מבוא והעשרה לגמרא מסכת מכות דף ח. סוגיית "הכאת ילדים"

רא
את
פסק
הדין
המובא
לפניך
וענה
על
השאלות
שאחריו:

1. מהן
שלושת
הגישות
הקיימות
בעולם
בעניין
מתן
הלגיטימיות
להכאת
ילדים?

___________________________________________________________________

2. מה
גישת
החוק
הישראלי
בעניין? נמק.
______________________________________

___________________________________________________________________

3. לפי
החוק
הישראלי
מהו היקף
תפקידו
של הורה
כמחנך?
_________________________

____________________________________________________________________
4.
האם
אתה
מסכים
לחוק
הישראלי??
הסבר
______________________

_________________________________________________________

בס"ד

חלק
ג'
– גישת
התורה:

פסוקים
מספר "משלי":

"חושך
שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר"

רש"י
:

חושך
שבטו –
סופו
ששונא את בנו שרואהו בסופו
יוצא לתרבות
רעה.

רלב"ג:

חושך
שבטו –
מי
שהוא מונע שבטו מהכות בנו ליסרו הוא שונאו, כי
מפני זה יהיה באין מוסר ומי שהוא אוהבו
שחרו מוסר בקטנותו לחנכו במוסר על פי
דרכו

* הסבר
פסוק זה (העזר
במפרשים)
___________________________________

___________________________________________________________

"יסר
בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך"

"אתה
בשבט תכנו ונפשו משאול תציל"

מצודת דוד
:

אתה – הנה
אתה תצערו בהכאת השבט ובזה תצילו מן השאול
כי יכשיר מעשיו, מוטב
לו צער השבט מצער השאול:

שמות רבה
(וילנא)
פרשה
א':

ואלה שמות
בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו
באו, הה"ד
(משלי
יג) חושך
שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר,
בנוהג
שבעולם אדם שאומר לו חבירו פלוני הכה לבנך
יורד עמו עד לחייו,
ומה ת"ל
חושך שבטו שונא בנו ללמדך שכל המונע בנו
מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושונאהו,
שכן מצינו
בישמעאל שהיו לו געגועים על אברהם אביו
ולא רידהו ויצא לתרבות רעה ושנאהו והוציאו
מביתו ריקם, מה
עשה ישמעאל כשהיה בן ט"ו
שנה התחיל להביא צלם מן השוק והיה מצחק
בו ועובדו כמו שראה מאחרים,

יש נוחלין
אזהרה י"ח:

עיקר
ברכת ירא ה'
הוא
כשיחשוב בניו בעיניו דוגמת הזית,
מה
זית אין מוציא שמנו אלא על ידי כתישה,
כך
הוא עושה עם בניו הקטנים,
מייסרם
בדברים ובשוטים עד שיוציא מהם שמן זית
זך, כשמן
הזה שהוא צף למעלה,
כך
הם עולים למעלה במעלת המידות על ידי מוסר
האב, וזהו
שכתוב בתהילים:"בניך
כשתילי זיתים סביב לשולחנך,
הנה
כי כן יבורך גבר ירא ה'.

בס"ד

ספר
של"ה
הקדוש,
שער
האותיות פרק דרך ארץ דף מו'
ע"ב:

ויען כי טבע הנשים רכות על כן החיוב מוטל על הנשים ללבוש כלי גבר,
רוצה לומר להיות לה אביר לב להוכיח בשבט מוסר ולהכות אותו הכאות בטוב גם כי ישוע ויזעק לבלתי שמוע אליו עד שיסור מדרך הרע וילך בדרך הטוב והישר.
ודרך
רמז
אני
אומר:
ידי
נשים
רחמניות
בשלו
ילדיהן,
ר"ל
אותן
הנשים
שמרחמות
על
בניהם
לבלתי
הכות
אותם
הם
מבשלות
אותם,
כלומר
ממיתים
אותם
כאילו
היו
שוחטים
אותם
ומבשלים
אותם
כבשר
בהמה
ועוף.

תלמוד
בבלי מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א

וא"ל
רב לרב שמואל בר שילת:
כי מחית
לינוקא, לא
תימחי אלא בערקתא דמסנא,
דקארי –
קארי,
דלא קארי
– ליהוי
צוותא לחבריה.

רש"י
:
לא
תמחייה אלא בערקתא דמסנא –
ברצועות
של מנעלים כלומר מכה קלה שלא יוזק.

מסכתות
קטנות מסכת שמחות פרק ב

הלכה ה

ושוב מעשה
בתינוק אחד מבני ברק ששיבר צלוחית,
והראה
לו אביו באזנו,
ונתיירא
ממנו, והלך
ואיבד עצמו בבור,
ובאו
ושאלו לרבי עקיבא,
ואמר אין
מונעין הימנו כל דבר.
ומיכן
אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באזנו אלא
מלקהו מיד, או
שותק ולא אומר כלום.
רבי שמעון
בן אלעזר אומר יצר תינוק ואשה תהא שמאל
דוחה וימין מקרבת.

תלמוד
בבלי מסכת מועד קטן דף יז'
עמוד
א':

דתניא:
ולפני
עור לא תתן מכשל –
במכה
לבנו גדול הכתוב מדבר.

רש"י
:

דקא עבר משום
ולפני עור לא תתן מכשול –
דכיון
דגדול הוא, שמא
מבעט באביו,
והוה ליה
איהו מכשילו.

בריטב"א:

"מכה בנו הגדול – מנדים אותו, שהרי עובר על לפני עיוור לא תיתן מכשול". "גדול
לענין
זה, לא
גדול, גדול
ממש, אלא
הכל לפי
טבעו (של
הילד), שיש
לחוש
שיתריס
כנגדו
(כנגד
אביו) בדיבור
או במעשה.
ואפילו
בקטן אין
ראוי
להביא
לידי מכה
אביו".

• לפי
  המקורות
  שקראנו
  עד
  לכאן:

1.
כיצד
חינכו
חז"ל
את
ילדיהם/תלמידיהם
? מה
ההגיון
בשיטה
זו?
__________________________________________________________________________________________________________________

____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

2.
האם
ניתן
לראות
מדברי
חז"ל
ששיטה
זו
בעייתית,
נמק?
______________________________________________________________

________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

3.
מה
מאפיין
לדעתך
חינוך
המבוסס
על
הכאה?
____________________________________________________________________________________________________________________________

________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

חלק
ד'
– ההשלכה
לדין רוצח בשגגה:

קרא
את
המקורות
המופיעים
בסוגייתנו
בעניין
וענה
על
השאלות
שאחריהם:

משנה
ח. אבא שאול אומר,
מה חטבת עצים רשות—יצא האב המכה את בנו,
והרב הרודה בתלמידו,
ושלוח בית דין.

גמרא
ח. איתיביה רבינא לרבא:
"יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד"
לימא כיון דאילו גמיר לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה?

התם אע"ג דגמיר מצוה דכתיב (משלי כט)
יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך

דף
ח,ב
משנה  "האב גולה על ידי הבן…"
דף
ח,ב
גמרא  "האב גולה ע"י הבן"
והאמרת יצא האב המכה את בנו?
דגמיר.
והאמרת אע"ג דגמיר מצוה קעביד?
בשוליא דנגרי.
שוליא דנגרי חיותא היא דלמדיה?
דגמיר אומנותא אחריתי.

1. מה דינו של אב/
רב המכה את בנו והורגו בשגגה?
______________________________________

2. מתי מצווה לאב/רב להכות את בנו ומתי הדבר אסור?
___________________________________

_________________________________________________________________________

בס"ד

חלק
ה':
דעת
הציבור הישראלי בעניין:

חלק
ה':
ההלכה
בהתפתחותה

אז
מה
עושים
היום?
האם
הכאה
זה
הפתרון????

הרב
נריה גוטל
(לקט
מדבריו)

בשדה
חמד,
גיליון
2-3
תש"ס

דומה
כי מאז הערת בג"ץ
אשר הורה על איסור הכאת ילדים –
ילדים
קטנים כגדולים,
הכאה
קטנה כגדולה –
נכנסה
היהדות הדתית
למיגננת–התקפה
בעלת שני ראשים ושתי גרסאות.
יש
הטוענים:
לדידנו
בג"ץ
אינו מעלה ואינו מוריד.
פסוק
שבמקרא אשר הורה 'חושך
שבטו שונא בנו'
הוא
שראוי לו להדריך אותנו,
ומורשת
בית אבא ובית סבא שנהגה בהכאה חינוכית
היא היא נר לרגלנו. הללו
רואים באמירת שלמה בספר משלי (יג,
כד)
"חושך
שבטו שונא בנו",⁴ הוראה
מצוותית,
הוראה
מחייבת,
ולכל
הפחות הוראת דרך חיים.
לדידם
זו אינה הוראת רשות,
ודאי
לא טענת פטור גרידא,
אלא
המלצה חינוכית;
מדיניות
של משמעת ראויה להורים ולמורים.
ואכן,
לכאורה
תימוכיהם הרבים עימם,
שכן
ההכאה נתפסת בספרות ההלכתית,
כמעט
מקדמת דנא ועד היום,
ככזו,
ומאחר
וכלל גדול נקוט בידינו ש"זו
התורה לא תהא מוחלפת",
לכן
לכאורה בדין דבריהם.

ויש
הטוענים:
פרשנות
חלופית ישנה למקרא;
כרוצים
לומר,
כלל
לא ב'שבט
המקל'
דובר
בו אלא ב'שבט
מוסר',
כנרמז
בסיפא של אותו מקרא –
"ואהבו
שחרו מוסר",
ואם
כן הדבר אזי למעשה היהדות הפנימה זה מכבר
את שלילת ההכאה.
הללו⁶ הילכו
בנתיב אפולוגטי,
ותוך
שהם נסמכים על מקצת פרשני מקרא שלא נקבו
בשם המפורש 'מקל',
בקשו
להסיק שביטוי המקרא "שבטו"
כלל
לא ב'מקל'
דיבר.
הללו
אף קראו למסקנה זו 'פשוטו
של מקרא'[!],
הגם
שבמגמתיותם לא נתנו דעתם לדרכם הקבועה
של אותם פרשנים,
שכמובן
אינם טורחים לבאר את שהוא כדי כך פשוט
שהכתוב מורה עליו מפורשות,
וכמובן
סמי כל 'השמטה'
מהכא.
ואף
זאת יש לתמוה עליהם,
מה
יעשו הללו עם מקרא נוסף שבמשלי (כג,
יג)
"אל
תמנע מנער מוסר כי תכנו בשבט לא ימות",
האם
גם כאן ה'שבט'
הממית[!]
אינו
אלא דיבורי ולא גופני?!

להלן
יוכח כי מחד,
ההכאה
כן הייתה חלק אינטגרלי ממערכת הענישה
היהודית,
מצד
הורים ומצד מורים –
שלא
כגישה האפולוגטית,
ומאידך
הכאה לא הייתה מעולם מטרה כשלעצמה –
שלא
כגישה הדוגמטית.
הגישה
שלפנינו גורסת ומוכיחה בבהירות כי מקדמת
דנא היה מקום להכאה מזה,
וכי
מאז ומעולם ההכאה לא הייתה מטרה לעצמה,
אלא
לכל היותר אמצעי,

מקורות
רבים מצביעים על הכרה בהכאה לא רק כאמצעי
משמעתי לגיטימי,
אלא
כנידבך אינטגרלי של המערכת החינוכית. כך
אמרו לדוגמא בסוגיית בבא בתרא (כא,
א–ב):

"אמר
ליה רב לרב שמואל בר שילת –
עד
שית לא תקביל,
מכאן
ואילך קביל ואספי ליה כתורא, ואמר
ליה רב לרב שמואל בר שילת –
כי
מחית לינוקא,
לא
תימחי אלא בערקתא דמסנא",
היינו
"ברצועות
של מנעלים,
כלומר
מכה קלה שלא יוזק"

מלשונם
של הגר"א
ב'אגרתו'
ושל
הרמח"ל
ב'דרך
עץ החיים',
מהם
הוא מסיק (הרב
דסלר)

מכאן
עניין אחר לגמרי בהכאה,
דהיינו
לעשות לבן לב נשבר ונדכה…
שהכאת
הבנים היא בבחינת הפרדת ערלת הלב ובבחינת
חבוט הקבר.

