נושא:
ויקרא,
פרק ז: דף עבודה

מחבר:
הרב שמואל רוזנברג

כיתות:
ד–ט

הבנה ברש"י

(ט)
וְכָל מִנְחָה אֲשֶׁר תֵּאָפֶה בַּתַּנּוּר וְכָל נַעֲשָׂה בַמַּרְחֶשֶׁת וְעַל מַחֲבַת לַכֹּהֵן הַמַּקְרִיב אֹתָהּ לוֹ תִהְיֶה:

רש"י

(ט)
לכהן המקריב אתה וגו' – (ת"כ)
יכול לו לבדו ? ת"ל:
לכל בני אהרן תהי'.
יכול לכולן ? ת"ל:
לכהן המקריב.
הא כיצד ? לבית אב של אותו יום שמקריבין אותה:

(יב)
אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן:

רש"י

(יב)
אם על תודה יקריבנו –
אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו,
כגון:
(א)
יורדי הים (ב)
והולכי מדבריות (ג)
וחבושי בית האסורים (ד)
וחולה שנתרפא,,
שהם צריכין להודות שכתוב בהן:
(תהלים קז)
יודו לה'
חסדו ונפלאותיו לבני אדם,
ויזבחו זבחי תודה.
אם על אחת מאלה נדר שלמים הללו.
שלמי תודה הן,
וטעונות לחם האמור בענין,
ואינן נאכלין אלא ליום ולילה כמו שמפורש כאן:

והקריב על זבח התודה –
ד'
מיני לחם,
(א)
חלות (ב)
ורקיקין (ג)
ורבוכה – ג'
מיני מצה.
וכתיב:
(ד)
על חלת לחם חמץ וגו'.
וכל מין ומין י'
חלות,
כך מפורש במנחות [דף ע"ז].
ושיעורן:
ה'
סאין ירושלמיות,
שהן ו'
מדבריות כ'
עשרון:
מרבכת – לחם חלוט ברותחין כל צרכו:

משנה מסכת זבחים פרק ה'

(ו)
הַתּוֹדָה וְאֵל נָזִיר,
קָדָשִׁים קַלִּים, שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר לְכָל אָדָם בְּכָל מַאֲכָל לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת.
הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָהֶם, אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם:

(יד)
וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַיהֹוָה לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה:

רש"י

(יד)
אחד מכל קרבן – לחם אחד מכל מין ומין,
יטול תרומה לכהן העובד עבודתה,
והשאר נאכל לבעלים.
וכשרה לבעלים,
חוץ מחזה ושוק שבה,
כמו שמפורש למטה,
תנופת חזה ושוק בשלמים,
והתודה קרויה שלמים:

(טו)
וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:

רש"י

(טו)
ובשר זבח תודת שלמיו –
[זבחים לו.
ת"כ]
יש כאן רבויין הרבה,
לרבות חטאת,
ואשם,
ואיל נזיר,
וחגיגת י"ד,
שיהיו נאכלין ליום ולילה:
ביום קרבנו יאכל – וכזמן בשרה – זמן לחמה:
לא יניח ממנו עד בוקר – אבל אוכל הוא כל הלילה.
אם כן למה אמרו עד חצות ? כדי להרחיק האדם מן העבירה (ריש ברכות):

רמב"ם יד החזקה – הלכות מעשה הקרבנות פרק י'

(ז)
אבל התודה אע"פ שהיא קדשים קלים, אינה נאכלת אלא ביום הזביחה עם הלילה.
שנאמר בה: ביום קרבנו יאכל,
לא יניח ממנו עד בקר.
וכן איל נזיר והלחם הבא עמהן וכיוצא בהן, בין חלק הכהנים,
בין חלק הבעלים,
והוא הדין לחטאת ולאשם ולשלמי צבור ולשירי מנחות, שהכל נאכל ליום ולילה. שנאמר:
ביום קרבנו יאכל.
כל הקרבנות במשמע,
חוץ מן השלמים שפירש בהן הכתוב, ובכור ומעשר הדומים להם:

(ח)
כל אלו הנאכלין ליום ולילה,
דין תורה שהן נאכלין עד שיעלה עמוד השחר. וכדי להרחיק מן העבירה, אמרו חכמים: שאין נאכלין אלא עד חצות הלילה:

(כו)
וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה:

רש"י

(כו)
לעוף ולבהמה –
[שם ס]
פרט לדם דגים וחגבים: בכל מושבותיכם –
לפי שהיא חובת הגוף, ואינה חובת קרקע, נוהגת בכל מושבות…

(לא)
וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו:

רש"י

(לא)
והקטיר הכהן את החלב –
ואח"כ והיה החזה לאהרן [ת"כ]. למדנו: שאין הבשר נאכל בעוד שהאימורים למטה מן המזבח:
(כג)
וכל חטאת וגו'
– (זבחים פב)
שאם הכניס מדם חטאת החיצונה לפנים פסולה:

(לג)
הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְאֶת הַחֵלֶב מִבְּנֵי אַהֲרֹן לוֹ תִהְיֶה שׁוֹק הַיָּמִין לְמָנָה:

רש"י

(לג)
המקריב את דם וגו'
– [פסחים נט]
מי שהוא ראוי לזריקתו ולהקטיר חלביו. יצא – טמא בשעת זריקת דמים, או בשעת הקטר חלבים – שאינו חולק בבשר:

(לז)
זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים:

רש"י

(לז)
ולמלואים – ליום חינוך הכהונה: