נושא:
ויקרא,
פרק ו: דף עבודה

מחבר:
הרב שמואל רוזנברג

כיתות:
ד–ט

הבנה ברש"י

(ב)
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ:

רש"י

(ב)
צו את אהרן – [ת"כ]
אין צו אלא לשון זרוז,
מיד ולדורות.
אר"ש:
ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס:
זאת תורת העולה וגו' – הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים – שיהא כשר כל הלילה,
וללמד על הפסולין,
איזה אם עלה – ירד,
ואיזה אם עלה – לא ירד.
שכל תורה לרבות הוא בא ! לומר:
תורה אחת לכל העולים,
ואפי'
פסולין, שאם עלו לא ירדו:

אבן עזרא

(ב)
היא העולה –
נקראת כן בעבור שהיא עולה כלה על המזבח !
ובכאן רמז –
שלא יעלה עולה בלילה, רק היא תהיה על מוקדה כל הלילה…

(ג)
וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ:

רש"י

(ג)
מדו בד –
היא הכתונת.
ומה ת"ל:
מדו ? שתהא כמדתו:
על בשרו –
שלא יהא דבר חוצץ בינתים [ת"כ ערכין ג]:
והרים את הדשן – היה חותה מלא המחתה מן המאוכלות הפנימיות,
ונותנן במזרחו של כבש [תמיד כד]:
הדשן אשר תאכל האש את העולה –
ועשאתה דשן,
מאותו דשן ירים תרומה.

(ד)
וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר:

רש"י

(ד)
ופשט את בגדיו – [יומא כג]
אין זו חובה אלא ד"א (דרך ארץ),
שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד.
בגדים שבשל בהן קדרה לרבו – אל ימזוג בהן כוס לרבו.
לכך:
"ולבש בגדים אחרים",
פחותין מהן:
והוציא את הדשן – [תמיד כח]
הצבור בתפוח,
כשהוא רבה – ואין מקום למערכה,
מוציאו משם.
ואין זה חובה בכל יום,
אבל התרומה חובה בכל יום:

רשב"ם

(ג)
… והרים את הדשן – זו היא מצותה בכל יום – לתמיד של שחר ! אבל:
"והוציא את הדשן"
הוא לזמן מרובה,
לפנות את המזבח מרוב דשן שעליו:

חזקוני

(ד)
והוציא – ולהוציא את הדשן.
אין כהן כתוב כאן, למד על בני מומין שהן כשרים להוציא את הדשן.

(יא)
כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכֲלֶנָּה חָק עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בָּהֶם יִקְדָּשׁ:

רש"י

(יא)
כל זכר –
אפילו בעל מום.
למה נא' ?
אם לאכילה,
הרי כבר אמור:
[ויקרא כא]
לחם אלהיו מקדשי הקדשים וגו'
! אלא – לרבות בעלי מומין למחלוקת [זבחים קב]:
כל אשר יגע וגו' – (ת"כ)
קדשים קלים או חולין שיגעו בה ויבלעו ממנה:
יקדש – (ת"כ)
להיות כמוה.
שאם פסולה – יפסלו.
ואם כשרה – יאכלו כחומר המנחה:

(יג)
זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהֹוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב:

רש"י

(יג)
זה קרבן אהרן ובניו –
[מנחות עח]
אף בהדיוטות מקריבין עשירית האיפה – ביום שהן מתחנכין לעבודה.
אבל כהן גדול בכל יום,
שנאמר:
מנחה תמיד וגו',
והכהן המשיח תחתיו מבניו חקת עולם וגו':

(כג)
וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף:

רש"י

(כג)
וכל חטאת וגו'
– (זבחים פב)
שאם הכניס מדם חטאת החיצונה לפנים פסולה: וכל – לרבות שאר קדשים:

רשב"ם

(כג)
וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' – חטאות הפנימיות. (א)
פר כהן המשיח (ב)
ופר העלם דבר של צבור (ג –
ד)
ופר ושעיר של יום הכפורים (ה)
ושעיר עבודת כוכבים.
כל אלו ה'
כתיב בהם מתנות לפנים בהיכל על הפרכת,
ומזבח הזהב. וזהו פשוטו: