נושא הדף: דברים,
פרק ח
מחבר:
שרית מאיר
מיועד לכיתות: ט–יב
דברים פרק ח'
לחלק להן את הפרק,
ועליהן לתת כותרת לכל אחד מחלקי הפרק:
א'-
ו':
זכירת עזרת ה'
לישראל במדבר,
והלקח האמוני שלה.
ז'-
י"א:
מעלותיה של ארץ ישראל,
והחובה לברך עליהן.
י"ב–
י"ח:
החשש לגאווה ולשכחת ה'
עקב הצלחה כלכלית,
והחובה לזכות שהכל מאתו.
(הצלחה כלכלית עלולה להביא לידי גאווה,
ןגאווה עלולה להביא לידי שכחת ה',
ולכן עלינו לזכור שה'
הוא הנותן לנו כח לעשות חיל.)
פס'
י"ט–
כ':
עבודה זרה תגרום לאבדון לעמ"י (= גלות).
פס'
א':
שמנה לב: הפסקה הראשונה שמדברת על זיכרון הדרך במדבר פותחת ומסיימת (מסגרת)
בציווי לשמור את מצוות ה' (פס'
א',
ופס'
ו').
מה הקשר בין זיכרון ההליכה במדבר לבין שמירה על המצוות (נראה שלנקודה זו חותרת הפסקה)?
ראב"ע א'- ב':
אם רציתם לשמור המצוות למען תחיון–
זכרו את הדרך.
כלומר:
אין לקיים את המצוות באופן טכני, יש לזכור מי נתן אותן ולשם מה.
כל המצוה–
מה היה צ"ל?
כל המצוות…,
לכן רש"י מביא פרט לפירוש "כפשוטו"-
שהכוונה לכל המצוות,
ומצווה זהו שם עצם כולל… (כפי שמופיע בעוד מקומות בספר דברים),
פירוש נוסף:
מדרש אגדה:
אם התחלת במצווה גמור אותה–
ולכן:
תעשה את כל המצווה (ולא רק חצי מצווה…),
שאינה נקראת אלא על שם גומרה…–
משה העלה את עצמות יוסף,
וכתוב ביהושע שבנ"י עשו זאת–
ומכאן למד המדרש:
נכון שמשה התחיל,
אך מכיוון שבנ"י הם שקברו,
גם תחילת המלאכה נקראת על שמם.
"המתחיל במצווה אומרים לו גמור…"-
כך אנו מכירות את המשפט הזה–
מהו הרעיון העומד מאחור משפט זה?
להתחיל מצווה–
זה מלהיב,
זה קל,
אך לסיים אותה–
דורש התמדה,
רצינות…–
ואולי על כן–
המלאכה נקראת על שם גומרה….
פס'
ב':
מתחיל הציווי לזכור את תקופת המדבר. את מה בדיוק?
עיינה בפסוקים.
את הדרך,
את המן,
את זה שהשמלות לא בלו,
והרגליים לא בצקו…
בשביל מה? בשביל מה יש לזכור את כל זאת?
זיכרון הדרך+ המן
פס'
ג':
"למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"
פס'
ה':
"וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א–לוקיך מיסרך,
ושמרת את מצות ה' א–לוקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו"
נדבר על הפסוקים הללו כשנגיע אליהם על פי הסדר. בכל מקרה ישנו ערך לזכירת יציאת מצרים בנוסף על כך שקיום המצוות צריך לנבוע מהכרות עם הבורא שהוליך אותנו לאורך כל הדרך.
בפסוק ב' מתייחסים אל תקופת המדבר כתקופה של עינוי, ושל ניסיון.
מהו הניסיון של תקופת המדבר?
שומעת אותן.
בפרק ישנו פסוק נוסף המתייחס לאחד מניסי המדבר כניסיון–
מצאנה אותו.
פס'
ט"ז–
שם מתייחסים למן כאל ניסיון.
והרי זה מוזר! בדרך כלל אנו מדברים על ניסיון כשה' שולח משהו רע לבני האדם, אך מדוע נתינת המן שזהו חסד גדול נקראת ניסיון?
(וזוהי שאלה ששאל על הפסוקים שלנו האברבנאל)
שומעת אותן.
לאחר מכן מחלקת להן דף עבודה.
עוברת על דף העבודה.
מוסיפה את דבריו של בעל הכתב והקבלה–
הרב יעקב צבי מעקלענבורג:
הניסיון מטרתו לברר למנוסה דבר מה. ובעניין המן: הניסיון נועד להוציא מעמ"י את מידת הביטחון שבהם מהכח אל הפועל,
והיו צריכים כל יום לבטוח בה' שיתן להם די מחסורם.
ניסיון המן חיזק בעמ"י את מידת הביטחון בה' והוציא אותה מהכח אל הפועל.
ולכן נאמר שיש פה ניסיון.
(ובאותו כיוון הולך גם "הביאור".)
בשביל מה? בשביל מה יש לזכור את כל זאת? בשביל מה יש לזכור את עינויי הדרך ואת ניסיון המן?
פס'
ג':
"למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"
נותנת להן לנסות להחליף את המילה כי בכל פעם במילה אחרת (חזרה על השיעור הקודם):
פעם ראשונה:
ש…,
פעם שניה:
אלא.
רמב"ן:
מהמדבר למדתם שכל מי שעושה מצוות,
ה'
יפרנס אותו (והלחם הוא ביטוי לפרנסה),
ויתן לו כפי צרכו.
עליך להכיר שחייך ניתנים לך מאת ה'.
ראב"ע:
אתם חושבים שמי שאוכל לחם חי,
ומי שלא–
מת.
40 שנה לא אכלתם לחם,
והנה אתם חיים,
וזה מראה:
שלא על הלחם לבדו יחיה האדם,
כי אם על מוצא פי ה'=
מה שה'
גזר,
הכח שה'
נותן לאדם הוא זה שמחייה אותו/
מוצא פי ה'=
המצוות מחיות את האדם.
הרש"ר הירש:
המדבר היה מעין "אולפן"
בו בנ"י הפנימו שהפרנסה שמבוטאת בלחם–
מאת ה'
היא.
