הישיבות ברומניה

עוד בשנת 1800 כבר הייתה ישיבה בגרוסוורדיין מיסודו של הרב הדיין ר' ישראל נחמן דראהביטשער בעמ"ח ס' "פקודת המלך", שהמשיכה שנים רבות.

גם בטימישוור הייתה ישיבה עוד בשנת 1786-1779 קרוב לשנת 1779 כיהן בטימישוור הרב יוחנן בה"ר יצחק, שנזכר בשו"ת "נודע ביהודה" אה"ע סי' מ"ו, וחתנו הרב בינש דייטש שהיה אז דיין, היה מנהל "ישיבה גדולה" בקהילתו האשכנזית ¹.


ישיבות נוסדו פה ושם גם בהשפעתו הגדולה של ה"חתם סופר" שמפיו חיו רבני הסביבה, ובפקודתו השתדלו לבצר חומת התורה ולימודה.

כן פעלה בטימישוור עוד בשנת 1743 חברה של בעלי מקובלים בשם "חברים עורכי תיקון חצות" ומפורסמת העיר ברבניה הגדולים. וכן גם בעיר מט. מיקאלאש בשנות 1836-1814, התקיימה על ידי הרב אברהם יעקב היימן- ישיבה נודעת. יושב בישיבה שניה בגרוסוורדיין היה אז גם הדיין ר' צבי לייפניק. בעיקר פעלו כאן תלמידי הבעש"ט שנדדו בין הרי הקרפטים כמו ר' קאפל חסיד מקולומיי מחבר "סידור ר' קאפל", הצדיקים ר' נחמן מהורודנקה, ר' משה מקיטוב ור' נחמן מקוסוב. הללו הפיצו מעיינותיו של רבם הבעש"ט חוצה, וזרעו פה ושם את זרעוני החסידות שנתקבלה בין המוני היהודים באהבה.

הדף נוסף להקמת ישיבות בטרנסילבניה ניתן עם יסוד הישיבה הגדולה בפרסבורג של ה"חתם סופר" ז"ל. מחוץ להישיבות שהזכרנו הוקמו ישיבות בקרלסבורג ע"י הה"ג ר' יחזקאל פאנעט, בעל שו"ת "מראה יחזקאל". תלמידי הישיבות הללו היו רובם תלמידי ה"חדרים" השונים שהיו כמעט בכל כפר פרי המלמדים להועיל בכל פינות טרנסילבניה. הייתה אז תקופת-רבת המפעל, וכמעט שלא הייתה משפחה שלא שלחה אחד מבניה להשתלם באחת מהישיבות. אכן בני טרנסילבניה היו חדורים רגש הדת ובלב גאה הצהירו תמיד על זיקתם הדתית.

רבים היו מסיימי הישיבה בפרסבורג שתפסו את הרבנות בקהילות טרנסילבניה והמשיכו במסורת ה"חתם סופר", ע"י יסוד ישיבות חדשות בכל אתר ואתר ובהרמת קרן התורה. תופעה זו של ערים קטנות בעלות רב או מו"צ, מנהל ישיבה בת 30-20 בחורים בביהמ"ד הלומדים גפ"ת ומוסר, לא יכולנו לראות בשום מקום אחר חוץ מטרנסילבניה. ההכרה העצמית וארגון הקהילות שבטרנסילבניה שימש למופת לגלילות שמסביב.

קהילות אלו התחייבו להחזיק ישיבה בהנהלתו של הרב דמתא ולדאוג למחסורם של התלמידים ב"לחם לאכול ובגד ללבוש". לכן אין להתפלא שדווקא בערים קטנות פרחו וצצו ישיבות גדולות, מרצונם של הרבנים לעסוק בתורה ובלימוד ולא להיטרד בצרכי צבור ובבעיותיהם של הכרכים הגדולים. אמנם הצטרכו התלמידים לאכול "ימים" אצל בני הקהילה מהם "בחורי שבת= ומהם "בחורי יום". היותר מתמידים ומופלגים שבהם שהו מספר שבועות אצל בעה"ב אחד שהתכבד ב"כבוד" הזה להחזיק בחור מופלג, ובעיקר לתלמידים ותיקים ומבוגרים. הצעירים שבהם החליפו ארוחתם מדי יום ביומו אצל בעה"ב שונה ².

