המפגר בכל דרישות החיים

כ׳ באב תשפ״ו · חינוך

פרקי ניסיון בטיפול חינוכי
[קטעים ממאמר]

גבריאל כהן

אפקים – במה לחינוך ותרבות
(1959) 3 הנש



תוכן המאמר:

?רגפמ והימ
רגפמה לש ותואיצמ
הרוגס תיכוניח תרגסמ – הנקסמה
טסטה
על המחנך
השעמהו תרגסמה
מה בין חינוך רגיל לחינוך המיוחד
ההמשך והפתרון
םירוהה
והנבמו ומוקמ – טלקמה
תינימה תורגבתהה

מפגרים, מקלט, חממה, מחנך, חוסר ישע, תחום מחייה מוגן. :חתפמ תולימ

חשיבותו של המוסד הסגור אשר בו ניתן למפגר הדרכה מחסה, עידוד והגנה. :ריצקת

דברים אלה הם פרי ניסיון מעקף בעבודה עם ילדים מפגרים, הן עם מפגרים בודדים, במסגרת
העבודה הכללית במוסד לחינוך-מיוחד ומחוצה לו, והן עם קבוצת מפגרים במסגרת מחלקה
מיוחדת בתוך המוסד, מתוך מגמה ברורה – לפתור במידת האפשר, לפי מצבו המיוחד של כל
מפגר, את בעיית עתידו לקראת התבגרותו ובמידת הצורך גם לאחר התבגרותה.

הפעולה העיקרית הייתה מכוונת לפתח ולאמן את המפגר על מנת שיהיה בעל יכולת מוטורית
ויכולת הסתגלות לדרישות החיים המינימאלית.

תפקידיה של פעולה זו, תחומיה, שלביה ודרכיה מצדיקים את ההגדרה "טיפול חינוכי סוציאלי"
במסגרת החינוך-המיוחד, וזאת מתוך הנחה, כי חינוך-מיוחד לא יסתפק בפעולות חינוך
המקבילות לבית-הספר הממלכתי היסודי, אלא יקיף כל פעולה חינוכית גם למעלה מגיל
חינוך חובה.

קשיי המפגרים מעל לגיל חינוך חובה, המצוקה בה נתונים הוריהם, מבוכתם של המחנכים
והעובדים הסוציאליים נוכח הבעיות המתעוררות עם התבגרותם של המפגרים, אדישותם
ואוזלת-ידם של נבחרי-הציבור בממשלה, במועצות המקומיות והעירוניות, וכן ההתעניינות
שעורר הניסיון שלנו בעבודתנו עם המפגר בין מורים, מחנכים והורים – כל אלה שימשו
כמניעים להחלטתי להביא את פרי-ניסיוני לידיעת הציבור. אני מקווה שבדברי אלה אתרום
לפתרון, או לפחות להבנת הבעיה שאיננה בעיה פדגוגית גרידא אלא בעיה בעלת היקף
.בחר ילאיצוס

יצוין מראש, כי עובדי-חינוך, הרגילים לקבוע את עמדתם, שיטת-עבודתם ואת יחסם לחניך לפי
חלוקה יסודית, רמה שכלית, יכולת מוטורית, ריכוז וכוח-שיפוט, ולפי שאר האלמנטים הנתונים
למדידה ולמניין – הללו לא ימצאו בדברי את אשר הם מחפשים. הם לא יסתגלו, אולי, ל"טשטוש
הגבולות" ול"טשטוש הקווים", המבדילים בין המשבצות בלוח שבו מושם כל ילד במשבצת שלו.
לא פעם עמדתי לפני המגמה של מדידה וספירה מדויקת של כוח-אדם, שכלו, רצונו, תבונתו,
.ותלוכיו ותוזירז

התוצאות היו שיבוץ לפי מספרים, ממקסימום עד מינימום. המינימום הוא שהופך לשאלה או
למכה גורלית, משום שהוא פותח דרך להתחמקותו של המחנך.

לדוגמא: המספר הקובע את הרמה השכלית קובע גם את נפשו של החניך. לאחר שנבדק בו
המספר – שום כוח לא ימחה אותו. מספר זה הולך לפניו וסוגר בפניו את דלתות המוסדות,
שקבעו לחניכיהם מספר העולה על מספרו.

הערכה והגדרה מדויקת של חלקי האישיות לא יוסיפו דבר להורים, הדופקים על דלתות
המוסדות. להם טענה אחת: "הילד שלכם אינו מתאים למוסד שלנו". תשובה זו ניתנת
לעיתים קרובות אפילו בלי לחזות בפניו של הילד אלא רק לאחר עיון בתעודות מבחן,
בשאלונים ובדו"חות, שהפכו לחלק מגופו של הילד. ראיתי תעודות כאלו בידי הורים,
שתעודות אלו חרשו קמטים עמוקים בפניהם, הורים השואלים שאלה אחת: "אז מה
?"השענ

משבצת זו – "מה לעשות?" – היא על הרוב ריקה, אך אט מחוייבים למלא אותה, ולא במספרים
או בהגדרות אלא במעשה. וראשית מעשה – לא לדחות. נניח בצד את התעודות וניגש למעשים.

?רגפמ והימ

מה הוא קנה-המידה לפיגור, אם קנה-המידה לפיגור היא מידת ההסתגלות לדרישות המציאות,
נצטרך לקבוע מיד לאיזה מציאות ולאלו דרישות אנו מתכוונים, הדרישות הן רבות ושונות:
המשפחה מעמידה את דרישותיה להשתלבות, לסדר ולמשמעת מקובלים, בית-הספר מעמיד
את דרישותיו למיכסה מקובלת של ידיעות; והסביבה אף היא מעמידה דרישות להסתגלות
לסדרי-חיים מקובלים. כלפי הילדים והמתבגר הנורמאלי צריכות כל הדרישות האלו לפעול
במשותף ולהתקבל כמסכת-חיים אחת, שכל הדרישות משולבות בו אבל לגבי המפגר –
ההערכה של כל הדרישות האלו היא שונה ואנו מרשים לעצמנו לייחס מידת חשיבות שונה
לסוגי הדרישות השונים.

ונתוכז ,'ודכו לפכה-חול תא ,ך"נתו הריש יקרפ המכ הפ-לעב עדיש דלימ שורדל ונתוכז
לדרוש מילד, שילמד בהדרגה לשמש את עצמו – לנעול את נעליו ולקשור את השרוכים,
לעבור את הרחוב ולהיכנס לאוטובוס הנכון וכיו"ב. אנו נצטער מאד אם נמצא כי הילד אינו
ממלא אחר דרישות אלו, אולם מידת-הצער של הדורש – האב או המורה – תהיה שונה מאד.
ומתוך כך אנו למדים, שאין הדרישות שוות, כי חשיבותן משתנה, שאין אנו יכולים לראות בכל
רגפמה לש ותוישיא תוחתפתהל דוסי-תושירד הביבסהו רפס"-תיב ,תיבה ,תואיצמה תושירד
ולהשתרשותו בחיים. על-כן מחויבים אנו, כמחנכים, לבנות סולם-דרישות המתאים למעמדו
.רגפמו רגפמ לכ לש דחוימה

מכאן מסתבר, כי הדרישות הנראות כמקובלות אינן מחייבות את המחנך בתחום חינוכי זה: הן
מצומצמות יותר ושונות מן המקובלות. צמצום זה עלול להחזיר אותנו אל הטעות הנפוצה של
יציאת ידי חובה כלפי המפגר על ידי צמצום הדרישות המקובלות. לילד מפגר נדרש הרבה יותר
מאשר צמצום גרידא ועל כך עוד אעמוד להלן. לפי שעה אסתפק בכך שאציין,

כי לגבי הילד המפגר אנו מוותרים על חלק גדול מן הדרישות המקובלות, שיש הכרח לוותר עליהן,
ואנו מצטמצמים בדרישות שאין לוותר עליהן.

יועץ אני לכל המחנכים המטפלים במפגרים, שיכירו את סביבתו של המפגר ואת הליכותיו בביתו
ביקור כזה פוקח עיניים לראות כמה תופעות המעניינות מאד והחשובות מאד להערכת יכולתו של
.תואיצמה תושירד לע ויתובוגתלו רגפמה

פעם ערכתי ביקור כזה בביתו של ילד מפגר. ההורים מסרו לי פרטים על בנם, שהוא
הבכור במשפחה (היה לו אח צעיר יותר). בשמחתם על גילוי ניצוץ כלשהו של הצלחה,
סיפרו לי ההורים כי בנם (בן 5ויותר) חניך בבית-ספר-מיוחד, למד את ההפטרה והוא
יוכל לעמוד בדרישות הטקס של חג הבר-מצווה שלו, שהם עומדים לחוג בקרוב. הרצון
לחוג את הבר-מצווה של הבכור נבע מתוך כך שהבן הצעיר עומד לפני חג זה, והם רצו
למנוע מבנם הבכור את עלבון ההפליה.

ישבתי לארוחת-ערב עם בני-המשפחה, כשהבן המפגר יושב לצדי. מהר התגלו לפני
חוסר יכולתו, חוסר זריזותו וחוסר שליטתו בכלי האוכל. הוא הרים את הצלחת שלו
וקרבה אל אמו, שעמדה וחלקה ביצים מקולפות. אך כיון שצלחתו לא הייתה אופקית,
התחלקה הביצה ונפלה על השולחן. האם יישרה את הצלחת על-מנת שתהיה אופקית
בוש הציבהו הדצה התטנ בוש וילא תחלצה תא ברקשכ .הילע הציבה תא בוש החינהו
גלשה על השולחן. אחר האוכל ראיתי, כי הילד ירד במדרגות המרפסת לגינה באופן
שגילה חוסר ביטחון רב.

בשיחתי עם ההורים יעצתי להם להפסיק כל פעולה הדומה ללימוד הפטרה (הבית הוא
דתי) ולרכז את כל המאמצים ללימוד אורחות-חיים, אכילה, הליכה בטוחה, פיתוח הידיים,
האצבעות והרגליים. שאלתם ודאגתם היחידה הייתה: "האם יגדל הילד בור?" עניתי
בצורה מחייבת מאוד: "כן, הוא יגדל בור, אבל הוא ידע לקבל ביצה קשה ולרדת בביטחון
במדרגות". הויכוח נמשך זמן רב, נפסק ונתחדש, ולבסוף הסכימו ההורים למסור את בנם
לטיפול חינוכי שלנו. בן זה למד לנצל את ידיו ואת אצבעותיו לעשייה יפה ומושלמת של
מוצרים יפים ושימושיים.


הבאתי דוגמה זו, המדברת בעד עצמה, כדי להדגים הערכה שונה של דרישות, הנושאת בתוכה
הפרזה בדרישות שאינן במקומן והזנחת דרישות היכולות להיות משענת למפגר בהסתגלותו
לחיים. על תפקידם של הורים לילדים מפגרים עוד ידובר להלן.

מה הם הנתונים, שעליהם נוכל להסתמך כדי לקבוע את מידת הצמצום או הויתור לדרישות
המציאות, בכל מקרה ומקרה, בלשון אחרת: במה נוכל להיאחז בבואנו לקבוע את סולם
הדרישות, ההולם את מצבו של כל מפגר, האם הכללתו באחד מן הסוגים המקובלים – דבילי
?יהשלכ הזיחא ונידיב תנתונ – 'וכו טוידיאו ,יליצבמיא
האם תוצאות של טסט, המסמנות במספרים רמה שכלית, כחצר ריכוז וזריזות, נותנות לנו אחיזה
?יהשלכ
האם דין-וחשבון של בית-הספר נותן לנו אחיזה כלשהי?

כל מחנך יבקש את הטסט ויבקש דין-וחשבון מבית ספר-מיוחד. הוא יבקש לדעת ולברר, מה היו
תגובותיו של החניך לדרישות שהמורה ובית הספר העמידו בפניו, ובאיזו מידה הסתגל לדרישות
המציאות של בית-הספר – במסגרת בעלת תביעות לשיתוף. הוא ירצה לדעת, מה הייתה תגובתו
של החניך למבחני הטסט, אבל הוא יתנגד לראות בהם הערכה סופית, שלא פעם היא מתפרשת
כמסקנה שאין אחריה ערעור.
פעמים רבות ראיתי בהמשך הטיפול תוצאות מנוגדות להערכה הטסטולוגית, ומתוך ניסיוני
בעבודה עם אימבצילים למדתי לדעת כי גם ברמה שכלית נמוכה מאד יש עוד שדה פעולה
לטיפול פדגוגי. עוד יסופר כאן על בעלי מנת-מישכל פחותה מ- ,50אשר במסגרת פדגוגית
מתאימה גילו שמחת-חיים, תחושת-יצירה והסתגלות לציווים חברותיים.

החלוקה לשלושת הסוגים בפיגור – דבילי, אימבצילי, אידיוט – נודעת לה חשיבות גדולה מבחינה
רשוכ תאו תוטשפומהו תישחומה הסיפתה רשוכ ,הריכזה רשוכ תא תנמסמ איה ,תיגולוכיספ
ההכרעה אבל, על אף חשיבותה אין חלוקה זו יכולה לשמש כמנחה למחנך, שתפקידו לפתור
את בעיות הסתגלותו של המפגר לחיים, אפילו למסגרת חיים סגורה ומוגדרים המחנך המקבל
הניאש ,תיגולוכיספ הכרעהב קפתסי אל רגפמה לש ודיתע תייעב תא רותפלו בצעל ומצע לע
יכולה ושאינה מספיקה כדי לקבוע את הפוטנציה של הכוחות הנפשיים והפיסיים, העשויים
.תרחא תואיצמב בוליש יאנתב תולגתהל

אין אני חושב, שיש לנו הזכות לקבוע מינימום כלשהו של כוחות-נפשיים וכוחות-פיסיים כתנאי
להסתגלות לחיים. בתנאים רגילים לא יספיקו כוחות מסוימים להתגבר על הקלה שבדרישות,
אך בתנאים אחרים, שהמחנך קובע אותם, יכול אותו חניך להתגבר על דרישות המציאות,
להסתגל לתהליך של עבודה וליהנות משמחת-חיים.

אם כוונתנו לפתור את עתידו של המפגר – הרי זקוקים אנו לחלוקה אחרת, חלוקה אשר
קנה-המידה שלה תהיה מידת יכולתם להסתגל לחיים ולהכרעה עצמית בחיים, מידת העזרה
הדרושה להם להסתגלות זו, וכן, אם עזרה זו היא ארעית או לתמיד. מכאן אנו באים לחלוקה
הבאה של מפגרים:

(א) ההולכים אתנו – או בינינו

– כלומר, הללו שמידת-יכולתם להסתגלות היא מוגבלת, אך היכולים לאחר הדרכה ועזרה מיוחדת
.תלבגומ תלוכי ילעבכ הרבחב בלתשהל תמאותו

(ב) ההולכים לצדנו:

הללו שמידת יכולתם להסתגלות היא מינימאלית וכושר הכרעתם אפסי, אך המסוגלים לאחר
טיפול ממושך לקבל עליהם תפקיר שאינו דורש כל הכרעה בתנאים שאינם משתנים. הם זקוקים
להשגחה והדרכה תמידיים.

(ג) הזקוקים להגנה תמידית ולמחסה תמידי:

הללו שמידת הסתגותם לחיים היא אפסית. וכן מידת הכרעתם. ורק במסגרת חינוכית סגורה
.וז תרגסמ לש תואיצמל לגתסהל לכוי תנגומו

(ד) הזקוקים לטיפול תמידי

אם נחפש בחלוקה זו הקבלה לחלוקה הפסיכולוגית, הרי: "א" מקביל לדבילי, "ב"-"ג" לאימבצילי,
.טוידיאל "ד"ו

רגפמה לש ותואיצמ

בהתאם למגמה הברורה – לסייע להסתגלותו של המפגר לדרישות החיים, בין במסגרת כללית
ביו במסגרת-מחסה סגורה, אנסה לפרט את המכשולים הנערמים על דרכו הקשה של המפגר
כן אנסה לסמן כמה ציוני-דרך למחנך ולמטפל, המלווה את המפגר בדרכו הקשה לאחר צאתו
.דחוימה-רפסה-תיב תא

הפעולה הברוכה והמתרחבת של החינוך המיוחד הצליחה ליצור מסגרת חינוכית מיוחדת לילד
המפגר בגיל בית-הספר, דהיינו – עד גיל ( 16 – 14ילד מפגר מסיים את בית-הספר המיוחד
בהיותו גדול בשנה, שנתיים או יותר מבוגר בית-ספר ממלכתי-יסודי). ברם, החינוך המיוחד
אינו מסתיים בבית-הספר-המיוחד, אם בוגריו מופקרים למציאותם המרה ללא הדרכה, ללא
עזרה וללא מוסדות-קליטה, שיש בהם המשך לעבודה בה החל ביה"ס המיוחד. השאלה היא
מה יעשה ולאן יפנה הילד המפגר, לאחר שהשלים את בית-הספר-המיוחד?
האם מותר לנו להשלים ולקבל את הדין הקובע כאן את סופה של הפעולה הפדגוגית?
גילוי-השתתפות בצערו ובמצבו של המפגר, שזהותו נקבעת וגורלו נחתם במספר המפגין
את רמתו השכלית, אינו מספיק. כוח הגורל הקשה, המוטל על הורים לילדים מפגרים –
הקשה בקללות שירדו על משפחת האדם – דורש מעשה.

