בס"ד
כתבה:
שלומית בישיץ
כתות יעד: ז–ט
הלכה:
סיכום הלכות ברכות,
קצוש"ע גומשניות,
משנה,
חולין
סיכומים:
הלכות ברכות – קש"ע ומשניות;
משניות חולין
קיצוש"ע הרב גנצפריד – דיני ברכות
סימן מ'-הלכות נטילת ידים לסעודה
סימן מ"ד–
הלכות מים אחרונים וברכת המזון.
סימן מ'ח–הלכות ברכות על מאכלים מחמשת מיני דגן.
סימן נ'-כללים מברכה ראשונה מברכת הנהנין
סימן נ'א – כללים בברכה אחרונה
סימן נ'ב – דיני ברכת בורא פרי עץ ובורא פרי האדמה ושהכל
סימן נ'ח – דין ברכת הריח
סימן נ'ט – ברכת שהחינו והטוב והמטיב
סימן קצ"ג – הלכות בקור חולים.
קיצוש"ע הרב גנצפריד – דיני ברכות
סימן מ'-הלכות נטילת ידים לסעודה
כשהפת גדולה מכביצה–
מברכים וכשלא–לא.
חייבים לטול דווקא מכלי והוא צריך להיות–שלם,שווה למעלה,
בלי סדק וחריץ בלי מרזב כי הוא לא מחזיק שם משקים אלא דרך שפת הכלי.
אין נוטלים מכלי שאין לו סמיכה לכלי (לדוגמא פקק)
צריך לשפוך מלא חופניים,
ולא בשפיכה שזה נשפך בזרם חלש וצריך שכל המקומות ירטבו ונכון לשפוך פעמיים.
אם נגעו בו לפני שברך יטול שנית ואם כבר ברך לא יטול שנית.
מי שאין לו מאיפה ליטול יכול ליטול במקוה,
או בנהר ובשעת הדחק גם בשלג.
מים שנשתנה מראם פסולים לנטילה אבל אם נשתנו מחמת עצמם כשרים לנטילה.
מים שנעשתה בהם מלאכה פסולים גם הם.
מים שאינם ראויים לשתיית כלב אינם ראויים גם לנט"י
צריך לבדוק שלא יהיה חציצה לפני הנטילה.
מי שרגיל שיש לו צבע על היד והוא עוסק בזה לא נקרא חציצה.
וגם מי שיש לו פלסטר ומצטער להסירו–
גם לא חציצה.
צריך שהמים יבואו מכח גברא ואם הם לא–
אין זה נקרא נטילה ולכן אם נוטל מברז של חבית צריך לסגור אותו אחרי יד אחת ואז שוב לפתוח.
אם הוא בדרך ואין לו מים מיל אחורה או ארבעה מיל קדימה או שנמצא בקבוצה ומפחד לאבדם צריך לעטוף ידיו ולברך על הלחם בלי נטילה.
מי שצריך לפני סעודה לשרותים יטול ידים שלא כדין נטילת ידים ויברך "אשר יצר"
ורק אח"כ יטול ידים לסעודה.
מי שעשה צרכיו באמצע סעודה או נגע במקומות מכוסים יטול ואינו צריך לברך.
דבר שטיבולו במשקה או דבר ששופכים עליו משקה צריך בנטילה ללא ברכה.
ויש מקילים.
משקה לעניין זה:
י"ד שח"ט ד"ם יין,דבש,שמן,חלב,טל,דם,מים אבל שאר מיצי פרות אין להם דין משקה לענין זה.
יין שרף לא נחשב משקה.
סימן מ"ד–
הלכות מים אחרונים וברכת המזון.
הרבה מקילים במים אחרונים אבל נכון לכל ירא שמים להזהר בזה.
עד פרק שני מהאצבעות.
לא נוטלים על גבי קרקע במקום שבני אדם מהלכים כי זה מביא רוח רעה.
לא יפסיק בין הנטילה לברכת המזון.
לא מסירים את הפת ולחם עד ברכת המזון להראות על שפע.
נהוג להוריד את הסכינים או לכסותם כי השלחן דומה למזבח ולא מניחים עליו ברזל אבל בשבת לא נוהגים כן.
אפילו על כזית צריך לברך ברכת המזון.
צריך לברך בישיבה ולא לעשות דבר בשעת הברכה.
נוהגים לענות אמן כשאדם מסיים ברכתו.
אם עברו 72
דקות לא צריך לברך יותר.
אם שכח לברך ונמצא במקום אחר אם יש לו שם פת,
יאכל בלי לברך עליו המוציא ויברך שם ברכת המזון.
אם אין לו שם פת יברך במקום שאכל ואם חושש שיעברו 72
דקות עד אז יברך במקום בו הוא נמצא.
בשבת ר"ח,
יאמר קודם "רצה"
ואז "יעלה ויבוא".
גבר שמסתפק אם אמר ברכת המזון והוא שבע,
צריך לברך שנית.
אם נרדם באמצע,
צריך לחזור לראש.
אשה שמסתפקת אם ברכה,
לא מברכת שוב.
אם לא אמר "יעלה ויבוא"
או "רצה".
אם ברך כבר "בונה ברחמיו ירושלים אמן"
וחתם אומר את הקיצור שיש אחרי ואם לא חתם אומר הכל.
אם כבר התחיל "הא–ל אבינו"
אין לו תקנה וצריך לחזור לראש התפילה בשתי הסעודות הראשונות.
אם שכח על הניסים אומר בהרחמן.
אם אוכל והעריב אומר בכל זאת יעלה ויבוא/רצה כי התחיל את הסעודה כשעדיין היה חג/שבת.
אם יש נכרי אומר אותנו בני ברית כולנו יחד…
וכו'.
סימן מ'ח–הלכות ברכות על מאכלים מחמשת מיני דגן.
פת הבאה בכיסנין אם לא מתכוונים לקבוע עליו סעודה–
לא נוטלים עליו ידיים,
לא מברכים עליו המוציא ולא ברכת המזון.
אלא–
מזונות ועל המחיה.
אם בהתחלה רצה לאכול פחות משיעור סעודה ואח"כ רצה לאכול עוד וזה יצטרף לשיעור סעודה אז מברך "מזונות"
לפני ו"ברכת המזון"
אחרי.
ואם מה שמצטרף הוא שיעור סעודה ייטול לפני ויברך אחרי ברכת המזון ואין צורך לפני ב"על המחיה"
על מה שאכל לפני.
בייגל,
דינו כפת.
מאכלים שאוכלים מלחם מפורר או מצה כתושה מברכים עליהם מזונות ואחריהם על המחיה.
סימן נ'-כללים מברכה ראשונה מברכת הנהנין
כמו שאסור ליהנות מהקדש עד אחרי הפדיון כך אסור ליהנות מהעוה"ז עד שיברך.
שנא'
"לה'
הארץ ומלואה".
אם ברך שהכול על כל דבר בדיעבד יצא אבל מוטב שילמד כל ברכה וברכה.
צריך להחזיק בידו או שיהיה לפניו ואם לא היה לפניו–
לא יצא.
אם ברך ואז המאכל נהיה מאוס או נשפך וכו',
אם היה בדעתו לאכול ממנו גם מהשאר–
יאכל מיד ללא ברכה בשנית ואם הביאו לו ממקום אחר צריך לברך שנית.
אסור להפסיק בין הברכה לאכילה אא"כ זה לצורך האכילה דהיינו לברך על התפוח ואח"כ לחתכו וכדומה.אם טועם את התבשיל יש חולקים אם צריך לברך.
אם יורק את זה–
לא צריך.
אם בולע ונהנה–
יברך ואם לא מתכוון ליהנות–
לא צריך לברך אבל עדיף שיתכוון ליהנות ולברך.
האוכל או שותה לרפואה–
אם נהנה מזה מברך ואם לא–לא.
אם נתקע לו משהו בגרון ואוכל את זה כדי להנות יברך.
אבל אם זה מים רק כדי להוריד את מה שנתקע בגרון–
לא יברך כי מברך על מה ששותה רק כשצמא.
אם אכל בלא ברכה אם זה מאוס בעיניו ישים במפית ויברך ויחזיר לפה ואם לא מאוס בעיניו,
יוציא ,
יברך ויחזיר.
אם זה משקים,
ירוק החוצה ויברך על אחרים.
ואם יש לו רק את זה,
יברך אח"כ ברכה ראשונה ולא יברך אחרונה אא"כ זהו יין ועליו מברכים גם אחרונה.
אם היה לפניו שני דברים שברכתם זהה יברך על החשוב ויפטור את שניהם אבל אם ברך על הפחות חשוב צריך לברך שוב אא"כ התכוון גם עליו.
ואסור לברך במטרה שלא לפטור את השני.
אם היה לו עץ,
אדמה ושהכל.
בדיעבד יכול לברך שהכל על הכל או עץ גם על אדמה אבל ראוי שיברך על כל אחד את ברכתו.
ויברך קודם על העץ.
אם היה לו יין וענבים יצא ידי חובה אם ברך על שניהם בורא פרי הגפן אבל ראוי שיברך על כל דבר את ברכתו.
אם אוכל כל דבר חוץ מפת ועובר חדר עם המאכל או שנמצא ממנו גם בחדר אחר צריך לברך עליו שוב ברכה ראשונה אבל על מה שאכל לפני לא צריך לברך ברכה אחרונה אלא הברכה שיברך אחרי תפטור את שניהם.
אם הלך החוצה ואח"כ חזר פנימה צריך לברך שוב,
אא"כ היה שם מישהו שנשאר בזמן שהוא יצא ואז זה כאילו מראה על המשך סעודה.
אם אוכל בשתי פינות של חדר אחד,
גם אם החדר גדול מאוד,זה לא שינוי מקום.
אם אוכל פרות בגן ויש מחיצות ולא יכול לראות את שאר הפרות אבל בכוונתו לאכול גם עוד פרות שיש והוא לא רואה אותם,
לא צריך לברך בשנית.
על פרות חוץ משבעת המינים ועל ירקות מברך בורא נפשות וגם אם אכל או שתה דברים שברכתם הראשונה היא שהכל.
ברכה אחרונה וברכת המזון לא צריך לברך אא"כ אכל כזית לפחות.
ועל משקין אם שתה כזית או רביעית.
דבר שהוא קטן מכזית כגון אגוז יש אומרים שלא צריך לאכול ממנו כזית כדי לברך וי"א שצריך לאכול כזית ולהלכה לא מברכים ברכה אחרונה על פחות מכזית.
אם אכל חצי כזית מדבר שמברכים עליו בורא נפשות וחצי מדבר שמברכים עליו מעין שלוש.
הברכה האחרונה תהיה בורא נפשות.
וכנ"ל אם אכל חצי כזית עץ וחצי כזית על המחיה וגם אם אכל חצי כזית מפת וחצי כזית על המחיה מברך גם עליו בורא נפשות.
ושתיה עם אכילה אינם מצטרפים לכזית.
אם שהה בין חצי כזית לחצי כזית.
אם זה פחות מכדי זמן אכילת פרס מצטרפים ואם עבר הזמן לא מצטרפים.
ובשתיה לא מצטרפים בשום מקרה של שהייה.
אם שתה משקה חם שאין שתייתו בשיעור לא מברך עליו ברכה אחרונה.
בשבעת המינים זה כולל חיטה ושעורה ולכן על לחם מברכים ברכת המזון שזה שלוש ברכות וגם הטוב והמטיב (ההמשך של הברכה שנתקנה אח"כ ביבנה)
אבל כל שאינו לחם גמור ומברכים עליו מזונות.
וכל שאר פרות שמשבעת המינים מברך עליהם ברכה אחרונה מעין שלוש הכוללת את שלוש הברכות.
בשבת ויו"ט מזכירים בברכה זו מענייני דיומא.
