בס"ד
תוכנית
חידון פסח ישיבה תיכונית "אלישיב"
מחגבר:
משה
בן חמו
שאלות
פניני הלכה פסח עמודים 15-20
פרק
ב'
כללי
איסור חמץ
א.ארבע
מצוות באיסור חמץ
1.ערוך
טבלה בצורה הבאה
|
האיסור/ |
המקור |
|
1 |
|
|
2 |
|
|
3 |
|
|
4 |
|
ציין
את
ארבעת האיסורים/ציווים
ביחס לחמץ בפסח ורשום
את הפסוקים השייכים לאותו איסור.
ב.זמני
איסור חמץ מהתורה ומדברי חכמים.
2.ממתי נצטווינו להשבית שאור מהבית?
3.ממתי מתחיל איסור אכילת חמץ?
4.מה עשו חכמים כדי להרחיק את האדם מעבירה?
5.מאיזו שעה אסור לאכול חמץ ועדיין מותר ליהנות ממנו ?
6.אילו שני איסורים מתווספים כאשר נכנס החג?
7.
הסבר:
מהו חמץ שעבר עליו הפסח ומה דינו?
ג.
מהו חמץ ומהו שאור.
8.
הסבר:מהו חמץ שאסרה תורה ומה תיקנו חכמים על אכילתו?
9.כיצד נוצר חמץ וכיצד נוצר שאור?
10.למה חמץ נועד ולמה שאור נועד?
ד.הגדרת החימוץ בבצק
11.האם בכל זמן שלשים את הבצק יש חשש שהוא יחמיץ ?
12.מה קורה אם הבצק שהה 18
דקות בלי תנועה ?
13.על פי איזה סימן ניתן לראות שהבצק החמיץ?
פרק ה'
ביטול החמץ וביעורו.
עמודם 59-60
-
ביטול החמץ בלילה וביום.
15.באילו שני אופנים מקימים את מצוות השבתת החמץ?
16.מה אומרים בערב לאחר בדיקת החמץ ?
17.איזה סוג של חמץ אנו מבטלים בבדיקה בערב ?
18.
כתוב את הנוסח של הברכה שנאמרת ביום וציין במה היא שונה מהברכה של הלילה ?
כללי
איסור חמץ
א
– ארבע
מצוות
באיסור
חמץ
ארבע מצוות מהתורה עוסקות באיסור חמץ בפסח,
שלוש מצוות לא תעשה ומצוות עשה אחת:
האיסור הראשון –
שלא לאכול חמץ,
שנאמר (שמות יג, ג):
"וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ",
ולמדו חכמים שבכלל האיסור לאכול חמץ בפסח כלול גם האיסור ליהנות מהחמץ. ועוד נאמר (שמות יב, כ):
"כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת", ומכאן למדו שלא רק דבר שהחמיץ מחמת עצמו אסור אלא אף אם החמיץ מחמת דבר אחר –
אסור באכילה בפסח.
עוד צריך לציין,
כי חומרה מיוחדת החמירה התורה באיסור אכילת חמץ, שכמעט כל איסורי אכילה עונשם מלקות, ואילו עונשו של האוכל חמץ בפסח –
כרת,
שנאמר (שמות יב, טו):
"כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי".
האיסור השני –
שלא ימצא חמץ ברשותנו, שנאמר (שמות יב, יט):
"שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם", שאור הוא השמרים שעל ידם מחמיצים את הבצק, אך אין הכוונה לאסור כאן רק שאור אלא גם חמץ אסור שימצא ברשותנו בפסח.
האיסור השלישי –
שלא יראה חמץ ברשותנו, שנאמר (שמות יג, ז):
"מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ". בשני איסורים אלו עובר רק מי שנמצא ברשותו בפסח חמץ בנפח של שיעור כזית לכל הפחות, אבל אם נשאר ברשותו חמץ שנפחו קטן מכזית, אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא.
מצווה רביעית, והיא מצוות עשה,
להשבית את החמץ ואת השאור לקראת הפסח,
שנאמר (שמות יב, טו):
"שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם".