וכן
פסקו
הלכה,
הרמב"ם
בהלכות תלמוד תורה (ב,
ב)
והמחבר
בשולחן ערוך (יו"ד
רמה,
ח–י):

"מכניסין
את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע לפי
כח הבן ובנין גופו…
ומכה
אותן המלמד להטיל עליהם אימה,
ואינו
מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי,
לפיכך
לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה
קטנה".

יתירה
מזו;
מכוח
הלגיטימציה המוענקת לענישה גופנית,
אף
הוכרה הכאה מופרזת–עד–מאוד
הנעשית בשעת לימוד,
בין
לימוד תורה,
בין
לימוד מלאכה ואפילו "להדריכם
בדרך ארץ",
נחשב
לסף שגגה ממנו פטור המכה מחובת גלות.
בהתאם
לסוגיית מכות (ח,
א–ב)
הכריע
הרמב"ם
(הלכות
רוצח ושמירת הנפש ה,
ה)
הלכה,
כי
אמנם נכון הוא ש"האב
שהרג את בנו בשגגה גולה על ידו",
ואולם
"במה
דברים אמורים בשהרגו שלא בשעת לימוד,
או
שהיה מלמדו אומנות אחרת שאינו צריך לה,
אבל
אם יסר בנו כדי ללמדו תורה או חכמה או
אומנות ומת פטור."

מדד
האפקטיביות

למעשה
כבר מקדמת דנא צוינו הגבלות משמעותיות,
ומוסכמות,
על
האמצעים המשמעתיים:
•
הורו
חכמים כי גם אם מענישים,
יש
לעשות זאת מיידית,
סמוך
לביצוע העבירה,
ולהימנע
לחלוטין מאיומים,
אותם
יש לאסור;
•
הורו
חכמים כי יש להגביל ולמנוע את ההכאה אם
היא עלולה להכשיל את המוכה בתגובה אסורה;
•
הורו
חכמים כי יש לאסור כל ענישה שאינה נסמכת
על ודאות גמורה והיא מבוססת רק על חשד או
על אומדנא;
•
הורו
חכמים שבפרקי זמן מסוימים,
כ'בין
המצרים',
הכאת
תלמידים אסורה לחלוטין;
•
הורו
חכמים כי כל היתר הכאה חייב להיבחן על פי
סבירות התועלת שצפויה לצמוח מהענישה.
לדוגמא:
"ילד
קטן שאינו מבין על מה מכין אותו,
אם
הוא יושב אצל אביו וספרים לפניו והקטן
כורע להשתין או לעשות צרכיו,
אל
יגער בו,
כי
לא ידע להבין שבשביל הספרים מנעו ויעצור
עצמו משום פחדו ויבוא לידי סכנה".

*
דייק
הרב מ'
פיינשטיין
זצ"ל,
באגרות
משה,
יו"ד
–
ד'
סימן
ל:
"פשוט
שבמקל ובכל דבר שאפשר שיחלה התינוק כשמכין
בו מכה גדולה בכוח,
אסור
להמלמד להכות התלמידים בו אפילו רק הכאה
קלה,
ואף
לא להפחידם בעלמא שיכה אותם בזה.
שלכן
אסור להמלמד להחזיק מקל ביד,
אלא
צריך שיהיה מוכן אצלו רק הרצועה קטנה
שהתירו להאב ומלמד להכות את התלמידים
כשיפשעו ולא ילמדו כראוי.

רבי
אליעזר פאפו,
בספרו
הנודע פלא יועץ:

…
בדורות
הללו דחוצפא יסגא ובן בועט באביו,
לא
על ידי הכאה אלא אפילו אם גוער בו בכעס גם
הוא יכעוס ואינו מקבל גערה…
כל
כי הא צריך דעת באב ואם,
ביודעים
ומכירים את בניהם שהם קשים ואין יראת ה'
נגד
פניהם ואינם שומעים בקול אביהם ואמם,
לא
יצוו עליהם שום דבר שישרתום,
וישתדלו
שלא לכעוס עליהם ושלא לצערם,
ולא
ידברו אליהם אלא בלשון רכה…
אין
הדור דומה יפה…

דורות
אחרונים אינם כדורות ראשונים,
ואוי
לו למי שאינו נותן דעתו לדבר ומחנך דור
אחד חינוך שתואם דור אחר.

