נושא הדף:
הלכות תפילה – שאלות חזרה לפי שולחן ערוך אורח חיים סימן ס א–ה
מתאים לכיתות י"א–י"ב
מחבר הדף:
בעז פש
שאלות חזרה
הלכות תפילה –
שולחן ערוך אורח חיים סימן ס סעיפים א–ה
סעיף א
ברכה שנייה:
א אהבת עולם (הגה:
וי"א אהבה רבה,
ב וכן נוהגין בכל אשכנז),
ואינה פותחת בברוך,
מפני שהיא סמוכה לברכת יוצר אור.
ואם היא פוטרת ברכת התורה ע"ל סי'
מ"ז.
-
מהי הברכה השניה?
במה פותחת?
(2) -
מדוע אינה פותחת בברוך?
-
האם היא מהווה תחליף לברכה"ת?
משנ"ב
-
אהבת עולם –
מהם השינויים בין נוסח אשכנז וספרד בברכה זו? -
וכן נוהגין –
מהו השינוי בנוסח בין ק"ש בבוקר ובערב?
מהי הסיבה לשינוי?
ובדיעבד,
יצא?
סעיף ב
קרא ק"ש בלא ברכה יצא י"ח ק"ש ג וחוזר וקורא הברכות בלא ק"ש.
* ונ"ל שטוב לחזור ולקרות ק"ש ד עם הברכות.
-
מה הדין אם קרא ק"ש בלא ברכות?
(2) -
מהו,
לדעתך,
נקודת מחלוקתם?
משנ"ב
-
(ג)
וחוזר וקורא וכו'
– איזו ברכה אין מברכים בק"ש? -
במה יש קשר בין ק"ש והברכות שלה,
ובמה אין?
-
(ד)
עם הברכות –
מה ערכה של ק"ש שנית?
מה טעמה של דעה זו?
בה"ל
-
ונ"ל שטוב וכו'
– מהי דעת רב האי בברכות ק"ש?
מי חשש לדעתו?
-
מהי פליאת הבה"ל על דעה זו?
כיצד מנסה ליישב?
מהי הסקת הבה"ל ע"פ סברתו זו לענין קרא ק"ש ללא ברכות בתוך ג',
ועברו ג'
שעות?
סעיף ג
סדר הברכות אינו מעכב,
* שאם הקדים ה שנייה לראשונה ו יצא ידי חובת ברכות.
-
האם סדר הברכות מעכב?
משנ"ב
-
(ה)
שנייה לראשונה –
האם סדר הברכות מעכב בברכות שאחר ק"ש?
מה הדין אם אמר הברכות אחר התפילה? -
(ו)
יצא –
לכתחילה או בדיעבד? -
מה הדין אם לא בירך את כל הברכות?
בה"ל
-
שאם הקדים וכו'
– האם ברכות מעכבות זו את זו?
האם מעכבות לק"ש?
לדעת רב האי ולשו"ע,
בצבור וביחיד.
כיצד מבין הב"י בדעת רב האי לעניין יחיד?
ואיך הבינו הב"ח והפרישה?
ומה מסיקים הד"מ הארוך והל"ח והט"ז והגר"א?
סעיף ד
* ז י"א שאין מצות צריכות כוונה,
* וי"א ח שצריכות כוונה *
ט לצאת בעשיית אותה מצוה,
* י וכן הלכה.
-
האם מצוות צריכות כוונה?
(2) כיצד פוסק השו"ע?
משנ"ב
-
(ז)
יש אומרים –
מהן שני הכונות שיש למצוה? -
לאיזו כונת מצוה מתכוין המחבר בזה הסעיף,
שלגביה נחלקו?
-
באיזו כוונה אין מחלוקת?
ומה הדין לגביה לפי דעת כולם? -
אותה כוונה שלגביה נחלקו,
מתי מכוונים אותה? -
האם נחלקו בלכתחילה או בדיעבד?
מאיזה מאמר חזל"י נלמד זאת?
-
(ח)
שצריכות כונה –
לדעה זו,
מה הדין אם לא כיון לצאת ידי חובתו בעשיית המצוה?
האם יברך אז על המצוה?
למה? -
מה הדין אם ספק לו אם כיון?
האם יברך אז על המצוה?
מדוע?
-
(ט)
לצאת –
הבא שתי דוגמאות שלא יצא יד"ח ?
