חברות נוער לילדים יהודים

ההכרה היהודית העצמית, שהייתה כאן כדבר המובן מאליה השפעת התנועה הציונית ותנועת
הפועלים היהודית וכן חיסול הבית הזה והמשכו במרכזים אחרים – מעלים את תולדות הניסיון
.הנורתפ יטבלו תידוהיה היעבה לכל למס תגרדמל הזה יכוניחה

בדומה לבאומגרטן שימשו גם כאן המלחמה ובעיית הפליטים מניע להקמת המוסד. לאחר
האואקואציה חזרו הפליטים לליטא, שמשם הורחקו קודם. אז עלתה על הפרק בעיית הילדים
העזובים והיתומים והוחלט להקים מוסד חינוכי, שיטפל בהם. המיניסטר לענייני היהודים בליטא
ד"ר סולובייצ'יק (כיום ד"ר סולאלי, מנהל "שדורי ישראל") הזמין את הד"ר ז. להמן (כיום מנהל
כפר הנוער בן-שמן) לקבל על עצמו את הנהלת המוסד הזה.

לד"ר להמן היה כבר ניסיון בעבודה סוציאלית וחינוכית ב"בית העם היהודי" בברלין, שהיה מעין
.ידוהיה בוחרב 'טנמלטס"ה תעונת לש החולש

חסידי תנועה זו, שהיו עפ"ר סטודנטים, מורים, מחנכים, אחיות, היו מתיישבים באחד מרובעי
העיר העניים מתוך כוונה להעלות את רמת חיי התושבים, לחנכם ולעזור להם. הם ארגנו
מועדונים לילדים מכל הגילים, תחנות התייעצות רפואית, תחנות לעצה משפטית וכו' וכו'.
גם בקובנו הוקם התא הזה, שעסק בפעולה חינוכית, רפואית וסוציאלית.

קר לפטל הנווכה התייה הליחת ."טנמלטס"ה לש יכוניחה לעפמה היה "בית הילדים היהודי"

ביתומים, אבל כשנתאספו כ- 300ילדים, וביניהם ילדים רבים בני משפחות מחוסרות כל אמצעי
.תמדוקה תינכתה תא תואיצמה התניש ,הסנרפ

טיבו של החומר האנושי ידוע לנו מן הפרק המתאר את באומגרטן. היו אלה ילדים עזובים,
שסבלו לא רק מבחינה חומרית והם היו חסרים כל אהבה ועל כן היו בלבם רגשי נקם. הם
שנאו את החברה, שכה הרעה להם. יחס של אי-אמון ושנאה היה יחסם הראשון למחנכים.
האדיבות וטוב-הלב, שהראו להם המחנכים בניגוד לכל אותם פקידי המוסדות הסוציאליים,
שאתם נפגשו קודם לכן, עוררו בהם חשד שמא אין זה אלא מסווה, שבבוא הזמן הכשר ייפול
מעל פניהם.

החניכים נתארגנו מעצמם לא לשם שיתוף פעולה עם המוסד, אלא קודם כל כדי להתגונן מפני
ה"פקידות" החדשה. זה היה כעין המשך לקיום כנופיית-רחוב, המארגנת את התגוננותה. נבחר
ועד, שייצג את הילדים בכל מו"מ עם ההנהלה ותבע באי כוח במועצת החינוך, כדי להגן על
הילדים. הם היו מביאים לפני המועצה תלונות על התנהגות, שאינה נכונה, לדעתם, מצד אחד
העובדים או על טיבה של ארוחת הצהרים האחרונה.

רגש השותפות מצא לו בזמן הראשון ביטוי שלילי בלבד. הוא היה קיים רק לשם מלחמה
והתגוננות, המחנכים חיפשו דרך לכוונו לאפיק חיובי. הנערים היו משקרים ומרמים כדי
להוציא מנה נוספת מהמטבח או משהו ממחסן הבגדים. פני הדברים נשתנו כשהנהלת
.ביטקלוקהמוסדות הללו נמסרה לנערים עצמם. הם קראו לארגונם

הכבידה עליהם מאד ההרגשה, שהם חיים על לחם-חסד ולובשים בגדים שניתנו בתורת נדבה.
הם שנאו את החברה ואת ההנהלה, והנה עליהם עוד לקבל מידיהם נדבות ולהכיר טובה על כך.

