ישעיהו, פרק א

נ
ושא הדף: ישעיהו פרק א

מיועד לכתות: יא–יב

מחבר:
אבי צ'פניק

חזון – אחד מעשרה ביטויים של נבואה.
פסוק זה הוא פסוק פתיחה.

בן אמוץ – כשהנ"ך מציין את שם האב,
לפי חז"ל גם האב היה נביא.
רש"י מציין שלפי חז"ל אמוץ היה אחיו של אמציה מלך יהודה.

על יהודה וירושלים – במהלך הספר מצוינות נבואות שניתנו גם לממלכת ישראל וממלכות גויים.
רש"י ואחרים מסבירים כי נבואה זו איננה הנבואה הראשונה של ישעיהו,
וכי נבואת ההכתרה היא המופיעה בפרק ו',
ואין מוקדם ומאוחר.
נבואה זו נאמרה למלכי יהודה.

א חֲזוֹן֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן־אָמ֔וֹץ

אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה עַל־יְהוּדָ֖ה וִירֽוּשָׁלִָ֑ם בִּימֵ֨י

עֻזִּיָּ֧הוּ יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖הוּ

מַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃

דברים ל"ב,
א'

הַֽאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם ַֽואֲדַבֵּ֑רָה

וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי פִֽי׃

כאן
אמר משה הפוך מישעיהו.
לפי
המלבי"ם,
האזנה קרובה ומפורטת יותר.
ומשה שהיה 'קרוב'
לשמים,
אמר לשמים "האזינו",
וישעיהו שדורו היה סורר,
היה 'רחוק'
יותר מהשמים ולכן השתמש בפועל "שמעו"

ב שִׁמְע֤וּ שָׁמַ֨יִם֙

וְהַֽאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ

כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּ֑ר

רש"י:
שתהיו עדים בדבר,
כשהתרתי בם בימי משה.
לכן בֹּאו ושמעו שאני מתווכח עמם שעברו על ההתראה,
אני לא סרחתי בהם אלא גידלתים ורוממתים והם פשעו בי.

"חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום שנאמר (דברים י"ד,
א)
בנים אתם ,
לה'
אלקיכם"
(אבות ג,
י"ד).

בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי

וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי׃

ידע שור קנהו – אפילו שור וחמור מכירים את אדוניהם,
באופן טבעי.
גם הכרת טובה שיש בבע"ח – אין אצל ישראל.

ג יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ,

וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו;

ישראל לא ידע – הכוונה היא:
לא ידע להכיר מיהו אדוניו…

עמי לא התבונן – לא ניסו ללמוד מתוך ההיסטוריה מיהו אדונם.

יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע,

עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן.

מרוחק

קל

המלבי"ם:
יש במילים אלו הדרגה כפולה:
באיברים הראשונים בתקבולת יש הדרגה של התקרבות,
ובאיברים השניים – הדרגה של החמרה:
חטא – שוגג,
עוון – מזיד,
מרעים – התמדה בחטא,
משחיתים – להכעיס , ללא תועלת.
לפירושו יש לקרוא:
גוי חוטא,
זה פחות נורא,
עם חוטא – יותר,
עם כבד עון – יותר,
וכך הלאה…

ד ה֣וֹי ׀

גּ֣וֹי חֹטֵ֗א

עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָו֔‍ֹן

זֶ֣רַע מְרֵעִ֔ים

מקורב

חמור

בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים

נאצו–
הרגיזו את ה'
בכך שהתכחשו לקידוש ה' שנעשה ע"י הצלתם.

נזורו – פרישה לאחור "כאדם הממאן לשמוע דְבַר המדבר אליו"
(מצוד"ד)

אחור – ההפך מלהתקדם אל המטרה של קידוש ה'
בעולם.

עָֽזְב֣וּ אֶת־יְהוָ֗ה

נִֽאֲצ֛וּ אֶת־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל

נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר

על מה תכו– לאיזו מטרה,
לאיזו תכלית,
תיענשו?

תוסיפו סרה – הלא תמשיכו לסור מדרך הישר ("בן סורר ומורה").

ה עַ֣ל מֶ֥ה תֻכּ֛וּ?

ע֖וֹד תּוֹסִ֣יפוּ סָרָ֑ה

ראש..לבב – הנביא ממשיל את העם לגוף אחד,
שבו הראש מסמל את המנהיגים והלב את אנשי הרוח.
גם הם חולים וכואבים מעונשי ה'.

דוי – כואב.
(כמו הביטוי:
על ערש דוי)

כָּל־רֹ֣אשׁ לָֽחֳלִ֔י

וְכָל־לֵבָ֖ב דַּוָּֽי׃

רגל…ראש – מפשוטי העם ועד מנהיגיו (לפי התרגום,
בהסבר הנ"ל)

מתם – שלם.
כלומר:
אין אפילו איבר אחד שהוא שלם.
ובנמשל –אין אפילו אחד בעם,
שהוא שלם במעשיו ובעונשיו – כולם נענשים.

ו מִכַּף־רֶ֤גֶל וְעַד־רֹאשׁ֙

אֵֽין־בּ֣וֹ מְתֹ֔ם

פצע – פתוח;
חבורה – סגור;
מכה – פנימי.

זֹרו – רופאוּ,

(מזור=מֲרפֶא)

פֶּ֥צַע וְחַבּוּרָ֖ה וּמַכָּ֣ה טְרִיָּ֑ה

לֹא־זֹ֨רוּ֙ וְלֹ֣א חֻבָּ֔שׁוּ וְלֹ֥א רֻכְּכָ֖ה

בַּשָּֽׁמֶן׃

ויקרא כ"ו,
ל"ג:

וְהָֽיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙
שְׁמָמָ֔ה וְעָֽרֵיכֶ֖ם יִֽהְי֥וּ חָרְבָּֽה׃

ז אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה

עָֽרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ

לנגדכם – מולכם,
לעיניכם.

אוכלים אותה –
מפירותיה

אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙

זָרִים֙ אֹֽכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ

ויקרא כ"ו,
ל"ב

וַֽהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֨יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּֽשְׁבִ֖ים בָּֽהּ׃

וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים׃

כסכה בכרם – בודדה כמו סוכת השומר של כרם ענבים לאחר הבציר.

מלונה – מקום לינה של שומר השדה

מקשה – שדה של קישואים (משפחת הדלועיים)

נצורה – עיר במצור,
שהיא חרבה.

ח וְנֽוֹתְרָ֥ה בַת־צִיּ֖וֹן

כְּסֻכָּ֣ה בְכָ֑רֶם

כִּמְלוּנָ֥ה בְמִקְשָׁ֖ה

כְּעִ֥יר נְצוּרָֽה׃

הסבר1:
…שריד כמעט – אם ה'
לא היה משאיר שרידים מהעם שהם כמו מעט – היינו נעלמים וכלים כמו סדום ועמורה.

הסבר 2: כמעט כסדום היינו – אם ה'
לא היה משאיר לנו שריד מזכויותינו,
היינו מתדרדרים למצב שהוא חמור כמעט כמו סדום ועמורה.

לוּלֵי֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת

הוֹתִ֥יר לָ֛נוּ שָׂרִ֖יד כִּמְעָ֑ט

כִּסְדֹ֣ם הָיִ֔ינוּ

לַֽעֲמֹרָ֖ה דָּמִֽינוּ׃

קציני – מנהיגי העם.

הנביא מתייחס אל קהל המאזינים החל במנהיגים – קצינים – וכלה באנשים הפשוטים – העם.
כולם מכונים בשם של סמלי חוסר המוסר בתנ"ך – סדום ועמורה.

י שִׁמְע֥וּ דְבַר יְהוָ֖ה

קְצִינֵ֣י סְדֹ֑ם

הַֽאֲזִ֛ינוּ תּוֹרַ֥ת אֱלֹהֵ֖ינוּ

עַ֥ם עֲמֹרָֽה׃

רב זבחיכם – קורבנותיכם המרובים.

מצודת
דוד:
"הלא כל עצם הזבח (=הקרבן)
בא להתוודות עם הבאתו,
ואתם – הואיל ואינכם שבים – למה לי הזבח?"

יא לָמָּה־לִּ֤י רֹב זִבְחֵיכֶם֙?!

יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה,

שמואל א,
ט"ז,
כ"ב

וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַחֵ֤פֶץ לַֽיהוָה֙ בְּעֹל֣וֹת וּזְבָחִ֔ים כִּשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה הִנֵּ֤ה שְׁמֹ֨עַ֙ מִזֶּ֣בַח ט֔וֹב

לְהַקְשִׁ֖יב מֵחֵ֥לֶב אֵילִֽים׃

המלבי"ם: עולות אילים וחלב מריאים הם 2
קרבנות נדבה:
עולה כליל לה',
ושלמים ותודה מהם מקריבים חֶלֶב לשם התקרבות לה'.

דם פרים וכבשים הם קרבנות חובה הבאים לכפר על חטאים

שָׂבַ֛עְתִּי

עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים

וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים

וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים

לֹ֥א חָפָֽצְתִּי׃

דברים ט"ז,
ט"ז

שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים ׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵֽרָאֶ֨ה כָל־זְכֽוּרְךָ֜ אֶת פְּנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּֽׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א
יֵֽרָאֶ֛ה
אֶת־פְּנֵ֥י
יְהוָ֖ה
רֵיקָֽם׃

יב כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵֽרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם

רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי׃

לא תוסיפו – לשון ציווי (ראב"ע)
והתראה (רש"י).

