נושא הדף: דף מקורות בנושא "יחס הנביאים לקורבנות"
מחבר הדף: יהודה איזנברג
מיועד לכיתות: ט–יב
מקורות
לעיון לבעיית יחס הנביאים לקורבנות
המקורות במקרא:
ישעיהו:
א 11; מג 24-23; נו 7; נח 8-3.
ירמיהו:
ו 20; ז 21; לג 18-17.
שמואל א': ז 9; טו 22.
תהילים:
מ 7; נ 8; נא 19; סט 32.
תרי עשר: עמוס ה 25;
מיכה ו 8; הושע ו; מלאכי ג.
משלי:
כא 3.
א.
רמב"ם,
מורה נבוכים ג מו
כבר אמרה התורה – כפי מה שפירש אונקלוס –
שהמצרים היו עובדים מזל טלה,
ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן והיו מואסים רועי צאן. אמר:
"הן נזבח את תועבת מצרים"
(שמות ח 22)…
וכן היו כתות מן הצאבה עובדים לשדים,
והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים, ולזה היו קוראים לשדים "שעירים"…
ולזה היו אוסרים הכתות ההם גם כן אכילת העזים.
אבל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב עובדי עבודה זרה,
וכולם היו מגדילים זה המין מאוד. ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל, ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר מיני בעלי חיים.
ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות, צווינו להקריב אלו השלושה מינים לבד מן הבהמה: "מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם"
(ויקרא א 2), עד שיהי המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי,
בו יתקרבו אל האלוה, ובמעשה ההוא יכפרו העוונות, וכן מרפאים הדעות הרעות, אשר הם חוליי הנפש האנושית,
בהפך אשר בקצה האחר…
ומפני שרוב בני האדם לא היו יכולים להקריב בהמה ציווה להקריב קורבן גם כן ממין העוף… והם תורים ובני יונה… ואחר כן באר לנו שזה המין מן העבודה –
רצוני לומר הקורבנות – אם לא נעשהו כלל אין חטא עלינו כלל. אמר:
"וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא"
(דברים כג 23).
ב.
רמב"ם,
מורה נבוכים ג לב
…אי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום. ולזה אי אפשר,
לפי טבע האדם,
שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח האלוה משה רבנו לתיתנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט 6)…
והיה המנהג המפורסם בעולם שהיו אז רגילים בו, והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה – להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם…
לא גזרה חכמתו יתברך ותחבולתו המבואר בכל בריאותיו שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו,
כפי טבע האדם,
שהוא נוטה תמיד למורגל…
ומפני זה השאיר יתברך מיני העבודות ההם והתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמיתות להם – לשמו יתברך, וציוונו לעשותם לו…
שיהיה המזבח לשמו "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ 24)
ושיהיה הקורבן לו:
"אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" (ויקרא כ 2)…
והזהיר מעשות דבר מאלו המעשים לזולתו: "זובח לאלהים יחרם בלתי לה'
לבדו"
(שמות כב 19)…
והגיעה בזאת… שנמחה זכר עבודה זרה ונתקיימה הפינה הגדולה האמיתית באמונתנו,
והיא מציאות האלוה ואחדותו, ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודות זולתם.
ג.
רמב"ם,
מורה נבוכים, שם
ובעבור זה העניין…
נמצא הרבה בספרי הנביאים שמוכיחים בני אדם על רוב השתדלותם והתחזקם להביא הקורבנות,
ובאר להם שאינם מכוונים לעצמם כוונה צריכה מאוד, ושהאלוה אינו צריך להם. אמר שמואל: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'"
(שמואל א' טו 22). ואמר ישעיהו "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'" (ישעיהו א 11).
ואמר ירמיהו: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמור: שמעו בקולי והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם"
(ירמיהו ז 22)…
אמנם כוונת המאמר הוא מה שביארתי לך,
וזה…:
שהכוונה הראשונה אמנם היא שהשיגוני ולא תעבדו זולתי… וזאת המצווה בהקרבה ובעבורה העתקתי אלו העבודות לשמי עד שיימחה שם עבודה זרה ותתקיים פנת יחודי; וביטלתם התכלית ההיא והתחזקתם במה שנעשה בעבורה (ביטלתם את המטרה והתחזקתם באמצעי),
והוא: שאתם ספקתם (=הסתפקתם)
במציאותי "כחשו בה' ויאמרו לא הוא"
(ירמיהו ה 12),
ועבדתם עבודה זרה "וקטר לבעל והלוך אחרי אלהים אחרים ובאתם אל הבית…"
(ירמיהו ז 9) –
נשארתם מכוונים אל היכל ה'
ומקריבים הקורבנות אשר לא היו מכוונים כוונה ראשונה.
ד.
רמב"ם,
הלכות מעילה ה ח
ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינים כפי כוחו.
ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה – אל יהי קל בעיניו, ולא יהרוס לעלות אל ה'
פן יפרוץ בו…
והחוקים הם הן המצוות שאין טעמן ידוע.
אמרו חכמים: "חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן"… וכן הקורבנות כולם מכלל החוקים הן. אמרו חכמים שבשביל עבודת הקורבנות העולם עומד.
שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא… והקדימה תורה ציווי על החוקים,
שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
ה.
רמב"ם,
ספר המצוות, השורש השלישי
אין ראוי למנות מצוות שאין נוהגות לדורות.
דע, כי אמרם תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני, מורה על היות זה המספר מהמצוות הנוהגות לדורות… ובעבור השורש הזה אין ראוי למנות ברכות וקללות שנצטוו בגריזים ועיבל…
ו.
רמב"ם,
הלכות מלכים יא א
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה. ובונה המקדש ומקבץ נידחי ישראל,
וחוזרים כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם –
מקריבים קורבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה.
ז.
רמב"ן,
בביאורו לויקרא א 9
והנה (דברי הרמב"ם במורה נבוכים ג מו,
מקור א) הם דברי הבאי,
ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה,
יעשו שולחן ה'
מגואל,
שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אומר כי הם לחם אשה לריח ניחוח. והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלושת בניו אין בעולם כשדי או מצרי,
הקריב קורבן וייטב בעיני ה',
ואמר בו "וירח ה' את ריח הניחח",
וממנו (מהקורבן)
אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם.
והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן,
וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל…
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה,
ציווה השם כי כאשר יחטא ויביא קורבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעיים,
כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שיישפך דמו תחת דמו, נפש תחת נפש,
וראשי אברי הקורבן כנגד ראשי אבריו… וקורבן התמיד בעבור שלא יינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים הלב כדברי אגדה.
ועל דרך האמת יש בקורבנות סוד נעלם…
ח.
רבי יהודה הלוי,
ספר הכוזרי ב מח
אמר החבר: אלה והדומה להם (הדרישות "מה ה' א'
שואל מעמך כי אם ליראה"
ויתר דברי הנביאים בדומה לזה)
הם החוקים השכליים,
והם ההקדמות וההצעות לתורה האלוקית,
קודמת לה בטבע ובזמן, אי אפשר בלעדיהם בהנהגות איזו קהילה שתהיה מבני אדם,
עד שקהל הליסטים אי אפשר שלא יקבלו הצדק ביניהם.
ולא – לא הייתה מתמדת חברתם.
וכאשר הגיע המרי מבני ישראל אל עניין שהקלו בתורתו השכלית והמנהגית,
אשר אי אפשר בלעדיהם לכל קהל… והחזיקו עם זה בעבודת הקורבנות וזולתם מן התורות האלוקיות השמעיות (=המצוות שטעמן נסתר,
כקורבנות),
הסתפק (ה')
בפחות ואמר: הלוואי שתשמרו התורות ששומרים אותם הפחות שבקהילות,
כמו קבלת הצדק והדרך הטובה וההודאה בטוב הבורא. כי התורות האלוקיות לא תשלמנה אלא אחר השלמת התורות המנהגיות והשכליות…
ומי שלא החזיק באלה (בשכליות,
כצדק ודומיו), איך יחזיק בקורבנות ובשבת ובמילה וזולתם, ממה שאין השכל מחייבו ולא מרחיקו, והם התורות אשר התייחדו בני ישראל בהם,
בתוספת על המצוות השכליות.
ועל זה הדרך נאמר להם "מה ה' דורש ממך" ו"עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר"…
ט.
רבי מאיר שמחה מדווינסק, "משך חכמה" הקדמת ויקרא
הקדמונים נחלקו בטעם הקורבנות, המורה אמר כי הוא להרחיק לב האדם מע"ז,
והרמב"ן וסיעתו אמרו כי הוא לקרב כל כוחות העולמות,
והוא עניין רוחני,
אשר בפעולות הכוהן יעשה גבוהות בעולמות שונים כידוע.
ואולי יש להכריע,
כי קורבנות במה הם רק להרחיק עבודה זרה מלבבות עמו ישראל,
לכן ציווה כי יקטירו לשם שמים. לא כן קורבנות בית המקדש,
המה ודאי לקרב העולמות.
ובזה…
[יוסברו דברי רבינו חיים –
מבעלי התוספות –
במסכת מגילה דף י עמוד א, שאמר כי לכל הדעות] בבמה אסור להקריב [לעולם,
ואין לאיסור במות התר]. משום שאנשי כנסת הגדולה ביטלו יצר עבודה זרה (הגמרא מספרת כי אנשי כנסת הגדולה התפללו על ביטול יצר הרע של עבודה זרה, ותפילתם נתקבלה), ואין חפץ לה'
בבקר ובצאן בבמה,
שאינם לריח ניחוח,
רק בשביל לגדרם שלא יקריבו לעבודה זרה.
אם כן, כשבטל יצר עבודה זרה, אסור להקריב בבמה.