בס"ד
כסלו
התשע"ב
דגשים
להוראת נושא חנוכה בגיל הרך
להערות
ותוספות ניתן בשמחה לפנות לעמירם אלבה
elbaamiram@gmail.com
מטרת סיפור
חנוכה
בגן
שלנו תתקיים מסיבת חנוכה ביום ….
בשעה…
כן,
מצויין
. תמיד
נחמד מסיבה,
אך
המסיבה היא רק כלי להעברת מסרים,
להביע
את שמחת ההודייה שלנו וחובתנו לבנות לפני
המסיבה את עולם הרגשות והידיעות שהילד
יגיע איתם למסיבה ולחג.
נעלה
מספר מסרים שניתן להדגיש בסיפור החנוכה:
-
אהבת
ה' לעמו
שמצילנו ועושה לנו ניסים. -
מסירות
הנפש וגבורת הלוחמים למען התורה והמקדש
ותפילתם לה'. -
געגועים
לבית המקדש. -
חשיבות
מלכות ישראל. -
הכרת
התודה לה'
על
הניסים שגמל אותנו.
תוכנית מוצעת
להוראת נושא החנוכה בגיל הרך:
התוכנית
בנוייה בעיקרה על תוכנית לימודים לגני
הילדים שקיבלתי לפני הרבה שנים והיא כנראה
של ת"ת
מורשה וכן על דברי רבותי בבית המדרש
למלמדים
החידושים
המרכזיים בתוכנית זו:
-
לפני
שבאים לספר על תקופה בעייתית במקדש יש
לספר לילדים
על המצב המתוקן והאידאלי
על מנת להבין את גודל החסרון ולצפות
לבניין מחדש. -
במלחמות
המכבים נדגיש גם את מסירות הנפש והגבורה
אך גם את התפילות והאמונה הרבה –
מצ"ב
קטעים מרגשים מאוד מספר המכבים.
הצעתנו ללמוד בעשרה שלבים:.
-
בית המקדש בתפארתו – אשר נבנה על ידי דוד ושלמה.
-
תפילת שלמה המתוארת בספר מלכים.
-
המנורה שבמקדש.
-
חורבן בית ראשון ובנין בית שני.
-
הניסים במקדש בזמן שמעון הצדיק.
-
תחילת מלכות יון – אלכסנדר מוקדון ושמעון הצדיק.
-
גזירות אנטיוכוס
-
מתתיהו ובניו.
-
יהודה המכבי – תפילתו ומסירות נפשו עד לטיהור וחנוכת המקדש
-
פרסום הנס והודיה לדורות – הלכות חנוכה ומנהגים
ובהרחבה:
-
בית
המקדש בתפארתו –
אשר
נבנה על ידי דוד ושלמה.
נתאר
באופן חי את מה שהיה בבית המקדש,
(עדיף
בשלב ראשון בע"פ,
ללא
תמונות):
הציווי
"ועשו
לי מקדש ושכנתי בתוכם"
– ה'
אוהב
אותנו ורוצה להראות לנו את אהבתו.
קודש
הקודשים והתורה שבמרכזו.
הכל
סביב לתורה.
למקום
קדוש זה אסור להיכנס סתם ורק הכה"ג
ביום הכיפורים נכנס.
המנורה
השולחן ומזבח הקטורת הנמצאים בהיכל.
נסביר
בפשטות תפקיד כל כלי ועשייתו באופן הכי
חזק והכי מהודר על מנת לפאר את בית המלך
(אור
גדול,
ריח
הכי נעים וכו')
המזבח
הגדול שמחוץ להיכל שעליו
מקריבים קרבנות. הקרבנות
מובאים כדי שה'
ישמע
את תפילותינו,
ויסלח
לחטאינו כי אנחנו רוצים לשוב ולעשות את
רצון ה',
לקיים
את תורתו ומצוותיו.
יש
גם קרבנות תודה לה'
שהציל
אותנו מסכנות.
התפילות
במקדש.
השמחה
של הכהנים לעבוד במקדש ולהיות שליחים
ולסייע לאנשים בחזרה בתשובה עם הבאת
הקרבנות.
-
תפילת
שלמה –
נתאר
את השמחה של כל ישראל בבניית המקדש,
ואת
ברכת ה'
החלה
על המקום הקדוש הזה.
ומתוך
כך את תפילת שלמה המרגשת שה'
מקבלה.
נביא
כאן את הפסוקים אך כמובן שצריך להתאים
את התוכן לגיל הילדים.
ה'
ברך
את שלמה במהלך הבנייה:
"וַיְהִי,
דְּבַר–יְהוָה,
אֶל–שְׁלֹמֹה,
לֵאמֹר.
הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר–אַתָּה בֹנֶה,
אִם–תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת–מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה,
וְשָׁמַרְתָּ אֶת–כָּל–מִצְוֹתַי,
לָלֶכֶת בָּהֶם—וַהֲקִמֹתִי אֶת–דְּבָרִי אִתָּךְ,
אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל–דָּוִד אָבִיךָ.
וְשָׁכַנְתִּי,
בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל;
וְלֹא אֶעֱזֹב,
אֶת–עַמִּי יִשְׂרָאֵל.
(מלכים א,
ו,
י"א – י"ג)
עם
סיום הבניה שלמה מקהיל את חכמי ישראל
ומנהיגיו להכניס את ארון ה'
לקודש
הקודשים,
וכאשר
הניחו הכהנים את הארון,
מיד
ירד הענן על המקדש וכולם ידעו שה'
שוכן
בתוכם.
שלמה
כורע מול המזבח וכאשר ידיו פרושות לשמיים
מתפלל שלמה:
"וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה,
לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה,
נֶגֶד,
כָּל–קְהַל יִשְׂרָאֵל;
וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו,
הַשָּׁמָיִם.
וַיֹּאמַר,
יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין–כָּמוֹךָ אֱלֹהִים,
בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל,
וְעַל–הָאָרֶץ מִתָּחַת:
שֹׁמֵר הַבְּרִית,
וְהַחֶסֶד,
לַעֲבָדֶיךָ,
הַהֹלְכִים לְפָנֶיךָ בְּכָל–לִבָּם.
אֲשֶׁר שָׁמַרְתָּ,
לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי,
אֵת אֲשֶׁר–דִּבַּרְתָּ,
לוֹ;
וַתְּדַבֵּר בְּפִיךָ וּבְיָדְךָ מִלֵּאתָ,
כַּיּוֹם הַזֶּה.
וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,
שְׁמֹר לְעַבְדְּךָ דָוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לּוֹ לֵאמֹר,
לֹא–יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי,
יֹשֵׁב עַל–כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל:
רַק אִם–יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת–דַּרְכָּם,
לָלֶכֶת לְפָנַי,
כַּאֲשֶׁר הָלַכְתָּ,
לְפָנָי.
וְעַתָּה,
אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל—יֵאָמֶן נָא,
דבריך (דְּבָרְךָ),
אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ,
לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי.
כִּי,
הַאֻמְנָם,
יֵשֵׁב אֱלֹהִים,
עַל–הָאָרֶץ;
הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,
לֹא יְכַלְכְּלוּךָ—אַף,
כִּי–הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.
וּפָנִיתָ אֶל–תְּפִלַּת עַבְדְּךָ,
וְאֶל–תְּחִנָּתוֹ—יְהוָה אֱלֹהָי:
לִשְׁמֹעַ אֶל–הָרִנָּה וְאֶל–הַתְּפִלָּה,
אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם.
לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל–הַבַּיִת הַזֶּה,
לַיְלָה וָיוֹם,
אֶל–הַמָּקוֹם,
אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם—לִשְׁמֹעַ,
אֶל–הַתְּפִלָּה,
אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ,
אֶל–הַמָּקוֹם הַזֶּה.
וְשָׁמַעְתָּ אֶל–תְּחִנַּת עַבְדְּךָ,
וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל,
אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ,
אֶל–הַמָּקוֹם הַזֶּה;
וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל–מְקוֹם שִׁבְתְּךָ,
אֶל–הַשָּׁמַיִם,
וְשָׁמַעְתָּ,
וְסָלָחְתָּ.
אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ,
וְנָשָׁא–בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ;
וּבָא,
אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ—בַּבַּיִת הַזֶּה.
וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם,
וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת–עֲבָדֶיךָ—לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע,
לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ;
וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק,
לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ.
בְּהִנָּגֵף
עַמְּךָ
יִשְׂרָאֵל,
לִפְנֵי
אוֹיֵב—אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ–לָךְ;
וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת–שְׁמֶךָ,
וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה.
וְאַתָּה,
תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם,
וְסָלַחְתָּ,
לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל;
וַהֲשֵׁבֹתָם,
אֶל–הָאֲדָמָה,
אֲשֶׁר נָתַתָּ,
לַאֲבוֹתָם.
בְּהֵעָצֵר
שָׁמַיִם
וְלֹא–יִהְיֶה
מָטָר,
כִּי יֶחֶטְאוּ–לָךְ;
וְהִתְפַּלְלוּ אֶל–הַמָּקוֹם הַזֶּה,
וְהוֹדוּ אֶת–שְׁמֶךָ,
וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן,
כִּי תַעֲנֵם.
וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם,
וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל—כִּי תוֹרֵם אֶת–הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה,
אֲשֶׁר יֵלְכוּ–בָהּ;
וְנָתַתָּה
מָטָר עַל–אַרְצְךָ,
אֲשֶׁר–נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה.
רָעָב כִּי–יִהְיֶה בָאָרֶץ,
דֶּבֶר כִּי–יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן
יֵרָקוֹן
אַרְבֶּה
חָסִיל כִּי יִהְיֶה,
כִּי יָצַר–לוֹ אֹיְבוֹ,
בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו—כָּל–נֶגַע,
כָּל–מַחֲלָה.
כָּל–תְּפִלָּה
כָל–תְּחִנָּה,
אֲשֶׁר
תִהְיֶה
לְכָל–הָאָדָם,
לְכֹל,
עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל—אֲשֶׁר יֵדְעוּן,
אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ,
וּפָרַשׂ כַּפָּיו,
אֶל–הַבַּיִת הַזֶּה.
וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ,
וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ,
וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל–דְּרָכָיו,
אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת–לְבָבוֹ:
כִּי–אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ,
אֶת–לְבַב כָּל–בְּנֵי הָאָדָם. לְמַעַן,
יִרָאוּךָ,
כָּל–הַיָּמִים,
אֲשֶׁר–הֵם חַיִּים עַל–פְּנֵי הָאֲדָמָה—אֲשֶׁר נָתַתָּה,
לַאֲבֹתֵינוּ. וְגַם,
אֶל–הַנָּכְרִי,
אֲשֶׁר לֹא–מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל,
הוּא;
וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה,
לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי יִשְׁמְעוּן,
אֶת–שִׁמְךָ הַגָּדוֹל,
וְאֶת–יָדְךָ הַחֲזָקָה,
וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה;
וּבָא וְהִתְפַּלֵּל,
אֶל–הַבַּיִת הַזֶּה.
אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם,
מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ,
וְעָשִׂיתָ,
כְּכֹל אֲשֶׁר–יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי—לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל–עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת–שְׁמֶךָ,
לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל,
וְלָדַעַת,
כִּי–שִׁמְךָ נִקְרָא עַל–הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.
כִּי–יֵצֵא
עַמְּךָ
לַמִּלְחָמָה
עַל–אֹיְבוֹ,
בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם;
וְהִתְפַּלְלוּ אֶל–יְהוָה,
דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ,
וְהַבַּיִת,
אֲשֶׁר–בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ.
וְשָׁמַעְתָּ,
הַשָּׁמַיִם,
אֶת–תְּפִלָּתָם,
וְאֶת–תְּחִנָּתָם;
וְעָשִׂיתָ,
מִשְׁפָּטָם.
כִּי יֶחֶטְאוּ–לָךְ,
כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא–יֶחֱטָא,
וְאָנַפְתָּ בָם,
וּנְתַתָּם לִפְנֵי
אוֹיֵב;
וְשָׁבוּם
שֹׁבֵיהֶם
אֶל–אֶרֶץ
הָאוֹיֵב,
רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה.
וְהֵשִׁיבוּ,
אֶל–לִבָּם,
בָּאָרֶץ,
אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ–שָׁם;
וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ,
בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר,
חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ,
רָשָׁעְנוּ.
וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ,
בְּכָל–לְבָבָם וּבְכָל–נַפְשָׁם,
בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם,
אֲשֶׁר–שָׁבוּ אֹתָם;
וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ,
דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם,
הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ,
וְהַבַּיִת אֲשֶׁר–בנית (בָּנִיתִי)
לִשְׁמֶךָ.
וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ,
אֶת–תְּפִלָּתָם וְאֶת–תְּחִנָּתָם;
וְעָשִׂיתָ,
מִשְׁפָּטָם.
וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ–לָךְ,
וּלְכָל–פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ–בָךְ;
וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם,
וְרִחֲמוּם.
כִּי–עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ,
הֵם,
אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם,
מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל.
לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחֹת אֶל–תְּחִנַּת עַבְדְּךָ,
וְאֶל–תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל,
לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם,
בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ.
כִּי–אַתָּה הִבְדַּלְתָּם לְךָ,
לְנַחֲלָה,
מִכֹּל,
עַמֵּי הָאָרֶץ:
כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ,
בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת–אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם—אֲדֹנָי יְהוִה.
וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה,
לְהִתְפַּלֵּל אֶל–יְהוָה,
אֵת כָּל–הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה,
הַזֹּאת;
קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה,
מִכְּרֹעַ
עַל–בִּרְכָּיו,
וְכַפָּיו,
פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם.
וַיַּעֲמֹד—וַיְבָרֶךְ,
אֵת
כָּל–קְהַל
יִשְׂרָאֵל:
קוֹל גָּדוֹל,
לֵאמֹר.
בָּרוּךְ יְהוָה,
אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל,
כְּכֹל,
אֲשֶׁר דִּבֵּר:
לֹא–נָפַל דָּבָר אֶחָד,
מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב,
אֲשֶׁר דִּבֶּר,
בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ.
יְהִי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ,
כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם–אֲבֹתֵינוּ:
אַל–יַעַזְבֵנוּ,
וְאַל–יִטְּשֵׁנוּ.
לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ,
אֵלָיו—לָלֶכֶת בְּכָל–דְּרָכָיו,
וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו,
אֲשֶׁר צִוָּה,
אֶת–אֲבֹתֵינוּ.
וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה,
אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי יְהוָה,
קְרֹבִים אֶל–יְהוָה אֱלֹהֵינוּ,
יוֹמָם וָלָיְלָה:
לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ,
וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל—דְּבַר–יוֹם בְּיוֹמוֹ.
לְמַעַן,
דַּעַת כָּל–עַמֵּי הָאָרֶץ,
כִּי יְהוָה,
הוּא הָאֱלֹהִים:
אֵין,
עוֹד.
וְהָיָה לְבַבְכֶם שָׁלֵם,
עִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ,
לָלֶכֶת בְּחֻקָּיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו,
כַּיּוֹם הַזֶּה.
וְהַמֶּלֶךְ,
וְכָל–יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ,
זֹבְחִים זֶבַח,
לִפְנֵי יְהוָה.
וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה,
אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַיהוָה,
בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף,
וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף;
וַיַּחְנְכוּ אֶת–בֵּית יְהוָה,
הַמֶּלֶךְ וְכָל–בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
(מלכים א,
פרק ח')
תשובת
ה'
לשלמה:
וַיֵּרָא יְהוָה אֶל–שְׁלֹמֹה,
שֵׁנִית,
כַּאֲשֶׁר נִרְאָה אֵלָיו,
בְּגִבְעוֹן.
וַיֹּאמֶר
יְהוָה
אֵלָיו,
שָׁמַעְתִּי
אֶת–תְּפִלָּתְךָ וְאֶת–תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי—הִקְדַּשְׁתִּי אֶת–הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה,
לָשׂוּם–שְׁמִי שָׁם עַד–עוֹלָם;
וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם,
כָּל–הַיָּמִים.
וְאַתָּה אִם–תֵּלֵךְ לְפָנַי,
כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם–לֵבָב וּבְיֹשֶׁר,
לַעֲשׂוֹת,
כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ—חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי,
תִּשְׁמֹר.
וַהֲקִמֹתִי אֶת–כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ,
עַל–יִשְׂרָאֵל—לְעֹלָם:
כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי,
עַל–דָּוִד אָבִיךָ לֵאמֹר,
לֹא–יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ,
מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל. אִם–שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם,
מֵאַחֲרַי,
וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקֹּתַי,
אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם;
וַהֲלַכְתֶּם,
וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים,
וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם,
לָהֶם. וְהִכְרַתִּי אֶת–יִשְׂרָאֵל,
מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם,
וְאֶת–הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי,
אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי;
וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה,
בְּכָל–הָעַמִּים.
וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן,
כָּל–עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק;
וְאָמְרוּ,
עַל–מֶה עָשָׂה יְהוָה כָּכָה,
לָאָרֶץ הַזֹּאת,
וְלַבַּיִת הַזֶּה.