מכאן
שבמקרה זה: ראוי
לה להתפתחות חברתית ותרבותית שתהא
'מתורגמת'
הלכתית, במקרה
זה אין כל מניעה בדבר,
מאחר
וכבר בתשתיתה של ההלכה עצמה מונחת אפשרות
זו,
אולי
אפילו הכרח זה.
לא
חל אפוא שום שינוי מהותי בהלכה עצמה –
העקרונות
נותרו יציבים והמשכיים,
ורק
היישומים הם ששונו.
ומאחר
וההלכה לא ראתה מעולם בהכאה מטרה דתית
לעצמה,
אלא
רק אמצעי,
לכן
לא ראו הפוסקים כל מניעה מהמרת אמצעי אחד
באמצעי אחר,
ובלבד
שיכוון לבו למקום.

לאור
כל האמור לא נותר אלא לקבוע בפשטות,
שהתבססות
טכנית על "חושך
שבטו"
כהיתר
גורף המוּחל על כל 'הכאה
חינוכית'
בימינו,
הרי
זה גובל בפרשנות דברי תורה שלא כהלכה,
קרוב
ל'מגלה
פנים בתורה'.
כל
שנאמר בזה במקורותינו,
ונאמר
הרבה,
חייב
להיבחן על רקע המקור,
ההקשר,
ההנמקה,
הבסיס
והתשתית.
לציטוטים
גרידא אין כל משמעות, ולא
ניתן לגזור מהם כל הנחיית הלכה מחייבת,
שכן
נושא הלכתי זה,
כלא
מעט נושאים הלכתיים נוספים,
טעון
כאמור בחינה בשורשו.
כשם
שאיסור חילול שבת על מי שאין נשימה באפו
ותנועת דופק בלבו [או
'טבורו']
אסור
לו שיהא נוהג בזמן הזה;
כשם
שאיסור ההוראה לתלמיד שאינו הגון,⁶¹ או
לנשים,⁶² אינם
נוהגים בצורתם המקורית כיום הזה;
כשם
שדברי תורה –
כולל
אלה שכאן –
נכתבים
ומודפסים על אף האיסור המקורי לכתוב דברי
תורה שבעל פה,
ואדרבה,
לדידו
של הרא"ש
אף יש בקנייתם מצות כתיבת ספר תורה;
כשם
שאיסור פרנסה מדברי תורה –
אינו
יכול להיקרא כפשוטו כיום הזה;
וכהנה
הרבה,
כך
גם השמעתו ברמה של פסוק כדוגמת "חושך
שבטו שונא בנו"
עדיין
אין בה כל ערובה לנכונות הלכתית יישומית.

ולחיתום:

'דברו'
של
מרן הראי"ה
קוק זצ"ל,
בחזונו
על "מורים
חמושים בגבורה רוחנית,
שאינם
צריכים למקל חובלים".,גם
לו יצויר שאינם 'אסורים',
"אינם
צריכים"!

*
לפי
הרב גוטל,
מדוע
בדורנו צריך להתייחס בצורה שונה לסוגיית
הכאת ילדים"?
________________

____________________________________________________________________________________________________________________________________________________

בס"ד

רבי
שמשון
(בן)
רפאל
הירש
(גרמניה,
המאה
הי"ט),
על
יסודות
החינוך,
חלק
ב,
עמ'
ס"ה:
"אנו נהיה האחרונים להמליץ על עונשים גופניים…
והדברים אמורים במיוחד כלפי בית ההורים.
אם הילד ירגיל את עצמו להתרשם מהערה ביקורתית של ההורים רק אם יחוש אותה על גופו,
ולציית לפקודות רק מתוך פחד מפני מכות,
הרי יתקהה חושו המוסרי וממילא יזלזל גם בהערותיו של המורה".

