דף לימוד לפרשת בהר -תשע"ב

ב





"ה

עורך:
רב
בית
הספר
–
יהודה
רוזנברג

מה
נלמד
מפרשת
השבוע?

"אני מתבייש, איך אכנס אליו?
"מתי זה יסתיים כבר?
אין לי כבר כוח!"
אמרתי לאבא.
כל יום אני חי בפחד איום.
הם הורגים כל אחד שרק מתחשק להם.
כל יום אני צריך ללכת לעבוד 12
שעות.
נותנים לי טיפת אוכל.
כל פעם אני חוטף מכות.
פעמים אני כל כך מיואש,
עד שאני מתפלל לקב"ה שכבר ייקח אותי אליו …
שלא אסבול עוד רעב,
קור עז,
מכות,
השפלות.
כתבו לנו בגדול בשער המחנה "העבודה משחררת"
– אבל מתוך ייאוש רב,
מרגיש כי אולי דווקא המעבר לעולם הבא ישחרר אותי באמת מהכל….

אבא נסה כל הזמן להרגיע אותי.
"תראה שעוד יהיה טוב.
נצא מכאן,
נעלה לארץ ישראל.
נקים את משפחתנו מחדש.
רק סבלנות עם המון אמונה"
אמר אבא עם חיוך אוהב מלא כאב.
אני חדלתי להאמין כי נסיים את המלחמה,
ונזכה לעלות לארץ ישראל.
עד שיום אחד חזרתי מהעבודה,
ואדם שהיה מחוץ לגדר זרק עלי אבן עטופה בנייר.
"תגיע בחצות לילה לצריף מספר 5".
זה לא היה פשוט,
אסור לצאת מהצריפים בלילה.
מי שנתפס – נורה מיד.
הרגשתי כי זה חשוב.
התפללתי לקב"ה שיעזור לי,
שאגיע לצריף בלי שיתפסו אותי.
קרוב לחצות הלילה ירדתי מהדרגש (מיטת עץ)
שלי,
נסתי שלא זה ממש לא צודק!" אמרתי בכאב מהול בכעס למורה.
"לי נתת להעיר אף לא אחד.
הצלחתי.
נגשתי לדלת הצריף שלי.
פתחתי את הדלת קלות,
הצצתי החוצה.
ליד הדלת עמד חייל גרמני עם הגב אלי.
הוא שמע את הדלת הנפתחת,
והסתובב לכיווני,
זזתי הצידה והתפללתי מכל הלב שהוא לא יכנס לראות מי פתח את הדלת.
התמלאתי הגשת ביטחון,
הרגשתי כי הקב"ה עוזר לי,
אכן,
לאחר רגע שמעתי שהמפקד שלו קורה לו.
הוא עזב את המקום.
אני ניצלתי את ההזדמנות שהשומר הלך לכמה דקות,
ויצאתי ורצתי לצריף 5.
"החלטנו שאנחנו רוצים לברוח מהמחנה,
ולהצטרף לפרטיזנים ביער.
אתה רוצה להצטרף?
הם שאלו אותי בלחש.
"לעזוב את אבא כאן?"
שאלתי.
"אין ברירה"
הם ענו בלחש מלא כאב.
"אני רוצה לשאול את אבא,
לפני שאתן תשובה"
השבתי.
"מחר בדרך לצריף שלך,
תשאיר פתקה מתחת לכניסה לצריף שלנו עם המילה "כן"
– אם אתה רוצה להצטרף,
ו"לא"
– אם בחרת שלא להצטרף".
לחשו לי.
"בסדר"
עניתי.
"כדאי תישאר כאן עד לבוקר,
בזמן שכולם קמים,
תרוץ למסדר של הצריף שלך"
הם יעצו לי.
למחרת,
סיפרתי לאבא הכל.
"תלך,
זה הקב"ה שמכוון אותך.
אל תדאג לי.
אני כבר מבוגר"
אמר אבא,
ושנינו התמלאנו בדמעות,
אולי דמעות פרידה לעולם…
הגעתי ליד צריף 5.
השארתי פתקה "כן",
והמשכתי בדרכי.
ראיתי חייל נאצי שהרגיש ששמתי פתקה.
הוא ניגש לראות אותה.
ניסיתי להיעלם בתוך כל הקבוצה.
אבל הוא עצר אותי.
הלב שלי דפק בחוזקה,
אבל משהו פנימי אמר לי "הקב"ה אתך.
יהיה בסדר".
באותו רגע ראיתי עכבר ענק חולף ליד הפתקה שלי,
חוטף אותה,
ואוכל את הפתקה.
החייל הביט בי ובעכבר,
ואמר "אתה יכול ללכת".
נשמתי לרווחה.
למחרת בלילה בצענו את התוכנית שלנו.
דאגנו להפסקת חשמל באחד השערים,
ובגדר החשמלית שלידו.
השומר החל לחפש את הדרך לרדת ממגדל השמירה שלו.
אנחנו חכינו לו עם חתיכת ברזל שהשחזנו אותה על אבנים.
ברגע שהיה קרוב אלינו על הסולם,
נתנו לו מכה חזקה בראש,
הוא נפל,
סתמנו לו את הפה,
ועם המוט הרגנו אותו.
יצאנו החוצה,
וברחנו ליער.
הדרך הייתה ארוכה ומסוכנת.
פעמים רבות ראיתי את המוות מול העיניים,
אבל תמיד קיבלתי את התחושה שהקב"ה שומר עלי.
אכן זכיתי והגעתי לארץ ישראל.
הצטרפתי להגנה,
ועזרתי בהבאת ניצולים מאניות מעפילים לארץ.
לילה אחד הגיע אוניית מעפילים לארץ.
התקרבנו אליה עם סירה,
התחלנו להוריד את המעפילים אלינו.
הורדתי אדם מבוגר,
רזה מאוד וחולה מאוד.
לפתע שמעתי אותו לוחש "אלוקים היכן הבן שלי שברח מהמחנה?"
זיהיתי את הקול.
"אבא"
יצאה צעקה מפי.
"מי אתה?"
הוא שאל.
"אני יהודה,
הבן שלך שאמרת לי לברוח מהמחנה,
אנחנו שוב יחד"
(המשך הסיפור ב"מידות")

הצפייה ליציאה מהגלות והמעבר לארץ,
מתחזקת כתוצאה מזה שכבר מזכירים לנו את הדינים הקשורים לארץ ישראל.

חידות לפרשת השבוע.

1. (7*7)+1=50
   מי אנחנו?
   (כ"ה 1-13).

2. שבת באורך שנה שלמה.
   מה שמה?אבנים מיוחדות (כ"ה 4).

3. מחיר השדה משתנה לפי המרחק.
   מרחק ממה?
   (כ"ה 16).

4. מתי אקבל חינם מה שמכרתי לשני?
   (כ"ה 28)

5. איזה בית לא יחזור אלי לעולם?
   (כ"ה 30).

6. האם יש יהודי שהוא לא עבד?
   למה?(כ"ה 55).

בהצלחה!!!