אתם חושבים שהאדם דואג לפרנסתו,
ובכוחו עושה הכל,
אך באמת ה'
הוא זה שמחליט וגוזר כמה כל בריה ובריה תקבל.
ולכן חשוב להשתדל וכו',
אך אל תרדפו את כל חייכם למרדף אחרי צבירת הון עבור הילדים וכו'…,
כי אין לדבר סוף…,
תשאיר מקום גם לקב"ה.
לאחר מכן– פס'
ד':
כיצד יתכן שהשמלות של עמ"י לא בלו,
ושהרגליים שלהם לא נהיו עם בצקת? שומעת אותן.
ניתן לומר:
יש פה נס.
לעיין איתן ברש"י לפס'
ד':
"שמלתך לא בלתה. ענני כבוד היו שפין בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים ואף קטניהם כמו שהיו גדלים היה גדל לבושן עמהם כלבוש הזה של חומט (חלזון/
לטאה בעלת שריון של קשקשים שגדל עמו:
לא בצקה. לא נפחה כבצק כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות:"
לבקש מהן לעיין בראב"ע,
ולרשום את שלושת תשובותיו לשאלה ששאלנו כיצד יתכן ששמלותיהם לא בלו וכו', ואת שתי תשובותיו לשאלה כיצד יתכן שרגליהן לא נהיו עם בצקות?
ראב"ע לפסוק ד (לא מופיע ברשימת הפרשנות)
שמלתך.
יש אומרים דרך אות– כלומר:
נס–
כמו רש"י.
ואחרים אומרים כי הוציאו מלבושים רבים ממצרים–
יש פה משהו טבעי.
ויתכן שאין בתולדת המן להוליד זיעה– המן לא גרם לזעה, ועל כן המלבושים נשארו נקיים:
לא בצקה. מגזרת ויאפו את הבצק כי מנהג רגל האורח שהלך רגלי דרך רב שינפחו רגליו.
"ויתכן שנתן להם השם כח"-
שוב–
יש פה נס
" או הוליכם אט"-
יותר טבעי–
מתוך כך שעמ"י הלך לאט רגליהם נשארו כמו שצריך…:
מתוך הניסים/
הדאגה של ה' בדרך הטבע לכך שלעמ"י יהיו בגדים,
ושבגדיהם לא יהרסו מופיעה מסקנה.
מהי?
פס'
ה':
"וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א–לוקיך מיסרך"
מה זאת אומרת?
לכאורה ישנה פה מסקנה שיש כאן ייסורים של אהבה,
ייסורים שמגדלים אותנו.
כיצד מייסורי המדבר אני מבינה שה' מייסר אותי כמו אב שמייסר את בנו?
שומעת אותן.
לאחר מכן מורה להן לעשות את חלק ב' בדף עבודת כיתה.
עוברת על חלק ב' בעבודת כיתה.
לאחר מכן: בשתי הפסקאות הבאות כבר נגענו כאשר למדנו את פרק ו'. רק נחדד ונוסיף מספר הערות ללימוד הפשטני.
דיברנו על כך ששני מיני שפע מצויים בפסוקים הללו ושניהם עלולים להוביל לשכחת ה'. מהם?
-
השפע הטבעי של הארץ (תקבלנה את הספורנו לבית,
שעוסק בדיוק במיני השפע הטבעיים הנמצאים בארץ). -
השפע שיבוא לעמ"י כתוצאה מהצלחה כלכלית שלהם. שמנה לב בפסקה זו ישנן שתי סכנות שעלולות להיווצר.
מהן,
ומה קודם למה?
הגאווה–
הסכנה הראשונה,
עלולה לגרום לשכחת ה'.
בשפע הטבעי של הארץ עוסקים פס' ז'-
פס'
י'/
י"א (ניתן לחלק בשני האופנים).
ישנו חשש שנוכח השפע הטבעי של הארץ יוכלו לייחס עמ"י את הכוחות הטבעיים לאלים–
לאלי הפוריות,
ולכן ישנו דרישה:
תאכל תשבע, ותברך את ה' על כך. וכמו כן: תשמור מצוות כראוי.
את השפע הטבעי פוגשים עמ"י מיד עם כניסתם לארץ.
בהצלחה הכלכלית של עמ"י בארץ, הודות לעמלם עוסקים פס' י'/
י"א–
י"ח.
החשש מפני מצב כזה אינו מיד עם הכניסה לארץ אלא לאחר זמן– ואולי לכן מצב זה מופיע אחרון. אם בפסקה הראשונה עמ"י עלול לייחס את כוחות הטבע לאלילים,
בפיסקה השניה עלול עמ"י להפוך את עצמו בגאוותו לאל. לומר:
"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
כיצד התורה בוחרת לכרך את הבטחון העצמי המופרז של האדם בעצמו ובכוחותיו?
שומעת מהן.
שוב:
חזרה לתקופת המדבר– שם ה' שמר את עמ"י מפני נחשים ועקרבים,
והוציא להם מים מהסלע, ומן מן השמים.
במובן הפשוט: אתה לא עומד בפני עצמך, ה'
הוא זה שהעמיד אותך על הרגליים.
הרמב"ן:
החכמה היא, כפי שכבר הזכרנו לא פעם, לראות את ה' לא בנס, אלא בחיינו הטבעיים.
הרמב"ן כותב שמתוך ההתבוננות בתקופת המדבר,
תקופה בה היו ניסים גלויים,
נבין שגם החיים שלנו שלכאורה טבעיים–
הכל מאתו יתברך–
הרמב"ן קורה לזה נס נסתר. כפי שה' עזר לך בניסים,
כך ה' עוזר לך בדרך הטבע, רק שבנסים מציאות ה' גלויה,
ובדרך הטבע ה' נסתר.
נתעכב רגע על פסוק י':
"ואכלת ושבעת וברכת את… על הארץ הטובה …"
מהי המשמעות של פסוק זה?
שכאשר האדם ייהנה מהארץ, הוא יברך את ה' ויודה לו על הארץ שהוא נתן לעמ"י.
חז"ל למדו מפס' זה את הציווי לברך ברהמ"ז:
אחרי שתאכל ותשבע– איך לברך את ה' על הארץ הטובה שנתן לך.