אם אכל פרות משבעת המינים ופרות שאינם מברך ברכה אחרונה מעין שלוש ויוצאים בזה גם האחרים כי אומר גם "על פרי העץ"
ומוציא אבל אם כל מין אחר שאינו פרי (כגון מים)
לא יוצא ידי חובה בברכה מעין שלוש.
אסור לאדם לצאת לאחר שהתחיל לאכול אם לא ברך ברכה אחרונה כדי שלא ישכח ,
אבל אם יצא יברך שם אא"כ זה משהו שמברכים עליו מעין שלוש ואז יצטרך לחזור למקום שאכל בו (כמו ברכת המזון…).
אם אכל ושכח לברך ברכה אחרונה,
יברך עד מתי שעדיין שבע ממה שאכל אבל ראוי לו שיאכל משהו מאותו סוג ויברך עליו שוב ברכה ראשונה.
והאחרונה תפטור גם על הקודם.
אם הקיא מה שאכל/שתה לא צריך לברך עליו.
סימן נ'ב –
דיני ברכת בורא פרי עץ ובורא פרי האדמה ושהכל
בורא פרי העץ מברכים על כל דבר שגדל באילן ויש לו ענפים חזקים וכו'
אבל אם ענפיו מתקלים בחורך והוא בסמוך לאדמה,
מברך עליהם בורא פרי האדמה.
כמהין ופטריות אין יניקתם מהארץ אלא מהאויר וברכתם היא שהכל.
אם אין דרך צורתו של הירק/פרי לאוכלו אלא מבושל,
כשהוא חי,
יברך עליו שהכל וכשמבושל יברך עליו את ברכתו.
כנ"ל לגבי כבוש.אם אוכל צנון או בצל שהם ישנים וחריפים מברך עליהם שהכל.
דברים שהבישול עושה אותם פחות טובים,
מברך עליהם אחרי בישול 'שהכל'.
פרות הגרועים הגדלים מאליהם ועל קוצים וכדומה מברכים עליהם בכל מצב שהכל חוץ מהלוזים.
עשבים שגדלו מאליהם,
מברכים עליהם שהכל אא"כ הם חשובים כגון חסה,
תותי יער,
פטל וכדומה ואז מברכים עליהם אדמה.
דברים שהם עיקר הפרי ויש להם גם חלק שהוא הטפל (כגון קליפה)
מברכים על הקליפה פחות בדרגה.
דהיינו אם זה פרי העץ,
על הקליפה מברך אדמה ואם זה אדמה,
על הקליפה מברך שהכל.
גרעינים של פרות,
אם הם טעימים,
מברך עליהם בורא פרי האדמה ואם הם מרים לא מברך עליהם כלל ואם תיקן טעמם מברך עליהם שהכל.
שקדים מרים,
שעיקר אכילתם היא הקליפה ולכן נוטעים אותם,
מברך על הקליפה,
בורא פרי העץ ואם הם מרים ומתקן טעמם,
מברך בורא פרי העץ ושקדים מסוכרים,
אפילו שהעיקר זה הסוכר,
מברך בורא פרי העץ.וקלמוס (?)
מצופה בסוכר מברכים עליו שהכל כי קלמוס איננו פרי.
פרות שלא גמרו להבשיל ומטגן או מבשל אותם בדבש,
מברך עליהם שהכל.
אבל על אתרוג גם אם מטגן וכו'
מברך בורא פרי העץ.
דברים שנבלו או לחם מעופש (בעעע…)
מברכים עליו שהכל ואם אינו ראוי לאכילה לא מברכים עליו כלל.ופרות שמבשילות רק לאחר הקטיפה,
מחכים מעט שיבשילו ורק אז אוכלים אותם ומברכים בורא פרי העץ.
פאות שמוצץ את המיץ שלהם מברך עליו שהכל.
דבר שנשתנתה צורתו מברכים עליו שהכל ואם מברך את ברכתו המקורית,
יצא ידי חובה.
ואם בני האדם רגילים לאוכלו מעוך וכדומה מברכים מלכתחילה את ברכתו המקורית.
אורז ודוכן.
אם הם לא מרוסקים מברך עליהם בורא פרי האדמה ואם נתרסקו.
