נושא הדף:
דיני חודש טבת
מחבר:
הרב שמואל רוזנברג
מיועד לכתות:
ז–ט
"ותילקח
אסתר אל המלך אחשורוש אל בית מלכותו בחודש
העשירי הוא חודש טבת" (מגילת אסתר פרק ב,
ט"ז)
חודש טבת הינו החודש הרביעי במניין החודשים, כאשר אנו מונים את החודשים מחודש תשרי הוא החודש העשירי למניין החודשים מניסן.
מקור השם הוא בבלי "טביתו"
ומשמעותו:
ששוקעים בו.
ראש חודש טבת, נמשך לעיתים יום אחד ולעיתים יומיים. החודש עצמו, הינו חודש חסר, ובו עשרים ותשעה ימים.
ראש חודש טבת חל במהלך חג החנוכה ופותח את עונת החורף. בחלק מקהילות ישראל הוא נקבע כיום חג. במקורות נקראת כל עונת הגשמים – "תקופת טבת".
מזל החודש: גדי – "לפי שבו היו יוצאים הגדיים למרעה בשדות".
החודש בטבע
תקופת טבת היא ראשית החורף, ותקופת הגשמים בארץ ישראל. העצים עומדים אז בשלכת. המקבילה הלועזית של החודש הם החודשים דצמבר – ינואר.
תענית עשרה בטבת – יום זה נקבע כתענית ציבור לזכר היום שבו שם נבוכדנצר מלך בבל מצור על ירושלים ,עד שהובקעה העיר שלוש שנם לאחר תחילתו . ביום זה צמים ואסורה בו האכילה והשתייה.
בקהילות ספרד, בשבת שלפני עשרה בטבת ,אחר ההפטרה, מכריז שליח הציבור: "אחינו בית ישראל שמעו, צום העשירי בטבת יהיה ביום פלוני – יהפוך אותו הקדוש ברוך הוא לששון ולשמחה, כדכתיב:
"כה אמר ה' צבא–ות,
צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו". [זכריה ח].
יום הקדיש הכללי – הרבנות הראשית לישראל קבעה את יום עשרה בטבת כיום לאמירת קדיש, לכל מי שקרוביו נרצחו בשואה ויום מותם אינו ידוע.
תאריכים מרכזיים בחודש
ב' טבת – היום השמיני והאחרון של חנוכה, המכונה "זאת חנוכה" משום שבו מסיימים את קריאת פרשת הנשיאים: "זאת חנוכת המזבח אחרי הימשח אותו" (במדבר ז: פח)
.
ב' טבת תרמ"ג (12.12.1882 ) – נוסדה המושבה ראש פינה "אם מושבות הגליל", מקור השם בפסוק "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה" (תהילים קיח' יב'
).
ו' טבת תש"ט (7.1.1949 ) – נסתיימו קרבות מלחמת העצמאות במבצע "חורב",
המצרים נסוגו מתחום ישראל ובלחץ המעצמות נסוג צה"ל מעומק סיני.
ו' טבת תש"י (26.12.49 ) – הוקמה קריית שמונה ע"ש יוסף טרומפלדור ושבעת חבריו שנפלו בהגנה על תל–חי .
יום הקדיש הכללי
י' טבת ג' קע"ה (584 לפנה"ס ) – עשרה בטבת – הוא יום תחילת המצור על ירושלים על–ידי נבוכדנאצר מלך בבל: " בחודש העשירי, בעשור לחודש, בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים, ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב. ותבוא העיר במצור" (מלכים ב כ"ה א–ב).
למעלה ממחצית השנה החזיקה העיר מעמד במצור , ורק בי"ז בתמוז הובקעה, ובתשעה באב הוצת בית– המקדש.
לזכר יום זה קבעו חכמים תענית ציבור.
יום זה נקבע על ידי הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי לזכר מיליוני היהודים שנספו בשואה ויום זיכרון לקדושי השואה אשר יום הרצחם אינו ידוע.
כ' טבת תקס"ה (1205 ) – נפטר רבי משה בן מימון – הרמב"ם,
מגדולי הפוסקים, פילוסוף,
איש מדע ורופא.
כ"ט טבת תשנ"א (15.1.1991) – פרצה מלחמת המפרץ ("סערת המדבר").
בחודש טבת חלות שלוש תעניות זו אחר זו, על שלוש פורעניות שבאו על ישראל, בימים ח', ט',
ו–י'
בטבת.
התעניות של ח' וט'
בטבת נקראות תעניות צדיקים, ומתענים בהן יחידים בלבד.
