בס"ד
נושא:
חנוכה והכרת הטוב,
דפי דיון ועבודה
כתה:
חט"ב –
תיכון
מחבר:
יהודה רוזנברג
חנוכה והכרת הטוב – דפי דיון ועבודה.
וְעַל
הַנִּסִּים
וְעַל
הַפֻּרְקָן
וְעַל
הַגְּבוּרות
וְעַל
הַתְּשׁוּעות וְעַל הַנִפְלָאות וְעַל הַנֶּחָמות וְעַל הַמִּלְחָמות שֶׁעָשיתָ לַאֲבותֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְּמַן הַזֶּה:
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוחָנָן כּהֵן גָּדול חַשְׁמונָאִי וּבָנָיו.
כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּורָתֶךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצונֶךָ:
וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם.
רַבְתָּ
אֶת
רִיבָם.
דַנְתָּ
אֶת
דִּינָם.
נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם.
מָסַרְתָּ גִבּורִים בְּיַד חַלָּשִׁים.
וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים.
וּטְמֵאִים בְּיַד טְהורִים.
וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים.
וְזֵדִים בְּיַד עוסְקֵי תורָתֶךָ.
וּלְךָ עָשיתָ שֵׁם גָּדול וְקָדושׁ בְּעולָמֶךָ.
וּלְעַמְּךָ יִשרָאֵל עָשיתָ תְּשׁוּעָה גְדולָה וּפֻרְקָן כְּהַיּום הַזֶּה:
וְאַחַר
כַּךְ
בָּאוּ
בָנֶיךָ
לִדְבִיר
בֵּיתֶךָ.
וּפִנּוּ
אֶת
הֵיכָלֶךָ.
וְטִהֲרוּ
אֶת
מִקְדָּשֶׁךָ.
וְהִדְלִיקוּ נֵרות בְּחַצְרות קָדְשֶׁךָ.
וְקָבְעוּ שְׁמונַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ.
לְהודות וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדול:
(מתוך תפילת שמונה עשרה – על הנסים).
מאי חנוכה? (מה זה חנוכה?)
דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון,(בכ"ה בכסליו ימי חנוכה שמונה הם), דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. (שאסור לצום בהם,
או להצטער מאוד על מי שמת).
שכשנכנסו יוונים להיכל (לבית המקדש) טמאו כל השמנים שבהיכל (שבבית המקדש), וכשגברה מלכות בית חשמונאי (המקבים)
ונצחום (המקבים נצחו את היוונים), בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד,
נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים.
לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
(תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב
).
סיפור לחנוכה – אני וחנוכה.
"אבא,
אני ממש לא מבין!" פניתי לאבא.
"לא מבין מה?"
שאל האבא המופתע מהשאלה, שאל תוך שהוא מסיר את מבטו מהגמרא שלמד.
"למה אנחנו צריכים לחגוג נס שקרה למקבים לפני בערך 2000 שנים?
ברור שאני שמח בחנוכה, וממש לא אכפת לי לשיש לנו חופש…"
הסברתי.
"שאלה נפלאה" אנה אבא, תוך שהוא מלטף באהבה את ראשי.
"אכן הנס קרה לפני שנים רבות. אך לא היה זה נס אחד, אלא שרשרת ארוכה של נסים.
המלחמה של המקבים ביוונים נמשכה בערך שלוש וחצי שנים!
היו בה שבעה קרבות קשים מאוד. רבים מחיילי המקבים נהרגו בקרבות.
חלק מהאחים החשמונאים נהרגו, האבא – מתתיהו מת באותה תקופה. יהודה המקבי היה בטוח שהיוונים ינצחו מספר פעמים. גם לאחר שהמקבים הצליחו לכבוש את בית המקדש, לטהר אותו, ולהדליק את המנורה באותו פח שמן שהיה צריך להספיק ליום אחד,
ודלק שמונה ימים,
היוונים המשיכו להלחם,
ולאחר שנה – היוונים כבשו את המקדש מהמקבים. לאחר שלוש שנים היוונים נתנו במתנה את המקדש מחדש למקבים.
תדמיין שאתה ילד שחי באותה תקופה, שלוש וחצי שנים של מלחמה,
(כן,
לא רק חופש גדול אחד…)
של פחדים מהשאלה מתי היוונים יפתיעו אותנו שוב, וינסו להרוג את כולנו. ההרגשה הנהדרת על כיבוש המקדש,
הדלקת המנורה בשמן הטהור, הנס של השמן שדלק שמונה ימים, למרות שהיה צריך להספיק רק ליום אחד,
אבל שוב היוונים נלחמים, לא מוותרים. הפחד האיום ממשיך.
רבים מהמקבים נהרגים בקרבות, עוד ועוד פצועים חוזרים מהמלחמה.
מה יקרה לאבא,
לאחי הגדול? האם היוונים יגיעו בלילה לכפר שלנו וינסו להרוג את כולנו?
בסוף,
היוונים נותנים לנו ללא קרב,
פשוט סתם כך,
את בית המקדש.
המלחמה נפסקת, אבל היוונים עדיין שולטים בארץ ישראל.
ואז…
באים המקבים ומכריזים על חג החנוכה. להודות לקב"ה.
ואני שואל "להודות?!