-
המברך עם קטנים,
מה דינו למ"ד מצוות אין צריכות כוונה,
לדעת הט"ז?
למה?
כתוב את הכלל היוצא מדין זה.
-
מה דינו של אדם שכיוון בשיתוף,
גם למצווה וגם לעוד משהו?
למה,
לדעתך? -
(י)
וכן הלכה –
מסקנה זו אמורה רק לגבי מצוות ___________
. אבל במצות ___________
– __________ כונה.
-
מה הדין אם לא כיוון בכל הברכות?
איזו יוצאת מן הכלל?
למה?
-
מהיכן משמע שאין לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן?
וא"כ,
מה יהיה הדין בשניהם? -
באיזו נקודה יסכימו כולם שאין צריך לחזור באם לא כיוון?
-
שים לב!
ע"פ הח"א ישנן 3
הגדרות לעשיית המצוה בכוונה/שלא בכוונה,
חוץ מן הכוונה בפירוש שלא לשם מצוה.
מה הן שלשת ההגדרות,
ומה הדין בכל אחת מהן? -
האם לכתחילה צריך לכוין במצוה,
לדעה זו?
בה"ל
-
י"א שאין מצות צ"כ –
האם יש הבדל בין אם הוא עושה בעצמו או אם שמע מאחר?
פרט את הדעות. -
באיזה מקרה כולם מסכימים שלא יצא יד"ח?
הוכח זאת מן הגמ'
בברכות. -
מקרה נוסף שבו כולם מסכימים שלא יצא יד"ח?
הוכח זאת מהלכות מצה. -
כיצד מנסה הבה"ל לדחות ראיה זו?
מה הייחודיות של מצוות התלויות באכילה?
במה מעמיד הרב בעל הלבוש את הדין של מצה?
-
וי"א שצריכות כונה –
האם דין זה מדאורייתא או מדרבנן?
יש מי שמפקפק בכך?
-
אלו סוג מצוות מיוחדות שבהן יוצא אפי'
ללא כוונה גם לדעה זו?
מדוע?
האם יש מי שלא מסכים לכך? -
האם בציצית וסוכה הכונה בהם לעיכובא?
איזו מציאות מביא הבה"ל שבה יש להקפיד על הכוונה?
מה ההסבר בדוחק שלו למנהג זה?
-
לצאת –
מה דינו של המברך עם הקטנים?
האם דין זה תלוי בכמות שאכל המבוגר?
מדוע זה משנה?
מה נעשה עם ראיית הט"ז מדברי הרא"ש שזה כאילו מכוין שלא לצאת?
-
מה הן שתי האופציות לאדם שאכל ומברך עם הקטנים?
-
וכן הלכה –
האם צריך לחזור ולברך כשעשה פעם ראשון מצוה דאורייתא שלא בכונה?
-
מהו ספיקו של הפמ"ג בפסיקתו של השו"ע להלכה דצריך כוונה?
מה הנפק"מ בספק זה?
-
איך מסביר העו"ש את טעמו של השו"ע?
-
איך משפיע הסבר זה על שאלת ה"יחזור/לא יחזור ויברך"?
האם הבה"ל מקבל זאת?
-
הבא דוגמאות לדין ה"מוכח מתוך מעשיו",
בק"ש,
בשאר מצות,
במצה,
בשופר,
במגילה ובכל המצות.
-
לגבי ק"ש של ליל שבת שקרא אותה בבהכ"נ בזמנה אך לא כיון לצאת,
האם צריך לחזור ולקרותה?
האם זה שקראה בסדר התפלה מוכיח שכדי לצאת קראה?
סעיף ה
הקורא את שמע ולא יא כוון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל,
לא יצא ידי חובתו.
והשאר,
אם לא כוון לבו אפילו היה קורא בתורה,
יב או מגיה הפרשיות האלו בעונת קריאת שמע,
יצא,
והוא שכוון לבו בפסוק ראשון.
-
במה הכוונה הכרחית?
במה לא?
-
מה דינו של הקורא להגיה?
מהו התנאי בזה?
משנ"ב
-
(יא)
כיון לבו –
מהי הכוונה אליה מתייחס המחבר כאן?
מדוע היא לעיכובא רק בפסוק ראשון?
-
אילו 2
כוונות הכרחיות בפסוק ראשון לדעת הי"א? -
(יב)
או מגיה –
מתי התנאי שיצא בקריאת ההגהה?
![]()