סיפרה לי אם לבת מפגרת, שרק באישון לילה היא יוצאת עם בתה לטייל, על מנת להימנע
מפגישה עם השכנים שלה.

אם לבת יפה סיפרה לי, שאין לחשוב על ארוסי בתה כל זמן שבנה המפגר נמצא בבית.
הבת חוששת להביא חבר לבית מתוך בושה ומתוך חשש, כי החבר יסיק מסקנה שלילית
בקשר לתורשה. אותו סיוט מוטל גם על אחים של ילדים מפגרים, המונעים בכל מחיר את
ההיכרות בין חברותיהם לבין המשפחות.

ואשר למפגרים עצמם – הרי הם סגורים בד' אמות של אוירה רוויית אסון וחוסר מעש. סופגים הם
לתוכם את ייאוש הוריהם ובני משפחתם. בצאתם – הם מנודים כ"פסיכיים", כ"אידיוטים",
."םילבמט"כ
רגע-רגע בולעים את עלבון פיגורם. ילדותם עוברת עליהם ללא כל שמחת-ילדות, ללא כל חוויית
הקליטה של העולם הסובב וללא כל סקרנות נושאת סיפוק. בנערותם עומדים הם בדד בתוך שפע
של אירועים חברותיים מבלי להיות שותפים למשחקים, לספורט, ומבלי לטעום טעם של כיבוש
והכרת סביבתם הרחבה והמתרחבת. ובבחרותם אינם מכירים את טעם ההסתערות וההצלחה,
רחוקים מהתרועעות שבינו-לבינה, ללא מתיחות הסוד וללא טעם פתרונו.

וכך תמיד יעמדו מחוץ לחופית החיים, לשמחת החיים, ללא תפקיד וללא מעשה.

עמדנו בפני לחץ קשה של הורים, עובדים סוציאליים, מטפלים בנוער ולעתים גם של המפגר
עצמו שהוסיף לבוא ולשאול "מתי תתנו לי עבודה?" הורים אובדי-עצה היו שולחים את בניהם
למוסד לאחר שהוגד להם בכל המוסדות שפנו אליהם, שאין הם מטפלים ב"מקרים כאלה".
חייבים אנו תודה לאחדים מבין המפגרים, שבעקשנות המצויה רק אצלם באו למוסד לשאול,
אם יש כבר מקום עבורם. וחייבים אנו תודה להורי המפגרים, ששלחו את בניהם חזור ושלוח.
הורים אלה לא הסתפקו בתשובה הרגילה "הילד שלכם אינו מתאים למוסד שלנו" תשובה זו
כבר שמעו קודם-לכן, בכל מקום אשר פנו אליו, לרבות מוסדות לחינוך-מיוחד פתוחים או סגורים,
ממלכתיים או עירוניים.

תביעות אלו והמגמה הפדגוגית-סוציאלית של המוסד, פעלו במשותף להתגבר על הספק
ולהתחיל במעשה. למעשה היינו נאלצים במוסד לטפל תמיד גם בנערים מפגרים, שמספרם
לא עלה אמנם בשנים הראשונות לעבודתנו על %-5%( 7מספר הנערים במוסד הגיע לפעמים
ל- 90ואף למעלה מזה, אך במשך השנים הלך-וגדל ביניהם. אחוז המפגרים במוסד נמצא
בעלייה בלתי פוסקת, ובשנים האחרונות הגיע ל- % – 40% 42ממספר הנערים הכולל במוסד.

נאלצנו להחזיק מפגרים אלה במוסד, שהיה מיועד לנערים עזובים מחוסר כל אפשרות לסידורם
במקום אחר. מצבם בקהל התלמידים היה קשה ועלוב. לא היה להם כל חלק בחיים הדינאמיים
והאקטיביים. הם עמדו מחוץ לכל קונספיראציה והצלחותיה הרגילות אצל נערים עזובים. גם
בשטח העבודה והיצירה ששימשו מודד רב-ערך להצלחה ולהתקדמות, ושעבורם שילמו לנערים,
גם בשטח זה פיגרו אחרי חבריהם פיגור ניכר ומעליב. התאמצותם ושקידתם הרבה לא הביאה
אפילו לחלק הקטן מן התוצאות, שהושגו בפחות שקידה והתאמצות אצל חבריהם בתא המקצועי.
מצבם העלוב הקשה לא נעלם מעינינו, ובמידה לא מעטה שימש מניע נוסף לפתיחת מחלקה
מיוחדת למפגרים בתוך המוסד.

מחלקה זו, שנשארה לדאבוני יחידה, לא יכלה לרכז את כל המפגרים בגלל יכולת הקליטה
המוגבלת שלה, וגם לאחר פתיחתה נאלצת להחזיק נערים מפגרים בשאר המחלקות בין
.םיבוזעה

ובכן – פתיחת מחלקה מיוחדת למפגרים הייתה המסקנה, והיא שהכתיבה לנו את מטרתה של
הפעולה הזו, אך קודם שאבוא להגדיר את מטרת הטיפול החינוכי-סוציאלי עלינו לעמוד על כמה
תופעות הקשורות במצבם המיוחד של המפגרים.

הרוגס תיכוניח תרגסמ – הנקסמה

רגפמל ונתני הב ,תידימתו תדחוימ ,הרוגס תיכוניח תרגסמ השורד :תחא ,אופא ,איה הנקסמה
הדרכה, מחסה, עידוד והגנה, שתשמש גם פתרון לבעיית הורים לילדים מפגרים ושאר בני
.החפשמה

מסקנה זו איננה מתיישבת עם הדעה על מטרתו הסופית של החינוך המיוחד – להכין את המפגר
בדרכים מיוחדות ובשיטה חינוכית מיוחדת לקבלת "עול חיים", לעומת הדעה השנייה, שאין
תועלת בהתאמצות חינוכית זו, לפי שהמפגר לא יוכל לקבל עליו "עול חיים", ועל-כן מחובתנו
לייצור למענו עולם משלו.

ואכן, הכרת המציאות של המפגר מחייבת מסקנה זו. כל המתבונן בהליכותיהם של מפגרים יכיר
מה דלים כוחותיהם גם כלפי דרישות המציאות הקלות והרגילות, עד שללא יד מדריכה ומגינה לא
יוכלו להלך אף בצדי הדרך של החי ים.

ואין אני מתנגד כלל למגמה הראשונה – להכין את המפגר לשיתוף בחיים ולקבלת "עול חיים", כל
עוד מסוגל המפגר לקבל "עול" זה. העולם איננו סגור בפני כל המפגרים, שחלק גדול מהם יכול
.הכאלמב ומוקמ תא וב אוצמל

בתעשייה, בשירותים ובחקלאות. אך אין להתעלם גם מן התופעות הכרוכות בשיתוף מעין זה:
יש שהם נדחקים בבוז ממקום עבודתם, יש שהם מנוצלים ניצול מחפיר, ויש שהם נדחקים לקרן
זווית, נעלבים ומעונים. ובצד אלה המצליחים למצוא לעצמם מקום צנוע בחיים, מתהלכים רבים
ללא מקום-קבע וללא מקלט.

יש שהורים במצוקתם מפקירים את ילדיהם למקומות-עבודה מתאימים כביכול – בבתי מלאכה
קטנים, בחרושת ובחקלאות. הם נוטים לקבל את הדעה, שילדיהם יעמדו איך שהוא בדרישות
מצומצמות – על-יד סרט-נע, או מכשיר אוטומטי, או בעבודה חקלאית פשוטה. אין אני כופר
ביכולתם של המפגרים להסתגל לדרישות מינימאליות בעבודות, בחרושת ובחקלאות. אבל
הפקרתם לסביבה נורמאלית אפשרית רק אם מעלימים עין מסבלם ומעינוייהם בתוך סביבה
זו. ואכן, לאחר כמה ניסיונות מעין אלה מבכרים ההורים להחזיק את ילדיהם בבית. שוחחתי
רבות עם הורים כאלה ושמעתי על יחסם של החברים ה"נורמאליים" בעבודה. הילד המפגר
נזקק. תמיד להגנה מפני הנורמאלים, וכיון שאי-אפשר לתת לו ליווי תמידי, אין דרך אחרת
.תדחוימ תיכוניח תרגסמ אלא

לא תמיר מתבטא היחס למפגר באכזריות גלויה, שאף היא אמנם קיימת אך קשה לזהותה. אך
לכל מקום-עבודה ובכל מקצוע זוכה המפגר לעינויים סמויים, שקטים המרתיחים את דמו. מצויים
גם מקומות-עבודה שקטים, ששוררת בהם רוח של התחשבות במפגר, אבל גם במקומות אלה
אין המפגר יכול לחרוג ממסגרת בדידותו.


אחד מתלמידינו המפגרים נמצא לו מקום באחד הקבוצים כרועה צאן, אבל לא על הצאן
לבדו יחיה הרועה, ומה על מעמדו לאחר העבודה – בחדר-האוכל, בין חברי הקיבוץ ובין
בני-הנוער התוססים, בתוך השותפות הזו המאחדת את כל בני-הקיבוץ?

על-כן יכולים אנו לומר, כי לא כל המפגרים נידונו לבדידות או למסגרת חינוכית סגורה אך
העברתם למסגרת-חיים נורמאלית צריכה להיעשות לאחר שיקולים רציניים.

טסטה

הרעיון היסודי, שהדריך אותנו עם ראשית העבודה המרוכזת בקרב מפגרים, היה זה, שאין
הטסט הרגיל והמקובל יכול לשמש הערכה אחרונה לגבול יכולתו של הנבחן, בייחוד אם הערכה
זו מתפרשת כגזר-דין המעמיד אותו מחוץ כל מסגרת חינוכית.

גם אם נעשה הטסט בעת שהותו של המפגר בבית-הספר-המיוחד, וגם אם נעשה לאחר עזבו
את בית-הספר-המיוחד – בשני המקרים מועמד הנבחן בפני תנאים ובפני בוחן העומד מחוץ
למעגל הרגליו וקשריו. גם ילדים נורמאליים נתקפים לפעמים ב"קדחת של מבחן", לא כל שכן
מפגרים. כסא המבחן עומד בעולם זר להם, וישיבתו על כסא זה היא לגביו התנגשות עם
המציאות חדשה ובלתי מקובלת, הגורמת לו מבוכות ותוצאות המבחן הן עדות נאמנה למבוכתו.
כדי להקל על מבוכה זו החלטנו להמשיך בטסט בתנאים אחרים, על יסודות אחרים ובזמן ארוך
יותר – 3-2חודשים ויותר.

המטרה החינוכית הראשונה שלנו הייתה להכניס אותם, במידת-האפשר, לאווירה של פעילות,
לשרשרת של פעולות מצומצמות וקלות ושל מעשים שהשלמתם קרובה ומיידית, באוירה
הומוגנית סגורה, הרחק מעולם ההצלחות של ילדים בעלי יכולת נורמאלית.

הכוונה הייתה, לשחרר אותן מן העלבון התמידי הנובע מחוסר יכולת והצלחות שכן ביניהם, שווים
בין שווים, לא הייתה להם כל אפשרות של השוואה- לא בגישה לתפקידים הקטנים של כל פעולה
אלו הסיפתב אל ,תוזירזב אל ,הלועפה לש בצקב אל ,רתויב הלק הרטמה יהת ,הרטמ תלעב
בהצלחה בתחום זה היו כולם הומוגנים – לכולם אותו ניסיון מר של חוסר הצלחה.

כן לא היה הטסט שלנו לא היה מבוסס על הכרעה עצמית ולא על פתרון עצמי של בעיות.

יכול להסתמך לא על ספונטאניות ולא על רצון ההשלמה של חלקי דברים ופעולות. טסט של
מפגר צריך לגלות את יכולתו של הבוחן יותר מאשר את יכולתו של הנבחן. הגדרת תפקידנו –
ליצור בשביל המפגר מסגרת חינוכית סגורה ותמידית – היא שקבעה-מראש את מטרת המבחן:

לקבוע באיזו מידה יוכל לפתור בעיות תוך עזרה והדרכה תמידיות, ולא בכוחות עצמו. יכולתו
של המפגר תלויה אפוא בהרבה, ביכולתו של המחנך המלווה אותו. המבחן הוא אם-כן כפול.

בפרקים הבאים עוד יובהר, כי העבודה החינוכית עם המפגר קשורה במידה רבה בהסתגלותנו
אנו, ובעיקר בהסתגלותו של המחנך המטפל, למפגר. במידה שמורגשת התקדמות במצבו של
המפגר, היא מבוססת בעיקר על הסתגלות הסביבה אליו, והראשון שצריך להפגין הסתגלות זו
הוא המחנך.



המשך המאמר