הנושא העיקרי בכל השיחות והויכוחים היה איך להביא את הקולקטיב לידי עצמאות חומרית.
הילדים החליטו לקבל על עצמם עבודות שירות רבות. ושחררו עובדים, הם תבעו את הכסף,
שנחסך ע"י זה לטובת הקופה המשותפת של הקולקטיב, והיא מסרה אותו לבית הילדים תמורת
האוכל. ההנהלה הסכימה לסידור זה. ואז התחילו הילדים פשוט להידחק לכל העבודות, הרבו
לעבוד גם בערבים, עד שמוכרחים היו לאסור על העבודה בשעות מאוחרות. היו גם צללים וצדדים
מגוחכים אם מחנכת ביקשה את עזרתו של חניך בהוצאת עביט של שופכין, הרי למחרת הוגש
למשרד חשבון גם על "עבודה" זו. על התפתחות של ההכרה העצמית מעידה ההחלטה לשלוח
נער לגימנסיה על חשבון הכלל.

הילדים היו מוסרים את כל שכרם לקופה המשותפת, ידוע רק מקרה אחד, שבו נתעורר ספק
בשאלה זו. העלמת חלק מהשכר היה מעשה של חוסר כבוד עצמי ומשפט החברים העניש
.הז גוסמ תוריבע לע השק

העונש להוציא מבית הילדים היה נתון לסמכותם של הילדים עצמם. המורים נתקלו כאן
בהתנגדות מצד הילדים בשעה שביקשו להוציא את אחד הנערים. ואם כי הבחינו בנזק,
שפרט זה או אחר מביא, הרי רגש העריבות ההדדית היה חזק עד כדי כך, שכל דרישה
להוצאת נער נתקלה בהתנגדות עקשנית, התוצאה הייתה, שכמה נערים מזיקים נשארו
במוסד זמן ממושך והשפעתם הייתה שלילית. במשך הזמן עזבו כל אלה את הבית,
והמעטים שנשארו – נשתנו לטובה.

תחילה שרר בחדרים אי סדר, אך לאט לאט השתנו פני הדברים. כנופיית נערים הלכה
הגאדהו "ינא"ל לעמ תוממורתהה :דסומה ייחב השלב הראשון היה הז .הרבחל הכפהנו
: ההצטרפות לקבוצות נוער של מפלגות הפועלים. ינשה בלשה .ללכל

, שנאה זו הייתה מתבטאת לפעמים גם יחסם לחברה הבורגנית היה חדור שנאה לוהטת

במלחמה במחנך זה או אחר. כל מה שנראה בעיניהם לבורגני היה משמש נושא לשנאתם:

הייתה בעיניהם התנועה הציונית. הם זיהו את המשטר הקפיטליסטי עם תונגרובל ינש יוטיב

הציונות וראו בה "שיטה של הבורגנות היהודית להשאיר את מעמד הפועלים במצב של עבדות",
(שם). זו הייתה השפעת הרוחות, שנשבו בין הפועלים היהודים בתקופה ההיא.

בין הנערים היו גם ציונים אחדים, אבל הם היוו מיעוט קטן. הריב בין שני המחנות פרץ מסביב
לארגון הספרייה. הציונים דרשו גם ספרים עבריים. סוף סוף דרישתם נתמלאה, הרוב חיכה
להזדמנות מתאימה לחסל את המיעוט. והגה הופיעה ההזדמנות. לאחר חודשיים פורסם דו"ח
על השימוש בספריה. בדו"ח זה צוין, שאמנם לקחו ספרים עבריים, אבל לאחר חקירה התברר
שלא קראו את הספרים. המסקנה:

בינתיים התפרע גם ה"קולקטיב". לא הייתה לו כבר זכות קיום, כי המגמות המלחמתיות וההגנה
בפני בית הילדים הלכו הלוך ודעוך.

במשך זמן קצר הופיעו אותות הריקבון, המלווים כל חברה בהתפוררותה. ובתקופת אכזבה
הטלתשה רעונה תעונת לש תיטנמורה חורה .הרבחה תוחתפתהב ישילשה בלשה אב וז
בלב החניכים והביאתם לידי ניסיון חברתי חדש. בזמן טיול מצאו בקרבת העיר בית קטן וריק
שלא נשלם. החניכים החליטו להקים בבית הזה מעון לעדה חדשה מצומצמת. לאחר מו"מ
ממושך עם ההנהלה – קיבלו החניכים את הסכמתה לתכנית.

התחילה תקופה קדחתנית של עבודה. החיים האמיתיים התחילו רק בערב, לאחר העבודה.
לבנים וקרשים הועלו בנהר נימן לעבר הבית. בעבודה הזאת עזרו גם הילדים הקטנים. גם
הריהוט נעשה בידי החניכים עצמם ונתקרבה השעה של חנוכת הבית. בחירת הקבוצה,
שתגור בבית הזה, ארכה שבועות. ד"ר להמן מציין את ההרגשות החדשות הללו.

הייתה זו תקופה של התדמות לחיי תנועת-הנוער הבורגנית, על ההווי שלה, חיי טבע והנדודים.
כעבור מחצית השנה נתפוררה הקבוצה. גורלה היה כגורל שאר הקבוצות, ש"ארוס הנעורים"
הוא הכוח המקשר שלה. הנוער "בורגני חיפש בתקופת ההתבגרות חיי חברה אידיאליים,
המבוססים על ידידות ורומנטיקה, הייתה זו בעצם בריחה מהמציאות, שאינה לפי רוחו של
הנוער הפרולטרי היהודי. נוער זה יכול להקים עדה אם היא מבוססת במציאות ויש לה תוכן
חיים מרכזי. ל"קבוצה שבבית הקטן" לא היה תוכן כזה, ולכן לא האריכה ימים.

.תויטנ יתש ורהבתנו וכלה .תידוהיה תואיצמב תושרתשהה תפוקת איה – תיעיברה הפוקתה

חלק אחד פנה לאידיאל של עבודה בתוך העם בגלות. אופיינית היא להם הנטייה למקצועות:
הוראה, חינוך פועלים ואחיות.

החלק השני רצה לעלות לארץ ישראל, והתרכז בשתי קבוצות: "השומר הצעיר" ו"החלוץ הצעיר".
בהתחלה היה מיעוט מבוטל, אח"כ הקיף את מחצית הנוער המבוגר. האידיאל המקצועי היה
איכר או בעל מלאכה על אדמת א"י. מספר הנערים בשתי הקבוצות היה כ- .80-70

בית הילדים בקובנו חוסל, ושני החלקים הנ"ל פנו לכיוונים שונים, הראשון פנה לבירובידז'ן והשני
לא"י. בין העולים לארץ היה המחנך חיים בר-נחום, הנזכר לטובה בזיכרונות החניכים.

בסוף הדו"ח מספר ד"ר להמן על קבוצות הנוער, המתכוננות לעליה לארץ.

התפתחות בית הילדים בקובנה נפסקה עם עלית מייסדיו וחלק גדול מחניכיו לארץ. ההנהלה
עברה לידי ד"ר י. לובינסקי. הג'וינט הקטין בינתיים את תמיכתו ואח"כ הפסיק אותה לגמרי.
הדאגה ללחם השכיחה את כל בעיות החיים הפנימיים. מספר הילדים הלך וקטן. בית הילדים
נסגר בשנת .1928ב -1930עלו האחרונים לארץ, ונשאר רק בית תינוקות, שרפה שפרצה
באותה שנה שמה קץ לכל המפעל.

עניין מיוחד יש כאן ברקע היהודי. אם בבאומגרטן היה הנוער מנותק מהסביבה שבה גדל, הרי
כאן בקובנו, גדל הנוער "בתוך עמו" והשפעת הרחוב רבה עליו.

בבאומגרטן נלחמים ביניהם שני כוחות: הציונות הפראזיולוגית, המסתפקת בתמונות, דגלים
ומלים עבריות בודדות, והציונות החלוצית. במלחמה זו נשתלבה המלחמה בין החינוך
והאדמיניסטרציה. יד ההנהלה הייתה בזה על העליונה, ולאחר שמונה חדשים נפסק הניסיון.
התוצאה העיקרית הייתה, שברנפלד כתב ספר ובו תיאור יפה של הניסיון.

בקובנו נלחמו שני כחות אחרים. שניהם היו מושרשים בתנועת הפועלים היהודית. אחד התנכר
לציונות והשני חיפש קשרים אתה. תחילה גברה ההשפעה של הרחוב הפרולטרי, האנטי-ציוני,
אך לאט לאט כבשה א"י את מקומה הראוי. חלק היגר לבירובידז'ן וחלק עלה, כאמור, לא"י. ניצח
יצר הבניין וההתחדשות את האדישות וחוסר המעש.

לבאומגרטן לא נשארה אלא מונוגרפיה יפה, ואילו לבית הילדים בקובנה נשאר המשך, שהתפתח
במשך הזמן. בית-הילדים בקובנו היה מפעל חינוכי המושרש במציאות היהודית העממית, שערכיו
מחוברים להוויה הממשית. הוא אחד המוסדות היהודיים הראשונים, שהצליח להשתמש בתחיית
העם כבגורם חינוכי מרכזי.

הפיכת גורם זה לתוכן, שמסביבו מתלכדת עדת-הנעורים, המחנכת את עצמה, ע"י הנהלה עצמית
ועבודה – בזה ערכו הגדול של המפעל בקובנו בשביל החינוך היהודי.

בהרלינגן ליד אולם היה קיים מוסד חינוכי בהנהלת מחנכת יהודית, שלא היו לה קשרים עם עמה
ותרבותו. במוסד ביקרו תלמידים גרמנים ויהודים. עם עלות היטלר לשלטון, עזבוה התלמידים
הגרמנים. בעלת המוסד הבינה, שמוסד לילדים יהודים בימים אלה, מחייב גישה אחרת לערכי
היהדות, העולה על יכולתה. היא מכרה את המוסד להוגו רוזנטל (כיום י. ישובי, מנהל המוסד
.(קילאיב תירקב "הבהא"

משנת 1933עד למלחמה נמשכו המאמצים לחנך נוער יהודי בדרך חדשה בהתאם לצרכים
החדשים שנתעוררו ביהדות גרמניה,

במוסד היו בממוצע כ- 80תלמידים בפנימיה, ויחד עם תלמידים מחוצה לה הגיע המספר ל-110;
.הרשע-עבש ינב דע שש ינבמ

מטרת המוסד הייתה לצייד נערים ונערות יהודיים בערכים כלליים ויהודיים ולהכינם לתפקידים,
שהעתיד יעמידם לפניהם.

שני כוחות חיוביים פעלו בהווי היהודי: המשפחה היהודית והקהילה היהודית. הם היו נושאי
הערכים היהודיים, המתווכים בין הדורות והמעצבים את החיים היהודיים. כוחות אלה נחלשו
ובמקומות רבים אף נתנוונו. המוסד בהרלינגן חתר להחזיר למסגרות אלה את מקומן הראוי
.ידוהיה ייחב

ההווי בהרלינגן היה הווי יהודי בעל צביון דתי. הריתמוס של הח"מ במוסד נקבע ע" השבת.
השבוע נגמר ביום ששי אחה"צ השבת הייתה מוקדשת לתפילה, לקריאה בתנ"ך ולמנוחה
יום א' הוא התחלת השבוע ביום זה ניתנה אפשרות לעבודה חופשית, לטיולים, לסיורים
בסביבה וכו'. החגים היוו מרכז רוחני והעניקו חוויה לחניכים. ששה שבועות שלמים הוקדשו
אך ורק ללימודים העבריים. אלה היו השבועות היהודיים. כל חודש תשרי היה קודש ללימודי
היהדות, 3-2שעות ליום למדו את הלשון העברית. כשעתים ביום עסקו בהכנות לחגים:

תרגום תפילות, הסברת החג ולימוד מנגינות. לתפילה, גם ביתר השעות טיפלו בבעיות
היהדות וא"י. העבודה הייתה מרוכזת סביב נושא זה. בנין הסוכה שמש פרוייקט לימודי.
הילדים עבדו בנגרות, בציור, במלאכת קרטון ובקישוטים שונים. הם הגיעו לידי הרגשת
.הבר תיתרבח תופתושו הריצי

שבוע לפני החנוכה ושבוע לפני הפסח עסקו בביצוע תכנית יהודית. החגים היהודיים שימשו
.תורפסהו תונמאה ,הקיזומה חופיטל תונמדזה

גם מאורעות תרבותיים אחרים בחיי העם היהודי מצאו את ביטויים בחיי המוסד. דרך
משל: נערך שבוע לימודים בקשר ליובל ה -800לרמב"ם. בעזרת ריכוז כזה של תשומת
הלב מסביב ללימודים העברים הצליחו המחנכים להשיג הישגים רציניים.

המקצועות העבריים נלמדו גם בשאר ימות השנה. בדרגה הנמוכה נלמדו 4שעות לשבוע
.תודהיה תויעבב קוסיעל ושדקוה תופסונ תועש 2 .תועש 6 – רתוי ההובגבו

המטרות הושגו גם ביתר המקצועות.

על ההווי במוסד מעידים גם שמות הבתים בית ביאליק, בית הרמב"ם, בית מרטין בובר.

מכווני המוסד לא הסתפקו רק בלימוד "לשון העברית ובהסברת ערכי היהדות, הם רצו בהווי יהודי
מסורתי תוך שמירת מצוות הדת. השיבה ליהדות יכולה להיות, לדעתם, רק שיבה מלאה. אחד
"דרך התשובה שלנו".התלמידים קרא לתהליך זח בעיתון החניכים

הקשיים היו מרובים. בין הנערים היו רבים שאינם מאמינים וקשה היה להם להסכים למנהגי
מסורת, שלא האמינו בהם. הטיפוח המרובה של החגים הלאה אותם, ואף השבת, המיועדת
כולה למנוחה ולתנ"ך, הכבידה עליהם מאד. דרישת המחנך הייתה "נעשה ונשמע". קודם ננסה
לחיות בסגנון זה, כדי להגיע אח"כ להבנה ולהרגשה. דרך אחרת אין להחייאת ערכים. החניכים
ראו בדרך זו אי יושר. אי אפשר להתפלל כשאין מאמינים בתפילות.

קשה לשפוט אם הצליחו המחנכים בדרכם זו. בעיתון החניכים יש הערות מעין אלו "האמירה
המשותפת של התפילות הביאה אותי בפעם הראשונה, להרגשת קשר עמוק ליהדות". "מה
רכשתי כאן? " שואל נער בנאום הפרידה שלו – "את הדרך ליהדות".

מצבה של יהדות גרמניה הביא למסקנה שניה כיוון מעשי יותר להשכלה.

שלוש שנים לפני הגמר נתפצלה הכיתה לשתי מגמות, אחת עיונית והשניה מעשית. המגמה
המעשית הניחה 4שעות ביום בשביל לימודים עיוניים. את יתר הזמן הקדישה למקצועות מעשיים
(כגון הנהלת פנקסים, חשבון שימושי, מכונות כתיבה, סטנוגרפיה) ולמלאכות (נגרות, כריכיה,
מסגרות, גננות ומשק בית). במלאכות עסקו 12שעות לשבוע. בשנתיים הראשונות עבדו בכל
.הנשה לכל תחא הכאלמב ורחב – תישילשה הנשב .הנש יצח עוצקמ

מגמה מעשית זו הביאה בחשבון את הצורך בהגירה לארצות אנגלו-סכסיות ולכן הגבירו את
לימוד האנגלית. בהקניית המלאכות התכוונו גם להכשיר לקראת עליה לא"י.

גם המגמה העיונית הניחה זמן לעבודה. דרך משל שלושה ימים לפני חודש תשרי היה גיוס
כללי לעבודה. עסקו בניקיון יסודי, בתיקון הדרכים, הבגדים, בכריכת ספרים וכו'. הדגשת
העבודה והמגמה המעשית באה כאן בשל הצרכים האקטואליים וצרכי החינוך הלאומי.

"אין להסתפק בזה, שאנחנו היהודים פונים היום – מקצת בגלל השפעת הציונות, ובמקצת מתוך
כורח התנאים – לחקלאות ולמלאכה" אומר ח. רוזנטל בדו"ח שלו, והוא דורש להקדיש מקום יסודי
לעיצוב יחס יוצר לעולם ע"י עבודה בלי שים לב באיזה מקצוע יבחר הנוער.

מנהל המוסד רואה באוטוריטה את הבסיס לכל חינוך. אבל יש להבחין בין אוטוריטה אישית, זו
המקובלת ביותר, ובין אוטוריטה של ערכים. בתולדות ישראל האוטוריטה אינה אישית אלא של
.התעפשה הלדג הדימב-הב ,ויוטיבו קוחה תומלגתה התייה תוישיאהש הדימב .תדה יקוח
אוטוריטה זו הייתה נעלמת, אם האישיות לא סרה למשמעת החוקים.

חוקי היהדות חינכו את העם העברי במשך אלפי שנים. כשנתערער חוק זה – נשארו היהודים ללא
אוטוריטה. ולכן מכרעת בחינוך ילדי ישראל האוטוריטה של ערכים מחנכים. המחנך שואב את כוח
."תילנויצקנופ הטירוטוא"השפעתו מערכים כאלה. זוהי

ערכים חינוכיים צריכים להתגלם במוסדות חיי החברה. הם משחררים במידה מסוימת את החניך
מתלות מלאה באישיות המחנכת, אף-על-פי שהם מניחים אפשרות רחבה ביותר לאישיות מחנכת
.תיתימא

ליהדות היו מוסדות חברתיים בעלי השפעה מכרעת בחייה המשפחה והקהילה היהודית. ערכים
אלה יש לנצל בחינוך ילדי ישראל.

הרלינגן הלכה בדרכים אחרות בארגון חיי החברה. מחנכי הרלינגן מתחו בקורת על עדת-ביה"ס
על שהיא יוצרת אשליות בלב הילדים, כאילו הם מנהלים בעצמם את חיי המוסד, בשעה שאליבא
דאמת מושכים המחנכים את כל החוטים (שפעמים הם דקים ופעמים גסים).

החודשים הראשונים הללו היו ללא כל ארגון חברתי ניכר. אמנם בתקופה הראשונה השפיעו על
הילדים הסידורים החדשים. אבל כל חידוש דרכו להתיישן, ולפיכך נראו סימנים של פריקת עול
משמעת. בתקופה זו של אי-שקט נמנעו המחנכים מכל שיחות כלליות, משום שלא ראו בהן כל
תועלת. השיחות הראשונות התקיימו רק בסוף הרבע הראשון לפי דרישת התלמידים המבוגרים.

על הפרק עמדה בעיית הארגון החברתי. הילדים שמעו הרבה על עדת-ביה"ס והציעו לקבל את
הצורה הזאת. המחנכים נתנו לארגון החיים החברתיים במוסד צורה אחרת.

הייתה התא היסודי בארגון החיים החברתיים, במוסד היו 7חברות, החברה "הרבחה"

מתרכזת סביב אחד העובדים במוסד, המשמש לה יועץ ומכוון. כראשה עומד תלמיד (ראש-
החברה) ולפעמים גם עובד צעיר. החברה בהרלינגן אינה זהה עם ה"חבורה" שבויקרסדורף,
היא אף איננה "משפחה" בנוסח מוסדות אחרים, היא מהווה גורם חשוב יותר מקבוצה "טכנית".
בתוך כל חברה 12-8היו חברים משני המינים ובעלי גילים שונים. היא נוצרת מתוך בחירה
חופשית, הילדים לא היו גרים יחד, אלא אכלו יחד, טיילו והתאספו פעם בשבוע לשיחה. הם
סידרו את השירותים ביניהם, קראו ספר ושחקו. החברה קיבלה דו"ח על חבריה, ביקרה,
,תונוש תודובע המצע לע הלביק ,רבחל סרפ הקינעהו הלליה ,השינעהו הריהזה ,העבת
כגון הוצאת עיתון, קישוט חדרי הלימוד וכו', תפקידים אלה היו גורם מלכד.

במשך הזמן רבו התלונות על הקשיים בפעולה המשותפת מחמת הבדלי גיל. החברה הייתה
בנויה קודם לפי העיקרון המאונך: היא הכילה חברים מכל הגילים, הניסיון הוכיח את הקשיים
בארגון כזה.

והנה נוצרו שתי חברות על יסוד אופקי, ז. א, חבריה היו בני גיל אחד בערך. באחת מהן היו בני –
,10-7ובשניה – בני ,11-10ולבסוף נוצרה גם חברה שלישית, שהכילה בני .12-11

הגילים המבוגרים דרשו את הגשמת העיקרון האופקי גם ביחס לגילים אחרים. נעשה ניסיון
לפי הגילים. הניסיון"תבשה-יגנע" של פשרה: לקיים את המסגרות הנפרדות ולארגן את
.תיקפוא – הזמ הלעמל ,תכנואמ הקולח היהת 12 ליג דע "להקה" טילחה 1937 תנשבו ,לשכנ

הוסכם, שלתלמידים הבוגרים תהיה אפשרות של פגישות מחוץ לתחום החברות,

:היה ודיקפתמ "תורבח"ה דעוו תא וויה תורבחה ישאר
,"תורבח"ב הלועפה תא זכרל .א

לדון על הצעות ל"קהל". בראשו עמד ראש החברות, חבר מבין העובדים. החברות בוחרות .ב

באי-כוחן, המשתתפים בישיבות הפתוחות של הקהל, אליהם פונים בתלונות, הם מציעים עונשים
המוקדים על השקט ליד השולחן. הם נקראים "שליחים".

הוא המוסד החשוב ביותר בחברה. חבריו הם חניכים, שהתנהגותם, עבודתם " להקה "

ולימודיהם הצדיקו את זכותם להיות בין מעצבי החיים במוסד. הם היו צריכים לשהות במוסד
3חדשים, לפחות.

דן בעניינים יסודיים של חיי המוסד. החלטותיו היו מחייבות את הכל, הוא דן בארגון "להק"ה

הבית, בחלוקת החניכים לחברות, בסדר חיום וכו'. כתוצאה מדיונים במשך שנה סוכם התקנון
.תיבה לש

אם לא היו מניעות מיוחדות היו ישיבות הקהל פתוחות.

חמשת החברים הראשונים מונו ע"י המנהל. יתר החברים נבחרו ע"י חברי ה"קהל" ושני באי כוח
העובדים, המשתתפים בקביעות בישיבות. ראש החברה הציע לאחר בירור בחברתו את המועמד
.להקל העצהה האבוה תיללכ המכסה רחאל ,תורבחה דעוול

בראש ה"קהל" עמד וועד הראשים. מנהל המוסד, הפרנס ושלושה נבחרים מתוך הקהל למשך
שלושה חדשים. וועד הראשים היה משתתף כישיבות חבר העובדים. הקהל נתכנס לפי הצורך,
והוזמן ע"י הפרנס. ההחלטות היו מתקבלות ברוב של 5קולות. במקרים מיוחדים היו ההחלטות
מובאות לפני ישיבת העובדים – לאישור. אם נתגלו חילוקי דעות, היו מכנסים את שני המוסדות
:השנעה תוכז התייה להקל .תפתושמ הבישיל
תישיא הפיזנ .א

להקה ינפל הפיזנ .ב

תיבמופ הפיזנ .ג

.להקהמ האצוה , להקה תובישימ תינמז האצוה .ד

על חברי הקהל אפשר היה להתאונן לפני הוועד או לפני ראש החברות. בשנת 1937היו בקהל
.םירבח 15

הרגשת חברי הקהל הייתה, שאם תלמיד אינו מתאים עוד להם, הואיל והם פעילים בצורה
מבוגרת בבניין בית החינוך הכפרי שלהם.

1934 ףרוח
6.55 המיק
7.10-7 תולמעתה
7.25 רקוב תחורא
8.15-7.45 רדחה רודיס
12.10-8.20 םידומיל
ארוחת צהרים 12.45
3.30–2.30 םיתוריש
3.35 החנמ
5 3.50- םידומיל
6.30–5 הציחר ,ס"יבל הדובע
6.30 ברע תחורא
זמן פנוי 8 – 7.15
שינה לקטנים 8
עבודה לגדולים -9 8

12.50 םירהצ
3.15 החנמ תחורא ,יוקינ
תבש ידגב תשיבל
עבודה בחדרים .-15 4.30פ
5.30 הליפת
הולכים לישון חצי שעה יותר מאוחר

8 המיק
8.45 רקוב תחורא
9.30 הליפת
12 החורא
3.30 החנמ תחורא
5 הלדבה
6.30 ברע תחורא

הניסיון בהרלינגן מעניין קודם כל כניסיון חינוכי יהודי בתי החינוך, על יסודותיהם המשותפים בכל
הארצות, מספקים לא רק תביעות חינוכיות כלליות, אלא מחופשים דרך לסיפוק צרכים חברתיים
או לאומיים.

בית החינוך הכפרי לילדי יהודים בהרלינגן הוא דוגמה לחיפושי דרך של בני עם נרדף. הם חיפשו
את עצמם, הם חתרו לשורשם, בדרך שנראתה להם כנכונה ביותר. המחנכים בהרלינגן רצו לקרב
את הצעירים, הרחוקים מכל ערך יהודי, אל היהדות ויהדות הייתה בשבילם לאומיות ומסורת
דתית. אם הגישה למסורת הדתית נובעת מתוך אמונה פנימית, הרי אין כאן מקום לויכוח. אבל
אם הפתרון הזה בא מתוך הכרה שכלית, שאין חזרה לעם וערכיו התרבותיים והלאומיים בלי
קידוש המסורת הדתית, הרי ימצאו, ודאי, עוררים רבים על כך. המציאות הוכיחה ברוב המקרים,
שיש דרכים אחרות לתחיית הערכים התרבותיים והלאומיים של העם.

,תודסומ לש תואמגוד ונאבה .תיכוניחה התניחב אלא ,המצעלשכ היעבה אל תניינעמ הז הרקמב
שהציר המרכזי של מפעלם החינוכי היה המפעל הקולוניזטורי. במוסדות אחרים היוו המשק
ובניינו מעין דבק לליכוד חברתי ולהתערבות מחנכת. ושוב ראינו דוגמאות, שהדבק העיקרי היה
יצירת סגנון חיים חדש לבני הנעורים וכו' וכו'. במקרה זה: השיבה לעם ולערכיו היא נקודת המוקד
בפעולה החינוכית. החגים היהודים הם מפעלים, המרכזים את כל תשומת הלב ומשמשים רקע
נוח לפעולה אומנותית, מוזיקלית. בניין הסוכה, למשל, הנו פרויקט מכל הבחינות, שבועות
הלימודים העבריים קובעים את הריתמוס לכל מהלך החיים במשך השנה. לפנינו דוגמה איך
מהווה הרצון החזק של התרפקות בנים נרדפים על עמם ותרבותם גורם מחנך ממדרגה ראשונה.

לפיכך היה הרלינגן מוסד יהודי מובהק. לא משום שהילדים הם יהודים, ולא משום שהמורים היו
בעלי הכרה לאומית, המלמדים עברית, אלא משום שהיהדות וערכיה נעשו מטרה ומרכז חינוכי.
גם המלאכה והעבודה במוסד זה קיבלו צביון יהודי לאומי. הדגשתם באה לא רק בגלל ערכם
האנושי הכללי, אלא גם בגלל הצרכים האקטואליים, שנתעוררו בקרב יהודי גרמניה, ובייחוד
משום שאנחנו היהודים "לקינו בעבודה". וכאן אתה שומע את ההד: "ובעבודה נרפא".

הרלינגן הייתה, אם אפשר לומר כן מונרכיה קונסטיטוציונית בעלת גוון אריסטוקרטי. היא דומה
להרבה מוסדות, שמתבלטת בהם אישיותו של מנהל, המתמיד בתפקידיו הקו המבדיל בין מנהלי
המוסד והמנוהלים, עובר גם בין התלמידים עצמם. בזה צד-דימוי לו למוסדות האנגליים, שעליהם
דובר בפרקים הראשונים. אבל הדימוי אינו אלא חיצוני ואילו ההבדל הוא מהותי; אותם החניכים,
שמונו וסופחו ל"קהל", לא היו רק מבצעי הוראות של המנהל המחנך, אלא הייתה להם גם סמכות
מחוקקת. סמכות מחוקקת זו קבעה את צורתו הדמוקרטית של המוסד. יתר על כן נעשה כאן צעד
קיצוני ביותר: שלושה באי-כוח ה"קהל" (ועד הראשים) השתתפו בישיבות העובדים במוסד. הגוון
האריסטוקרטי הוא בזה, שמבין החניכים נבחרה העידית בכל המובנים ולה, ורק לה, ניתנו
סמכויות רחבות. לא הייתה זאת אריסטוקרטיה משום ייחוסה או הונה, אלא בזכות האחריות,
הבגרות והרצון הטוב. גוון זה הוגבר משום שה"קהל" (המועצה) לא נבחר. חמשת חבריו
הראשונים מונו ע"י המנהל, השאר סופחו ע"י חברי ה"קהל". הקואופטציה הייתה כרוכה
בהכבדות רבות ובכמה הצבעות וגם בדרישת רוב מוחלט. ואחרי כל זה עוד היה צורך לקבל
אישור מטעם המנהל והעובדים.

אימון רב ביכולת החניכים לא שימש בסיס לחוקה זו. הסמכויות של המעטים הורחבו על חשבון
צמצום של בעלי הזכויות.

השיטה מזכירה לנו את השינויים שחלו באודנואלד והוכנסו ע"י גאהאב בשנת ( 1931ראה את
הפרק על אודנואלד). ה"משמרות" במוסד הנ"ל מזכירות במידת מה את "הקהל" כאן, באודנואלד
הם באו מתוך חוסר סיפוק מן הדמוקרטיה הקיימת. גם ארגונה הפנימי של הרלינגן מתבסס על
חוסר הסיפוק ממשטר עדות-ביה"ס הקיימות. משטר הרלינגן היה ביטוי למשבר בתנועת "העדה
.תויטרקומדה "תכנחמה

לפרק – באומגרטן:

132. Dr. S. Bernfeld: Kinderheim Baumgarten. Berlicht uber einen ernsthaften Versuch

mit neur Erziehung. Judischer Verlag, Berlin 1921.

133. Dr. S. Bernfeld: Die Schulgemeinde und ihre Funktion im Klassen kampf. E.

Laubsche Verlagsbuchhandlung, Berlin 1921.

לפרק – בית הילדים בקובנו:

134. Dr. S. Lehman: Von der Strassenhorde zur Gemeinschaft. Aus Dem Leben des

"Judischen Kinderhauses in Kowno".

135. Dr. S. Lehman: Notwendigkeit der neuen Gemeinschaft. Beitrag zum Programm

einer neuen j?dischen Jugendgemeisnchaft. Der Jude.

לפרק – הרלינגן:

.Bericht: 1933/1934 .138
.Bericht: 1934/1935 .139
.Bericht: 1935/1936 .140
.Bericht: 1936/1937 .141
.142גליונות "חיינו" (עתון המוסד) .1935-1938