על האורז מברך מיני מזונות ועל הדוכן שהכל ואם הוא לא מבדיל יברך בכל מקרה שהכל..
על סוכר מברכים שהכל.
אם רוצה לברך על הריח הטוב של הפרי מברך 'אשר נתן ריח טוב בפרות'
אבל רק אם נתכוון להריח.
אם הריח בא ממילא,
אל צריך לברך עליו.
אם הריח בא מן העץ מברך "בורא עצי בשמים"
על עשב או ירק מברך "בורא עשבי בשמים"
אם זה לא מופק מן העץ מברך "בורא מיני בשמים".
על שמן אפרסמון מברך "בורא שמן ערב".ברך על של עץ "בורא עשבי בשמים"
והפוך–לא יצא אבל אם ברך מיני בשמים על כל המינים–יצא.
אם יש לו כמה סוגים,
מברך לכל דבר את ברכתו.
כשמפיצים ריח כדי להפיג דבר מסריח,
לא מברכים כלל.
כל דבר שאינו עומד כדי להריח כגון סחורה של בשמים וכו'
אין מברכים עליהם.
אם נכנס לחנות של בשמים ומתכוון להריח–
מברך.
ריח שאין לא עקר כגון בבגדים וכו',
לא מברך עליהם.
סימן נ'ט –
ברכת שהחינו והטוב והמטיב
אם מודיעים לו בשורה טובה.
אם היא טובה רק לו,
מברך שהחיינו.
ואם היא טובה גם לו וגם לאחרים,
מברך "הטוב והמטיב".
ואם לא יכול לברך עכשיו,
יברך אח"כ וכן בברכת "דיין אמת"
ל"ע.
על דברים רעים ל"ע מברך "דיין אמת"
וצריך לברך על הטובה כפי שמברך על הרעה–
הכוונה וכו'.
אם מגיעה לו בשורה טובה שתגרום לדבר רע או ההפך,
מברך מה שקורה עכשיו.
אם אשתו ילדה בן מברך הטוב והמטיב וגם האשה.
ואם מתה האשה בלידתה,
יברך האב "שהחיינו"
ואם מת האב קודם הלידה מברכת האשה "שהחיינו".
אם מת אדם שיקר לו והוא מצטער עליו מאוד מברך "דיין אמת"
בשם ומלכות ואם לא מאוד מצטער עליו,
מברך בלא שם ומלכות.
אם מת אביו והשאיר ירושה גדולה.
אם הוא בן יחיד,
מברך "שהחיינו"
ואם יש לו עוד אחים שמתחלק איתם מברך "הטוב והמטיב".
אם קנה משהו והוא שמח בו מברך "שהחיינו".
אם קונה טלית חדשה יברך לאחר שמתעטף בה לראשונה "שהחיינו"
קנה כלים שישמשו אותו ואת בני ביתו יברך "הטוב והמטיב".
אם קיבל מתנה יברך "הטוב והמטיב"
כי מטיב גם לנותן.
על ספרים חדשים מברך "שהחיינו".
על דבר שאינו חשוב כ"כ לא יברך.
מי שלובש בגד חדש אומרים לו "תבלה ותחדש"
אבל לא על עורות כי צריכים להרוג בע"ח לשם כך.
י"א שאם ברך על ענבים מהעונה החדשה שהחיינו צריך לברך גם על היין כי זו עוד שמחה אבל י"א שלא.
ואם ברך קודם על יין,
לא יברך על הענבים.
לא מברכים שהחיינו על ירקות.
שאין בהם שמחה.
לא מברכים שהחיינו על ריח.
אם רואה אדם את חברו שחביב עליו אחרי שלא ראהו חודש מברך שהחיינו ואם לא ראה אותו שנה מברך מחיה המתים.
אבל אם קיבל ממנו מכתב בזמן הזה או שמע מה שלומו וכו'
מברך רק שהחיינו.
הקרובים לחולה ז"א חבריו הקרובים וקרובי משפחתו צריכים לבקרו מיד והרחוקים צריכים לבוא לאחר שלושה ימים.
ואם קפץ עליו החולי,
גם הרחוקים באים מיד.
ואם שונאו,
לא יבוא לבקרו כדי שלא תהיה זו שמחה לאיד.
אם החולה שוכב על הארץ אסור למבקר לשבת על כסא לידו כי השכינה מעל ראשו.
אבל אם הוא על מיטה–מותר.
עיקר המצווה היא לבקש רחמים על החולה ואם לא עשה זאת,
לא יצא ידי חובה.
ולכן לא מבקרים ב3
שעות ראשונות של היום שכן החולי קל בשעות אלו ולא יבקש עליו רחמים ולא ב3
שעות אחרונות של היום שלא יאבד תקווה ולא יבקש עליו רחמים.
כשמבקש רחמים.
אם הוא לידו,
יבקש בכל דרך ואם הוא לא לידו יכלול אותו בתוך שאר חולי ישראל שכך תשמע יותר תפילתו.
לא יאמרו לו בשעת הביקור,
לא דברים מחיים ולא דברים ממיתים ויגידו לו שיבדוק אם השאילו לו דברים או שהשאיל לאחרים וכדומה ושלא יפחד מהמוות.
לחולה אסור לתת נכסיו לאנשים שאינם היורשים ואפילו לצדקה אא"כ יש ליורשים ממה להתקיים.
אם יש לו ילדים,
צריך למנות אפוטרופוס לילדים.
חולה שביקש לעשות קבלת קנין עושים לו אפילו בשבת ואם צריך לשלוח,
שולחים ע"י גוי.
חולה שמת לו מת לא מודיעים לו,
ואם נודע לו,לא צריך לקרוע כי הוא יפחד ממיתה.
לא מבקרים חולה שהחולי מבייש אותו,
אלא באים לפתח ביתו ובודקים אם יש משהו שהוא רוצה וכדומה.
מי שיש בידו לקיים שתי מצוות,גם ביקור חולים וגם ניחום אבלים.
ביקור חולים קודם.
ואם יכול רק אחת–
ניחום אבלים כי זה חסד גם עם החיים וגם עם המתים.
מבקרים חולה גוי מפני דרכי שלום.
כדאי לחולה להתוודות שלא ימות בלא וידוי וכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא.
ר'
יהודה רצה לתקן לכל דבר ודבר ולכן רצה לתקן "בורא מיני דשאים"
על האדמה.
ואין הלכה כמותו
ר'
עובדיה מברטנורא נותן שתי הלכות:
הראשונה אם אוכלים שלא כדרך אכילתו מברכים שהכל והשניה אם אוכלים בשתי הצורות מברכים כברכתו.
ברך על פרות האילן "בורא פרי האדמה",
יצא;
ועל פרות הארץ "בורא פרי העץ",
לא יצא.
על כלם אם אמר "שהכל נהיה בדברו",
יצא בדיעבד.
אם הוא לא יודע מה הברכה שהכל.
בדיקה אם זה אדמה או עץ,
אם גדל עוד–זה עץ ואם לא–
זה אדמה.
על דבר שאין גדולו מן הארץ אומר "שהכל".
על החומץ (יין שהחמיץ) ועל הנובלות ועל הגובאי (חגבים) אומר "שהכל".
על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר "שהכל".
רבי יהודה אומר:
כל שהוא מין קללה (מקלקלים אחרים או מקולקלים בעצמם),
אין מברכין עליו. ואין הלכה כמותו.
היו לפניו מינים הרבה רבי יהודה אומר:
אם יש ביניהם ממין שבעה,
מברך עליו.
וחכמים אומרים:
מברך על איזה מהן שירצה.
ברך על היין שלפני המזון,
פטר את היין שלאחר המזון.
(משהו שרגילים ללפת את הפת (ירק)
או ברכתו מזונות) שלפני המזון (כי היה בדעתו לחזור ולשתות בסוף סעודה)
ברטנורא:
רק בשבתות ויו"ט כי אז הקפידו על שתיית יין,
ברך על הפרפרת פטר את הפרפרת שלאחר המזון.
