נושא
הדף:
ויקרא,
פרק
ה:
דף
עבודה

מיועד
לכיתות:
ה–ט

מחבר:
שמואל
רוזנברג

הבנה ברש"י

(א)
וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ:

רש"י

(א)
ושמעה קול אלה –
בדבר שהוא עד בו, שהשביעוהו שבועה, שאם יודע לו בעדות שיעיד לו:

אבן עזרא

… והזהיר שחייב העד להגיד. כי אם לא יגיד –
יש עליו עונש מהשם שישא עונו, אם שכח ולא הגיד, ואחר כן נזכר לו:

(ב)
אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם:

רש"י

(ב)
או נפש אשר תגע וגו'
– (כל הענין בת"כ)
ולאחר הטומאה הזו,
יאכל קדשים או יכנס למקדש,
שהוא דבר שזדונו כרת,
במסכת שבועות (יד)
נדרש כן:
ונעלם ממנו –
הטומאה:

(ד)
אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה:

רש"י

(ד)
בשפתים – ולא בלב:
להרע – אף לעצמו:
או להיטיב – לעצמו,
כגון:
אוכל ולא אוכל,
אישן ולא אישן:
לכל אשר יבטא – לרבות לשעבר:
ונעלם ממנו –
פג ועבר על שבועתו (שבועות כו),
כל אלה בקרבן עולה ויורד כמפורש כאן.
אבל שבועה שיש בה כפירת ממון,
אינה בקרבן זו אלא באשם:

(ח)
וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל:

רש"י

(ח)
והקריב את אשר לחטאת ראשונה – חטאת קודמת לעולה (זבחים ז).
למה"ד (למה הדבר דומה)
? לפרקליט שנכנס לרצות (לבקש סליחה)
, ריצה פרקליט – נכנס דורון אחריו:
ולא יבדיל –
אינו מולק אלא סימן אחד:
עורף – הוא גובה הראש המשופע לצד הצואר.
מול עורף –
מול הרואה את העורף,
והוא אורך כל אחורי הצואר:

(יא)
וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא:

רש"י

(יא)
כי חטאת היא – ואין בדין –
שיהא קרבנה מהודר:

אבן עזרא

(יא)
עשירת האיפה –
מאכל לאיש אחד ביום אחד:

(יג)
וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ וְהָיְתָה לַכֹּהֵן כַּמִּנְחָה:

רש"י

(יג)
על חטאתו אשר חטא –
כאן שנה הכתוב,
שהרי בעשירות ובדלות נאמר:
מחטאתו.
וכאן בדלי דלות נא':
על חטאתו.
דקדקו רבותינו (כריתות כז)
מכאן:
שאם חטא כשהוא עשיר והפריש מעות לכשבה או שעירה,
והעני,
יביא ממקצתן שתי תורים.
הפריש מעות לשתי תורים,
והעני,
יביא ממקצתן עשירית האיפה,
(לכך נאמר מחטאתו)
(מתוך חטאתו).
הפריש מעות לעשירית האיפה,
והעשיר,
יוסיף עליהן ויביא קרבן עשיר.
לכך נאמר כאן:
על חטאתו:

מאחת מאלה –
מאחת משלש כפרות האמורות בענין,
או בעשירות או בדלות או בדלי דלות (ת"כ).
ומה ת"ל:
שיכול החמורים שבהם יהיו בכשבה או שעירה,
והקלין יהיו בעוף,
והקלין שבקלין יהיו בעשירית האיפה ?! ת"ל:
מאחת מאלה ! להשוות קלין לחמורין,
לכשבה ושעירה – אם השיגה ידו.
ואת החמורים לקלין,
לעשירית האיפה – בדלי דלות:

והיתה לכהן כמנחה –
ללמד על מנחת חוטא שיהיו שיריה נאכלין, זהו לפי פשוטו. ורבותינו דרשו (ת"כ): והיתה לכהן. ואם חוטא זה כהן הוא, תהא כשאר מנחת נדבת כהן, שהוא בכליל תהיה לא תאכל (ויקרא ו):

רשב"ם

(יג)
מאחת מאלה –
על אחת מג'
עבירות אלה.
ושמעה קול אלה.
ושבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו:

חזקוני

(יג)
והיתה לכהן כמנחה –
להיות שיריה נאכלים לזכרי כהונה לפנים מהקלעים.

