נושא:
ויקרא פרק י:
הבנה ברש"י

מחבר:
הרב שמואל רוזנברג

כיתות:
ה–ט

הבנה ברש"י

(ב)
וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהֹוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהֹוָה:

רש"י

(ב)
ותצא אש –
רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן.
רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש,
תדע – שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש.
משל למלך,
שהיה לו בן בית וכו',
כדאיתא בויקרא רבה:

אבן עזרא

(ב) וימותו לפני ה'
כי חשבו,
שיעשו דבר רצוי לפניו:

רבינו בחיי

(ב)
ותצא אש מלפני ה'
ותאכל אותם וימותו לפני ה'
– חטאו באש ולקו באש,
ומיתה זו שהזכיר הכתוב: וימותו לפני ה',
היתה פרוד הנשמה מן הגוף,
שנכנסה האש בתוך גופם דרך חוטמיהם ואז נפרדה נפשם מגופם,
כי אין לומר שנשרפה נשמתם ח"ו, שהרי קרובי קראם הכתוב (ויקרא י)
בקרובי אקדש,

מדרש רבה ויקרא פרשה יב פסקה'
א'

רבי
פנחס בשם ר'
לוי
אמר:
משל
למלך שהיה לו בן בית נאמן,
מצאו
עומד על פתח חניות,
והתיז
את ראשו בשתיקה,
ומינה
בן בית אחר תחתיו.
ואין
אנו יודעים,
מפני
מה הרג את הראשון ?!
אלא,
ממה
שמצוה את השני ואמר:
לא
תכנס בפתח חניות,
אנו
יודעין שמתוך כך הרג הראשון.
כך:
(ויקרא
ט) ותצא
אש מלפני ה'
ותאכל
אותם.
ואין
אנו יודעים,
מפני
מה מתו ?!
אלא
ממה שמצוה את אהרן ואמר לו:
(שם
י) יין
ושכר אל תשת.
אנו
יודעין מתוך כך,
שלא
מתו אלא מפני היין

(ג)
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:

רש"י

(ג)
הוא אשר דבר וגו' – (זבחים קטו)
היכן דבר ? ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט). א"ת (אל
תאמר)
בכבודי,
אלא במכובדי.
א"ל משה לאהרן:
אהרן אחי,
יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום,
והייתי סבור או בי או בך,
עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך (ת"כ וי"ר):
וידם אהרן –
(שם ושם)
קבל שכר על שתיקתו.
ומה שכר קבל ? שנתייחד עמו הדיבור,
שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין:
בקרובי – בבחירי:
ועל פני כל העם אכבד – כשהקב"ה עושה דין בצדיקים – מתיירא ומתעלה ומתקלס.
אם כן באלו,
כ"ש (כל
שכן)
ברשעים ! וכן הוא אומר:
(תהלים סח)
נורא אלקים ממקדשיך.
אל תקרא ממקדשיך – אלא ממקודשיך:

(ד)
וַיִּקְרָא משֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְהֹוָה וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם יְהֹוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם:

רש"י

(ד)
דד אהרן –
עזיאל אחי עמרם היה.
שנא':
(שמות ו)
ובני קהת וגו':
שאו את אחיכם וגו' – כאדם האומר לחבירו:
העבר את המת מלפני הכלה – שלא לערבב את השמחה:

(ה)
וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר משֶׁה:

רש"י

(ה)
בכתנתם – של מתים.
מלמד:
שלא נשרפו בגדיהם אלא נשמתם.
כמין שני חוטין של אש נכנסו לתוך חוטמיהם (סנהדרין נב ת"כ):

(ו)
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהֹוָה:

רש"י

(ו)
אל תפרעו –
אל תגדלו שער.
מכאן – שאבל אסור בתספורת (מ"ק טו).
אבל אתם –
אל תערבבו שמחתו של מקום:
ולא תמותו –
הא אם תעשו כן תמותו:
ואחיכם כל בית ישראל –
מכאן שצרתן של ת"ח מוטלת על הכל להתאבל בה:

חזקוני

(ו)
ראשיכם אל תפרעו – הואיל ואתם משרתיו של הקב"ה אין נאה שתהיו מצטערים ובוכים, אבל אחיכם יבכו.
ובגדיכם לא תפרמו – אע"פ שאתם הדיוטים,
הרי אתם היום ככהן גדול לדורות, ובכהן גדול כתיב:
את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום,
שהוא דרך אבלות.
כדכתיב גבי מצורע:
בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע. ועל כל העדה יקצף –
לעיל קאי: לא תמותו, ועל כל העדה לא יקצף.
דוגמא:
כי לא לנצח ישכח אביון,
תקות ענוים תאבד לעד. ד"א:
אם תנהגו אבלות הקב"ה יקצוף על כל העדה,
כיצד ? לא יקבל ברצון את הקרבנות שהקרבתם בעד העדה.

(יא)
וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָה אֲלֵיהֶם בְּיַד משֶׁה:

רש"י

(יא)
ולהורת – למד:
שאסור שיכור בהוראה (ת"כ).
יכול יהא חייב מיתה ?
ת"ל ?
אתה ובניך אתך ולא תמותו (במדבר יח).
כהנים בעבודתם במיתה !
ואין חכמים בהוראתם במיתה !

חזקוני

(יא)
ולהורת – אלו ההוראות. את כל החקים – אלו המדרשות. אשר דבר ה'
– אלו ההלכות. ביד משה –
זה מקרא. התרגום מניין ?
תלמוד לומר: ולהורת.

(יב)
וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא:

רש"י

(יב)
הנותרים – מן המיתה.
מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עון העגל.
הוא שנאמר:
(דברים ט)
ובאהרן התאנף ה'
מאד להשמידו.
ואין השמדה אלא כלוי בנים.
שנא':
(עמוס ב)
ואשמיד פריו ממעל.
ותפלתו של משה בטלה מחצה.
שנא':
(דברים ט)
ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא:
קחו את המנחה – אע"פ שאתם אוננין,
וקדשים אסורים לאונן:
את המנחה –
זו מנחת שמיני ומנחת נחשון:
ואכלוה מצות –
מה ת"ל ? לפי שהיא מנחת צבור ומנחת שעה,
ואין כיוצא בה לדורות,
הוצרך לפרש בה דין שאר מנחות:

(יג)
וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי יְהֹוָה כִּי כֵן צֻוֵּיתִי:

רש"י

(יג)
וחק בניך –
אין לבנות חק בקדשים:
כי כן צויתי – באנינות יאכלוה (ת"כ זבחים קא):

(יד)
וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש"י

(יד)
ואת חזה התנופה – של שלמי צבור:
תאכלו במקום טהור – וכי את הראשונים אכלו במקום טמא ? אלא:
הראשונים שהם קדשי קדשים – הוזקקו אכילתם במקום קדוש.
אבל אלו – אין צריכים תוך הקלעים,
אבל צריכים הם להאכל תוך מחנה ישראל,
שהוא טהור מליכנס שם מצורעים (שם נה).
מכאן:
שקדשים קלים נאכלין בכל העיר:
אתה ובניך ובנותיך – (ת"כ)
אתה ובניך בחלק,
אבל בנותיך לא בחלק.
אלא,
אם תתנו להם מתנות – רשאות הן לאכול בחזה ושוק.
או אינו אלא אף הבנות בחלק ? ת"ל:
כי חקך וחק בניך ! נתנו חק לבנים,
ואין חק לבנות:

רבינו בחיי

(יד)
תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנותיך אתך – לא אמר במקום קדוש, לפי שהתיר אכילתה לנשים, והנשים לא היו רשאות ליכנס לחצר אהל מועד, וכמו שאמרו: אשה בעזרה מנין ? כי חצר המשכן דוגמת העזרה שבמקדש: