאמרות שאר הדברות?…)
ב.
הסבירי את המילה "באר"
בדברי הרמב"ן.
(הזכרי בהקדמתו של הרמב"ן לספר דברים).
ג.
באילו דברות משה לא באר כלום?
ד.
השלימי:
על פי הרמב"ן–
על דרך הפשט "שמור"
מבאר את "____", כלומר:
בדברות בשמות אמרו להם ל____
את השבת (= מצוות עשה),
ובדברים משה מוסיף שיש גם ל______
את השבת (מצוות לא תעשה).
ד.
עייני בעשרת הדברות וצייני מה ביאר משה בעניין הטעם למצוות השבת,
ומה ביאר משה בתכלית של מצוות כיבוד ההורים.
עייני בפס' י"ט,
וברש"י,
ובראב"ע המופיעים להלן,
והשלימי את הפסקה שלאחריהם:
רש"
לפסוק יט:
ולא יסף.
מתרגמינן ולא פסק (= לא חדל)
כי קולו חזק וקיים לעולם.
ד"א לא יסף לא הוסיף להראות באותו פומבי:
ראב"ע לפס' י"ט:
ולא יסף.
כי זה היה פעם אחת והנה ביאר למה לא יסף והוא ויהי כשמעכם:
רש"
וכן הראב"ע מנסים להסביר מה פירוש המילים "_________"?
הפירוש הראשון של רש"י אומר:
לא פסק=
לא _____. כלומר:
קולו של ה'
ממעמד הר סיני היה מתמשך שכן קולו של ה'
הוא חזק,
וקולו זה,
ששמענו במעמד הר סיני,
קיים לעולם.
פירושו השני של רש"י מסביר:
"לא יסף"=
לא _______. פירוש זה אומר אמירה מנוגדת לפירושו הראשון והיא:
שהתגלות ה'
במעמד הר סיני,
הייתה התגלות פומבית ____________ בתולדות האנושות.
הראב"ע גם הוא מנסה להסביר את המילים "ולא יסף"
המוזכרות בפס'
י"ט.
על פי דבריו "לא יסף"=
לא _____. לפי פירוש זה הקול שבנ"י שמעו בהר סיני היה קול חד פעמי,
וזאת בגלל האמור בפס'
כ'
ואילך,
שהעם ביקש ממשה שהוא יתווך,
כי הם פחדו פן הם _______ אם הם ימשיכו לשמוע את קול ה'.
פירושו של הראב"ע דומה לפירושו ה_____
של רש"י.
ראב"ע לפס' כ"ו:
מי יתן.
אין הכתוב אומר מי יתן לי רק מי יתן "להם"
ע"כ נכתב "להם"
אחר והיה לבבם זה.
על פי הראב"ע הפסוק היה צריך להיות כתוב:
מי יתן להם,
והיה לבבם זה ליראה אותי… (במקום:
"מי יתן והיה לבבם זה _____ ליראה אותי").
והוא מסביר שהמילה "להם"
נכתבה שלא במקומה אחרי המילים לבבם זה,
על מנת להדגיש שעל מנת להגיע לדרגה של יראת ה'
ושמירת מצוותיו האמורים בהמשך הפסוק,
צריך להכשיר את הלב.
הרמב"ן לפסוק כו
עייני בפס' כ"ו,
ובפירוש הרמב"ן שלפנייך,
והשלימי את הפסקה שלאחריו.
מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי.
בעבור היות רשות האדם בידו להצדיק ולהרשיע,
והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים,
יאמר הכתוב כן,
והוא כלשון בני אדם.
ועל דרך האמת הוא כמו ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה וסור מרע בינה (איוב כח כח).
וכך אמרו בשכרן של מצות (מנחות כט:),
ראה שחותכין בשרו של ר'
עקיבא במקולין,
אמר לו רבונו של עולם זו תורה וזה שכרה,
השיב לו הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה לפני.
ותבין זה ממה שאמר (פסוק כח)
ואתה פה עמוד עמדי:
הרמב"ן מנסה לענות על קושי רעיוני שמתעורר מהפסוק:
איך יכול להיות שכתוב בפסוק "מי יתן והיה…"-
ממילים אלו משתמע שנבצר מה'
דבר זה,
והרי ה'
הוא כל יכול?
והרמב"ן עונה:
ישנו כלל האומר:
הכל בידי שמים חוץ מ____________,
כלומר:
ה'
מחליט וקובע מה יהיה בהכל,
אך בתחום של __________– כמה האדם יהיה ירא א–לוקים,
זה נתון לבחירתו החופשית של ה_____,
ולא נתון להכרעה הא–לוקית.
ועל כן נאמר בפסוק:
מי יתן שעמ"י יהיה ירא א–לוקים,
כיוון שדבר זה תלוי בבחירתו החופשית של עמ"י.
במילים "ועל דרך האמת"
מתחיל הרמב"ן לתת תשובה מתורת הסוד, ואנו לא מתעמקים בכך.
(כשהרמב"ן אומר: "ועל דרך האמת"
תמיד כוונתו היא לפירוש שעל פי תורת הסוד/ תורת הקבלה.)
בס"ד
תשובון לרשימת פרשנות לפרק ה'
לבחינת הבגרות
רש"י לפסוק ג
לא את אבתינו.
בלבד כרת ה' וגו'
כי אתנו וגו':
עייני בפסוק ג'
והשלימי:
מהפסוק משתמע שהברית בהר סיני הייתה רק עם דור הבנים,
ולא עם דור האבות,
והרי הברית בסיני כן נכרתה עם דור ההורים,
ולא עם הבנים?
רש"י פותר את הקושי על ידי הוספת מילה קטנה אך משמעותית והיא המילה "בלבד".
כלומר:
על פי רש"י משמעות הפסוק היא שהברית נכרתה לא רק עם דור ההורים,
אלא גם עם דור הבנים.
רמב"ן לפס' ה':
א.
אנכי עומד בין ה'
וביניכם בעת ההוא להגיד לכם את דבר ה'. כי הוא היה עולה להר ושומע דברי השם ויורד ואומר להם עד שדבר השם עמהם פנים בפנים,
וזה רמז אל כל מה שנזכר בפרשת בחדש השלישי,
מתחלת כה תאמר לבית יעקב עד ויאמר אליו ה' לך רד (שמות יט ג–כד):
ב.
ור"א אמר כי זה אחר מעמד הר סיני,
והטעם הוא דבר עמכם פנים בפנים,
ומאותו היום הייתי אני עומד בין השם וביניכם.
ואינו נכון.
ג.
והנכון בעיני,
כי ירמוז למה שפירשנו שם (כ ז) כי ישראל לא הבינו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך ושאר הדברות משה הוא המגיד להם מה שיאמר השם,
וזהו להגיד לכם את דבר ה',
לפרש לכם כל דבור ודבור:
וטעם בין ה'
וביניכם.
כי בעת הדברות היה הוא קרוב אל מקום השכינה יותר מהם,
כי הם הרחיקו לעצמם כאשר פירשתי שם (כ טו),
וזהו כי יראתם,
ולא עליתם בהר,
שלא קרבתם אליו כאשר היה לכם רשות,
על כן הייתי אני עומד ביניכם ובין מקום הכבוד באמצע כי רחוק היה ביניכם וביניו,
ומשם הייתי אני מגיד הדברות:
עייני בפסוקים ד'-
ה',
והשלימי:
למקרא שני הפסוקים הללו עולה קושי תוכני,
והוא:
בפסוק ד'
נאמר שבמעמד הר סיני ה'
דיבר עם עמ"י ישירות או בלשון הפסוק "פנים בפנים",
ואילו בפס'
ה'
נאמר שמשה העביר לעם את דברי ה'
באותו מעמד?
איך שני הפסוקים הללו מתיישבים ביחד?
