נושא:
דף מקורות ללימוד פרק יב בספר דברים
מחבר:
ישי רוזנברג
מיועד לכיתה: יב
היתר אכילת בשר תאווה
דברים פרק י"ב
(כ)
כי ירחיב ה'
אלקיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר בכל אות נפשך תאכל בשר:
(כ"א)
כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה'
אלקיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך:
בראשית פרק א
(כ"ח)
ויברך אתם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ:
(כ"ט)
ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה:
(ל')
ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן:
הרב קוק טללי אורות פרק ח':
"כשירדה האנושות עם השתכללותה (שלימותה)
ולא יכלה לשאת את זוהר האור הגדול "ונשברו כליה", הייתה העתקה מחברת החיים (=
הרחקת האנושות מעולם בעלי החיים),
שהיא מתעלה עליהם בעילוי רוחני אמיץ (רב),
עתה נדרשת מאד בקימוץ (
בריכוז),
כוח הצדק והיושר בין בני מינה, למען יוכל איש אלוקים זה הבוער באור כהה מאוד,
לחמם את הלב אשר נתקרר לרגלי המון החיים וסיבוכיהם.
שינויי הדיעות והנטיות הדרכים והגבולים דרשו לקבץ את כל חוב מוסרי אל מרכז האנושות לבדה".
בראשית פרק ט'
"(א)
ויברך אלקים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ:
(ב)
ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו: (ג)
כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל:
(ד)
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו: (ה)
ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם: (ו)
שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם: (ז)
ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה":
הרב קוק טללי אורות פרק ח':
"על ידי ההשתלמות השכלית והמוסרית הכוללת, כשלט ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותו למקטנם ועד גדלם אז תצא השאיפה הצפונה למשפטי בעלי החיים מנרתיקה בבוא עיתה".
"אומנם גערה נסתרה יש בקמטי תורה באכילת בשר, כי רק אחרי אשר תאמר "אוכלה בשר, כי תאוה נפשך לאכול בשר",
– אז "תזבח ואכלת". הנה לא תוכל לעצור בעד נטייתך כי אם ע"י כבישה מוסרית,
וזאת הכבישה עוד לא בא עיתה, עוד היא נדרשת לך בשביל חוגים יותר קרובים אליך.
בשגם ההשתלמות הרחוקה צריכה גם כן, אחר נופלה, התאמצות חומרית, שמילוי כוח זה ידרוש לפעמים את מזון הבשר".
זאת היא מעלתה של המוסריות כשהיא מחוברת למקורה האלוקי,
שיודעת היא "עת לכל חפץ",
ולפעמים היא כובשת את מעיינה בשביל לקבץ כח לתקופות הבאות, מה שלא יוכל קוצר– רוחה של המוסריות המנותקת ממקורה לשאת ולסבול".
כשהתאווה הבהמית הייתה מתגברת לאכילת בשר, ואז אם בשר החיים כולו היה בכלל האיסור, לא הייתה ההריסה (החריגה),
המוסרית,
הנכונה תמיד להימצא בעת הכושר,
מבחנת כלל בין אדם לבהמה,
חיה ועוף וכל רמש הארץ.
הסכין והגרזן הגליוטינה או זרם האלקטרון היה עובר על כולם כאחד,
כדי למלאות את הקיבה הזוללה של האנושות המקולטרת (המתורבתת).
הנה באו המצוות בסדר אכילת הבשר בצעדים המובילים אל המטרה העליונה.
בעלי החיים המותרים לאכילה הנם מוגבלים מהיותר נאותים לטבעי האדם. כיסוי דם החיה והעוף שהעוול הנעשה עימהם הוא יותר ניכר ובולט וקרוב להתגלות.
הם אינם ברובם סמוכים על שולחן האדם ואינם מטרידים אותו בטיפולם ובשכלולם, "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר"
(ויקרא י"ז,
י"ג),
הכרת החרפה היא התחלת רפואת המוסר (יחזקאל ט"ז,
ס"ג),
"למען תזכרי ובשת…בכפרי לך". כסה הדם! הסתר חרפתך! הפעולות תעשינה את פריין, בהמשך הזמן תחנכנה הדורות, המחאה האילמת כשתבוא עיתה תיהפך לקול מרעים ברעש גדול ואדיר ותצליח את דרכה.
ציווי הזביחה במערכה מיוחדת, בהקלת הצער כבר תופס הוא את הרושם שלא בדבר של הפקר,
עם אוטומט שאין בו רוח חיים, הנך עוסק, כי עם נפש חיה".