נותנת להן לעיין בחלק ג' של הדף עבודה,
ולענות שם על השאלה.
חוזרת על השאלה.
פס'
י"ט–
כ':
רק לשים לב:
-
אבד תאבדון אם תעבדו ע"ז:
ככל הנראה הכוונה היא לגלות,
ולא לכליון של עמ"י. -
פס'
כ'
מזכיר לנו פסוק אחר…
"כן תאבדון עקב לא תשמעון"-
מול תחילת הפרשה:
"והיה עקב תשמעון"
הרשב"ם מעיר:
עקבם תשמע–
תנחל את הארץ,
ועקב לא תשמעון–
תאבדו ממנה.
ז',
י"ב:
והיה עקב תשמעון… על האדמה… שומר ברית אבות–
כולל ירושת הארץ.
ואם לא:
אבדון מהארץ.
בס"ד
פרק ח'-
עבודת כיתה
חלק א':
ב וְזָכַרְתָּ אֶת–כָּל–הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ יקוק אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנּתְךָ לְנַסּתְךָ לָדַעַת אֶת–אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמר (מִצְוֹתָו)
[מִצְוֹתָיו]
אִם–לֹא:
ג וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת–הַמָּן אֲשֶׁר לֹא–יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבתֶיךָ….
על פסוקים אלו ניתן לשאול מספר שאלות:
-
מהו בדיוק הניסיון בהליכה במדבר?
-
___________________________________________________?
בהמשך הפרק מופיע פסוק בכיוון דומה שמתייחס להורדת המן כאל ניסיון.
צטטי אותו.
"_________________________________________________________________".
גם בספר שמות בפרק ט"ז מתייחסת התורה למן כניסיון.
צטטי את הפסוק המתאים משם.
"_________________________________________________________________
_____________________________"
בספר שמות כותב רש"י על הפסוק שציטטת כך:
"למען אנסנו הילך בתורתי.
אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט:"
מהו הניסיון במן על פי דברי רש"י אלו?
_______________________________________________________.
רש"י הולך בכיוון דומה גם בפרק שלנו בפס' ב':
רש"י:
התשמור מצותיו.
שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו:
גם פה רש"י מסביר שנסיון המדבר הוא שעמ"י יקיים מצוות בלי לנסות את ה' ובלי להעלות על ה' ספקות.
עייני בשתי הפסקאות שכותב הרמב"ן ומצוטטות מן העבר השני של הדף ועני:
1.
מהו הניסיון בנתינת המן?
________________________________________________
____________________________________________________________________.
2. מהי התועלת מניסיון זה?
________________________________________________
____________________________________________________________________.
3.
הרמב"ן אגב דבריו עונה על קושיה נוספת בפס' ג'.
מהי,
וכיצד הוא עונה עליה?
________________________________________________________________________________________________________________________________________.
בס"ד
רמב"ן לפסוק ב
… וכבר פירשתיו בפרשת המן (שמות טז ד)
טעם למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא,
כי היה נסיון גדול להם,
שלא ידעו עצה לנפשם ויכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם,
ואין בידם כלום מן המן אבל ירד דבר יום ביומו וחם השמש ונמס,
וירעבו אליו מאד.
ו(למרות–
הוספה שלי…)
הכל זה עשו לשמור מצות השם ללכת כאשר יצוה.
והשם היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם,
אבל הביאם בנסיון הזה,
כי ממנו יודע שישמרו מצותיו לעולם:
הרמב"ן כותב,
"וכבר פירשתיו בפרשת המן"…-
ובכיוון זהה הרמב"ן כותב בשמות ט"ז:
"אבל הוא כמו שאמר (שם טז) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך,
כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחלה,
ולא שמעו מאבותם,
ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא לחם:
וככה אמר להם עוד (שם ח ב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא, כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב (שם טו), ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו,
לנסותם ולהטיב להם באחרונה,
שיאמינו בו לעולם.
..
עייני בספורנו שלפנייך ,ועני:
-
מהו הניסיון בנתינת המן?
________________________________________________________________. -
האם דבריו של הספורנו הולכים בכיוון דומה/ שונה מדברי הרמב"ן?
נמקי.
_________________________________________________________________
________________________________________________________________. -
מהי התועלת בניסיון המדבר על פי דברי הספורנו?
_______________________________________________________________.
ספורנו : וְזָכַרְתָּ אֶת–כָּל–הַדֶּרֶךְ.
שֶׁנָּתַן לְךָ לֶחֶם לֶאֱכל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ שֶׁלּא דֶּרֶךְ הַטֶּבַע.
לְנַסּתְךָ.
אִם תַּעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ בְּהַשִּׂיגְךָ לֶחֶם וְשִׂמְלָה שֶׁלּא בְּצַעַר.
לָדַעַת אֶת–אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ.
שֶׁיִּהְיֶה מַה שֶּׁבְּלִבְּךָ יוֹצֵא לַפּעַל,
כְּדֵי שֶׁיֵּדַע כָּל מַלְאָךְ שֶׁבַּדִּין תִּהְיֶה מַעֲלָתְךָ יוֹתֵר מִן מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת,
וְתִהְיֶה עָלֶיךָ יְדִיעָתִי הַפּוֹעֶלֶת לְטוֹב,
כָּרָאוּי לְנִמְצָא בְּפעַל.
בס"ד
פרק ח'-
עבודת כיתה
חלק ב'
ה וְיָדַעְתָּ עִם–לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת–בְּנוֹ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ:
1. עייני בספורנו,
וכן ברמב"ן שלהלן,
והשלימי את הטבלה שלפנייך:
|
הרמב"ן |
הספורנו |
|
|
|
|
פירוש המילה "מיסרך" |
|
|
|
כיצד ה' |
|
|
|
מהי תכלית הייסורים? |
2. כיצד מקשר הרמב"ן בין פס' ה'
לבין פס' ז'?
ספורנו : מְיַסְּרֶךָּ.
נוֹתֵן לְךָ בְּמִצְוֹתָיו מוּסָר נָאוֹת,
אֶל הַשְּׁלֵמוּת הַמְכֻוָּן מֵאִתּוֹ.