(או:
איך
יכול
להיות
שבפס'
ה'
נאמר שמשה מסר לעמ"י את דבר ה'
במעמד הר סיני,
והרי בפסוק ד'
נאמר שה'
דיבר עם עמ"י ישירות באותו מעמד?)
בפירוש הרמב"ן מופיעים מספר אפשרויות ליישוב הקושי (שימי לב:
את האפשרויות סימנתי על ידי אותיות א',
ב',
ג').
האפשרות הראשונה (א')
שהרמב"ן מעלה היא שלפני
נתינת עשרת הדברות (וזה כל מה שמתואר בשמות פרק י"ט,
פס'
ג'-
כ"ד–
עייני שם והיזכרי),
משה תיווך בין הקב"ה לבין עמ"י,
ואילו את עשרת הדברות עצמן ה'
אמר לעמ"י ישירות.
כלומר פסוק ד'
בפרקנו התרחש בנתינת עשרת הדברות,
ופסוק ה'
בפרקנו התרחש לפני נתינת עשרת הדברות.
הראב"ע המצוטט ברמב"ן (ב')
מסביר כך:
במעמד הר סיני ה'
דיבר אתכם ישירות,
ואילו ממעמד הר סיני ואילך,
אני הייתי המתווך בין ה'
וביניכם.
כלומר:
לפי הראב"ע פס'
ד'
נכון לגבי מעמד הר סיני עצמו,
ואילו פס'
ה'
נכון ממעמד הר סיני ואילך.
הרמב"ן לא מסכים עם שני הפירושים הראשונים שהציג ומביא פירוש אחר שנכון בעיניו (ג').
על פי דעת הרמב"ן שני הפסוקים ד'
ו–
ה',
נכונים לגבי מעמד הר סיני עצמו.
כיוון שבמעמד הר סיני גם ה'
דיבר עם עמ"י ישירות,
וזה היה בשתי דיברות הראשונות,
וגם משה שימש שמתווך,
וזה היה בשמונה דברות האחרות.
לאחר שהרמב"ן ענה על הקושי התוכני העולה למקרא פסוקים ד'-
ה',
הוא ממשיך ומסביר את פס'
ה'.
הוא מנסה להסביר מה זאת אומרת שמשה עמד בין ה'
לבין עמ"י?
והרמב"ן מסביר שמשה באמת עמד פיזית בין ה'
לבין עמ"י.
עמ"י היו מרוחקים ממקום השכינה,
ומשה היה קרוב יותר למקום השכינה,
ומרוחק מעט מעמ"י.
ועל כן שייך לומר שהוא עמד בין ה'
לבין עמ"י.
הרמב"ן לפס' ה'-
המשך:
לאמר.
מוסב על דבר ה' עמכם בהר מתוך האש לאמר,
לשון רש"י.
(שימי לב: את צמד המילים "מוסב על"
הסברנו בדפי הפרשנות הקודמים,
אם את לא זוכרת עייני שם ברש"י לפס' י')
ואמר ר"א אל תשית לבך בעבור היות מלת לאמר רחוקה,
כי כן רבים,
והמדבר לא הפסיק פסוקים ולא פרשיות.
ונכון יותר שנדביק,
להגיד לכם את דבר ה'
לאמר,
כלשון והגדת לבנך ביום ההוא לאמר (שם יג ח).
ולדעתי אין צורך כלל,
אבל טעמו (= פירושו)
כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמר לא נעלה כי יראנו מפני האש,
יזכיר כי הם הגידו לו כן בפירוש ולא ממחשבתו יאמר כן:
הרמב"ן,
וכן רש"י והראב"ע המצוטטים בדבריו,
מנסים להבין למה מתייחסת המילה "לאמור"
הנמצאת בסוף פס'
ה',
שנראית כלא שייכת למקום בו היא נמצאת.
לפי רש"י,
ולפי הראב"ע,
יש להצמיד את המילה "לאמור"
לסיומו של פס'
ד'.
ומשמעות הדברים היא:
ה'
דיבר עמכם פנים בפנים ואמר את האמור בהמשך הפסוקים (מפס'
ו'
ואילך).
אך לפי הרמב"ן המילה "לאמור"
נמצאת במקום המתאים לה,
היות והיא מתייחסת לדברי העם,
שאמורים בדרך רמז בפסוק.
וכך מבין הרמב"ן את הפסוק:
אתם יראתם מפני האש,
ולא עליתם,
וזה מה שאתם בעצמכם אמרתם שאתם לא רוצים לעלות להר כי אתם פוחדים.
רמב"ן לפס' ו'
ועתה יתחיל במשנה תורה,
יאמר להם עשרת הדברות.
ולא שנה ולא באר כלום באנכי ה' ולא יהיה לך, כי מפי הגבורה שמעום.
וכן בדבור השלישי,
מפני שכבר אמר (שם כ ז) את שם ה'
א–להיך,
כמו שפירשתי בסדר קדשים תהיו (ויקרא יט יב).
והתחיל לבאר להם שמור במקום זכור,
על דרך הפשט.
ועל דעת רבותינו (שבועות כ🙂
בדבור אחד נאמרו,
וביאר להם זה, כי הם כולם יודעים זכור
והוא יודיעם כי שמור נאמר עמו.
וכן
על
דרך
האמת
בדבור
אחד
נאמרו…
ובאר כאשר צוך ה'
אלהיך.
קודם מתן תורה במרה שם שם לו חק ומשפט,
לשון רש"י.
ואם כן, גם מצות כבוד אב ואם יהיה במרה,
והרב לא הזכיר שם אלא שבת פרה אדומה ודינין:
א.
מהו הבסיס הלשוני לדברי חז"ל המובאים ברמב"ן,
ש"אנכי",
ו"לא יהיה לך",
"מפי הגבורה שמענום"?
(שימי לב:
באיזה גוף מופיעות שתי הדברות הראשונות,
ובאיזה גוף נאמרות שאר הדברות?…)
א.
שתי הדברות הראשונות נאמרו בגוף ראשון:
אנכי ה'
א–לוקיך",
"על פני",
ואילו שאר הדברות מדברות על ה'
בגוף שלישי.
נראה אם כן שאת שתי הדברות הראשונות אמר ה'
בעצמו.
ב.
הסבירי את המילה "באר"
בדברי הרמב"ן.
(הזכרי בהקדמתו של הרמב"ן לספר דברים).
ב.
באר–
הוסיף פרטים.
ג.
באילו דברות משה לא באר כלום?
ג.
אנכי,
לא יהיה,
ולא תשא.
ד.
השלימי:
על פי הרמב"ן–
על דרך הפשט "שמור"
מבאר את "זכור",
כלומר:
בדברות בשמות אמרו להם לזכור את השבת (= מצוות עשה),
ובדברים משה מוסיף שיש גם לשמור את השבת (מצוות לא תעשה).
ד.
עייני בעשרת הדברות וצייני מה ביאר משה בעניין הטעם למצוות השבת,
ומה ביאר משה בתכלית של מצוות כיבוד ההורים.
ד.
מצוות השבת:
הביאור:
הטעם לשבת הוא לא רק בריאת העולם כפי שנאמר בשמות,
אלא גם זכר ליציאת מצרים,
ודאגה לעבד וכו'.
מצוות כיבוד הורים:
לא רק למען תאריך ימים כפי שנאמר בשמות אלא גם למען ייטב לך.
עייני בפס' י"ט,
וברש"י,
ובראב"ע המופיעים להלן,
והשלימי את הפסקה שלאחריהם:
רש"
לפסוק יט:
ולא יסף.
מתרגמינן ולא פסק (= לא חדל)
כי קולו חזק וקיים לעולם.
ד"א לא יסף לא הוסיף להראות באותו פומבי:
ראב"ע לפס' י"ט:
ולא יסף.
כי זה היה פעם אחת והנה ביאר למה לא יסף והוא ויהי כשמעכם:
רש"
וכן הראב"ע מנסים להסביר מה פירוש המילים "ולא יסף"?