על מה? על מלחמה ארוכה,
על המון יהודים הרוגים ופצועים?
על כיבוש המקדש?
הרי היוונים כבשו אותו לאחר שנה, והם נתנו לנו אותו כאשר רצו לתת לנו אותו – את בית המקדש.
אז על מה להודות?" שאל אבא, תוך כדי שהוא לוקח נשימה עמוקה.
"נכון!
אבא,
אילו אני הייתי חי באותה תקופה, אולי לא הייתי חוגג את החג. אז השאלה שלי עוד יותר גדולה. אז למה אנחנו כן חוגגים לאחר 2000
שנים?"
שאלתי.
אבא הושיב אותי על ברכיו.
"עכשיו תתאר לך מה היה קורה בלי כל הקרבות האלו באותה תקופה. רוב עם ישראל הפסיק לקיים מצוות. רצו להיות כמו היוונים. התלבשו כמותם, אכלו אוכל לא כשר שלהם.
הלכו לתחרויות שבהם הורגים אנשים במכות, התרחקו מהקב"ה.
אז מגיעים החשמונאים,
מתחילים מלחמה קשה.
לא רק מלחמה ביוונים, אלא מלחמה קשה כדי שעם ישראל יחזור להאמין, יחזור לקיים מצוות.
מלחמה על היהדות,
מלחמה שבה יקבע אם היהדות כבר לא תהיה, או תשאר ותתחזק.
האם עם ישראל יעלם בתוך היוונים, או עם ישראל יאיר את אור ה'
בעולם.
המקבים מנצחים! היהדות ניצלת מהשמדה,
עם ישראל חוזר להאמין בקב"ה,
ואנחנו יכולים לחיות כיום בארץ ישראל, ארץ היהודים, להתפלל לקב"ה,
ללמוד תורה ולקיים מצוות.
דווקא היום, לאחר הרבה שנים,
האם אנחנו לא צריכים להודות לקב"ה שעזר למקבים במלחמה כל כך ארוכה,
מלחמה שבלי נסים רבים, לא היה למקבים סיכוי לנצח,
מלחמה שבזכותה אנחנו חיים כיהודים בארץ ישראל?"
שאל אבא.
"קיבלתי תשובה" עניתי.
"אבל יש לה המשך" המשיך אבא. "גם כיום רבים רוצים להשמיד אותנו, מנסים לפגוע בנו בעזרת מחבלים,
יורים טילים למקומות רבים בארץ.
נדמה לנו כי זו מלחמה קשה שאין לה סוף.
אך אם נלמד מנצחון המקבים,
נוכל ללמוד כי גם אם הדרך נראית ארוכה וקשה,
יש מלחמות, יש הרוגים ופצועים,
אבל צריך להודות על הנסים שקורים לנו בכל המלחמות והפיגועים. להודות לקב"ה על הנס הענק שיורים עלינו אלפי טילים ופגזים,
וכמעט ואין לנו נפגעים ביישובים.
נכון,
יש לנו הרוגים ופצועים, וזה קשה וכואב.
אך אם נלמד מהמקבים, שידעו לראות את הנס הארוך,
שבזכותו אנחנו קיימים עד היום,
נודה לקב"ה על הנסים שעושה לנו,
ונאמין כי בסוף תבוא הגאולה,
יבוא המשיח, ואז עם ישראל יהיה אור לגויים, כולם ירצו שעם ישראל יחיה בשקט בארץ ישראל, וילמד את כל העולם תורה ודרך ארץ"
המשיך אבא, תוך שהוא משאיר אותי מלא מחשבות על דבריו…
"בטח שמתה לב לשאלה למה בתפילה לא מדברים על נס פח השמן, אלא רק על הניצחון? אולי בדברי קיבלת תשובה גם לשאלה הזאת.
אנו מודים לקב"ה שאנחנו – עם ישראל חי וקיים,
בזכות הניצחון של המקבים. נס פח השמן לא עוזר לנו כיום,
הוא מאוד עזר בתקופה שלהם,
אבל לא ממש לנו. לכן בתפילה אנחנו מודים רק על מה שעוזר לנו גם כיום,
על נס הניצחון של המקבים,
אך לא שוכחים להוסיף "בימים ההם בזמן
הזה. מה שקרה אז עוזר לנו כיום, וגם כיום קורים לנו נסים,
רק לא תמיד קל לנו לראות אותם,
ולראות איך הם מצילים את כל עם ישראל. אבל אל דאגה,
גם את הנס של פח השמן אנו מזכירים. המצווה העקרית של חנוכה היא הדלקת החנוכיה.
אנחנו מדליקים את החנוכיה כדי לפרסם את הנס. (לכן המצווה היא להדליק את החנוכיה במקום שהרבה אנשים יראו אותה).
חכמים בחרו לפרסם את הנס,
את נס הנצחון,
בעזרת נס פח השמן, להדליק חנוכיה, ולחגוג את חג החנוכה שמונה ימים, בדיוק כמו אותם הימים שפח השמן דלק בעזרת נס"
סיים אבא את דבריו, ולי לא נותר אלא לחשוב רבות כדי להבין את כל מה ששמעתי, וללמוד מכך לחיי שלי היום.
לימוד מהנה ומועיל – יהודה – רב בית הספר.