רמב"ן : כי כאשר ייסר איש את בנו.
שיתן עליו לטובתו עול מוסר,
כענין שנאמר (משלי יט יח)
יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו,
אל תשא נפשך,
כן ה'
אלהיך מיסרך,
מתחלה בענוי המדבר ונסיון המן,
שתערב לנפשך טובת הארץ ופירותיה,
על כן אמר אחריו (פסוק ז)
כי ה'
אלהיך מביאך אל ארץ טובה:
חלק ג':
עייני בדברי הרמב"ן שלפנייך ועני על השאלה שלפנייך:
הרמב"ן מביא שני פירושים.
מהו ההבדל ביניהם?
____________________________________________________________________
___________________________________________________________________.
רמב"ן על פסוק י:
ואמר ואכלת ושבעת וברכת.
כי תזכור עבודת מצרים וענוי המדבר,
וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם.
ורבותינו (ברכות מח🙂 קבלו שזו מצות עשה, וטעמו ותברך את ה' א–לקיך,
וכן ועשית מעקה לגגך (להלן כב ח), וכן ועשית פסח לה' א–לקיך (להלן טז א), ולקחת מראשית כל פרי האדמה (להלן כו ב), ורבים כן:
וטעם על הארץ הטובה,
כמו ועל הארץ הטובה,
יצוה שתברכהו בכל עת שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך,
שינחילנה לך לעולמים ותשבע מטובה,
והנה חיוב המצוה הזאת בכל מקום:
חלק ד':
השלמה של פרשן שלא הזכרנו בכיתה,
ומופיע ברשימת הפרשנות–
לעיונכן העצמאי:
ספורנו לפסוק ז'- ט':
אֶל–אֶרֶץ טוֹבָה.
שֶׁנִּקְבְּצוּ בָּהּ מִינֵי הַטּוֹבוֹת שֶׁלּא יִקְבְּצוּ בְּגָלִיל זוּלָתוֹ.
וְסִפֵּר חֲמֵשֶׁת מִינֵי הַ"טּוֹב",
וּבְכָל אֶחָד מֵהֶם אָמַר "אֶרֶץ".
הָרִאשׁוֹן,
הוּא אֶרֶץ
נַחֲלֵי
מָיִם
עֲיָנת
וּתְהמת,
לֹא מֵי יְאוֹרִים וַאֲגַמִּים הָרָעִים,
עַל הֵפֶךְ "וְהַמַּיִם רָעִים,
וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת"
(מלכים–ב ב,
יט).
הַשֵּׁנִי הוּא אֶרֶץ
חִטָּה
וּשְׂערָה.
הַצְּרִיכִים
לְמָזוֹן.
(השלישי–
הוספה
שלי)
אֶרֶץ–זֵית
שֶׁמֶן
וּדְבָשׁ.
שֶׁהֵם
מַעֲדַנֵּי
מֶלֶךְ.
הָרְבִיעִי אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תּאכַל–בָּהּ לֶחֶם.
שֶׁיִּמָּצְאוּ
בָּהּ
מָעוֹת
בְּזוֹל,
כְּאָמְרוֹ "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב,
וְאֵין קֵצֶה לְאצְרתָיו"
(ישעיה ב,
ז).
כִּי אָמְנָם יקֶר הַמָּעוֹת קָשֶׁה מִיּקֶר הַפֵּרוֹת,
כְּאָמְרָם ז"ל:
לֹא שָׁנוּ אֶלָּא עַל בַּצּרֶת שֶׁל פֵּרוֹת,
אֲבָל עַל בַּצּרֶת שֶׁל מָעוֹת מַתְרִיעִים עָלֶיהָ מִיָּד (תענית יט,
ב).
הַחֲמִישִׁי הוּא אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל.
שֶׁבָּהּ
נִמְצָא
רִבּוּי
אֲבָנִים
קָשׁוֹת
וּבְהִירוֹת,
יָפוֹת
וְטוֹבוֹת
לְבִנְיָן.
תַּחְצב נְחֹשֶׁת.
נְחוּשָׁה,
וְהוּא הַבַּרְזֶל הַטּוֹב שֶׁהוּא בָּהִיר וְנָאוֹת לְבִנְיָן וְכֵלִים.
הספורנו מונה 5 מיני טובות האמורים בפסוקים ביחס לארץ ישראל, וכל אחד ממיני הטובות מתחיל בפסוק מהמילה : "ארץ".
מיני הטובות בארץ הם:
-
יש בה מים טובים.
-
יש בה מזון.
-
יש בה גם מעבר למזון הפשוט–
מעדני מלך. -
ניתן למצוא בה כסף בקלות.
-
יש בה הרבה אבנים שטובות לבניין.
בס"ד
פרק ח'-
השלמות לרשימת פרשנות
(פרשנים שעליכן לדעת שלא הובאו בדפי העבודה על פרק ח')
פסוק טז–
הספורנו
לְמַעַן עַנּתְךָ.
שֶׁתְּקַיֵּם מֵענִי בְּדַאֲגַת 'מִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ'.
וּלְמַעַן נַסּתֶךָ.
אִם תַּעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ בְּתִתּוֹ פַּרְנָסָתְךָ שֶׁלּא בְּצַעַר.
לְהֵיטִבְךָ.
יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כָּרָאוּי לִמְנוּסָה לְפָנָיו.
שמנה לב:
דברי הספורנו כאן מסתדרים עם דבריו על פס'
ב'
(שהובאו בדפי העבודה על הפרק),
שהניסיון במן הנו האם בני ישראל יקיימו את רצון ה',
גם כאשר יש להם הכל,
ולא חסר להם כלום,
כיוון שיש להם את ה___.
כמו כן הספורנו מוסיף , על פי הפסוק,
שבסופו של דבר מי שיעמוד בניסיון ה'
_____ עמו אפילו יותר ממה שהוא מייטיב ל__________.
שמנה לב:
הספורנו מנסה להסביר איך יתכן שנאמר על המן "למען ענותך"?
והרי,
על פי הבנתו,
המן הנו כל השפע שעמ"י זקוקים לו?
והוא מסביר (בראשית דבריו)
שיש במן ממד של עינוי כיוון שלאחר אכילתו לא נותר לאדם כלום,
עד נתינתו למחרת.
דבר זה מכונה בפי חז"ל (מושג המופיע בספורנו):
"________________".
הרמב"ן על פסוק י"ח
חלק
א':
וזכרת
את
ה'
אלהיך
כי
הוא
הנותן
לך
כח
לעשות
חיל.
ידוע
כי
ישראל
גבורים
ואנשי
חיל
למלחמה,
כי
נמשלו
לאריות
ולזאב
יטרף,
ומלכי
כנען–
במלחמה
נצחו
אותם,
על
כן
אמר
אם
תחשוב
כחי
ועצם
ידי
עשה
לי
את
החיל
הזה,
תזכור
השם
שהוציא
אותך
ממצרים
ולא
היה
לך
שם
כח
ועצם
יד
כלל.
ותזכור עוד,
כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צרכך,
אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך השם הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו.
ואם תשכח את השם,
יכלה כחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם, כי כל עוזבי ה'
יכלו:
על פי הרמב"ן שתי תקופות בהסטוריה של עמ"י יכולות לעזור לעמ"י לזכור ש"ה'
א–לוקיך… הוא הנותן לך כח לעשות חיל":
תקופה אחת:
________, שם לבני ישראל לא היה בכלל כוח ועוצמה,
וזה מוכיח שכל עוצמתם היא מאת ה'.
תקופה שניה הנה תקופת ה_______
שם ה'
דאג לכל צורכיהם של עמ"י,
וזה מוכיח שגם החיל שבני ישראל עשו בכוחם,
ה'
הוא נותן הכוח לעשיית החיל הזה.
על פי הרמב"ן אם עמ"י ישכח א ה'
הוא עלול לכלות כפי שכתוב בפסוקים ________.
חלק
ב':
וחזר
להביא
עוד
ראיה
אחרת,
שלא
תחשוב
כחי
ועצם
ידי
וגו',
ואמר
(ט
א)
שמע
ישראל
דבר
אמת
מפי,
כי
הגוים
האלה
הם
גדולים
ועצומים
ממך
ואיך
תנצחם
במלחמה.
ועוד
יש
להם
ערים
גדולות
ובצורות
לרום
השמים,
ואיך
תכבוש
אותם.
ועוד
ששם
עם
גדול
ורם
בני
ענקים,
שאתה
ידעת
מן
המרגלים
שראו
אותם,
ואתה
שמעת
מימים
ראשונים,
שלא
יתיצב
אדם
לפניהם.
וכשיתברר לך כל זה, יש לך לדעת ולהאמין מן היום הזה,
כי לא תוכל לעבור עליהם כלל,
עד שתדע בלבבך כי ה'
העובר לפניך הוא אש אוכלה והוא ישמידם ויכניעם,
לא כח ועצם יד שנתן לך,
אבל יד ה' עשתה זאת בתקיפין שבהם.
הרמב"ן כותב שפרק ___' פותח בראיה נוספת לכך שעמ"י לא יגיע בזכות כוחו למצבו הטוב בארץ אלא בזכות ה_____,
והראיה היא שעמי הארץ מאוד מאוד חזקים,
ובדרך הטבע עמ"י לא יכול לנצח אותם.
אם כן נצחון עמי הארץ הוא הוכחה ש__
הוא זה שמסייע לעמ"י בכל מעשיהם (זוהי הוכחה לכך ש"ה'
א–לוקיך… הוא הנותן לך כח לעשות ____", ולא כפי שעמ"י עלולים לחשוב:
"_____________________").
בס"ד
תשובון לפרק ח'-
השלמות לרשימת פרשנות
(פרשנים שעליכן לדעת שלא הובאו בדפי העבודה על פרק ח')
פסוק טז–
הספורנו
לְמַעַן עַנּתְךָ.
שֶׁתְּקַיֵּם מֵענִי בְּדַאֲגַת 'מִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ'.
וּלְמַעַן נַסּתֶךָ.
אִם תַּעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ בְּתִתּוֹ פַּרְנָסָתְךָ שֶׁלּא בְּצַעַר.
לְהֵיטִבְךָ.
יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כָּרָאוּי לִמְנוּסָה לְפָנָיו.
שמנה לב:
דברי הספורנו כאן מסתדרים עם דבריו על פס'
ב'
(שהובאו בדפי העבודה על הפרק),
שהניסיון במן הנו האם בני ישראל יקיימו את רצון ה',
גם כאשר יש להם הכל,
ולא חסר להם כלום,
כיוון שיש להם את המן.
כמו כן הספורנו מוסיף , על פי הפסוק,
שבסופו של דבר מי שיעמוד בניסיון ה'
ייטיב עמו אפילו יותר ממה שהוא מייטיב למלאכי השרת.
שמנה לב:
הספורנו מנסה להסביר איך יתכן שהמן,
שהוא,
על פי הבנתו,
כל מה שעמ"י זקוקים לו,
עליו נאמר:
"למען ענותך"?
והוא מסביר (בראשית דבריו)
שיש במן ממד של עינוי כיוון שלאחר אכילתו לא נותר לאדם כלום,
עד נתינתו למחרת.
דבר זה מכונה בפי חז"ל (מושג המופיע בספורנו):
"מי שאין לו פת בסלו".
הרמב"ן על פסוק י"ח
חלק
א':
וזכרת
את
ה'
אלהיך
כי
הוא
הנותן
לך
כח
לעשות
חיל.
ידוע
כי
ישראל
גבורים
ואנשי
חיל
למלחמה,
כי
נמשלו
לאריות
ולזאב
יטרף,
ומלכי
כנען–
במלחמה
נצחו
אותם,
על
כן
אמר
אם
תחשוב
כחי
ועצם
ידי
עשה
לי
את
החיל
הזה,
תזכור
השם
שהוציא
אותך
ממצרים
ולא
היה
לך
שם
כח
ועצם
יד
כלל.
ותזכור עוד,
כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צרכך,
אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך השם הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו.