הפירוש הראשון של רש"י אומר:
לא פסק=
לא חדל.
כלומר:
קולו של ה'
ממעמד הר סיני היה מתמשך (הקב"ה לא עשה הפסקות באמצע דיבורו),
שכן קולו של ה'
הוא חזק,
וקולו זה,
ששמענו במעמד הר סיני,
קיים לעולם.
פירושו השני של רש"י מסביר:
"לא יסף"=
לא הוסיף.
פירוש זה אומר אמירה מנוגדת לפירושו הראשון והיא:
שהתגלות ה'
במעמד הר סיני,
הייתה התגלות פומבית חד פעמית בתולדות האנושות.
הראב"ע גם הוא מנסה להסביר את המילים "ולא יסף"
המוזכרות בפס'
י"ט.
על פי דבריו "לא יסף"=
לא הוסיף.
לפי פירוש זה הקול שבנ"י שמעו בהר סיני היה קול חד פעמי,
וזאת בגלל האמור בפס'
כ'
ואילך,
שהעם ביקש ממשה שהוא יתווך,
כי הם פחדו פן הם יומתו אם הם ימשיכו לשמוע את קול ה'.
פירושו של הראב"ע דומה לפירושו ה_שני_
של רש"י.
ראב"ע לפס' כ"ו:
מי יתן.
אין הכתוב אומר מי יתן לי רק מי יתן "להם"
ע"כ נכתב "להם"
אחר והיה לבבם זה.
על פי הראב"ע הפסוק היה צריך להיות כתוב:
מי יתן להם,
והיה לבבם זה ליראה אותי… (במקום:
"מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי").
והוא מסביר שהמילה "להם"
נכתבה שלא במקומה אחרי המילים לבבם זה,
על מנת להדגיש שעל מנת להגיע לדרגה של יראת ה'
ושמירת מצוותיו האמורים בהמשך הפסוק,
צריך להכשיר את הלב.
הרמב"ן לפסוק כו
עייני בפס' כ"ו,
ובפירוש הרמב"ן שלפנייך,
והשלימי את הפסקה שלאחריו.
מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי.
בעבור היות רשות האדם בידו להצדיק ולהרשיע,
והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים,
יאמר הכתוב כן,
והוא כלשון בני אדם.
ועל דרך האמת הוא כמו ויאמר לאדם הן יראת אדני היא חכמה וסור מרע בינה (איוב כח כח).
וכך אמרו בשכרן של מצות (מנחות כט:),
ראה שחותכין בשרו של ר'
עקיבא במקולין,
אמר לו רבונו של עולם זו תורה וזה שכרה,
השיב לו הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה לפני.
ותבין זה ממה שאמר (פסוק כח)
ואתה פה עמוד עמדי:
הרמב"ן מנסה לענות על קושי רעיוני שמתעורר מהפסוק:
איך יכול להיות שכתוב בפסוק "מי יתן והיה…"-
ממילים אלו משתמע שנבצר מה'
דבר זה,
והרי ה'
הוא כל יכול?
והרמב"ן עונה:
ישנו כלל האומר:
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים,
כלומר:
ה'
מחליט וקובע מה יהיה בהכל,
אך בתחום של יראת שמים–
כמה האדם יהיה ירא א–לוקים,
זה נתון לבחירתו החופשית של האדם,
ולא נתון להכרעה הא–לוקית.
ועל כן נאמר בפסוק:
מי יתן שעמ"י יהיה ירא א–לוקים,
כיוון שדבר זה תלוי בבחירתו החופשית של עמ"י.
במילים "ועל דרך האמת"
מתחיל הרמב"ן לתת תשובה מתורת הסוד, ואנו לא מתעמקים בכך.
(כשהרמב"ן אומר: "ועל דרך האמת"
תמיד כוונתו היא לפירוש שעל פי תורת הסוד/ תורת הקבלה.)