וְאָמְרוּ,
עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת–יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת–אֲבֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם,
וַיַּחֲזִקוּ בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים,
וישתחו (וַיִּשְׁתַּחֲווּ)
לָהֶם וַיַּעַבְדֻם;
עַל–כֵּן,
הֵבִיא יְהוָה עֲלֵיהֶם,
אֵת כָּל–הָרָעָה,
הַזֹּאת.
(מלכים א'
פרק ט'
פסוקים ג'-ט').
-
המנורה
שבמקדש ונרותיה.
לכבוד
חנוכה נרחיב ונתמקד בהבנת המנורה ועבודתה:
צורתה,
זמן
ההדלקה (בלילה
עד הבוקר),
השמן
(זית
זך),
כד
השמן (המכיל
3 וחצי
לוגים כדי למלא את כל שבעת הנרות – כל נר
מכיל חצי לוג),
הכנת
הנרות וסידורם כלפי הנר האמצעי הפונה אל
קודש הקודשים),
הנס
הקבוע שהיה במנורה שהנר האמצעי דלק כל
יום ברציפות עד להדלקה הבאה. -
חורבן
בית ראשון בגלל החטאים ובניית בית שני
לאחר 70
שנה
בימי עזרא ונחמיה (לילדי
גן צעירים נדלג על שלב זה,
שעשוי
לבלבלם). -
הניסים
שהיו במקדש גם בתחילת בית המקדש השני,
ובפרט
בימי שמעון הצדיק:
"ארבעים
שנה ששימש שמעון הצדיק –
-
היה
גורל
(של
שם ה',
בהגרלה
על שני השעירים ביום
הכיפורים)
עולֶה
בימין.
מכאן
ואילך (אחרי
פטירתו של שמעון הצדיק)
– פעמים
עולה בימין,
פעמים
עולה בשמאל. -
והיה
לשון של זהורית מלבין (סרט
אדום שנקשר על פתח האולם
ביום הכיפורים,
וכשהיה
מלבין היה זה סימן למחילת העוונות).
מכאן
ואילך –
פעמים
מלבין,
פעמים
אינו מלבין. -
והיה
נר מערבי (של
המנורה,
לאחר
שכבו שאר הנרות)
דולק.
מכאן
ואילך –
פעמים
דולק,
פעמים
כבה. -
והיה
אש של מערכה
מתגבר,
ולא
היו כהנים צריכין להביא עצים למערכה חוץ
משני גזירי עצים,
כדי
לקיים מצוות עצים.
מכאן
ואילך –
פעמים
מתגבר,
פעמים
אין מתגבר,
ולא
היו כהנים נמנעין מלהביא עצים למערכה כל
היום כולו.
-
ונשתלחה
ברכה בעומר
ובשתי
הלחם ובלחם
הפנים,
וכל
כהן שמגיעו כזית –
יש
אוכלו ושׂבע,
ויש
אוכלו ומותיר.
מכאן
ואילך –
נשתלחה
מארה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים,
וכל
כהן מגיעו כפוֹל."
(יומא
ל"ט
עמוד א')
-
"כל
ימים שהיה שמעון הצדיק קיים לא היה (השעיר
המשתלח לעזאזל)
מגיע
למחצית ההר עד שנעשה איברין איברין.
משמת
שמעון הצדיק –
היה
בורח למדבר והסרקין אוכלין אותו."
(ירושלמי
יומא ו,
ג)
-
תחילת
מלכות יון ואלכסנדר מוקדון – נביא כאן
שני סיפורים המובאים בדברי חז"ל
(כמובן
שיש להתאים את הסיפור לגיל הילדים ולדוגמא
לא כדאי לספר לילדים צעירים כיצד תלו את
הכותים בזנבי הסוסים):
"בעשרים
וחמשה [בטבת]
יום
הר גרזים [הוא]
דלא
למספד יום שבקשו כותיים את בית אלהינו
מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם
באו והודיעו את שמעון הצדיק מה עשה לבש
בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה ומיקירי
ישראל עמו ואבוקות של אור בידיהן וכל
הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים
מצד זה עד שעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד
השחר אמר להם מי הללו אמרו לו יהודים
שמרדו בך כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה
ופגעו זה בזה כיון שראה לשמעון הצדיק ירד
ממרכבתו והשתחוה לפניו אמרו לו מלך גדול
כמותך ישתחוה ליהודי זה אמר להם דמות
דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי אמר
להם למה באתם אמרו אפשר בית שמתפללים בו
עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך עובדי
כוכבים להחריבו אמר להם מי הללו אמרו לו
כותיים הללו שעומדים לפניך אמר להם הרי
הם מסורין בידיכם מיד נקבום בעקביהם
ותלאום בזנבי סוסיהם והיו מגררין אותן
על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר
גרזים כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו
וזרעוהו כרשינין כדרך שבקשו לעשות לבית
אלהינו ואותו היום עשאוהו יו"ט
(יומא
ס"ט
עמוד ב')
סיפור
נוסף – אלכסנדר מוקדון ביקש שיקבעו את
דמות דיוקנו בבית המקדש.
שמעון
הצדיק הסביר לו שעל פי התורה יש איסור
לעשות פסל
וכל תמונה,
ובמקום
זאת הבטיח לו שכל הילדים שייוולדו לכהנים
בשנה ההיא ייקראו בשם אלכסנדר,
וכן
הבטיח שהתאריכים בשטרות ייכתבו מזמנו של
אלכסנדר,
ואכן
כך היה (עפ"י
מדרש רבי דוד הנגיד,
נכד
הרמב"ם)
-
גזירות
אנטיוכוס:
חלוקת
מלכותו של אלכסנדר הגדול ליורשים.
כל
אחד מקבל אזור.
לאחר
קרבות וסכסוכים מגיע אנטיוכוס להיות
שליט בארץ ישראל וגוזר גזירות קשות על
ישראל:
"וישלח
המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי
יהודה
ללכת
אחרי חוקים נכרים לארץ.
למנוע
עולות וזבח ונסך מן המקדש
ולחלל
שבתות וחגים.
ולטמא
מקדש וקדושים.
לבנות
במות והיכלות ופסילים
ולהקריב
חזירים ובהמות טמאות.
ולהניח
את בניהם בלתי נימולים
ולשקץ
את נפשותיהם בכל טמא ופגול.
לשכוח
את התורה והחליף כל החוקים.
ואשר
לא יעשה דבר המלך ימות."
(מכבים
א', א',
מ"ד)
"…וכבד
פרץ הרשעה:
כי
המקדש היה מלא על ידי הגויים ניאוף והוללות
בהתעלסם עם זונות ובחצרות הקודש היו קרבים
אל נשים ומביאים שמה דברים אשר לא יובאו:
והמזבח
היה מלא דברים האסורים מן התורה:
ואי
אפשר היה לשבות ולא לשמור את חגי האבות
ולא להיקרא בשם יהודי בכלל.
ויהיו
סוחבים אותם אנוסים במרירות ביום הולדת
המלך בכל חודש אל אכילת הזבחים ובהיות חג
דיוניסוס היו נאנסים להלך בתהלוכת דיוניסוס
והם מעוטרים עטרות קיסוס":
(מכבים
ב', ו'
א'-ח')
"יון
גזרו גזירות על ישראל,
ובטלו
דתם,
ולא
הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות,
ופשטו
ידם בממונם,
ובבנותיהם,
ונכנסו
להיכל ופרצו בו פרצות,
וטמאו
הטהרות,
וצר
להם מאוד לישראל מפניהם ולחצום לחץ גדול
עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם
מידם והיצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים
הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם
והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל
יתר על מאתיים שנים עד החורבן השני"
(רמב"ם
הלכות חנוכה פ"ג
ה"א)
-
מתתיהו
ובניו (עפ"י
ספר החשמונאים א פרק ב'):
על
מנת להנחיל לילדים את התחושה של בזיון
כאשר אין מלכות בארץ והיונים אומרים לנו
מה לעשות,
נתאר
את המצב הקשה שהיה במודיעין וכיצד מתתיהו
בכובד ראש ובעוצמה רבה מגיע וזועק מליבו
את המצב המושפל הזה ומתוך כך קורא מי לה'
אלי.
"שלש
מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ.
למנות
להם מלך שנאמר "שום
תשים עליך מלך".
ולהכרית
זרעו של עמלק שנאמר "מחה
תמחה את זכר עמלק".
ולבנות
להם בית הבחירה שנאמר "לשכנו
תדרשו ובאת שמה".
(רמב"ם
הלכות מלכים פ"א
ה"א)
-
יהודה
המכבי,
מלחמות
המכבים וחנוכת המקדש:
נספר
על האמונה והגבורה שהפיח יהודה בחיילי
ישראל,
זכות
אמונה כזו המחזקת את רוח העם וגורמת
לנצחון וכן על התפילות שלהם.
סיפורים
אלו בונים אצל הילדים גבורה ומסירות
לקיום המצוות וחיזוק באמונה ובתפילה וכן
מחזקים את הציפייה למלכות ישראל ולבית
המקדש.
מומלץ
מאוד לקרא את הפרקים הראשונים בספר
החשמונאים (שנקרא
גם ספר המכבים)
וכן
ניתן להעזר ב"מגילת
חנוכה"
שערך
חגי בן ארצי.
כמו
כן מצ"ב
נספח מס'
1 שבו
הבאתי שאלות ותשובות מדפי הקשר שנהגתי
לשלוח עם הילדים ובתוכם משולבים קטעים
רבים וחשובים מתוך ספר המכבים.
מצ"ב
סדר הקרבות משולב בקטעים מתוך ספר המכבים:
-
אלכסנדר
מוקדון – המלך היוני הראשון כבש ארצות
רבות ובזכות שמעון הצדיק כיבד את היהודים. -
לפני
מותו חילק המלך אלכסנדר את ממלכתו האדירה
לכמה יורשים,
ולאחר
מריבות ,
בסופו
של דבר,
אנטיוכוס
הרשע השתלט על האזור של ארץ ישראל. -
חוניו
בנו של שמעון הצדיק נתמנה להיות הכה"ג
אך בן אחר שהיה מתיָוֶן שילם כסף למלך
יון כדי שימנה אותו לכה"ג
למרות שלא היה ראוי. -
המתיונים
– יהודים
שרצו להכניס את תרבות יון שמחשיבה מאוד
את העיסוק בגוף ועוסקת בפיתוח החוזק
והיופי ועזבו את דרך התורה. -
גזרות
אנטיוכוס:
שבת,
ברית
מילה,
לימוד
תורה,
אכילת
בשר טמא ועוד. -
יהודים
התחבאו במערות.
באחת
המערות היונים גילו אותם אך זה היה בשבת
והם לא ידעו שמותר להלחם בשבת מפני פקוח
נפש והיונים הרגו את כולם. -
כאשר
ראה מתתיהו שהיונים רמסו את מלכות ישראל
ואת התורה והמקדש זעק מכל ליבו כיצד ייתכן
שהעם הקדוש מושפל כל כך ומתוך כך פגע באיש
שרצה להקריב את הקרבן לאליל שהציבו שליחי
המלך וזעק:
מי
לה'
אלי. -
מתתיהו
והנין התחבאו מחוץ לכפר ולפני פטירתו
מינה מתתיהו את יהודה להיות מפקד המכבים. -
קרב
ראשון:
שר
הצבא אפולוניוס נופל לפני המכבים ויהודה
המכבי לקח את חרבו ונלחם בה מאז. -
קרב
שני:
סרון
שר צבא מסוריה.
יהודה
מחזק את חייליו:
-
נצטט
מתוך ספר המכבים (א,
ג'):
"וכראותם
את המחנה הבא לקראתם אמרו אל יהודה:
מעטים
אנחנו,
איך
נוכל להלחם בהמון הגדול הזה?
ואנחנו
עייפים כי לא אכלנו היום.
ויאמר
יהודה:
דבר
קל הוא שימסרו רבים ביד מעטים כי אין
לשמים מעצור להושיע ברב או במעט ולא ברב
חיל הנצחון במלחמה,
כי
מן השמים באה הגבורה.
הם
באים אלינו בגאוה רבה ובזדון להכחיד
אותנו ואת נשינו ואת טפינו ולשימנו לבז
ואנחנו נלחמים בעד נפשנו ותורתנו.
הוא
יגוף אותם מפנינו ואתם אל תפחדו מהם.
וככלותו
לדבר התנפל עליהם פתאום וסרון ומחנהו
נגפו לפניו.
יהודה
ואנשיו רדפו אותם במורד בית חורון עד
המישור ויפלו מהם כשמונה מאות איש והנשארים
נסו אל ארץ פלישתים…". -
יהודה
בחכמתו תקף אותם במעלה בית חורון,
ולא
היו מסודרים כדרכם. -
קרב
שלישי:
3 שרי
צבא בכירים (תלמי
ניקנור וגורגייאס)
שהגיעו
ישירות מיָוָן עם 40,000
חיילים
ו 7000
סוסים.
לעומתם
ליהודה 3000
לוחמים
ומחסור בנשק.
לוחמי
יהודה התאספו במצפה לתפילה וצום.
נצטט
כאן מתוך ספר המכבים (א',
ג'):
"הם
התאספו ויבואו למצפה מול ירושלים כי מצפה
לפנים מקום תפילה בישראל.
ביום
ההוא צמו,
חגרו
שקים,
נתנו
אפר על ראשם,
קרעו
את בגדיהם ויפרשו את ספרי התורה אשר חפשום
הגויים לצייר עליהם תמונות אליליהם
ויביאו את בגדי הכהונה ואת הביכורים ואת
המעשרות ויעמידו את הנזירים אשר מלאו
ימי נזרם ויקראו בקול אל השמים לאמר:
מה
נעשה להם ולאן נביא אותם?
ובית
מקדשך היה למרמס ולטומאה וכהניך באבל
ובדכאון והנה התאספו הגויים עלינו
להשמידנו,
אתה
יודע את מחשבותם עלינו איך נוכל לעמוד
בפניהם אם אתה לא תעזור לנו?
ויתקעו
בחצצרות ויקראו בקול גדול ואחרי כן העמיד
יהודה שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים
ושרי עשרות ויאמר לבוני בתים ולמארשי
נשים ולנוטעי כרמים ולרכי הלבב לשוב כל
אחד לביתו על פי התורה.
אז
נסע המחנה ויחן לעמאוס ויהודה אמר:
התאזרו
והיו לבני חיל והיו מוכנים לבוקר להלחם
בגויים האלה אשר התאספו עלינו להשמיד
אותנו ואת בית מקדשנו כי טוב לנו מותנו
במלחמה מראות ברעת עמנו ומקדשנו.
כאשר
ירצו השמים כן יעשו".
כאשר
גורגייאס הלך בלילה עם חלק מהחיילים לחפש
את יהודה,
באותו
זמן יהודה הלך והתקיף את הנשארים,
ושרף
את המחנה.
נצטט
כאן מספר המכבים (קטע
זה העתקתי מאתר הלכה יומית של הרב האריס
וכן התמונות.
מומלץ
לעיין באתר)
"
ויקח
גורגיאס חמשת אלפים איש ואלף פרשים בחור,
ויסע
המחנה בלילה להתנפל על מחנה היהודים
ולהכותם פתאום,
ובני
המצודה היו לו למורי דרך.
וישמע
יהודה וייסע הוא וגיבוריו להכות את חיל
המלך אשר בעמאוס,
כל
עוד החיל מפוזרים מחוץ למחנה.
ויבוא
גורגיאס אל מחנה יהודה בלילה,
ולא
מצא איש.
ויחפש
אותם בהרים,
כי
אמר בורחים הם מפנינו.
וכאשר
היה יום,
נראה
יהודה בעמק בשלושת אלפי איש,
אולם
מגן וחרב לא היה להם כאשר חפצו.
ויראו
את מחנה הגויים החזק מבוצר,
ופרשים
סובבים אותו,
והם
מלומדי מלחמה,
ויאמר
יהודה לאנשים אשר אתו:
'אל
תיראו מהמונם ומעברתם אל תפחדו.
זכרו
איך נושעו אבותינו בים סוף כאשר רדף אחריהם
פרעה וחילו.
ועתה
נקרא לשמים:
אם
יחפוץ בנו –
יזכור
ברית אבות והשמיד את המחנה הזה מפנינו
היום,
וידעו
כל הגויים כי יש פודה ומציל לישראל'.
וישאו
הנוכרים את עיניהם ויראו אותם באים לקראתם.
ויצאו
מן המחנה למלחמה.
ויתקעו
אשר עם יהודה,
ויתגברו
ויגפו את הגויים.
וינוסו
אל העמק,
וכל
האחרונים כולם נפלו בחרב.
וירדפו
אחריהם עד גזר ועד ערבות יהודה,
ואשדוד
ויבנה,
ויפלו
מהם כשלושת אלפים איש.
וישוב
יהודה ויחדל מרדוף אחריהם.
ויאמר
לעם:
"אל
תחמדו את השלל,
כי
המלחמה לנגדנו,
וגורגיאס
והחיל בהר קרוב לנו.
ועתה
עמדו בפני אויבינו והילחמו בהם,
ואחרי
כן תקחו שלל וקוממיות".
עוד
יהודה מדבר את הדברים האלה,
וירא
חלק נשקף מן ההר.
