נושא
הדף:
ירמיה
פרק
יג:
למשמעותם
של
המעשים
הסמליים
הנבואיים
מחבר:
גדי סמואל
מיועד לכיתות:
ח
בס"ד
פרק
י"ג–למשמעותם
של המעשים הסמלים הנבואיים
ספר בראשית
פרק י"ב פס' ו':
ו וַיַּעֲבר אַבְרָם בָּאָרֶץ
עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה
וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ:
ספר יחזקאל
א וַיְהִי בַּשָּׁנָה
הַשִּׁשִּׁית בַּשִּׁשִּׁי בַּחֲמִשָּׁה
לַחֹדֶשׁ אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי
וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי
וַתִּפּל עָלַי שָׁם יַד ה’ ה’: ב
וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה–אֵשׁ
מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ
וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה–זהַר
כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה: ג
וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי
בְּצִיצִת ראשִׁי וַתִּשָּׂא אתִי רוּחַ
בֵּין–הָאָרֶץ
וּבֵין–הַשָּׁמַיִם
וַתָּבֵא– אתִי יְרוּשָׁלַ
ְמָה בְּמַרְאוֹת א–לוקים
אֶל– פֶּתַח שַׁעַר
הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה
אֲשֶׁר–שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל
הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה:
ספר הושע
ב תְּחִלַּת דִּבֶּר–ה’
בְּהוֹשֵׁעַ וַיּאמֶר ה’ אֶל–הוֹשֵׁעַ
לֵךְ קַח–לְךָ אֵשֶׁת
זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים כִּי–
זָנה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי
ה’: ג וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח
אֶת–גּמֶר בַּת–דִּבְלָיִם
וַתַּהַר וַתֵּלֶד–לוֹ
בֵּן:
רמב"ן
בספר בראשית פרק יב פסוק ו':
"ויעבור
אברם בארץ"
אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו:
ודע
כי
כל
גזירת
עירין
כאשר
תצא
מכח
גזירה
אל
פועל
דמיון,
תהיה
הגזרה
מתקיימת
על
כל
פנים.
ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו' (ירמיה נא סג סד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מ"ב יג טז–יז),
ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם. ונאמר שם (פסוק יט) ויקצוף עליו איש הא–לוקים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם. ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה.
הרמב"ם
במורה נבוכים ב,מ"ו
כל מה שייאמר ב'מראה'
ההוא שהוא עשה בו, או
שמע, או יצא, או
נכנס או אמר, או נאמר לו,
או עמד, או ישב
או עלה או ירד או הלך בדרך או שאל או נשאל
– הכל במראה הנבואה.
ואפילו ארכו המעשים ההם המסופרים
ונקשרו בזמנים ובאישים… ובמקומות
– אחר שיתבאר לך שהמעשה הוא
משל – דע ידיעה אמיתית שהוא
'במראה הנבואה'. ..
כמו שיראה אדם בחלום שכבר הלך
לארץ פלונית, ונשא שם אישה,
ועמד זמן, ונולד
לו בן וקראו פלוני, והיה
מעניינו מה שהיה, כן משלי
הנבואה האלו אשר ייראו או ייעשו במראה
הנבואה… הכל הוא במראה
הנבואה, לא שהם פעלים נמצאים
לחושים הנראים… ולא יצא
ירמיהו מארץ ישראל לבבל ולא ראה
אברבנל
כנגד דברי הרמב"ם
(בתחילת
ספר הושע)
יש לתמוה מאוד מהחכמים המחברים
האלה,איך נתנו גזרה כוללת
כזאת בסיפורי הנביאים ואם יש לנו פתח פתוח
(הכוונה: הוכחה
מוחלטת) להכחיש פשוטי
הסיפורים ולומר זה היה במראה הנבואה מפעל
הדמיון וזה היה בפעל איש ככל הישר בעיניו
או אם יש בדבר אות או מופת בו נדע ונכיר
מהו הדבר המדומה ומהו הנמצא בפעל…ומי
נתן בידנו הבחירה הזאת אם אין שם אות או
מופת יורה עליו הכתוב?