ב
ס"ד
מה
נלמד
מפרשת
השבוע?
כתב
וערך:
רב
בית
הספר
–
יהודה
רוזנברג
"למה את צועקת עלינו?
מה עשינו לך?!"
כעסה רינה.
"לא עשיתן לי כלום,
תעזבו אותי!"
עניתי בתוקפנות.
"תעזבו אותה,
לא צריך להיות חברות שלה,
אם היא מדברת כך"
אמרה שרה.
קמתי,
תפסתי את התיק שהיה לידי,
זרקתי אותו לכיוון כל הבנות.
"למה את זורקת את התיק שלי?
מה אני עשיתי?
אני לא אמרתי כלום!"
התפרצה אדוה,
שאת התיק שלה השלכתי….
רצתי החוצה.
הרגשתי נורא.
כולם נגדי,
כולם צועקים עלי,
אני לא מסתדרת עם אף לא אחד.
אין לי טיפת מצב רוח טוב.
מתי יסתיים יום הלימודים הנורא הזה?
חשבתי לעצמי.
(מוכרים לכם דברים דומים…)
המורה הגיע לכיתה,
ברגע שהיא נכנסה,
צעקה אליה אדוה "המורה,
יהודית (זו אני)
השליחה לי את התיק".
"הם עיצבנו אותי"
צעקתי חזרה.
"אני מציעה שתצאי קצת החוצה,
ליד הכיתה,
כדי להירגע"
אמרה לי המורה בשקט.
"למה את מאשימה אותי?!"
צעקתי.
"חס וחלילה,
לא האשמתי אותך,
רק אני מרגישה שזה יעזור לך"
אמרה המורה בשקט וברוגע (שעיצבן אותי עוד יותר…).
"טוב,
אז את יכולה להישאר בשיעור,
אני מקווה שתצליחי להרגיע את עצמך"
ענתה המורה.
אני לא יודעת מה קרה לי באותו יום.
כל דבר הרגיז אותי,
העליב אותי,
פגע בי.
כעסתי על כולם,
על כל מי שדיבר אתי,
ישר צעקתי עליו,
זו הייתה הרגשה נוראית.
לאחר השיעור פנתה אלי המורה.
"את מוכנה שנשב ונשוחח בשקט?"
לא הייתה לי ברירה,
והסכמתי…
"למה את עצובה?"
שאלה המורה.
"אני עצבנית,
לא עצובה.
כל דבר מרגיז אותי!"
עניתי.
"יש לי תחושה שמשהו מאוד מעציב אותך"
לא וויתרה המורה."
האם קרה משהו הבוקר בבית,
כאשר קמת?"
שאלה המורה.
"כן.
אמא העירה אותי בבוקר בכוח.
צעקה עלי "קומי,
תנעלי את הבית,
אני יוצאת לעבודה".
צעקתי לה "אמא רגע,
לא מגיע לי חיבוק,
בוקר טוב יפה ונעים?"
אבל היא יצאה מהבית,
ואני נשארתי לבדי מאוכזבת.
מאז כל דבר קטן מרגיז אותי"
עניתי.
לפתע,
המורה הוציאה את הפלאפון שלה,
נתנה לי אותו,
ואמרה "בואי נתקשר לאמא.
נדבר אתה"
התקשרנו.
המורה סיפרה דיברה אתה לבד בחדר אחר,
יצאה החוצה ונתנה לי את הטלפון.
אמא התנצלה שנאלצה לברוח במהירות.
הסבירה מה קרה,
ואמרה שהיא תשתדל שבערב כאשר היא תחזור מהעבודה,
נצא לבלות יחד.
כל כך שמחתי,
כי אני כל כך אוהבת את אמא,
ולכן אני כל כך נפגעתי בבוקר,
ומחכה לערב..
מאותו הרגע הפכתי לשמחה.
שום דבר כבר לא איצבן אותי…
סיפרתי זאת לרב שלנו שפגשתי בהפסקה.
הוא אמר לי "תראי איזה יופי.
אפשר ללמוד זאת מהפרשה.
בני ישראל חונים מסביב למשכן,
כל שלושה שבטים בצד אחד,
ובמרכז –
המשכן.
המשכן הוא הלב של בני ישראל,
הוא המרכז.
אם הלב מלא שמחה,
כל העולם נעשה נעים ונחמד,
ולא מעצבן.
זה מה שקרה לך.
אמא מלאה את הלב בבוקר בעצב,
ולכן הכל עיצבן אותך.
ועכשיו הכל התהפך.
גם אנחנו,
אם הקב"ה נותן לנו שמחה,
בעזרת המצוות שמקיימים,
אנחנו מאושרים.
לכן המקום של המשכן,
הוא כמו הלב,
במרכז".
"זה נכון!
כל פעם שאני עוזרת,
אני מתמלאת שמחה"…
;
מפסקי
הרב חיים דוד הלוי– קצוש"ע.(צ"א
י"ב)
-
יום
ירושלים
ויום
העצמאות."זיכנו ה'
וימי ספירת העומר שהיו במשך דורות ימי צער ואבל,
נהפכים והולכים לימים טובים לבית ישראל,
וכבר קבעו רבותינו (לאחר הקמת המדינה)
את יום ה'
באייר (יום העצמאות)ליום הלל והודיה לה'
על הניסים והנפלאות שעשה לנו בהכרזת הקמת מדינת ישראל.
ורבותינו שבדור הזה קבעו את יום כ"ח אייר,
יום שחרור ירושלים ליום הלל והודיה לה'
על כל הטובות שגמלנו,
ולהתפלל אליו שיזכנו לגאולה שלמה,
ולבנין בית מקדשנו ותפארתנו,
אמן".עלינו לזכור כי ימי הספירה הפכו לימי אבל,
בגלל שנאת חינם.
נרבה באהבת חינם,
ואז נזכה אי"ה בגאולה השלמה!!!