ב
– זמני
איסור
חמץ
מהתורה
ומדברי
חכמים
אף שעיקר איסור חמץ חל בשבעת ימי חג המצות,
היינו מיום ט"ו בניסן עד יום כ"א בניסן, מכל מקום כבר בחצות יום י"ד שלפני פסח נצטוונו להשבית את החמץ מבתינו.
וגם איסור אכילת חמץ מתחיל מחצות יום י"ד,
שנאמר (דברים טז, ב–ג):
"וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לה'…
לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ", כלומר,
מזמן הראוי להקרבת הפסח אל תאכלו חמץ.
וזמן קרבן הפסח מתחיל בחצות יום י"ד בניסן, לפיכך מחצות יום י"ד אסור החמץ באכילה. ואיסור אכילה זה כולל גם איסור הנאה.
1
כדי להרחיק את האדם מהעבירה הוסיפו חכמים ואסרו את החמץ בהנאה עוד שעה,
ובאכילה הוסיפו ואסרו שתי שעות,
שכן ביום מעונן (כשאין שעון) עלולים לטעות עד שעתיים.
כך הוא חשבון השעות: מחלקים את היום לשנים עשר חלקים שווים,
וכל חלק נקרא שעה זמנית.
נמצא שבארבע השעות הראשונות של יום י"ד מותר לאכול חמץ, ובשעה החמישית אסור לאכול מדברי חכמים אבל מותר ליהנות מהחמץ, למשל,
מותר להאכילו לבהמה או למוכרו לגוי. ומשנכנסה שעה שישית של היום נאסר החמץ בהנאה מדברי חכמים, ואם שכח למכרו לגוי צריך לאבדו. ומשהגיע חצות היום,
היינו משנסתיימה השעה השישית,
אסור החמץ באכילה והנאה מהתורה,
וצריך להזדרז להשביתו,
וכל שעה שאינו משביתו הרי הוא מבטל מצוות עשה להשבית החמץ (ועיין בהמשך במצוות השבתת חמץ ג, ו).
וכיוון שנכנס החג,
התווספו עוד שני איסורים: בל יראה ובל ימצא.
2 ואף איסור אכילה נעשה חמור יותר, שהאוכל חמץ במזיד אחר חצות יום י"ד מתחייב במלקות בלבד, ואילו האוכל חמץ משנכנס החג נענש בכרת,
שנאמר (שמות יב, טו):
"כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי".
ואחר שנסתיים הפסח הותר החמץ,
אלא שחכמים אסרו חמץ של יהודי שעבר עליו הפסח,
שכיוון שעבר בהשהיית החמץ בפסח על איסור בל יראה ובל ימצא אסרוהו באכילה ובהנאה. אבל חמץ של גוי שעבר עליו הפסח מותר באכילה,
ומותר ליהודי לקנותו ולאוכלו (שו"ע תמח, א–ג).
ג
– מהו
חמץ
ומהו
שאור
חמץ שאסרה התורה בפסח הוא אחד מחמשת מיני דגן שנגעו במים עד שהחמיצו.
והם:
חיטה,
שעורה,
שבולת שועל, שיפון וכוסמין. ואלו המינים שמהם עושים לחם שהוא מאכלו החשוב של האדם, ועל אכילתו תיקנו חכמים ברכה מיוחדת –
"המוציא לחם מן הארץ", ואחר אכילתו נצטוונו מהתורה לברך ברכת המזון.
וכדי שהלחם יהיה טעים וקל לעיכול מחמיצים את בצקו וגורמים לתפיחתו.
ויש שני סוגי חימוץ: חמץ ושאור, ושניהם נעשים על ידי עירוב מים וקמח.
חמץ הוא החימוץ הרגיל שמחמיצים את העיסות כדי לאפות מהן לחם ועוגות. ההחמצה נעשית על ידי השהיית הבצק בלא תנועה, וכשרוצים להשביח ולהאיץ את ההחמצה מערבים בבצק שאור. והסוג השני הוא השאור (שמרים),
שנעשה על ידי השארת החמץ זמן רב,
כדי שיוסיף לתסוס ולהחמיץ עד שטעמו נעשה חמוץ מאוד ואינו ראוי לאכילת אדם.
כאמור,
תפקידו של השאור לזרז ולהשביח את תהליך ההחמצה של סוגי הבצק השונים לצורך לחמים ועוגות.
כלומר,
חמץ נועד לאכילה,
ואילו שאור לסייע בהכנת מאכלי חמץ. ואת שניהם אסרה התורה, ודינם שווה, שהמשהה ברשותו בפסח כזית מהם עובר בבל יראה ובל ימצא (ביצה ז, ב).
אבל אם יערבו קמח מחמשת מיני דגן במים וילושו אותם במהירות ומיד יכניסום לתנור, הבצק לא יספיק להחמיץ, וזוהי המצה שמצווה לאוכלה בליל ראשון של פסח זכר ליציאת מצרים,
שנאמר (שמות יב, לד):
"וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ". נמצא שאותם המינים שעלולים להחמיץ,
דווקא הם המינים שמהם עושים מצת מצווה (פסחים לה, א).
ואורז ודוחן, אף שהם דומים לחמשת מיני דגן, וגם הם תופחים,
אין נעשית בהם פעולת חימוץ שלימה כפי שנעשית בחמשת מיני דגן,
ולכן אין בהם איסור חמץ,
ואם עשה מהם מצה, אין מקיימים בה מצווה בפסח.
יש לשים לב:
כוסמין הוא אחד מחמשת מיני דגן שאינו מצוי כמעט אצלנו, ואילו כוסמת היא מין קטניות (גרעצ'קע),
ולאוכלי קטניות מותר לאוכלו בפסח,
וגם לנוהגים שלא לאכול קטניות,
לחולים מותר (מ"ב תנג, ד,
ז.
יש שמחליפים שמותיהם, וקוראים לדגן כוסמת).
ד
– הגדרת
החימוץ
בבצק
כפי שלמדנו ההבדל בין לחם למצה, שהבצק של הלחם עבר תהליך החמצה, הנובע מתסיסה של מרכיבים בקמח שבאו במגע עם מים.
כדי להשביח את תהליך ההחמצה רגילים האופים לערב בבצק שאור (שמרים),
הגורם לבצק להחמיץ היטב ובמהירות.
אבל גם בלא שמרים, אם ישהו את הבצק בלא לישה –
יחמיץ ויתפח. ולכן בעת הכנת המצות צריך להזדרז ולהזהר שלא יתחיל להיווצר בבצק תהליך חימוץ.
וכל זמן שהבצק נמצא בתנועת לישה, אינו מחמיץ. ואפילו אם לישה זו תמשך יום שלם,
לא יחמיץ, מפני שפעולת הלישה מונעת את תהליך ההחמצה.
אבל אם שהה הבצק 18
דקות בלא תנועה,
כבר התחיל בו תהליך ההחמצה,
וכל איסורי חמץ חלים עליו.
וכל זה במקום רגיל, אבל במקום חם,
תהליך ההחמצה מואץ,
וגם בשהייה של פחות מ–
18 דקות הבצק יחמיץ.
ואם ראו בבצק סדקים –
סימן שהחמיץ. ואפילו אם לא עברו על הבצק 18
דקות בלא לישה,
כיוון שיש בו סדקים ודאי החמיץ, וכפי הנראה המקום היה חם ולכן בפחות זמן החמיץ.
עוד יתכן שהלישה לא היתה טובה וחלקים מסוימים בבצק הוזנחו ללא לישה, ובהם התפתח חימוץ.
ואפילו אם הסדקים מועטים ונראו רק בחלק מן הבצק – כל הבצק חמץ.
ואם לא נראו בו סדקים ורק נשתנה מראהו של הבצק עד שהכסיף, הרי הוא חמץ נוקשה שאיסורו מדברי חכמים (שו"ע תנט, ב).
3
פרק
ה' ביטול
חמץ
וביעורו
א
–
ביטול
החמץ בלילה וביום
כפי
שלמדנו (בהלכות
השבתת חמץ ג,
ד)
אנו
מקיימים את מצוות השבתת החמץ בשני אופנים,
במעשה
ומחשבה.
וסדר
ההשבתה מורכב מארבעה שלבים,
בדיקת
חמץ ואח"כ
ביטול ראשון שמתקיימים בליל י"ד
בניסן,
ולמחרת
ביעור חמץ ואחריו ביטול שני.
אחר
שעסקנו בהלכות בדיקת חמץ נמשיך לדיני
הביטול.
מיד
לאחר הבדיקה מבערים את החמץ באופן רוחני
על ידי ביטול החמץ.
כדי
להקל על המבטלים חובר נוסח ביטול,
ולשונו
בארמית,
מפני
שהנוסח נתחבר בתקופה שרבים מהמוני העם
הבינו ארמית בלבד.
וזה
לשונו (לנוסח
אשכנז):
"כל
חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי,
דלא
חזיתיה ודלא בערתיה,
לבטיל
ולהוי הפקר כעפרא דארעא".
ואפשר
לאומרו בעברית:
"כל
חמץ ושאור שיש ברשותי,
שלא
ראיתיו ושלא ביערתיו,
יבטל
ויהא הפקר כעפר הארץ".
(לנוסח
ספרד מזכירים רק חמץ,
כי
הוא כולל גם שאור.
וכן
מזכירים עניין הביטול בלבד,
כי
הוא כולל בתוכו גם את ההפקר,
עיין
חזו"ע
ע'
לב).
לאחר
ביעור החמץ בפועל שמתבצע בבוקר יום י"ד
בניסן (דיניו
יבוארו בהלכה ג)
חוזרים
ומבטלים את החמץ.
ואף
שכבר ביטלו את החמץ בליל י"ד
אחר הבדיקה,
מכל
מקום אותו הביטול היה על החמץ שלא נודע
ולא נמצא בבדיקה.
אבל
את החמץ שמתכוונים לאכול בארוחות הערב
והבוקר –
לא
ניתן לבטל,
מפני
שהוא חשוב לנו,
וכן
את החמץ שנמצא בבדיקה לא מבטלים,
שהרי
מתכוונים להשביתו בשריפה.
יתר
על כן,
אם
נתכוון בביטול שבלילה לבטל גם את החמץ
שאנו מתכוננים לאכול אחר כך,
ממילא
יתברר שהביטול מהשפה ולחוץ ואינו מועיל
כלל.
לפיכך
בלילה אנו מבטלים רק את החמץ שלא מצאנו
בבדיקה,
אבל
אין אנו מתכוונים לבטל את החמץ שאנו שומרים
עבור הארוחות הנותרות ושריפת החמץ.
לפיכך,
יתכן
שמקצת מן החמץ הזה נשמט מעינינו ונשכח,
וכדי
שלא נעבור עליו באיסור בל יראה ובל ימצא,
חוזרים
ומבטלים את החמץ.
ויש
להקפיד לבטל את החמץ עד סוף השעה החמישית,
שאם
הגיעה השעה השישית,
החמץ
נאסר בהנאה ושוב אין אפשרות לבטלו (שו"ע
או"ח
תלד,
ב).
נוסח
ביטול היום שונה במקצת,
שכן
בערב מבטלים רק את החמץ שלא נמצא בבדיקת
חמץ,
ואילו
בבוקר מבטלים את החמץ מכל וכל.
וזה
לשון נוסח הביטול:
"כל
חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי,
דחזיתיה
ודלא חזיתיה,
דבערתיה
ודלא בערתיה,
לבטיל
ולהוי הפקר כעפרא דארעא".
ותרגומו
בעברית:
"כל
חמץ ושאור שיש ברשותי,
שראיתיו
ושלא ראיתיו,
שביערתיו
ושלא ביערתיו,
יבטל
ויהא הפקר כעפר הארץ".