בשמונה בו, תענית צדיקים, ביום זה תורגמה התורה ליוונית על פי גזרת תלמי מלך יוון, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, לפי שלא היתה התורה יכולה להיתרגם כל צורכה.
בתשעה בו, תענית צדיקים, שבו מתו עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה, שהעלו את ישראל מבבל ופרנסו אותם בכל צורכיהם, ובמותם חשכו עיניהם של ישראל שבאותו הדור, ואבדו מהם הרבה דברים שהיו ראויים לקבל משני פרנסים טובים אלה, ולא היתה תמורה לאבדה זו.
בעשרה בו, תענית ציבור, שבו סמך נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים ושם עליה מצור שלוש שנים, עד שהובקעה העיר בתשעה לחודש תמוז בשנה השלישית לתחילת המצור. בתענית זו חל יום הקדיש הכללי, משום שהרבנות הראשית לישראל קבעה את יום זה כיום לאמירת קדיש, לכל מי שקרוביו נרצחו בשואה ויום מותם אינו ידוע.
דיני תענית
-
התעניות של צום גדליה, עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, וכן תענית אסתר, מותרים ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל וכו'. אינם אסורים בדברים אלה אלא יום כיפור ותשעה באב בלבד. אבל לרחוץ את הפה במים בשחרית – אסור בכל תענית ציבור. ובמקום צער יש להתיר, וייזהר שלא יבלע. וכל שכן שאסור לקחת בפה שום מאכל, אפילו לטעימה בלבד ועל מנת לפלוט אחרי כן.
-
חולה, אף על פי שאין בו סכנה, וכן המעוברות והמניקות שהתענית קשה עליהן, וכן הקטנים – פטורים מלהתענות בתעניות אלה של עשרה בטבת, תענית אסתר, י"ז בתמוז וצום גדליה, ואינם חייבים לצום ביום אחר לכשיבריאו, כיוון שבדין הם אוכלים.
-
מקילים בתענית אסתר, שהיא מנהג, יותר מבארבעת הצומות שהם מצוות עשה מדברי הנביאים.
-
כל הצומות שהם לאבל על חורבן בית המקדש עתידים להיבטל לימות המשיח. ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים, ימי ששון ושמחה, שנאמר (זכריה ח): "כה אמר ה' צבאות,
צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו". -
נהוג בקהילות ספרד, שבשבת קודם עשרה בטבת וכן בשבת שקודם שבעה עשר בתמוז, אחר ההפטרה, מכריז שליח הציבור: 'אחינו בית ישראל שמעו, צום העשירי (ולי"ז בתמוז – צום הרביעי) יהיה יום פלוני – יהפוך אותו הקדוש ברוך הוא לששון ולשמחה, כדכתיב:
"כה אמר ה' צבאות,
צום הרביעי" וגו'.
התפילה בתענית ציבור
בתענית ציבור, אם יש בבית הכנסת עשרה (ויש אומרים: שבעה)
שמתענים ומשלימים, אומר שליח הציבור בשחרית ובמנחה 'עננו'
לאחר שסיים ברכת 'ראה נא בעניינו', וקודם שהתחיל 'רפאנו'
(סימן לדבר: 'ה'
צורי וגואלי' [תהלים יט]. וסמוך לו: 'יענך ה' ביום צרה'), וקובע את 'עננו'
ברכה לעצמה ומסיים בה: 'ברוך אתה ה' העונה (לעמו ישראל) בעת צרה'. ושאר כל אדם אומרים אותה ב'שמע קולנו', ואינו מסיים אותה בברכה לעצמה אלא מסיים 'בכל עת צרה וצוקה'.
-
הכוהנים נושאים כפיהם במנחה של תענית ציבור. היה שם כוהן אחד בלבד ואין בדעתו להשלים תעניתו – עולה לדוכן ואינו חושש. אבל אם כבר אכל, אינו עולה במנחה.
-
בשחרית אומרים סליחות בתענית ציבור, וקוראים בתורה בפרשת 'ויחל'
בשחרית ובמנחה. ואין קוראים לעלות לתורה אלא למי שמתענה ומשלים תעניתו. היה שם כוהן שאינו מתענה, עליו לצאת מבית הכנסת כדי שלא יקראוהו לעלות. ואם קראו לעלות למי שאינו מתענה, כיוון שקראוהו הרי הוא עולה ומברך משום כבוד התורה, שלא ייראה כאילו מסרב לעלות. ויש אומרים מותר אפילו לכתחילה.