(יז)
וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת יְהֹוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ:

רש"י

(יז)
ולא ידע ואשם והביא –
הענין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו,
ולא ידע אם עבר עליו אם לאו.
כגון:
חלב ושומן לפניו,
וכסבור ששתיהן היתר,
ואכל את האחת.
אמרו לו:
אחת של חלב היתה ! ולא ידע אם זו של חלב אכל,
הרי זה מביא אשם תלוי,
ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שודאי חטא,
ואם יודע לו לאחר זמן – יביא חטאת:

ולא ידע ואשם ונשא עונו – (ת"כ)
ר"י הגלילי אומר:
הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע,
עאכ"ו שיעניש את שידע.

רבי יוסי אומר:
אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים,
צא ולמד מאדם הראשון,
שלא נצטוה אלא על מצות לא תעשה,
ועבר עליה.
ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו.
וכי איזו מדה מרובה,
של טובה או של פורענות ? הוי אומר:
מדה טובה ! אם מדת פורענות מעוטה,
ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ! מדה טובה המרובה,
היושב לו מן הפיגולין והנותרות,
והמתענה ביוה"כ,
עאכ"ו שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.

רע"א:
הרי הוא אומר:
(דברים יז)
ע"פ ב'
עדים או ג'
עדים וגו'.
אם מתקיימת העדות בשנים,
למה פרט לך הכתוב ג' ?
אלא להביא שלישי להחמיר עליו,
ולעשות דינו כיוצא באלו,
לענין עונש והזמה.
אם כך ענש הכתוב,
לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה,
על אחת כמה וכמה שישלם שכר טוב,
לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.

ראב"ע אומר:
כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה.
הרי הוא אומר:
(דברים כד)
למען יברכך.
וגו'
קבע הכתוב ברכה למי שבאת על ידו מצוה בלא ידע ! אמור מעתה:
היתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה הימנו,
ומצאה העני ונתפרנס בה,
הרי הקב"ה קובע לו ברכה:

(כא)
נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּיהֹוָה וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ:

רש"י

(כא)
נפש כי תחטא – (ת"כ)
אר"ע:
מה ת"ל:
ומעלה מעל בה' ?
לפי שכל המלוה והלוה,
והנושא והנותן,
אינו עושה אלא בעדים ובשטר.
לפיכך:
בזמן שהוא מכחש – מכחש בעדים ובשטר.
אבל המפקיד אצל חבירו,
ואינו רוצה שתדע בו נשמה,
אלא שלישי שביניה'.
לפיכך:
כשהוא מכחש – מכחש בשלישי שביניה':
או בתשומת יד – ששם בידו ממון להתעסק או במלוה:
או בגזל –
שגזל מידו כלום:
או עשק –
הוא שכר שכיר:

(כג)
וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא:

רש"י

(כג)
כי יחטא ואשם – (שבועות כד)
כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה ולדעת ולהתודות כי יחטא (גי'
ס"א ובדעתו להתודות כי חטא)
ואשם:

רבינו בחיי

(כג)
והיה כי יחטא ואשם –
כפל הלשון, להורות כי הוא חוטא להקב"ה ולבעל דינו,
ולמדך כאן: כי מי שיש בידו גזל וחטא בו לחבירו, גם להקב"ה חוטא, והחטא הזה שבפרשה הוא מזיד,
ולכך התחיל נפש כי תחטא,
ולא אמר: כי תחטא בשגגה,
ובכל החטאים כלם הזכיר בהם בשגגה בכל פרשה ופרשה …

ספורנו

(כג)
והשיב את הגזלה – ואת אשמו יביא.
שאין הקרבן מכפר,
אלא אם כן פייס את הניזק קודם הבאת הקרבן.
כאמרם ז"ל:
הביא את אשמו.
עד שלא הביא גזילו –
לא יצא:

(כד)
אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ:

רש"י

(כד)
בראשו – הוא הקרן ראש הממון:
וחמשתיו – (ב"ק קח)
רבתה תורה חמשיות הרבה לקרן אחת,
שאם כפר בחומש ונשבע והודה,
חוזר ומביא חומש על אותו חומש,
וכן מוסיף והולך,
עד שיתמעט הקרן שנשבע עליו פחות משוה פרוטה:
לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ – [לאפוקי בנו ושלוחו ת"כ],
למי שהממון שלו (ב"ק קג):