יכלו למצא בישיבות אלו לא רק בני עניים כי אם בני אמידים, שהוריהם השתדלו לתת לבניהם חינוך תורני מקיף כדי שיוכלו אח"כ לשלב תורה ועבודה ועשירות במקום אחד ולזכות לשני שולחנות. בחור כזה שנשם לתוכו את האווירה של תורה וחסידות היה לנה"ר להוריו ולסביבתו הביתית שראו בו משום ממשיך בדרכה של תורה ויראה. מתלמידי ה"חתם-סופר" המצוינים שפעלו להרמת קרן התחנה בטרנסילבניה היו עמודי התורה הרב ר' נפתלי הירץ ווייס (נפטר בירושלים – תרנ"ב) והגאון ר' הלל ל"ש – ליכטנשטיין שכיהן בקלויזנבורג ומארגרעטן בשנת תר"י ³.


בין הישיבות היותר חשובות, הן ברמתן והן בגודלן, ושפעלו בטרנסילבניה עוד מלפני המלחמה הראשונה נמנות:

ארבעת הישיבות בעיר סאטמאר;

אחת של ההר"מ יואל טייטלבוים עם מספר של 334 תלמידים;

השניה של הר"מ האדמו"ר מביקסאד ר' אליעזר פיש בת 80 תלמידים;

השלישית "קרן לדוד" לההר"מ יוסף גרינוולד עם 45 תלמידים;

והישיבה "אהל תורה" עם 38 תלמידים.


בעיר טושנד הייתה ישיבה גדולה בהנהלתה של הגר"מ ר' מרדכי מבריסק וחתנו ר' שמואל גרינברג, מספר התלמידים עלה ל-310.

-בסעקיליהיד למדו בהישיבה 220 תלמידים בהנהלתם של ר' יהודה סגל רוזנר ובנו ר' שמואל חיים.

-בהישיבה באויבעערווישעווע, (עליה נדבר הלאה) היו 200 תלמידים בפיקוחו של הה"צ ר' מ. מענדל האגר ז"ל.

-בעיר קראולי למדו 150 בחורי ישיבה בהנהלתו של הר"ר שמואל גראס ועוד 100 תלמידים בהשגחתו של הה"ר אביש הורוביץ.

-בעיר לאפאוש למדו 140 בחורים בהנהלתו של הרב ר' אהרן גראס. במארגרעטען למדו בהישיבה 130 תלמידים והר"מ היה הה"ר מרדכי עזריאל וויינברגר.

-בעיר שימלוי היו 120 בחורים ברהיטותו של הרב ר' שלמה זלמן עהרנרייך ובע ר' חיים;

-בעיר דעזש למדו 100 בחורי-ישיבה והר"מ היה הרב יעקב אלימלך פאנעט והרב ר' יהושע גרינוולד.

-בעיר סיגעט שבמאראמורוש הייתה ישיבה בת 100 תלמידים בהנהלתם של הרבנים ה"ר יקותיאל יהודה טייטלבוים וה"ר יקותיאל יהודה גרוס.

-בעיר קראסנה למדו 80 בחורים בהנהלתו של הג"ר הלל ליכטנשטיין;

-במאראוואשאהילי היו 75 בחורים בהנהלתם של הג"ר מנחם סופר ובנו ר' שמואל חיים;

-במאראשאויוור למדו 60 תלמידים בפיקוחו של הר"ר משה יוסף מייזלס;

-במיהאליפולבו היו 50 בחורים בהשגחתו של הרב י.שיינפלד;

מחוץ להישיבות הללו התקיימו ישיבות קטנות גם בערים אחרות, בהן היה מספר הבחורים בין 50-30. הללו לא היו קטנות בערכן מהישיבות הגדולות, ורק מפאת מספר התלמידים הצנוע לא נתפרסמו כל כך. ישיבות כאלו התקיימו בערים דלקמן: איקלאד, אראה, אילנדה, ביסטריצה, בוטשום, גראסוורדיין, דיערעש, האלמין, הוניאד, טורדה, טימישוארה, לודיאש, מונאסטור, נאדיבאניה, נאדיפולו, ניגרישט, נימוזשה, סולונטה, סומישאיבר, סוניסלה, סרמש, סיבען, ערדאסינדיורדי, קלויזנבורג, רודנה, ריטיאג, שיסבורג ובעוד קהילות כאלו.

עובדה היא שכל רב היה מארגן בקהילתו מספר בחורים שבהם היה משקיע את מרצו ובהם היה קובע עתים לתורה בקביעות. תופעה מעין זו כמעט שלא הייתה בנמצא ברוב הקהילות שבגלילות השכנים ברומניה. – ישיבות קטנות רבות היו כמעט בכל עיר ועיר במחוז מארמורוש, ויהדות מחוז זה התמזגה והתאחדה בעיקר משנת 1920 עם שאר יהודי טרנסילבניה ויהיו לאגודה וחטיבה אחת.


טיפוס מיוחד של יהודים שומרי מצות, לומדי תורה ובעלי בתים וסוחרים אשר אחזו ועסקו באמונה וגם מתלמוד תורה לא הניחו ידם ⁴.

התקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה מהווה מפנה חדש במצב היהודים מטרנסילבניה ובאזרחותם החדשה. בהסכם שבטריאנון ב-4 ליוני 1920 קיבלה רומניה את שטח טרנסילבניה וגלילותיה מבנט שנגזרו מאונגריה. ברובן קהילות אורתודוכסיות במספר של 153 מחוץ לכפרים והישובים בהן נתאחזו יהודים חרדים מזמן, נמצאו תושבי זיבנבירגן היהודיים ואלו מבנט במפקד העם הרומני משנת 1920 במספר של 181,340 נפשות. יהודים חרדים אלו שהיו מאורגנים בקהילותיהם עוד באונגריה ניהלו את מהלך-חייהם היומי כאחיהם באונגריה ולחמו בעוז ונפש נגד הזרם הרפורמי שהשתלט לאט לאט באונגריה המטמיעה.

גדולי התורה עמדו בפרץ ובהרבה מאסיפותיהם צווחו על כת הנאורים והמתבוללים שעשו שמות במחנה ישראל. ברם, מקום הניחו להם אבותיהם להתגדר בהם, והחסידים כהאשכנזים ביד אחת ופה אחד עברו ממלחמת-מגן למלחמת תגרה. הללו באו לידי הכרה שרק עם ביצור חומת התורה ע"י יסוד ישיבות וחדרים חדשים יוכלו לכוון את הדור החדש למסלול המסורת והדת. ובאמת, נוסדו חברות חדשות ומוסדות חדשים בטרנסילבניה כ"מחזיקי הדת", חברה שהתקיימה עד לפני 1918 וחידשה פעולתה ביתר שאת ומרץ בשנת תרפ"ה באסיפת טורדה ע"י הגה"ר בן ציון וויזל מטורדה.

כמו כן עם החדרת הרעיון הציוני לשדרות העם התפתחה גם "אגודת ישראל", שמצאה לה כר נרחב בטרנסילבניה יותר מבשאר גלילות רומניה, אשר הקימה רשת של בתי ספר "בית-יעקב" לבנות וסניפים בכל רחבי טרנסילבניה אליהם השתייכו הרבה מתלמידי הישיבות. פעלו שם גם ה"מזרחי", צעירי מזרחי, בני עקיבא ופועלי אגודת ישראל, איבר גם הם רכזו מספר יפה של תלמידי הישיבות והנוער החרדי.


בשנת 1929 התקיימה בסיגט-מרמורוש הועידה הראשונה של ה"מזרחי" בסביבה ההיא, עם ביקורו של הרב מאיר ברלין ז"ל, והייתה זו ההפגנה הכבירה ביותר למען הרעיון של הציונות-הדתית הלאומית.

החברות החרדיות שהתארגנו למען "חיזוק הדת" במדינה דאגו לפעולות שונות. אולם בין המפעלים החשובים ביותר בטרנסילבניה שלאחר המלחמה הראשונה היה מפעל חידוש הישיבות על בסיס איתן. רבות הן הישיבות שהתפתחו בתקופה זו. כבר תחת השלטון הרומני, שבמלחמתו נגד ההונגרזציה של הנספחים, לא מנע מהאוכלוסייה היהודית הטרנסילבנית להתבצר בחייה הרוחניים-תרבותיים. נשתדל לתאר קצת מספר ישיבות חשובות שהשפעתן רבה הייתה בטרנסילבניה, על סמך החומר המועט שהספקתי להשיג. נימוק נוסף להתפתחות הישיבות היה הגבול החדש המבדיל בין רומניה והונגריה שמנע מהרבה תלמידים היכולים לנסוע כפי שהיו נוסעים לפני כן להשתלם בישיבות אונגריה וטצ'כוסלובקיה השכנות. הללו היו זקוקים להישאר בטרנסילבניה ומרמורוש ולהמשיך את לימודיהם בביתם או בישיבות הסמוכות שבטרנסילבניה.

הישיבות הגדולות שנפתחו בתקופה ההיא היו:

ישיבות אויבערווישעווע להגר"ם ר"מ האגר;

ישיבת סאטמאר לבית טייטלבוים,

ישיבת סיגעט-מרמורוש,

ישיבת טושנאד,

הישיבה בהאלמין,

הישיבה בקראולי,

ישיבת סיקיליהיד, דעזש, שימלוי, מארושוואשארהלי, מארושאויבר,

ישיבת קלויזנבורג ועוד.