(לא מדובר על שבתות וחגים) ברך על הפת,
פטר את הפרפרת (שבמהלך הסעודה);
על הפרפרת,
לא פטר את הפת.
(הפרפרת טפלה לפת ולכן לא פוטרת אותה ובית שמאי מוסיפים גם על קדרה) בית שמאי אומרים:
אף לא מעשה קדרה. בעבר היו רגילים לאכול פרפרת ויין ואז פת ואז שוב פרפרת ויין.
בעיית הברכות היא בשלב השלישי–
צריך שוב על הפרפרת בשלב השלישי.
היו יושבין לאכול כל אחד ואחד מברך לעצמו;
הסבו אחד מברך לכלן (כי הם קבעו סעודה).
בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמ (כדי שלא יחנקו וגם כי כל אחד עסוק ועדיף שיברכו בשקט)ו;
לאחר המזון אחד מברך לכלם;
(אין חשש לחנק) והוא אומר על המגמר (בשמים שמברכים אחרי המזון),
אף על פי שאין מביאין את המגמר אלא לאחר הסעודה.כי עוסק בברכות אז ימשיך.
הביאו לפניו מליח בתחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת;
שהפת טפלה לו.
זה הכלל:
כל שהוא עקר ועמו טפלה,
מברך על העקר ופוטר את הטפלה.
אכל תאנים ענבים ורמונים מברך אחריהן שלש ברכות (ברכת המזון);
דברי רבן גמליאל.
וחכמים אומרים:
ברכה אחת מעין שלש חוץ מחמשת מיני דגן שעליהן מברך על המחיה ועל פת ברכת המזון.
רבי עקיבא אומר:
אפלו אכל שלק והוא מזונו,
מברך אחריו שלש ברכות (כשאתה שבע–תברך ברכת המזונות).
השותה מים לצמאו,
אומר "שהכל נהיה בדברו".
רבי טרפון אומר:
"בורא נפשות רבות". מי שאוכל כדי להוציא משהו מהגרון–לא מברך.
בורא נפשות–דברים שאפשר להסתדר בלעדיהם ודברים שא"א להסתדר בלעדיהם.
שלשה שאכלו כאחד חיבין לזמן.
אכל דמאי (כי רוב עמי הארץ מעשרים ולכן זה לא מצווה הבאה בעברה),
ומעשר ראשון שנטלה תרומתו (לא תקין,
אבל מותר),
ומעשר שני והקדש שנפדו (ולא הוסיפו חומש זה לא תקין אבל אם כבר אכל זה לא פוסל את הפידיון אבל הוא עובר על דאורייתא כשלא מוסיף חומש),
והשמש (מלצר) שאכל כזית,
והכותי (גר אריות היה מותר עד שגילו שהם עובדי ע"ז ולכן אסור לזמן) מזמנין עליהם.
אבל אכל טבל (מצווה הבאה בעבירה),
ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו,
ומעשר שני והקדש שלא נפדו,
והשמש שאכל פחות מכזית,
והנכרי אין מזמנין עליהם.
נשים (מזמנות לעצמן),
ועבדים (עבד כנעני שהשתחרר הוא כמו יהודי ולא חייב במצוות עשה שהזמן גרמן),
וקטנים (סימנים גופניים או מבין או שזה גיל חינוך 9
או 13
ויום.
ירושלמי–הלכה–גם גופניים וגם 13
ויום) אין מזמנין עליהם.
עד כמה מזמנין?
(ת"ק)עד כזית.
רבי יהודה אומר:
עד כביצה.
כיצד מזמנין?
בשלשה אומר "נברך";
בשלשה והוא אומר "ברכו".
בעשרה אומר "נברך לאלהינו";
בעשרה והוא אומר "ברכו".
אחד עשרה ואחד עשר רבוא (גם בעשרה רבוא אומר "נברך לאלוקינו"
כדעת רבי עקיבא כמו בבי"כ).
(לפי ר'
יוסי הגלילי)במאה אומר "נברך לה'
אלקינו";
במאה והוא אומר "ברכו".