וירא
כי ניגפו וכי שורפים את המחנה,
כי
העשן אשר עלה הראה את אשר נהיה.
וכאשר
ראו את כל אלה,
וייבהלו
מאוד.
וכאשר
ראו הגויים את מחנה יהודה בעמק נכון לקרב,
ויברחו
כולם אל ארץ פלישתים.
ויהודה
שלל ובזז את המחנה,
וייקח
זהב וכסף רב,
ותכלת
וארגמן ורכוש רב.
ובשובם
שרו והיללו לשמים כי טוב כי לעולם חסדו.
ותהי
תשועה גדולה לישראל ביום ההוא".
-
קרב
רביעי:
לוסיאס
עם 60,0000
חיילים
ו 5000
סוסים.
ליהודה
10,000
חיילים.
יהודה
מתפלל ומחזק את הלוחמים,
מכה
בליסיאס,
וליסיאס
שהופתע מהריגת 5000
מחייליו,
וגם
שמע שהמלך אנטיוכוס חולה מאוד,
מחליט
לחזור לארצו.
יהודה
מנצל את הבריחה של ליסיאס ללכת לטהר את
בית המקדש ולחדש שם את העבודה.
הם
מצאו על המזבח פסל (שקץ)
ומשליכים
אותו למקום טמא.
נצטט
כאן מספר המכבים:
"וכאשר
ראו את המקדש שמם ואת המזבח מחולל ואת
השערים שרופים ושיחים צומחים בחצרות כמו
ביער או באחד ההרים,
והלשכות
הרוסות,
קרעו
בגדיהם,
בכו
בכי גדול,
נתנו
עפר על ראשם,
נפלו
על פניהם לארץ,
תקעו
בחצוצרות התרועה ויצעקו אל השמים.
ויצו
יהודה להלחם באנשי החקרא עד אשר יטהר את
המקדש.
הוא
בחר כהנים תמימים אוהבי התורה והם טיהרו
את המקדש וישאו את אבני השקץ אל מקום
טמא…"
(ספר
מכבים א',
ד').
"וייוועצו
על מזבח העולה המחולל מה לעשות בו,
ותיפול
להם מחשבה טובה לנתוץ אותו לבל יהיה להם
למוקש,
כי
הגויים טימאוהו.
ויתצו
את המזבח,
ויניחו
את האבנים על הר הבית במקום ידוע,
עד
אשר יבוא נביא להורות עליהן.
ויקחו
אבנים שלמות על פי התורה,
ויבנו
מזבח חדש כתבנית הראשון.
ויבנו
את המקדש
ואת פנים הבית,
ואת
החצרות קידשו.
ויעשו
את כלי הקודש חדשים,
ויביאו את
המנורה ואת מזבח העולה והקטורת ואת השולחן
להיכל.
ויקטירו
על המזבח ויעלו
את הנרות אשר במנורה,
ויאירו
בהיכל.
וישימו
על השולחן לחם,
ויורידו
את הפרוכות ויכלו את כל המעשים אשר עשו.
וישכימו
בבוקר בעשרים וחמישה לחודש התשיעי,
הוא
חודש כסליו,
בשנת
מאה וארבעים ושמונה (שהיא
שנת 162
לפנה"ס).
ויקריבו
קרבן על פי התורה על מזבח העולה החדש אשר
עשו.
בעת
וביום אשר טימאוהו הגויים,
בעצם
היום ההוא חנך בשירים ובנבלים,
בכינורות
ובמצלתיים.
וייפול
כל העם על פניו,
ויתפללו
ויודו לשמים אשר עשה אתם טוב.
ויעשו
את חנוכת המזבח שמונה ימים,
ויקריבו
עולות".
-
בהדלקת
המנורה –נס פך השמן. -
כהודיה
לה'
נקבע
חג החנוכה. -
קרב
חמישי:
ליסיאס
חזר להלחם במכבים,
והפעם
עם 100,000
חיילים,
20,000 סוסים
וגם 32
פילים.
במלחמה
זו נרג אלעזר אשר "נתן
את נפשו להושיע את עמו ולעשות לעצמו שם
עולם,
וירץ
אליה (אל
הפיל)
בגבורה
אל תוך הגדוד ויהרוג על ימין ועל שמאל,
וחיילי
המלך התרחקו ממנה הנה והנה,
אז
נכנס אל תחת הפיל דקרו ויהרגהו והפיל נפל
עליו לארץ וימיתהו"
(מכבים
א, ו')
.
במלחמה
זו יהודה נסוג אל ירושלים וליסיאס התחיל
במצור על ירושלים.
אך
לפתע אנטיוכוס מת וליסיאס הפסיק את המצור
וביטל את גזרות המלך על מנת שיהודה יעזור
לו במאבק לתפיסת השלטון מידי פילפוס
שהתמנה בנתיים לשליט. -
קרבות
שישי שביעי ושמיני:
בהמשך
איש אחר תפס את המלכות ביון – דמטריוס,
הוא
חידש את המלחמות מול יהודה.
ובאחת
המלחמות נהרג [יהודה].יונתן
ושמעון אחיו ממשיכים בהנהגת העם ונלחמים
ביונים. -
חזרת
המלכות לישראל:
ולבסוף
העם ממנה את שמעון להיות הכהן הגדול ומקבל
מעמד של נשיא (כמו
מלך).
המלכות
חוזרת לישראל לתקופה של יותר מ-200
שנה
!
-
פרסום
הנס לדורות –
מצוות
הדלקת הנרות,
הלכות
החג,
ומנהגי
החג שנקבעו על מנת להודות לקב"ה
על כל הניסים הרבים.
לאחר
כל הרקע והמסרים שקבענו בנפשם של הילדים
נוכל ללמוד את ההלכות מתוך תחושה של רצון
גדול להודות על כל הטוב ולפרסם את הנס,
ואף
נחגוג את החנוכה בשמחה.