הישיבה מגרוסוורדיין שהתקיימה כבר שנים רבות נתמכה בעיקר מקרן "תומכי הישיבה" של הקהילה, וכמוה ראו קהילות אחרות ועשו גם הה כמו כן התקיימו ישיבות רבות כמעט בכל עיר וכפר שבמרמורוש – מבצר החסידות והיהדות החרדית שברומניה.

הישיבה נוסדה עוד בשנת תרפ"א ע"י הרב מאובערווישא האדמו"ר ר"מ מנדיל האגר זצ"ל מהאחים בני הצדיק ה"ר ישראל זצ"ל לבית וויזניצא.

העיירה שישבה בין הרי הקרפטים המערביים נתפרסמה ע"י ישיבתה ורבה הדגול, הה"צ ר' מנדיל היה בעל מרץ ומארגן נפלא. בהשפעתו ובעזרת אלפי חסידיו הנאמנים הקים הרב בנין מפואר ורחב להישיבה שנקראה ע"ש אביו הה"צ ר' ישראל ז"ל מוויזניצה. העובדה האופיינית ביותר היא, שהישיבה התקיימה דווקא בעיירה רחוקה מכל עיר גדולה או אוכלוסייה יהודית ואפילו תחנת-רכבת עדיין לא הייתה שם.

מספר התלמידים בישיבת אויבערווישא- עלה על 300, כולם בחורי חמד לבושים בתלבושת חסידית ומשלבים תורה וחסידות גם יחד. באחיו בוויזניצה וסערעט שבבוקובינה, השתדל הרב ר' מנדיל להציב שם ויד לישיבתו זו, ואף השיג רשיון מאת הממשלה הרומנית בשנת 1933הייתה זו הישיבה הראשונה במרמורוש שנתאשרה מאת המיניסטריום לחינוך שבבוקרשט. בשנה ההיא כבר היה להישיבה בנין חדש בעל שלש קומות, עשרות חדרים מרווחים, מסודרים בכל הנוחיות. בשנת 1938 "היה מספר התלמידים 348, ארבעה בחורים קבלו סמיכה, שבעה נתמנו לעוזרים של רבנים, ששה עשר נעשו שוחטים"⁵.


כבר בשנת 1931 התקין הרב האגר בהישיבה בית-מלאכה לחרושת עץ, אשר הלך וגדל במשך הזמן. בשנת 1938 היו 152 בחורים עוסקים במעבדה הזאת. גם יתר התלמידים אימנו את ידיהם בעבודות שונות.


רעיון העלייה וההתיישבות בארץ ישראל היה ער ומשורש בהישיבה. חלק גדול מתלמידי הישיבה עסקו בפלחה בשדה ובגן להכשיר את עצמם לעבודה חלוצית בארץ ישראל, ואף השתייכו לקבוצה חלוצית שבעיר. והיה להם היום למלאכה ולעבודה והלילה ללימוד.

תכנית הלמודים כללה בעיקר גפ"ת ופוסקים והלמודים המכוונים לקבלת היתר-הוראה.

בהישיבה הופיע ירחון תורני בשם "דגל התורה", בו השתתפו רבנים ומטובי הבחורים.

מנהלי הישיבה היו:

הרה"ג ר' מנחם מנדיל האגר ז"ל,

שני בניו, הדיין ומו"צ מהר"ד וריס ז"ל ועוד אחד מהקהילה, – כולם מלמדים שלא על מנת לקבל פרס.

ללימודים החיצוניים – מלאכת הנגרות והחקלאות מינו ארבעה מורים מיוחדים.


הישיבה קיבלה תמיכה מ"קרן הישיבות" מיסודו של פרופ. חאבקין, וכן נשמע גם מדברי הרב הר"מ על מטרת הישיבה, והיא: "להרים קרן תורה ועבודה ודרך ארץ למעלה ראש".


התלמידים נתקבלו להישיבה חינם אין כסף והיא אשר סיפקה להם כל מחסורם. בשנת 1938 היו בין התלמידים גם שמונה פליטים מאשכנז ההיטלרית שר"י (מתוך דו"ח הישיבה).

כבר הזכרנו לעיל שהייתה קיימת ישיבה במרמורוש עוד מחצי המאה התשע עשרה מיסודו של הרב זלמן ליב טייטלבוים, שהיה ממשפחה חסידית מפורסמת.

בשנת 1928 נתחדשה הישיבה בעיר מרמורוש (שמנתה כ-12,000 יהודים) ע"י הרב יקותיאל יהודה גרשם, ראש הישיבה החדשה הכוללת בית-מלאכה לאריגה בשם "ישיבה ומוסד תורה וחיים ללמד אומנות לבני הישיבה". המצב הכלכלי, והדחקות הטיפוסית ששררה בתחום זה הביאה לידי כך שישיבות כאלו תכלולנה קורסים מיוחדים לאמנות-יד מיזמתם של רבנים חסידים שהתחשבו עם צרכי החיים הממשיים.


הרב גראס, או "הרב האדומי" כפי שקראו לו, היה יוזם ובעל מרץ כביר, שלא התחשב עם דעות אחרים והוציא את תכניתו לפועל, הישיבה קיבלה תמיכה מהממשלה; מהג'וינט וגם מ"קרן הישיבות" מיסוד חאבקין, שתמכה בעיקר במפעלי-שלוב של תורה ומלאכה.

בישיבה למדו 150 תלמידים, והחל משנת 1938 אסרה פקודת המיניסטריון לדת ולחינוך לקבל תלמידים מחוץ לגבולות רומניה⁷. מטעם זה ירד אח"כ מספר התלמידים ל-100. גם בהישיבה הזאת נזקקו להכניס שעתיים לשבוע לימוד הלשון הרומנית. במכתב הרב גראס הר"מ מ-27 ליולי 1938, לדר. מ. ווישניצר מודיע הרב בין השאר:

תכנית הלימודים בהישיבה הייתה מחולקת לשתים:

חצי יום למדו משניות, גפ"ת ופוסקים,

וחצי יום עבדו חלקם בבית-מלאכה לאריגה.

תכנית כזו הייתה נהוגה גם בישיבת סערעט-בוקובינה. רובו הניכר של התלמידים הקדישו כל היום וכל הלילה רק ללימודיהם.

תכנית ההכשרה של הנוער החרדי לתורה ולמלאכה, שיוכלו להתקיים בעצמם, כבר נידונה בכובד-ראש בשנת 1911 באחת הועידות הראשונות של האדמורי"ם והרבנים החסידים בטשרנוביץ, בהנהלתו של כמו"ר דודי האדמו"ר מטשורטקוב זצ"ל ⁸. תכניתו זו של הרב גראס לא התגשמה בשל המלחמה שהתפרצה ב-1939. בראשית ספטמבר 1940 סופחה צפון טרנסילבניה לאונגריה שנית. ביום 8 ליולי 1941 יצאה פקודה בסיגט-מרמורוש שכל היהודים הגרים באונגריה והם מחוסרי אזרחות יקובצו במחנות. עם רבות המחנות העבירום הגרמנים מעבר לגבול ונרצחו במיתות משונות בגליציה ובאוקריינה, הי"ד. עוד קיבוץ חרדי בשלמותו נמחק מעל המפה בזדון העריצים.

עיירה קטנה זו סמוכה לבירת טרנסילבניה, קלויזנבורג או קלוזש. באיקלוד היה ישוב יהודי עתיק יומין. אחרי המלחמה הראשונה כבר הייתה שם ישיבה בשם "תורה ומלאכה" 'מיסודו של הגה"ר חיים יהודה ברוין. באותה השנה שיסד הרב גראס בית מלאכה לאריגה במרמורוש-סיגט, הקים הרב ברוין בית מלאכה לחרושת בישיבת איקלוד ומתוך אותה הדאגה להכשיר בעה"ב ת"ח שומרי תורה ויודעי מלאכה. התלמידים בהישיבה הקדישו חצי יום ללימודי הישיבה, ש"ס ופוסקים, חומש ועוד, וחצי יום עסקו במלאכה בנגרות ולמדו ליצור רהיטי-בית, שהיו נמכרים בשוק בעיר קלוזש הסמוכה. הם יצרו גם רהיטי בית-כנסת וחרושת-עץ לארון הקודש לביהכ"נ שבבית החולים בקלוזש. מיזוג שכזה של "תורה ומלאכה" בישיבה לא היה רגיל בפולין ובמקומות אחרים, ואך על ניסיונות אחדים בישיבות "בית שמואל" (גננות) בוורשוי (1935) ובישיבת הלוחוביץ בצ'כיה (מיכניקה) שמענו בשנות השלושים.

הקהילה הקטנה באיקלוד עם רבה החסיד דאגו הרבה לקיום הישיבה, שקיבלה תמיכות גם מהג'וינט וגם מ"קרן הישיבות" חאבקין. בכלל הוציאה "קרן הישיבות" מיסוד חאבקין על הישיבות ברומניה משנות 1938-1931, סכום של 2,045 פונט. (הישיבות הן: קלוזש, איקלוד, סיגט-מרמורוש, סאטמאר, אויבערווישא ווויזניצה).

בשנת 1937 יסד הרב ר' עקיבא גלזנר רבה של קלוזש ישיבה בעירו בשם ישיבת "חתם סופר". בהשתדלות הרב הפעיל רכשה לה הישיבה בנין נהדר וגדול, בו סידרו בית תבשיל, חדרי-לינה ובית מדרש רהב. כפי שמודיע דר. מ. ווישניצר הגיע מספר התלמידים בשנת 1939-1938 לחמישים, ו-40 מהם לנו בפנימית הישיבה.

תכנית הלימודים הייתה כזו שבישיבות הונגריות בהוספת שיעורים לתנ"ך, עברית והשפה הרומנית. כרב גראס, כן חשב גם הרב גלזנר להקים בית מלאכה ושיעורים בחקלאות להכין את הבחורים-החלוצים לחיי ארץ ישראל. מחשבתו לאחד את ישיבתו עם ישיבת איקלוד עשתה פרי. ובראשית שנת 1939 התאחדו שתי הישיבות והמעבדה מאיקלוד עברה לקלוזש, שם התפתחה הישיבה בבניינה הרחב להגדיל תורה ולהאדירה.

עם פרוץ המלחמה בא הסוף גם למוסד הזה, כלשאר המוסדות ברומניה.

יסוד הישיבה התקיים עוד בשנת 1850, ולאחר מלחמת העולם הראשונה התחדשה והמשיכה לפעול עד לזמן האחרון. לפני מלחמת העולם השניה (1939) היה ראש הישיבה הרב דמתא ר' שלמה זלמן עהרנרייך.

בדו"ח הישיבה⁹ מיום 21 לנובמבר 1939 נאמר: שבראשונה נוסדה הישיבה ללימוד התלמוד, אולם לרגלי הגורמים הסוציאלים שבזמן האחרון הוכרחה הישיבה לארגן בית מלאכה. רבים לומדים כאן אומנויות שומת. ההנהלה חושבת לפתח עוד יותר את ענף החקלאות שבישיבה. הרב עהרנרייך ובנו מלמדים במוסד חינם. תוצרת התלמידים נמכרת ומהרוח משלמים שכר הקומן. "בשנת 1937 נאסף סך של חצי מיליון לעי להקמת בית לינה בשביל התלמידים", אולם בינתיים גדל גרעין התלמידים הרבה וחלק מן ההון שימש להוצאות רגילות.

הישיבה הזאת התקיימה אף היא עד המלחמה האחרונה.

הישיבה נוסדה עוד בשנת 1884 ע"י רב העיר הרמ"ד טייטלבוים בל הרב רז"ל טייטלבוים ממרמורוש. בשנת 1935 אחרי פטירת הרב נהל את הישיבה בנו הרב אהרן גרשם. לפנים למדו בהישיבה ב-200 תלמיד, אולם המשבר הכלכלי ודלדול התושבים היהודים מהסביבה הורידו גם את מספר התלמידים. בשנת 1938 למדו שם 90 בחורים ובשנת 1939 רק 56, מטעם הפסקת התמיכות והנדבות השונות מחו"ל. בכל זאת, עם נדבתה הנדיבה של בת נכדו של ר' עקיבא איגר, שנדבה בית וגן להישיבה, חשב הרב גרשם להקים אף הוא בית מלאכה לתלמידים. בשנת 1939 כבר התחיל הרב להעסיק אומן לריפוד ולרצענות. מחוסר אמצעים כספיים ועם שינוי המצב המדיני שהביא להתפרצות המלחמה, הופסקה גם פעולת הישיבה:

בין הישיבות מטרנסילבניה שקיבלו תמיכות מחו"ל היו גם הישיבות מטושנאד וסיקיליהיד, בהן תמך ר' נפתלי פיירשטיין מואלדן-מאסס. מתמיכותיו בנו בתי מדרשות ובתי תבשיל בשם "בית נפתלי".

כן הייתה גם ישיבה חסידית בספינקא מיסוד האדמו"ר האחרון מספינקא. שהתקיימה בין שתי המלחמות. למדו שם כ-100 תלמיד, והר"מ היה הה"ג ר' ישראל חיים ווייס.

בפלך באנאט שבהונגריה המזרחית-דרומית ושנספח בשנת 1920 לרומניה, כבר הזכרנו את בירתה טימישוארה וישיבתה העתיקה משנות 1786-1770 בזמננו נוסדה ישיבה בשנת 1935 בשם "אהבת תורה" ע"י חבורת עסקנים. מנהל הישיבה היה הרב אשר יונה וינברגר. מטעם הקהילה מטימישוור ניתן אולם מיוחד להישיבה ומעון להרב המנהל. הרב יצחק צבי סופר – מהקהילה הספרדית היה בוחן התלמידים בכל שבוע במעמד אנשי הקהילה: הלמודים היו כבשאר הישיבות מהונגריה. בהשגחתו של בן הרב סופר הנ"ל, נפתח גם בית תבשיל בשנת 1938. הישיבה התקיימה עד המלחמה האחרונה.

התאמצו הרבנים בכל כוחם שלא להשבית קול התורה מבין כתלי הישיבות אפילו בימים הראשונים של מלחמת העולם השניה, בעיקר לתלמידים שלא הגיעו לגיל של 18 ולא נקראו ל"שירות העבודה" מטעם הממשלה. ישיבות כאלו התקיימו:

בעיר אראד שהמשיכה גם אחרי המלחמה.

הישיבה בטימישוארה,

הישיבה בהירמנשטאט בהנהלת הרב בצלאל שטרן,

ובעיר טורדה בהנהלת הרב ר' יוסף אדלר.

בטרנסילבניה היה סדר הלמוד בישיבה דומה לזה שבאונגריה.

המסכות הרגילות שנלמדו היו: שבת, עירובין, פסחים, ביצה, גטין, קדחתין, שלש הבבות, שבועות, מכות ונדרים.

את שיעור העיון למדו בבקר עם הראשונים והאחרונים, ושיעור פשוט אחרי הצהרים.

אחר תפילת שחרית היו מלמדים ש"ע או"ח ובערב יו"ד. כל זה למדו ביום א', ב', וג', ביום ד' וה' היו חוזרים על השיעור הפשוט ועל יו"ד.

ביום השישי היו בוחנים.

ביום השבת למדו הבחורים חומש ופירש"י והמפרשים.

בישיבות החסידיות היו מתנהגים ברוח החסידות, ע"י שולחן הרבי, בתורה, זמירות וריקודים. כמו כן היו נוהגים לגמר סוגיה בכל חודש או ששה שבועות. הבחינות והחזרה הסופית שלפניהן היו בחדשי אדר ואלול לפני החופשה. כן דקדקו על מפרשי הש"ס לרבות האחרונים, ועסקו בדיני שולחן ערוך לדעת איך להתנהג למעשה. התכנית הזאת סודרה עוד ע"י הגאון ה"חתם סופר", ודרכו הייתה להתרחק מן הפלפול כדרך הגר"א.

התרת הוראה הייתה ניתנת על פי רוב אחר החתונה או עם קבלת קהילה לשם רבנות. לא ידעו בטרנסילבניה על לימודי חול בישיבות. לא כן בריגאט (רומניה הישנה), אשר רוח תרבות המערב וגורמים אחרים בחיים היומיומיים גרמו להכללת לימודי חול בהישיבות,


ברם, בכל הישיבות ברומניה לרבות אלו מטרנסילבניה היו זקוקים הבחורים שהגיעו לגיל 18 ונקראו לחובת הצבא, ללמד השפה הרומנית ומקצועות אחרים בתכנית בתי הספר, כדי שיצליחו בבחינתם לפני המיניסטריון לדת בבוקרשט, ולהיפטר באופן שכזה מחובת הצבא.

עם שביתת הנשק ביום ה' אליל תש"ד נגלה לעין כל המצב העגום של יהדות רומניה. זעיר שם זעיר שם שבו אודים מוצלים מאש ממחנות-ההשמדה, פליטי חרב ורעב חזרו לקהילותיהם הנחרבות. רובם נהרו לבוקרשט. נעו ונדו ברחובותיה בלי מסעד ומשען בצפייה לעלות ארצה ישראל. ביניהם כ-700 צעירים, רובם תלמידי ישיבות מטרנסילבניה, הונגריה ובוקובינה, שהספיקו לעלות ולהמשיך בארץ בחיי תורה ועבודה.

רבים נשארו בקהילות השוממות והתחילו מחדש לבנות את ההריסות. לאט לאט נבנו קני קהילות הרוסות, ונוסדו בתי אולפנא, חדרים וישיבות. חיתי ליה לצבור הדתי ולארגוני הציונים הדתיים שבאמצעותם הוקמו מחדש בתי ת"ת וישיבות בטרנסילבניה, ובחלקה הצפוני שהושב ב-12 מארץ 1945 לרומניה. ואלו הן הישיבות שפעלו בטרנסילבניה בזמן האחרון ¹⁰.

1. ישיבת "בית ישראל" וויזניצה ע"ש האדמו"ר באוראדיא מארע, שם למדו שבעים בחורים שקיבלו ארוחות בפנימייה.

2. הישיבה "בית משה" באראד, בהנהלתו של הגה"ר אהרן צבי בריסק אב"ד טשעקא, בה יותר משמונים תלמידים. בישיבה היה בית תבשיל. בשנת תש"י, היו בה קרוב ל-100 בחורים מופלגים, מהם שהגיעו להוראה.

3. ישיבת "אור תורה" בטימישוואר בהנהלת הרב ר' אשר יונה וינברגר. בישיבה 40 בחורים, המקבלים גם בית ומזון.

4. ישיבת "מוהריא"ץ" במארגארעטען בהנהלת הרב דמתא הה"ג אברהם קליינמן. מספר התלמידים ארבעים, בישיבה פנימייה ובית תבשיל.

כמו כן התקיימו גם ישיבות בקלויזנבורג, מ. אויווארא, סעבען וטורדה. חוץ מאלו קיימת הייתה רשת בתי-ספר לבנות "בית יעקב", 15 במספר ומספר של בתי ת"ת, בתי יתומים וקבוצים דתיים בעלי תכנית תורנית גבוהה.

רובם ככולם, התחסלו המוסדות הללו החל משנת 1948 תחת המשטר הקומונאי.



משלושים הישיבות שבטרנסילבניה המרוכזות בהנהגה הראשית של הלשכה לקהילות החרדים בעיר ביסטריצה, כמעט שאין כל זכר.

הידיעות האחרונות, שהגיעו, מזעזעות ומחרידות, באופן שיטתי הולך ומתחסל והוי הדתי והחינוך התורני המאורגן, ואך במחתרת יישמע עוד קול התורה הבוקע ועולה. המשטר בהווה לוחם בכל תוקף בכל זיקה דתית ושם לאל כל הניסיונות השונים של דברי היהדות החרדית להחיות את האווירה הדתית כבראשונה. אולם אין להספיד עדיין את יהדות רומניה. רצון הקיום שלהם ער, ולא ינום ולא יישן שומר ישראל.

1. ע' מאמרו של י. ל. פליישר "לתולדות רבני טימישוארה", סיני, כרך ב', ס' היובל לדר. אדולף שטרן, בוקרשט, תרפ"ט, ע' – XXII.

2. 1. לוין: חמישים שנות היסטוריה, ח. ב. ירושלים, תרפ"ב: בתרגום אלמליח. וע"ע אבראהאם צ. י. לקורות היהדות בטרנסילבניה. ניו יורק, תשי"א. ח. א.

3. ע' ספר "בית הלל" לתלמידו צבי הלר, מונקטש תרנ"ג. וע"ע "החתם סופר ותלמידיו", מאת ש. ה. וויינגרטן, ירושלים תש"ה.

4. י. י. גרינוולד: טויזנט יאר אידיש לעבין אין אונגארן, ניו-יורק, 1945.

5. מ. ווישניצר: חומר לתולדות הישיבות באירופה המזרחית, תלפיות, שנה ה', חוב' א-ב, נ. י. תשי"א.

6. תודתי נתונה להרב הר"מ האגר שליט"א בן הה"צ ר' מ"מ ר"מ ישיבת אויבערווישא, זצ"ל, ה"רב מווישא" כעת בניו-יורק, על הפרטים שהמציא לי ותמונת ראשי הישיבה הנ"ל.

7. מ. ווישניצר: די באנייונג פון ישיבות אין מזרח-אייראפע. יווא-בלעטער. באגד XXXII-XXXI ניו יארק, 1948. וע"ע מאמרו הנ"ל ב"תלפיות" ה. תשי"א.

8. באסיפה שנקראה ע"י האדמו"ר מטשורטקוב זצ"ל השתתפו האדמורי"ם מוויזניצה, אטיניע, הה"צ אבי חותני האדמו"ר מבויאן זצ"ל ועוד. נמסר לי מפי הה"צ מורי וחותני האדמו"ר מבויאן שליט"א.

9. ע' ווישניצר, ב"תלפיות" שם.

10. סקירה ודו"ח מפעולותיו של מרכז אגו"י ברומניה, אראד, תש"ו. תודתי לעורך ה"ר יודא ריינר מניו יורק על החומר שהגיש לי.