באלף אומר "נברך לה'
אלקינו אלקי ישראל";
באלף והוא אומר "ברכו".
ברבוא אומר "נברך לה'
אלקינו אלקי ישראל אלקי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו";
ברבוא והוא אומר "ברכו".
כענין שהוא מברך,
כך עונין אחריו:
"ברוך ה'
אלקינו אלקי ישראל אלקי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו".
רבי יוסי הגלילי אומר:
לפי רב הקהל הן מברכין,
שנאמר (תהלים סח,
כז)
"במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל"
(הפסוק ממנו ר'
יוסי הגלילי לומד).
אמר רבי עקיבא:
מה מצינו בבית הכנסת,
אחד מרבין ואחד מעטין אומר "ברכו את ה'".
רבי ישמעאל אומר:
"ברכו את ה'
המברך".
שלשה שאכלו כאחד,
אינן רשאין לחלק;
וכן ארבעה,
וכן חמשה.
ששה נחלקין;
עד עשרה.
ועשרה אינן נחלקין,
עד שיהיו עשרים.
שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד:
בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו,
הרי אלו מצטרפים לזמון;
(אם יש מלצר שמקשר יזמנו ביחד)ואם לאו אלו מזמנין לעצמן,
ואלו מזמנין לעצמן.
אין מברכין על היין,
עד שיתן לתוכו מים;
דברי רבי אליעזר (מברכים שהכל אא"כ מוסיפים מים ורק אז אפשר לברך ב"פ הגפן).
וחכמים אומרים:
מברכין.
סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה,
וסימני העוף לא נאמרו.
אבל אמרו חכמים:
כל עוף הדורס –
טמא.
כל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבנו נקלף –
טהור.
רבי אליעזר בר צדוק אומר:
כל עוף החולק את רגליו –
טמא.
ובחגבים:
כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפיים וקרסוליים,
וכנפיו חופין את רבו.
רבי יוסי אומר:
ושמו חגב.
ובדגים:
כל שיש לו סנפיר וקשקשת.
רבי יהודה אומר:
שני קשקשין וסנפיר אחד.
ואלו הן קשקשין?
הקבועין בו;
וסנפירין?
הפורח בהן.
בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה –
אסור לבשל,
ואסור בהנאה.
בשר בהמה טהורה,
בחלב בהמה טמאה,
בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה –
מתר לבשל ומתר בהנאה.
רבי עקיבא אומר:
חיה ועוף אינם מן התורה,
שנאמר:
"לא–תבשל גדי בחלב אמו"
שלש פעמים (שמות כג,
יט;
שם לד,
כו;
דברים יד,
כא)
– פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה.
רבי יוסי הגלילי אומר:
נאמר (דברים יד,
כא) "לא תאכלו כל–נבלה",
ונאמר (שם)
"לא–תבשל גדי בחלב אמו"
– את שאסור משום נבלה,
אסור לבשל בחלב.
עוף,
שאסור משום נבלה,
יכול יהא אסור לבשל בחלב?
תלמוד לומר "בחלב אמו"
– יצא העוף,
שאין לו חלב אם.
כל הבשר אסור לבשל בחלב,
חוץ מבשר דגים וחגבים.
ואסור להעלותו עם הגבינה על השלחן,
חוץ מבשר דגים וחגבים.
הנודר מן הבשר –
מתר בבשר דגים וחגבים.
העוף עולה עם הגבינה על השלחן,
ואינו נאכל;
דברי בית שמאי.
ובית הלל אומרים:
לא עולה,
ולא נאכל.
אמר רבי יוסי:
זו מקלי בית שמאי,
ומחומרי בית הלל.
באיזה שלחן אמרו?
בשלחן שאוכל עליו;
אבל בשלחן שסודר עליו את התבשיל –
נותן זה בצד זה,
ואינו חושש.
צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת,
ובלבד שלא יהו נוגעין זה בזה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
שני אכסנאין אוכלין על שלחן אחד,
זה בשר,
וזה גבינה,
ואין חוששין.