הדוקטור בחיי יום יום

השרו ,קא'צרוק ,האוש :חתפמ תולימ

הדרך מובילה לאורכו של רחוב קרוכמאלנה, המרוצף אבנים. לשני צדדי הרחוב שערי- מבואות
אל בתי-חרושת ואל בתי-פועלים, מי- שופכין, לכלוך, פסולת של בתי-מלאכה ו . . . ילדים
מלוכלכים. אנו נכנסים בשער מס' ,92השונה מכל המבואות והמפריד בין העולם החיצוני הזה
ועולמם של "ילדי קורצ'אק" שבבית הגדול בן חמש הקומות.

בחצר נתקל באיש בעל קומה בינונית לבוש חלוק ירוק (ידיו נתונות בשני כיסיו הגדולים) עומד
לו מן הצד ומשקיף. עיניו הכחולות הקונדסיות תרות סביבו וחיוך-של-שובבות על פניו. אין הוא
מתערב, אינו מדריך ואף אינו מפשר. ילד כי יפנה אליו – יענהו תשובה לאקונית מתאימה לאופיו
של השואל לעניין, שהוא דיבר בו.

לעתים תזדמן גברת, ותפנה אל "השוער" שבחלוק לשאול, היודע הוא "היכן הדוקטור"? "אינני
יודע . . . עליה לפנות אל המשרד" – יענה באדיבות. ומשהצליחה הבדיחה – מפיקים פניו שלווה
ותמימות וכעבור רגע יפרוץ בצחוק ובעיניו השקטות ינצנץ ניצוץ של שמחה. "אכזרי" היה האיש
לגבי האמהות מן המעמד הזעיר-בורגני, שהיו באות פעם בשבוע ליטול עצתו.

חדר-הקבלה שימשה לו ה"חנות" – שמידותיה X22.5מטר. ריהוטה: ארון (ובו מחברות, עטים,
עפרונות וכיו"ב); שולחן ושני כסאות. לא אחת יכולת לפגוש אשה יוצאת מכאן לאחר היעוץ והיא
נרעשת ועצבנית משום שנאמר לה "שלא הילדה חולה, אלא האם משוגעת…"; או – אשה עם
בנה המגודל והבריא, שנעלבה על שהדוקטור אמר לה: "ששום דבר לא יעזור, כי הבן כבר פרון
. . . השא ול תתל שיו

(ולנו היה אומר ומה אגיד לאם, המדברת על זכותה להלקות את בנה? איך אזעזע אותה? איך
אסביר לה, שלבן יש זכות לחופש, וכי שעת שחרורו הגיעה?").

מן הכניסה אל הבית הובילו כמה מדרגות למטה, אל חדרים שם עמדו הארונות-לנעלים. אל
המטבח, המחסנים, והמקלחות.

במקלחת עומד קורצ'אק בין הגופים הערומים של הבנים, הרועשים והמתיזים מים לכל צד. שקוע
הוא במלאכה: משפשף את גבותיהם וחופף את ראשיהם.

על גופו של אחד הנערים – צלקת.
– "וזה מנין לך?"
-"זה . . . עוד כאשר הייתי קטן (עתה הוא בן י"ב).
הבחורים ברחוב שלנו רבו ביניהם, הרביצו מכות . . . ואני קבלתי פצע גדול . . . אמא אמרה, שזה
מסכין. הרבה זמן היתה מוגלה וכאב, כי המים וקורי-עכביש לא עזרו הרבה . . ."
– "כמה זמן היה לך פצע זה? עמוד בשקט, כי אפסיק לסבן . . ."
– "א, כמה חדשים . . . "

בזמן חפיפת ראשו של אחד הבנים נתגלתה גבשושית אדומה.
– "מי סידר לך זאת?"
– "אבל אני החזרתי לו כפל כפלים . . ."
"?ימל" –
– "אחי פתח לי את הראש, אבל אני פתחתי לו את אפו במוט ברזל. עד היום רואים על פרצופו,
מה שעשיתי לו. ואני – את שלי יכול להסתיר. גם הדוקטור עד עכשיו לא ראה . . .
(ולנו היה אומר: " "homo homini, lupus estועד שתאמר על הילד – homo rapaxבחון את הסיבה.
הצלקות שלהם – זו אשמתנו. שכן צאצאי שיכרות, אונס וטירוף של עבריינות אינם בת-קול מחוץ,
.("תיבמ ווצ אלא

מן הכניסה אל הבית הובילו כמה מדרגות למעלה, אל האולם הגדול, בו המקום למבצעים
החברתיים והתרבותיים של החברה כולה. בשעות הקבועות ביום ניתנו כאן הארוחות. קורצ'אק
היה יושב בין הילדים. בהשמע קול הגונג ישב במקומו.

אנדז'יה הקטנה איננה אוכלת את קרומי הלחם. פורסת אותם ושמה הצידה. בלי אומר ודברים
מושטת, יום יום, ידו של והדוקטור אל הקרומים הללו; אוכל הוא את אשר אנדז'יה משליכה.

המחנך הצעיר, שיושב על-יד השולחן תמה: מדוע לא לנסות להסביר ולשכנע שתאכל? אנדז'יה
היא דברנית, מספרת הרבה ועל הכל. לעתים, אחרי הארוחה, נרקמת שיחת-קינטור בין הדוקטור
.הניבל

באחד הימים מספר ה"דוקטור" סיפור לילדים על שד, שמקום מושבו בקרומי-הלחם, שאינן
אוכלות את הקרומים וכך הן לוחמות נגד השד, הסיפור מסתיים בחלום, בו מופיע השד ומספר
לילדה החולמת, איך ש"סידר" את הסבתות והביאן לידי כך, שאינן אוכלות את החלק הטעים
ביותר של הלחם . . .

(ולנו אמר: "הצעקה והשכנוע אינם מועילים כאן, לכוף על הילד, שיאכל הכל – רשעות היא.
הדנטיסטיקה תחפש את הסיבה בשיניים. הפסיכולוגיה – (מי ידע? אדלר, פרויד?) – בנפש.
החיים של הילדים שלי מביאים אותי אל מעמקי המיסתיקה של המרתפים התרבותיים – אל
האמונות הטפלות, אל ההשכלה של הסבתות שלהם").

אנדז'יה התחילה לאכול קרומי-לחם. האם כתוצאה מן הסיפור? – לא אדע.

מתגאה היה קורצ'אק בספרו, מתוך בדיחות- הדעת, על התשובה שנתנה אחת הבנות שיצאה
את בית היתומים. לשאלה, למה היא מתגעגעת ביותר – אמרה: "למרק-עגבניות, למיטה ולבית-
."שומישה

"אנו אוהבים את הילדים, אך למה הם כמעמסה עלינו?" היה שואל ועונה: "לפי שאין אנו מכירים
את עולמם! הילד – תורה היא ולימוד היא צריכה".

?דמל דציכו

מפורסמות הן הפתקאות הרבות המכוסות כתב-פנינים, שהיה אוספן תמיד. שכן תמיד גילה משהו
חדש. שכן, אין גבול להכרת הילד – טען – אין כללים, יש זוטות-חיים.

את שיטות-הלמידה שאב מן הרפואה: שקילת הילדים מדי פרק זמן שימשו לו מקור של דעת על
התפתחותו האינדיבידואלית של כל חניך.

קבצים עבים מלאי רשימות על תוצאות המדידה והשקילה של ילדים למאות, שנאגרו במשך
השנים – חיכו לסיכום. לשואלים היה תמיד משיב: "עדיין אינני יודע . . . !"

ממעמקי האינטואיציה שאף. את מבחני-ילדים המקובלים לא ידע. טרם הנהיגם בבית- היתומים,
משום "שאין ילד דומה למשנהו".

– מה שמות הרחובות הסמוכים לבית מגוריו?
– מה מקבל הילד השכן שבכיתתו לארוחת-עשר? המקנא בו?
?קורי וא לוחכ – הפי רתוי לותח הזיא –
– מה שווה יותר: שוקולד ב- -5גרושים, או שתי סוכריות קאנולד?
?דלי לש ותכישנ וא בלכ לש ותכישנ :רתוי באוכ המ –

או בדרך עקיפה של מישחק: בעד כל שן- חלב קיבל כל ילד סוכריה. וברשימה על התפתחותו של
הילד, בעל-השן, נרשם התאריך בעמודה מתאימה. והשן – הודבקה על-גבי תבנית של בית קטן,
ליד השיניים של ילדים אחרים. המבצע היה ידוע לילדים: הדוקטור קונה שיניים בשביל,
בית-השיניים שלו . . ."