קטעים
נוספים מספר המכבים ניתן לראות באתר דעת.
בס"ד
נספח
מס'
1 – סיפור
חנוכה בליווי מוזיקה.
(כתבה:
אסתר
הררי)
לפני
הקראת הסיפור מחלקים כלי נגינה לילדים
(תופים,
מצילתיים,
שלישים,
מגרדת
וכדומה).
מספרים
פעם אחת,
אח"כ
בוחרים
ביחד
איזה כלי מתאים לכל תפקיד (מתתיהו,
יהודה,
אלעזר,
מכבים,
יונים).
לפי
האופי וסוג הצליל וכו'. מחלקים
את התלמידים לקבוצות–
והם
מקבלים
כלים,
מקשטים
את הכלים בהתאם לתפקיד (מגן
דוד וכדומה)
ומתאפקים
לא לנגן עד התור שלהם. כל
קבוצה מנגנת
בתור שלה.
בפזמון
–
כל הכלים יחד.
בפעם
הראשונה מלמדים
את
הקצב,
בפעם
השניה מספרים
רצוף, ואז
אפשר
לעשות הופעה או להקליט ולהשמיע להם אח"כ. באופן
זה ניתן להקריא את הסיפור כמה פעמים והוא
נקלט אצל הילדים.
"קום
דוד,
עולים
לירושלים!"
דוד
לא האמין למשמע אזניו…
לירושלים?
לבית–המקדש???
כמה
חיכה ליום הזה…
רק
לפני מספר חודשים הדבר נראה בלתי–אפשרי,
חסר–סיכוי
לחלוטין.
היוונים
שלטו אז בארץ–ישראל,
הם
נלחמו ביהודים וכבשו את ירושלים.
הכל
סביב היה שחור ומלא עשן.
בכל
מקום ראו רק הרס וחורבן.
היוונים
נכנסו לבית המקדש וטמאו אותו,
כדי
שהיהודים לא יוכלו עוד להדליק את המנורה
או להקריב קרבנות.
ולא
רק זאת–
הם
הציבו פסל יווני במקדש!!
עבודה
זרה במקום הקדוש!
וגזרו
גזרות–דת
רבות.
המצב
הקשה נמשך זמן רב…
עד
שקמה משפחה אחת,
מתתיהו
החשמונאי ובניו והחליטו למרוד בשלטון
הזר!
(פזמון🙂
למרות
שאנו מעטים,
נלחם
ביוונים!
וה'
יהיה
עמנו כך אנו מאמינים!
כך
חזרו ואמרו כל הזמן.
מתתיהו
קם,
בעוז
ובגבורה.
פנה
לכל העם וקרא: "מי
לה'-
אלי!"
התאספו
סביבו כל גיבורי ישראל,
שרצו
להלחם יחד עמו,
בשם
ה'.
הם
התחבאו במערות,
הסתתרו
ביערות,
הכינו
חיצים וקשתות,
לטשו
את החרבות,
הכינו
את המגנים והיו נכונים!
למתתיהו
הזקן,
לא
היה עוד כח להלחם.
הוא
העמיד את בנו,
יהודה,
בראש
הלוחמים האמיצים.
הם
יצאו לדרך–
למלחמה,
למרד.
למולם–
היוונים.
גדודים
גדודים של מאות חיילים.
צבא
ענקי וחזק.
רכוב
על פילים.
יצא
בחרבות אל מול היהודים .
והיהודים–
אנשים
מעטים,
עם
קשתות וחיצים.
אבל–
הם
מאמינים!
הם
לא מתיאשים!
(פזמון🙂
למרות
שאנו מעטים,
נלחם
ביוונים!
וה'
יהיה
עמנו כך אנו מאמינים!
יהודה
המכבי וחייליו נלחמו באומץ,
סיכנו
את נפשם.
הם
נלחמו ללא לאות.
היו
בקרב גם רגעים קשים,
לפעמים
הם הובסו,
אנשים
נפצעו ונהרגו.
אך
כולם–
כגיבורים!
גם
הפצועים,
או
ההרוגים.
יום
אחד החליט אלעזר,
אחיו
של יהודה,
להכות
ביוונים מכה קשה.
הוא
יפגע במפקדם ויהי מה!
אך
כיצד?
המפקד–
על
הפיל,
גבוה
וחזק.
הוא
יכול לשלוח את חרבו ולהורגו–
בשניה
אחת.
ואלעזר–
ברגליו
הוא הולך להלחם.
ובידו–
רק
כלי נשקו הבודד.
אך
אלעזר כאחיו איננו מתיאש.
הוא
רץ במהירות,
נעמד
מתחת לפיל עליו יושב המפקד
ודוקר
אותו בבטנו!
אלעזר
רוצה לרוץ מהר,
לברוח,
אך
הפיל הגדול והחזק מתמוטט מייד,
תוך
שניה אחת.
ואלעזר–
גם
הוא מאותם גיבורים,
שנהרגו
בקרב.
לא
היה זה קל ליהודים,
אך
למרות הכל,
אפילו
שהם מעטים–
הם
לא מתיאשים!
(פזמון🙂
למרות
שאנו מעטים,
נלחם
ביוונים!
וה'
יהיה
עמנו כך אנו מאמינים!
ואכן–
הבלתי
יאמן קרה!!
היהודים
ניצחו בקרבות.
כבשו
ערים והצילו שדות.
אפילו–
לירושלים
הגיעו!
ואת
בית–המקדש–
שחררו!!!
הם
טיהרו את ההיכל,
שברו
את הפסל
וכולם–
חיילים,
זקנים,
נשים
וילדים,
פרצו
בשמחה גדולה,
בשירים
וריקודים!
"הודו
לה' כי
טוב
כי
לעולם חסדו"!
לא
התיאשנו!
הקב"ה
עזר–
וניצחנו!
דוד
איננו מאמין לבשורה:
הם
עולים לירושלים,
להשתתף
בשמחה,
להדליק
את המנורה!