ואם תשכח את השם,
יכלה כחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם, כי כל עוזבי ה'
יכלו:
על פי הרמב"ן שתי תקופות בהסטוריה של עמ"י יכולות לעזור לעמ"י לזכור ש"ה'
א–לוקיך… הוא הנותן לך כח לעשות חיל":
תקופה אחת:
היציאה ממצרים,
שם לבני ישראל לא היה בכלל כוח ועוצמה,
וזה מוכיח שכל עוצמתם היא מאת ה'.
תקופה שניה הנה תקופת המדבר שם ה'
דאג לכל צורכיהם של עמ"י,
וזה מוכיח שגם החיל שבני ישראל עשו בכוחם,
ה'
הוא נותן הכוח לעשיית החיל הזה.
על פי הרמב"ן אם עמ"י ישכח א ה'
הוא עלול לכלות כפי שכתוב בפסוקים י"ט–
כ'.
חלק
ב':
וחזר
להביא
עוד
ראיה
אחרת,
שלא
תחשוב
כחי
ועצם
ידי
וגו',
ואמר
(ט
א)
שמע
ישראל
דבר
אמת
מפי,
כי
הגוים
האלה
הם
גדולים
ועצומים
ממך
ואיך
תנצחם
במלחמה.
ועוד
יש
להם
ערים
גדולות
ובצורות
לרום
השמים,
ואיך
תכבוש
אותם.
ועוד
ששם
עם
גדול
ורם
בני
ענקים,
שאתה
ידעת
מן
המרגלים
שראו
אותם,
ואתה
שמעת
מימים
ראשונים,
שלא
יתיצב
אדם
לפניהם.
וכשיתברר לך כל זה, יש לך לדעת ולהאמין מן היום הזה,
כי לא תוכל לעבור עליהם כלל,
עד שתדע בלבבך כי ה'
העובר לפניך הוא אש אוכלה והוא ישמידם ויכניעם,
לא כח ועצם יד שנתן לך,
אבל יד ה' עשתה זאת בתקיפין שבהם.
הרמב"ן כותב שפרק ט'
פותח בראיה נוספת לכך שעמ"י לא יגיע בזכות כוחו למצבו הטוב בארץ אלא בזכות הקב"ה,
והראיה היא שעמי הארץ מאוד מאוד חזקים,
ובדרך הטבע עמ"י לא יכול לנצח אותם.
אם כן נצחון עמי הארץ הוא הוכחה שה'
הוא זה שמסייע לעמ"י בכל מעשיהם (הוכחה לכך ש"ה'
א–לוקיך… הוא הנותן לך כח לעשות חיל",
ולא כפי שעמ"י עלולים לחשוב:
"_כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה").
בס"ד
תשובון לפרק ח'-
עבודת כיתה
חלק א':
ב וְזָכַרְתָּ אֶת–כָּל–הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ יקוק אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנּתְךָ לְנַסּתְךָ לָדַעַת אֶת–אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמר (מִצְוֹתָו)
[מִצְוֹתָיו]
אִם–לֹא:
ג וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת–הַמָּן אֲשֶׁר לֹא–יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבתֶיךָ….
על פסוקים אלו ניתן לשאול מספר שאלות:
-
מהו בדיוק הניסיון בהליכה במדבר?
-
האם ה' הרעיב את עמ"י או נתן להם מן– זה נראה סותר זה את זה?
בהמשך הפרק מופיע פסוק בכיוון דומה שמתייחס להורדת המן כאל ניסיון.
צטטי אותו.
( פס'
טז הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא–יָדְעוּן אֲבתֶיךָ לְמַעַן עַנּתְךָ וּלְמַעַן נַסּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ🙂
גם בספר שמות בפרק ט"ז מתייחסת התורה למן כניסיון.
צטטי את הפסוק המתאים משם.
(פס'
ד'
: וַיּאמֶר יקוק אֶל–משֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן–הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר–יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם–לֹא:
)
בספר שמות כותב רש"י על הפסוק שציטטת כך:
"למען אנסנו הילך בתורתי.
אם ישמרו מצות התלויות בו שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט:"
מהו הניסיון במן על פי דברי רש"י שם?
לבדוק האם עמ"י יקיימו את המצוות הקשורות במן.
רש"י הולך בכיוון דומה גם בפרק שלנו בפס' ב':
רש"י:
התשמור מצותיו.
שלא תנסהו ולא תהרהר אחריו:
גם פה הוא כותב שנסיון המדבר הוא שעמ"י יקיים מצוות בלי לנסות את ה' ובלי להעלות על ה' ספקות.
עייני בשתי הפסקאות שכותב הרמב"ן ומצוטטות להלן ועני:
1.
מהו הניסיון בנתינת המן?
לראות האם עמ"י ימשיכו לקיים מצוות,
וללכת אחר ה' למרות הקושי במן, שנגמר כל יום, ושצריך לחכות לו עד למחרת,
ולמרות שהם היו חסרי כל.
2. מהי התועלת מניסיון זה?
כך עמ"י יקיים מצוות לעולם,
כיוון שאם במצב כל כך קשה עמ"י קיים מצוות, זה מעין "תעודת ביטוח",
שגם בבעתיד בכל המצבים עמ"י יקיים מצוות.
3. הרמב"ן אגב דבריו עונה על קושיה נוספת בפס' ג'.
מהי?
הפסוק אומר וירעיבך,
ולאחר מכן: נתן את המן, והרי דברים אלו סותרים זה את זה. האם עמ"י רעב או קיבל מן? והרמב"ו אומר: העם היה רעב עם נתינת המן. הרגשת רעב היא כשאתה מסיים לאכול,
ואין לך עוד ב"סטוק".
וכך אומרים חז"ל במס' יומא י"ח,
ע"ב:
"שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו"-
כלומר מי שיש לו במאגרים משהו, אינו כמו מי שאין לו כלום– שזה מה שקרה לעמ"י במן. (יש המפרשים:
בהתחלה ה' הרעיב אותך, ולאחר מכן נתן לך את המן– אלו הן שתי תקופות שונות)
רמב"ן לפסוק ב
… וכבר פירשתיו בפרשת המן (שמות טז ד)
טעם למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצותיו אם לא,
כי היה נסיון גדול להם,
שלא ידעו עצה לנפשם ויכנסו במדבר הגדול לא מקום לחם,
ואין בידם כלום מן המן אבל ירד דבר יום ביומו וחם השמש ונמס,
וירעבו אליו מאד.
ו(למרות–
הוספה שלי…)
הכל זה עשו לשמור מצות השם ללכת כאשר יצוה.
והשם היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם,
אבל הביאם בנסיון הזה,
כי ממנו יודע שישמרו מצותיו לעולם:
הרמב"ן כותב,
"וכבר פירשתיו בפרשת המן"…-
ובכיוון זהה הרמב"ן כותב בשמות ט"ז:
"אבל הוא כמו שאמר (שם טז) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך,
כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר
רק המן, שלא ידעו מתחלה, ולא שמעו מאבותם,
ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא לחם:
וככה אמר להם עוד (שם ח ב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא, כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב (שם טו), ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו,
לנסותם ולהטיב להם באחרונה,
שיאמינו בו לעולם. ..
עייני בספורנו שלפנייך ,ועני:
-
מהו הניסיון בנתינת המן?
האם גם כשטוב לך, ואתה מקבל לחם, ובגדים בדרך נס– עדיין תעשה את רצונו. -
האם דבריו של הספורנו הולכים בכיוון דומה/ שונה מדברי הרמב"ן?
נמקי.
בדיוק ההיפך.
כיוון שהרמב"ן אומר שהניסיון הוא האם הם ילכו אחרי ה' גם כשרע להם, ואילו הספורנו אומר שהניסיון הוא האם הם ילכו על פי ה' גם כשטוב להם. -
מהי התועלת בניסיון המדבר על פי דברי הספורנו?
כדי שכוחותיהם הטובים של עמ"י יצאו אל הפועל,
וכך ה' יוכל לגמול להם טובה.
ספורנו : וְזָכַרְתָּ אֶת–כָּל–הַדֶּרֶךְ.
שֶׁנָּתַן לְךָ לֶחֶם לֶאֱכל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ שֶׁלּא דֶּרֶךְ הַטֶּבַע.
לְנַסּתְךָ.
אִם תַּעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ בְּהַשִּׂיגְךָ לֶחֶם וְשִׂמְלָה שֶׁלּא בְּצַעַר.
לָדַעַת אֶת–אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ.
שֶׁיִּהְיֶה מַה שֶּׁבְּלִבְּךָ יוֹצֵא לַפּעַל,
כְּדֵי שֶׁיֵּדַע כָּל מַלְאָךְ שֶׁבַּדִּין תִּהְיֶה מַעֲלָתְךָ יוֹתֵר מִן מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת,
וְתִהְיֶה עָלֶיךָ יְדִיעָתִי הַפּוֹעֶלֶת לְטוֹב,
כָּרָאוּי לְנִמְצָא בְּפעַל.
חלק ב'
ה וְיָדַעְתָּ עִם–לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת–בְּנוֹ יְהוָֹה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ:
1. עייני בספורנו,
וכן ברמב"ן והשלימי את הטבלה שלפנייך:
|
הרמב"ן |
הספורנו |
|
|
מקשה עליך |
מלמד אותך מוסר |
פירוש המילה "מיסרך" |
|
מענה אותו במדבר, |
נותן לעמ"י מצוות. |
כיצד ה' מייסר את עמ"י? |
|
על מנת שטוב הארץ יערב לעמ"י אח"כ פי כמה. |
להביאם לשלמות. |
מהי תכלית הייסורים? |
2. כיצד מקשר הרמב"ן בין פס'
ה'
לבין פס'
ז'?
פס'
ה'
אומר שה'
מייסר אותנו כפי שאב מייסר את בנו,
ופס'
ז'
מסביר זאת–
כיצד זה נכון–
כי–
היות שה'
מביאך לארץ טובה–
ייסורי המדבר עושים לך טוב…–
כי כך תעריך יותר את הארץ.
ספורנו : מְיַסְּרֶךָּ.
נוֹתֵן לְךָ בְּמִצְוֹתָיו מוּסָר נָאוֹת,
אֶל הַשְּׁלֵמוּת הַמְכֻוָּן מֵאִתּוֹ.
רמב"ן : כי כאשר ייסר איש את בנו.
שיתן עליו לטובתו עול מוסר,
כענין שנאמר (משלי יט יח)
יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו,
אל תשא נפשך,
כן ה'
אלהיך מיסרך,
מתחלה בענוי המדבר ונסיון המן,
שתערב לנפשך טובת הארץ ופירותיה,
על כן אמר אחריו (פסוק ז)
כי ה'
אלהיך מביאך אל ארץ טובה:
חלק ג':
עייני בדברי הרמב"ן שלפנייך ועני על השאלה שלפנייך:
הרמב"ן מביא שני פירושים.
מהו ההבדל ביניהם?
ההבדל בין הפירוש הראשון לשני הוא ביחס להבנת הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת",
כאשר על פי פירושו הראשון–
יש פה תיאור מצב שיקרה:
כשתזכור את מה שקרה לך במצרים ואת קשיי המדבר, זה יגרום לך לברך את ה' כאשר תאכל ותשבע בארץ– כי תבין שהכל ממנו, ואילו לפני הפירוש השני– ישנה כאן מצווה:
כאשר תאכל ותשבע–
עליך לברך ברהמ"ז,
ולהודות על הארץ הנפלאה שה' נתן לך.
רמב"ן על פסוק י:
ואמר ואכלת ושבעת וברכת. כי תזכור עבודת מצרים וענוי המדבר,
וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם.
ורבותינו (ברכות מח🙂 קבלו שזו מצות עשה, וטעמו ותברך את ה' א–לקיך,
וכן ועשית מעקה לגגך (להלן כב ח), וכן ועשית פסח לה' א–לקיך (להלן טז א), ולקחת מראשית כל פרי האדמה (להלן כו ב), ורבים כן:
וטעם על הארץ הטובה, כמו ועל הארץ הטובה,
יצוה שתברכהו בכל עת שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך, שינחילנה לך לעולמים ותשבע מטובה,
והנה חיוב המצוה הזאת בכל מקום:
חלק ד':
השלמה של פרשן שלא הזכרנו בכיתה:
ספורנו לפסוק ז'- ט':
אֶל–אֶרֶץ טוֹבָה.