הרב
יעקב
יחיאל
וינברג,
מגדולי
ההלכה
במאה
הכ',
שו"ת
שרידי
אש,
חלק
ג,
סימן
צה:
"אכן מטעמים פדגוגיים יש להניא מאמצעי כפיה בנוגע לבן הסוטה מהדרך הכבושה.
כבר הזכיר כבוד תורתו את האיסור להכות בנו גדול,
וצדק… באומרו שלאו דווקא מכה ביד,
אלא כל אמצעי כפיה בכוח עלול להביא לידי תוצאות הפוכות מהרצוי.
וכבר הוכיחו הפדגוגים המודרנים שהכפיה או ביצוע רצון בכוח מעורר בנער בגיל מבוגר עקשנות יתר ונטיה למרידה"

• לפי
  המקורות
  הנ"ל,
  מהם
  החסרונות
  בהכאת
  ילד
  לצורך
  חינוכו?

1. ___________________________________________________________________

2. ___________________________________________________________________

הרב
יצחק
לוי
במאמרו: "יהדות
והכאת
ילדים"
תחומין
י"ז,
תשנ"ז:

לדעתי יש צורך להתייחס להכאה כעונש לפי המטרה והתוצאה,
ובהקשר להתייחסות להכאה בכל דור ודור. אין ספק שהיום,
כאשר יש יחס שלילי גמור לעונש ההכאה גם מצד אנשי המקצוע וגם מצד חוק המדינה,
עונש ההכאה נהיה פחות ופחות אפקטיבי ויותר ויותר מזיק.
ועל כן יש לעיין שוב ושוב בעניין ההדרכה המעשית שיש לתת למורים ולהורים.
בוודאי שאין להעלים עין מהורים וממורים הרודים בילדיהם ובתלמידיהם יותר מדי.
אין בכך "תיקון עולם", אלא לעיתים קרובות קלקולו…

נכון הוא שבמקורותינו מדובר על רב המכה את תלמידיו,
וקיימת גם הדרכה על כך שההכאה תהיה במידה ובדרך שלא תכאיב,
והמקורות מפורטים היטב במאמרו של הרב שרמן שליט"א,
אבל אין להתעלם מכך שאמצעי זה הוא אופייני לתקופה.
היתה תקופה שמכות שימשו כאמצעי ענישה בכל העולם, אבל אין כל התקופות שוות,
והעידן שבו אנו חיים כיום שונה הוא.
לעובדה זו יש השלכה באשר למידת "התועלת"
שבעונש מסוג זה.
כיום משיגות מכות את ההיפך המוחלט מכוונתו של המכה – הן ממרידות ומשניאות…. התייחסות רבותינו בכל התקופות להכאה כאמצעי חינוכי היתה מאד מסוייגת. נראה מדבריהם שהמכשולים הרבים העלולים לנבוע מהכאה,
רבים הם על התועלת שאפשר להפיק ממנה.
במיוחד נכונים הדברים כיום, כשהילדים עצמם מודעים כבר מגיל צעיר לכך שהחוק אוסר על המבוגרים להכותם. על כן נראה שיש להרחיק עצמנו מלהכות כלל.

בס"ד

הראי"ה
קוק
עין
אי"ה
לברכות
עמ'
31:

"יפה
מרדות
אחת
בלבו
של
אדם
יותר
מכמה
מלקויות"
– כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך,
כי לא במהלומות יחונך האדם,
כי אם בדרכי נועם.
והיראה האמתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה.
ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה,
והיה דרך חינוכם רק במקל חובלים,
עד הימים האלו שהנסיונות הרבות [כך במקור]
הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל רוח קדשם.
"וריש לקיש אמר יותר ממאה מלקויות"
– הכוונה אפילו בשעת החינוך המקרי [=שאינו מתוכנן,
בשעת הרוגז והכעס על מעשהו הפתאומי של הילד],
כי השחית דרכו בחטא ופשע חמור שראוי ללקות מאה מלקויות,
האופן היותר גדול במוכים בעד פשעם לפי הנוהג מדרך החינוך,
גם על זה יפה המרדות השכלית [=בדברים ולא בעונשי גוף],
כי הניצוץ השכלי שבאדם יאיר גם מחשכי לב [=של]
אותם שכבר העוו דרכם.
רק החובה [=היא]
להעלותם במעלת נבונים שיהיו ראויים להכיר ערך המרדות שבלב.