שוא – דבר שאין בו ממש.
(לענייננו:
קרבן מנחה ללא כוונה ממשית)

יג לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת־שָׁ֔וְא

קְטֹ֧רֶת תּֽוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י

חודש – קרבן ראש חודש.

און – מחשבות עבודה זרה

עצרה – כינוס (בבית המקדש)

לא אוכל – לסבול (רש"י)

חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙

קְרֹ֣א מִקְרָ֔א

לֹֽא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַֽעֲצָרָֽה׃

חדשיכם ומועדיכם – קרבנות ר"ח ומוסף של חגי השנה.

נלאיתי – התעייפתי

נשא – 2
מובנים:
מלשון משא כבד,
ומלשון נשיאת פנים =
סליחה.

יד חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמֽוֹעֲדֵיכֶם֙

שָֽׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י

הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח

נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא׃

ובפרשכם כפיכם – כאשר אתם נושאים ידיכם בתפילה כלפי השמים.

גם כי – אפילו אם

ידיכם דמים מלאו – הידיים שלכם (המופנות בתפילה לשמים)
מלאות דם של רצח (ולכן אינני שומע לתפילות).

טו וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם

אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם

גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה

אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ

יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ׃

הנביא מציע לעם לעשות תשובה ולתקן מעשיו,
כי למרות הכל יש אפשרות.

רחצו – מן הדם שעל ידיכם (ראב"ע)
או מכתמי העוונות הקודמים (שאר הפרשנים).

טז רַֽחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ

הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַֽעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י

חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ׃

למדו היטב – למדו איך להיטיב

אשרו חמוץ – "הָחֳזִיקו את הגזול…
הדריכוהו בנתיב אמת לזכות בשלו.

ריבו אלמנה – "השתדלו בריבה להתווכח בעדה"
(פירושי
רש"י)

יז לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב

דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט

אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ

שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם

רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה׃

בפסוק זה מבטיח הנביא בשם ה' כי לאחר שיתוקנו מעשיהם, ימחקו חטאיהם.

יח לְכוּ־נָ֛א וְנִוָּֽכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה

שנים,
תולע – תולעת השני,
ממנה היו מפיקים צבע אדום לצביעת בדים וצמר.

אִם־יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙

כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ

אִם יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע

כַּצֶּ֥מֶר יִֽהְיֽוּ׃

תאבו – תרצו.

ושמעתם – בקולי,
(לעשות תשובה)

יט אִם־תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם

ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ׃

ומריתם – ומרדתם

חרב תאכלו – חרב תאכל אתכם,
(תהרגו ע"י אויב)

פסוק זה מסיים את החלק הראשון של הנבואה, העוסק בשחיתות המוסרית של העם ומנהיגיו ובקריאה אליהם לתקן מעשיהם ולעשות תשובה כדי לא להיענש

כ וְאִם־תְּמָֽאֲנ֖וּ וּמְרִיתֶ֑ם

חֶ֣רֶב תְּאֻכְּל֔וּ

כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃

רש"י:
זונה – תועה מעל אלוהיה.
השווה:
"אשר אתם זונים אחריהם".

קריה – עיר.
הכוונה לירושלים.

נאמנה – לדרך ה'
ולחוקיו.

כא אֵיכָה֙ הָֽיְתָ֣ה לְזוֹנָ֔ה

קִרְיָ֖ה נֶֽאֱמָנָ֑ה

מלאתי – הייתה מלאה תמיד (סגנון שירי).

ילין – רש"י:
"לא היו גומרין את דינו עד למחרת אולי ימצאו לו זכות ". רד"ק:
"אינו לשון לינה ממש – אלא לשון שקידה והתמדה"

מרצחים – (ולא 'רוצחים')
חבורות רוצחים,
שרוצחים בקביעות.

מְלֵֽאֲתִ֣י מִשְׁפָּ֗ט

צֶ֛דֶק יָלִ֥ין בָּ֖הּ

וְעַתָּ֥ה מְרַצְּחִֽים׃

סיגים – במטבעות מהמתכת כסף היו מערבים גם נחושת ובדיל.

סבאך – היינות מעורבבים עם מים.
השווה:
"בן סורר ומורה,
זולל וסובא"
(כלומר:
שתוי מיין).
ומכאן:
מִסְבָּאה.

המשותף לנ"ל הוא רמאות,
הונאה וגזל במסחר בין בני אדם.

כב כַּסְפֵּ֖ךְ הָיָ֣ה לְסִיגִ֑ים

סָבְאֵ֖ךְ מָה֥וּל בַּמָּֽיִם׃

סוררים – סרים מן הדרך הישרה (רש"י).

כלו – כולם.

שלמונים – שוחד:
"האחד אומר לחברו 'הצדיקני היום בדיני,
ולמחר אצדיקך בדינך"

כג שָׂרַ֣יִךְ סֽוֹרְרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים

כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים

היתום והאלמנה העניים לא משלמים שוחד ולכן לא נשפטים

יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ

וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹֽא־יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם׃

צבאות – השולט על כמות גדולה של פרטים (כמות גדולה = צבא)

אביר ישראל – כינוי להנהגתו התקיפה של הקב"ה.

כד לָכֵ֗ן

נְאֻ֤ם הָֽאָדוֹן֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת

אֲבִ֖יר יִשְׂרָאֵ֑ל

אנחם – אמצא נחמה על ידי הענישה והנקמה.

מצרי – מהצוררים אותי,
מאלו שפועלים כנגדי במעשה.
אלו העוברים על מצוות שבין אדם לחבירו (מלבי"ם)

מאויבי – מאלו ששונאים אותי בלבם,
גם אם אינם פועלים כנגדי.
אלו שאינם מאמינים בהשגחתו של הקב"ה (מלבי"ם)

ה֚וֹי

אֶנָּחֵ֣ם מִצָּרַ֔י

וְאִנָּֽקְמָ֖ה מֵאֽוֹיְבָֽי׃

אצרף – אֲזָקֶק.
אוציא בדיל מתוך הכסף.

כבר – כמו נקיון של סבון (בּוֹרִית=
סבון)

סיגיך – סיג הוא הבדיל המעורב במתכת כסף כדי לרמות בשווי של מטבע הכסף.

ניתן להבין את הפעולות גם כפשוטן וגם כמשל לניקיון של החטאים מתוך העם.

כה

וְאָשִׁ֤יבָה יָדִי֙ עָלַ֔יִךְ

וְאֶצְרֹ֥ף כַּבֹּ֖ר סִיגָ֑יִךְ

וְאָסִ֖ירָה כָּל־ בְּדִילָֽיִךְ׃

כו

וְאָשִׁ֤יבָה שֹֽׁפְטַ֨יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה

וְיֹֽעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה

פסוקים כ"א–כ"ו בנויים בסגנון תקבולת כיאסטית (X) של קטע שלם:

כ"א:
"לזונה קריה
נאמנה"
– האכזבה

כ"ב:
"כספך היה לסיגים"
– הסיבה

כ"ג:
"שריך סוררים"
– האשמים

כ"ד:
"ואנקמה מאויבי" – הבטחה

כ"ה:
"ואצרף כבר סיגיך"
– תיקון הסיבה

כ"ו:
"ואשיבה שופטיך"
– תיקון האשמים

כ"ו:
"יקרא לך…
קריה
נאמנה"
– חזרה בתשובה

אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙

עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק

קִרְיָ֖ה נֶֽאֱמָנָֽה׃

ושביה – אלו שיעשו תשובה (רש"י)
או:
אלו שישובו מהגלות (ראב"ע)

פסוק זה הוא מסקנה וסיכום לנ"ל.

כז צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה

וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה׃

ושבר – יישברו מהעונש.

יחדו – כולם יחד,
ללא יוצא מן הכלל.

יכלו – ייעלמו.

כח

וְשֶׁ֧בֶר פֹּֽשְׁעִ֛ים וְחַטָּאִ֖ים יַחְדָּ֑ו

וְעֹֽזְבֵ֥י יְהוָ֖ה יִכְלֽוּ׃

יבשו מאילים – יתביישו בכך שעבדו לעצי אֵלָה עבודה זרה.

ותחפרו מהגנות – ותתביישו בגינות שנשתלו לצורך ע"ז.

כט

כִּ֣י יֵבֹ֔שׁוּ מֵֽאֵילִ֖ים אֲשֶׁ֣ר חֲמַדְתֶּ֑ם

וְתַ֨חְפְּר֔וּ מֵֽהַגַּנּ֖וֹת אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּֽם׃

כי תהיו – תיאור סיבה לכליה שבפסוק כ"ח,
בסגנון ניגודי למתואר בפסוק כ"ט.

ל כִּ֣י תִֽהְי֔וּ כְּאֵלָ֖ה נֹבֶ֣לֶת עָלֶ֑הָ וּֽכְגַנָּ֔ה אֲשֶׁר־מַ֖יִם אֵ֥ין לָֽהּ׃

החסן – מי שהיה בעיני עצמו כחזק

נעורת – סיבי פשתן שנשרפים בקלות רבה

לא וְהָיָ֤ה הֶֽחָסֹן֙ לִנְעֹ֔רֶת

וּפֹֽעֲל֖וֹ לְנִיצ֑וֹץ

וּבָֽעֲר֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם יַחְדָּ֖ו וְאֵ֥ין מְכַבֶּֽה׃