שֶׁנִּקְבְּצוּ בָּהּ מִינֵי הַטּוֹבוֹת שֶׁלּא יִקְבְּצוּ בְּגָלִיל זוּלָתוֹ.
וְסִפֵּר חֲמֵשֶׁת מִינֵי הַ"טּוֹב",
וּבְכָל אֶחָד מֵהֶם אָמַר "אֶרֶץ".
הָרִאשׁוֹן,
הוּא אֶרֶץ
נַחֲלֵי
מָיִם
עֲיָנת
וּתְהמת,
לֹא מֵי יְאוֹרִים וַאֲגַמִּים הָרָעִים,
עַל הֵפֶךְ "וְהַמַּיִם רָעִים,
וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת"
(מלכים–ב ב,
יט).
הַשֵּׁנִי הוּא אֶרֶץ
חִטָּה
וּשְׂערָה.
הַצְּרִיכִים
לְמָזוֹן.
(השלישי–
הוספה
שלי)
אֶרֶץ–זֵית
שֶׁמֶן
וּדְבָשׁ.
שֶׁהֵם
מַעֲדַנֵּי
מֶלֶךְ.
הָרְבִיעִי אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תּאכַל–בָּהּ לֶחֶם.
שֶׁיִּמָּצְאוּ
בָּהּ
מָעוֹת
בְּזוֹל,
כְּאָמְרוֹ "וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב,
וְאֵין קֵצֶה לְאצְרתָיו"
(ישעיה ב,
ז).
כִּי אָמְנָם יקֶר הַמָּעוֹת קָשֶׁה מִיּקֶר הַפֵּרוֹת,
כְּאָמְרָם ז"ל:
לֹא שָׁנוּ אֶלָּא עַל בַּצּרֶת שֶׁל פֵּרוֹת,
אֲבָל עַל בַּצּרֶת שֶׁל מָעוֹת מַתְרִיעִים עָלֶיהָ מִיָּד (תענית יט,
ב).
הַחֲמִישִׁי הוּא אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל.
שֶׁבָּהּ
נִמְצָא
רִבּוּי
אֲבָנִים
קָשׁוֹת
וּבְהִירוֹת,
יָפוֹת
וְטוֹבוֹת
לְבִנְיָן.
תַּחְצב נְחֹשֶׁת.
נְחוּשָׁה,
וְהוּא הַבַּרְזֶל הַטּוֹב שֶׁהוּא בָּהִיר וְנָאוֹת לְבִנְיָן וְכֵלִים.
הספורנו מונה 5 מיני טובות האמורים בפסוקים ביחס לארץ ישראל, וכל אחד ממיני הטובות מתחיל בפסוק מהמילה : "ארץ".
מיני הטובות בארץ הם:
-
יש בה מים טובים.
-
יש בה מזון.
-
יש בה גם מעבר למזון הפשוט–
מעדני מלך. -
ניתן למצוא בה כסף בקלות.
-
יש בה הרבה אבנים שטובות לבניין.
בס"ד
דברים פרק ח'-
ראשי פרקים לשיעור
-
לחלק להן את הפרק ושיתנו כותרת לכל חלק+ לעבור על זה.
-
פס'
א'-
ו':
פתיחה וסיום:
שמירת המצוות–
מה הקשר בין זכרון המדבר לבין שמירת מצוות?
ראב"ע:
אם אתם רוצים לשמור מצוות למען תחיו–
תזכרו מי נתן אותם ולשם מה… -
כל המצווה–
הקושי.
הפשט+
קריאת רש"י/
אומרת מה שרש"י אומר. -
בשביל מה לזכור את המדבר?
נותנת להן לצטט.
נסביר בהמשך. -
המדבר–
ניסיון.
מהו?
פסוק נוסף– ט"ז ביחס למן. מוזר!
(האברבנאל).
שומעת את דעותיהן. -
דף עבודה–
חלק א'+ לעבור עליו עם הערות. -
מוסיפה את דעת "בעל הכתב והקבלה"+
הביאור -
לשם מה הזיכרון?
פס'
ג'.
להחליף את המילה "כי…".
מהי משמעותו? -
רמב"ן:
ה'
נותן פרנסה למי שמקיים מצוות.
ראב"ע:
חיים לא על לחם אלא על הכח שה'
נותן לאדם/
על המצוות המחיות את האדם.
הרש"ר הירש:
אולפן להבנה שהפרנסה מאת ה'… -
פס'
ד':
כיצד יתכן שלא בלו,
ולא בצקה?
רש"י–
לעיין איתן.
ראב"ע–
שיעיינו לבד וירשמו את שלושת תשובותיו (נס/
מלבושים ממצרים/
מן בלי זעה.
לא בצקה–
נס/
הוליכם לאט. -
מהי המסקנה?
כיצד ייסורי המדבר מובילים אותי למסקנה? -
חלק ב'
בדף עבודה.
לחזור לשאלה שבמספר 11: הרמב"ן מסביר מתוך שיביא אותך לארץ תבין שאלו הם ייסורי אהבה,
על מנת שתרגיש בארץ נפלא… -
שתי הפסקאות ז'- י"א+
י"ב–
י"ח כבר דיברנו עליהן באופן כללי–
להיזכר.
הפסקה השניה–
שתי סכנות–
והתהליך שבהם. -
פס'
ז'-
י':
ייחוס כוחות הטבע לאלילים.
ולכן:
תברך את ה'.- מיד עם הכניסה לארץ.
פס'
י"א–
י"ח:
האלהת האדם–
מופיע אחרון כי כרונולוגית זהו המצב האחרון.
כיצד התורה מרככת?
ע"י זכרון המדבר.
כיצד מרכך?
תזכור מאיפה הגעת,
ובזכות מי– וכך תבין את המקום הראוי שלך.
הרמב"ן:
תבין שגם בארץ הכל נס (נסתר)
כפי שבמדבר הכל היה נס (גלוי). -
פס'
י':
משמעות הפסוק?
חלק ג' בדף+
לעבור עליו.