שבת לפני הצהרים. הילדים ומחנכיהם התאספו כדי להאזין לקריאת העתון של המוסד על פרקיו
הקבועים: מאמר הזדמנותי קצר (שנים רבות כתבו קורצ'אק, אח"כ גם מחנכים אחרים), "תודות"
(ילדים מודים בפומבי, זה לזה, על עזרה או מעשה-טוב) פסקי-דין של בית- הדין.

:ארוק קא'צרוק

שלמק – על שלא מילא תורנות – סעיף 300;
הנק – על שלקח גלגל ולא החזיר – סעיף 400;
שרה – על שהרגיזה – סעיף .1

הקול זורם במונוטוניות וללא הדגשה. הילדים מקשיבים ללא התרגשות. הכל, כרגיל דבר
.עובשב-עובש

יוסקה – על שפתח תא של אחד הילדים – סעיף .400

ופתאום: "תכשיט שכמותך, תרנגול מקרקר, מה אתה חושב לך?!" – הרעים ה"דוקטור" קולו.
ואחרי זה שורה שלמה של גידופים חצי- בדחניים וחצי-רציניים.

(ובפנקסו רשם: "ילד חדש, סעיפים עדיין אינם אומרים לו דבר, גידופים והרמת-קול – זה משפיע.
(".ותמשא תא שיגרה זא קר

בחדר-המדרגות פתח לו קורצ'אק תחנה לצחצוח-נעליים. "היום מצחצח אני חינם אין כסף". בא
הילד, מעמיד את רגלו והמצחצח עושה מלאכתו ומעיר, משל דיבר אל עצמו: "זה מזמן שהמשחה
לא הגיעה אל בין הסוליה והגפה…" "קודם עלי לנגב את האבק מעל הנעל . . . עכשיו טוב לנעל,
עשיתי לה קוסמטיקה; הרבה משחה למטה ומה שיותר כלפי מעלה – פחות משחה, 'הפנים' אינם
אוהבים הרבה מריחה . . ."

ילד אחר ילד יבא והוא מצחצח ומלמד ע"י הערות דרך-אגב. וכך במשך ימים רבים, בזמן
החלפת-הנעלים בדק את הנעלים המוחזרות ורשם: זה למד, יודע, מבין" וזה "עצלן,
לא-איכפתניק, בזבזן".

(לנו אמר: "ציחצוח נעלים – תורה היא ועד שתדרוש מן הילד שידע – למדנה בעצמך")

"המבוגר סלחני כלפי עצמו. אך אין הוא נוטה לסלוח לילד" – היה מאשים את עולם המבוגרים.
בחברת-הילדים שלו, הבנויה על אמונה בין המחנך והחניך – זכויות שוות לילד ולמבוגר:

בית-הדין של הילדים יושב ומדיין בתביעתו של ילד כלפי מחנך צעיר מן הבורסה, שלקח ספר, לא
החזירו במשך זמן רב, ולבסוף החזירו מלוכלך כשדף אחד קרוע.

היו שהחמירו: "הוא תמיד כזה, אם ניתן לו רק "( 200בית-הדין קובע שהנאשם התנהג לא
כשורה"), יגידו שזה, מפני שהוא מבוגר . . ."; דרשו – "( 600בית-הדין קובע, שהנאשם
התנהג באופן גרוע מאד; פסק-הדין יפורסם בעתון ועל הלוח"); והיו שהקלו: "זה יכול לקרות
."200 קיפסמ .הנווכב היה אל הז .דחא לכל
בהצבעה הוכרע: "( 500בית הדין קובע, שראובן התנהג באופן גרוע מאוד, פסק-הדין יפורסם
.("ןותעב

יום זה היה יום-חג של קורצ'אק: "אנחנו אומרים לילד שאסור לקרוע, לשבור, ללכלך, להשליך.
הגיע זמן שהם יגידו לנו!"

מן האולם הגדול הובילו חדרי-מדרגות לקומה השניה. בקומה זו גרו הבורסאנטים – המשתלמים
מנוער, בנוער הלומד רצה למצוא את העתודות לחינוך, את אנשי המרץ, את המנהלים לספורט,
משחקים, מוזיקה, ריקודים. את הנוער הזה צריך היה להדריך ולחנך. הרצאות? – זאת תיאוריה,
!תוטוז הלא – הקיטקארפ

באולם הגדול עומדת מחנכת – בורסאנטית. ידה ילדה קטנה המבקשת ממנה שתתיר לה את
הקשר שבשרוך-הנעלים. המחנכת מתכופפת ומתחילה במלאכה. בו ברגע מתקרב אליה קורצ'אק
בפנים זועפות ומעיר לה, שעליה להפסיק. מבוכה.

קורצ'אק אל הילדה: "קחי כיסא!" – "הרימי את רגלך!" ולמחנכת: "כמה שנים אפשר לעבוד כך?"
אחר זמן מה: "האם הגברת חושבת לעבוד רק כמה חדשים?" – אמר והלך.

בשעת הארוחה. על יד השולחן הסמוך לשולחנו של קורצ'אק יושבים, בין הילדים, ילד שזה
עתה הגיע ומחנכת צעירה. הקקאו שהוגש, חם מאוד. הילד החדש לגם והשמיע קול-של- כאב,
המחנכת הציעה את עזרתה: תצנן את המשקה. תנועת-פתע דחפה את ידה של המחנכת ושתי
הידיים הקטנות גידרו את הספל. קורצ'אק הסתכל וחייך. נטל הילד לחמנייה והתקשה לשברה.
ושוב הביעה המחנכת את כוננותה לעזור. בתנועת-בזק נדדה הלחמנייה לתוך חולצתו, על החזה.

קורצ'אק "איים" באצבע וחייך.

לאחר ימים מספר, ביקש הילד לצנן את הקאקאו ולעזור לו בשבירת הלחמניה. מן השולחן השכן
בא ניענוע ראש של הסכמה, משל היה אומר: "לביית – פירושו להרגיל ולרכוש אימון או אי-אימון,
שניהם – תוצאה מנסיון- החיים . . "

מחנך-בורסאנט קם ממחלה – ויורד, בפעם הראשונה, לאולם-האוכל. הקיפוהו הילדים ומבקשים,
שיספר להם סיפור. המחנך מתגונן בקול חלוש. שלושה-ארבעה ילדים שמעו את דברי הסירוב
והלכו להם. הנשארים המשיכו: "ספר, ספר!" המחנך מסביר: לא היום, אולי מחר, עודני חלש.
אחדים מן הילדים שמעו והלכו, אך אחדים נשארים, מגבירים קולם באי-סבלנות וממשיכים
לתבוע, המחנך מהרהר: "חשבתי שהם אוהבים אותי ולא ירצו להכאיב לי . . ." ובקול רם הוא
מביע את אי-שביעות רצונו מהתנהגותם. עוד שנים נסתלקו והלכו. ואלו את האחרונים נאלץ
.הפיזנב קלסל

קורצ'אק הסתכל, מרחוק, במתרחש ובראותו את פניו המאוכזבים של המחנך הצעיר, העיר:
"בעולמם של הילדים, כבעולמם של המבוגרים: יש עדיני-נפש, שדי להם ברמז, יש מי שצריך
לנקוט כלפיהם בנעימה יבשה יותר; ויש שאינם מבינים אלא את שפת היד החזקה, כדאי לזכור
"!תאזה הדוזיפאה תא

מחנכת-בורסאנטית עומדת בחצר שמאחורי הבית ועוקבת אחרי הילדים במישחקם. ילד קטן
,ויתורעש תא תרזפמו ושאר לע הדי תא המש תעדה-חסהב .הבגב עגנו יאשחב הילא ברק
.וב לכתסהל ילבמ

קורצ'אק נזעם, התקרב אליה והעיר: "גברתי, הועילי להסתובב ולראות! אין זה כלבלב, זה בן
"…!םדא

מן הקומה של הבורסאנטים הובילו מדרגות לקומה שניה, אל אולמי-השינה של הילדים.

ע"י אולם השניה הגדול של הבנים מצוי היה חדר קטן, שקורצ'אק לן בו במשך שנים. סמוך לאולם
מצוי היה בית שימוש מואר ומבעד לדלת הפתוחה, חדרה אלומת אור של האולם. לילות רבים
ושעות ארוכות עשה ליד מיטותיהם של הילדים והיה בוחן את צורת שכיבתם. חיפש קשר בין
צורת השכיבה והתקפות האסטמה אצל ילד פלוני; עקב אחר זמני ההרטבה של אלמוני; בחן את
אופיים של פחדי לילה, האם יש קשר בין מצב השכיבה המיוחד והדיבור מתוך שינה (על הגב או
.ב"ויכו (הזחה לע

לעתים נלווינו אליו. בהישמע שיעול היה מעיר: "זהו שיעול לילה של פלוני. . . שונה הוא שיעול
לילה משיעול יום. . . "; "וזה – הצביע על בן, שברכיו היו לו מתחת לסנטרו – מקדים אותי תמיד
בהרטבה. . . הצייד נמשך כבר שבועות. היה זמן, שהייתי על ידו חמש פעמים במשך לילה אחד,
ובפעם החמישית הקדימני…"

ידע גם לספר על "סימפוניה של נשימה" ועל קצבי הנחירה אצל הילדים. "לעתים רחוקות ביותר
תמצא אצל הילדים קצב נשימה שווה. גם זה אינדיבידואלי. . . ".

תונש רשאמ תוגרדמ רתוי – וירבד יפל – וליבוה ,גגה תיילעבש ינאטירופהו לודגה ,יטרפה ורדחל
.וייח

מיטת ברזל מכוסה שמיכה, ארון מזוגג ובו מעט ספרים והרבה רשימות, מחברות, שולחן-כתיבה
גדול ועליו תצלום אמו, לוח שנה, ומנורת שולחן מכוסה הילה ירוקה, ושנים שלושה כסאות. החלון
הגדול משקיף לחצר הקידמית.

מבעד לחלון הזה עקב אחרי מישחקי הילדים בחצר. "רואה אתה" שח פעם בהצביעו על אחד
הילדים ששלט בחצר "הנייק זה, אילולא בא אלינו, היה מזייף כסף; כעת לאחר שיצא מכאן,
יזייף רק מי סודה . . . "

כאן, על יד השולחן הזה, כתב את ספריו: "איך לאהוב את הילדים", "וכשאשוב ואהיה קטן",
"זכותו של הילד לכבוד", "פנים אל פנים עם האלוהים", "הפדגוגיקה המבדחת" ושורה ארוכה
של ספרים לילדים.

כאן הגה את דעותיו על היחס לילד: לא האהבה לילד לשמה, אלא זכותו של הילד לכבוד.

כאן ניסה להשיב לשאלותיהם של מי שזכו להיות מוזמנים בשעות הערב.

וכאן ישב קורצ'אק העייף והרהר:
"ספרים, – שואל אתה, הרבה מים וטיפה של אמת. ואת הטיפה הזאת אתה זלפת לתוכם מתוך
נשמתך ומתוך נסיונך היא באה. את האמת על הילד יש ללמוד לא מתוך הספרים אלא מן החיים
בלבד. והחיים כה קצרים. . ."

כאן המשיך לחנך את עצמו, כשהוא רושם בלוח השנה צלבים אדומים זעירים כמנין הסיגריות
שעישן במשך היום. שכן יום קודם לכן החליט להעניש את עצמו ולעשן רק 10סגריות…

כאן נפרדתי ממנו בשנת 1932ואגב כך סיפרתי לו על מאבקי עם ילד פלוני במושבת קיץ
שבצ'יכוצ'ינק: שקרן, גנב, סכינאי, רועה זונות והוא רק בן .14

כשבאתי אליו לפני עלייתי ארצה, חייך והגיש לי את ספרו "איך לאהוב את הילדים" אחר שרשם
בשערו: "Memento Stasiek!"והוסיף:
"זכור! כאלה וכאלה הם הילדים!"

בספרו "זכות הילדים לכבוד" כתב:
"הפרח הוא הבשורה לפרי אשר יבוא. האפרוח יהיה לתרנגולת המטילה ביצים; העגל יתן חלב.
ובינתיים שקידה, הוצאה ודאגה: האם יגדל ולא יכזיב?"