משנה, אבות, פרק א, משנה ד בתוספת מקורות

משנה מסכת אבות פרק א'

(ד)
יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם.
יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר: יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים,
וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם,
וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם:

יוֹסֵי
בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי
בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם

רע"ב

(ד)
יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים –
כל התנאים הנזכרים בפרק זה זוג זוג פלוני ופלוני קבלו מפלוני ופלוני.
הראשון מהם נשיא.
והשני אב ב"ד:

תוי"ט

(ד)
יוסי בן יועזר וכו'
– כתב הר"ב כל התנאים וכו'
כדתנן משנה ב'
פ"ב דחגיגה ושם [דף ט"ז ד"ה יוסי]
פירשו התוספות בשם הירושלמי שבימיהם היתה מחלוקת ראשונה בישראל ולכך אומר אני שלפניהם לא הוזכרו זוגות כי היה הא'
לראש בדורו ואין שני לו.
מה שא"כ מימות אלו ואילך שנתפרדה החבילה והיו לשנים ראשים.
כל תורתם אמת שהרי קבלוה.
ואין המחלוקת אלא בדברים התלוים בסברא להדרש באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן כמו שהרחיב הרמב"ם הדבור בזה בהקדמתו לפי'
המשניות:

משנה מסכת חגיגה פרק ב'

(ב)
יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ,
יוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אוֹמֵר לִסְמוֹךְ. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה …
נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי ...
יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי … שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח ...
שְׁמַעְיָה … אַבְטַלְיוֹן ...
הִלֵּל וּמְנַחֵם ...
שַׁמַּאי … הִלֵּל ...
הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ נְשִׂיאִים,
וּשְׁנִיִּים לָהֶם אֲבוֹת בֵּית דִּין.

המאירי על מסכת חגיגה דף טז/ב

אף על פי שאב בית דין היה מתמנה עם הנשיא צריך היה לחלוק כבוד לנשיא ואינו מורה הוראות בפניו וזה שאמרו בגמרא על דעת האומר ששמעון בן שטח נשיא ויהודה בן טבאי אב בית דין קבל עליו יהודה בן טבאי שלא להורות אלא בפני שמעון בן שטח והיאך יורה הוא בפניו והוא נשיא [והלא נשיא היה]
לא להורות הוא לפניו היה אומר אלא להצטרף עמו כלו'
שלא יורה אלא עמו שתהא הוראה יוצאה על ידי שניהם:

מסכת חגיגה דף כ/א

יוסי בן יועזר היה חסיד שבכהונה והיתה מטפחתו מדרס לקודש

משנה מסכת סוטה פרק ט'

מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם,
בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(מיכה ז)
אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי

רמב"ם פירוש המשניות

אשכולות,
כינוי על אדם הכולל המדות ומעלות והחכמות,
לפי מיניהם והוא מה שאמרו אשכולות,
איש שהכל בו:

רע"ב

בטלו האשכולות –
איש שהכל בו.
כלומר תורתם אמת מבלי דופי:

תוי"ט

בטלו האשכלות –
פי'
הר"ב איש שהכל בו.
כלומר תורתם אמת מבלי דופי ושכחה ומחלוקת.
רש"י בגמ'.
ובמשנה כתב עד ימיהן לא היה מחלוקת בחכמי ישראל כולן היו אומרים דברים כנתינתן למשה מסיני והן הראשונים שנחלקו בסמיכות קרבנות ביו"ט כדאמרינן בחגיגה [טז:]
והוא היה מחלוקת ראשון שהיה בישראל בדברי תורה.
ע"כ.

מסכת תמורה דף טו/ב

תְּנָן הָתָם: מִשֶׁמֵּת יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵף בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַים,
בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת –
אִישׁ שֶׁהַכָּל בּוֹ.
וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל אֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁעָמְדוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל מִימוֹת מֹשֶׁה עַד שֶׁמֵת יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר –
הָיוּ לְמֵדִין תּוֹרָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ.

וְהָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הֲלָכוֹת נִשְׁתַּכְּחוּ בִימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה ? דְּאִישְׁתַּכַּח לְהוּ –
אִישְׁתַּכַּח,
וּדְגַמִירָן לְהוּ –
הַווּ גְמִירִי כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ.
וְהַא תַּנְיָא: מִשֶׁמֵת מֹשֶׁה,
אִם רַבּוּ מְטַמְאִין –
טִמְאוּ,
אִם רַבּוּ טְהוֹרִין – טִיהֲרוּ.
לִיבָּא –
דְּאִימְעִיט,
מִיגְמַר –
הַווּ גְמִירִי לְהוּ כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ]
. בְּמַתְנִיתָא תַּנָא,
כָּל אֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁעָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל מִימֵי מֹשֶׁה עַד שֶׁמֵּת (יוסי)
[יוֹסֵף]
בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה,
לֹא הָיָה בָהֶם שׁוּם דּוֹפִי,
מִכָּאן וַאֵילָךָ הָיָה בָּהֶם [שׁוּם]
דּוֹפִי.

וְהַתַּנְיָא: מַעֲשֶׂה בְחָסִיד [אֶחָד]
שֶׁהָיָה גּוֹנֵח מִלִבּוֹ,
וְשַׁאֲלוּ לְרוֹפְאִים,
וְאָמְרוּ: אֵין לוֹ תַּקָנָה עַד שֶׁיִינַק חָלָב רוֹתֵחַ שַׁחֲרִית,
וְהֵבִיאוּ הָעֵז וְקָשְׁרוּ לוֹ בְכְרָעֵי מִטָתוֹ,
וְהָיָה יוֹנֵק מִמֶנָה חָלָב,
לְמָחָר,
נִכְנְסוּ חֲבֵרָיו לְבָקְרוֹ,
כֵּיוָן שֶׁרָאוּ עֵז,
אָמְרוּ: לִיסְטִים מְזוּיִין בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ,
וְאָנוּ נִכְנָסִים לְבָקְרוֹ ?!
יָשְׁבוּ וּבָדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ בוֹ עֲוֹן אֶלָּא שֶׁל אוֹתָה הָעֵז בִּלְבָד.
וְאַף הוּא,
בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ,
אָמַר: יוֹדֵעַ אֲנִי בְּעַצְמִי שֶׁאֵין בִּי עֲוֹן שֶׁל אוֹתָה הָעֵז בִּלְבָד –
שֶׁעָבַרְתִּי עַל דִּבְרֵי חֲבֵרַי,
שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מְגָדְלִין בְּהֵמָה דָּקָה בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
וְקַיְימָא לָן,
כָּל הֵיכָא דְּאֲמְרִינָ,
מַעֲשֶׂה בְחָסִיד אֶחָד – אוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא,
אוֹ רַבִּי יְהוּדָה בַר אִילָעאי.
וְרַבָּנָן ?
– בָּתַר (יוסי)
[יוֹסֵף]
בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה דָּרִי דָּרִי הַווּ:

אָמַר רַבִּי יוֹסֵף: דּוֹפִי שֶׁל סְמִיכָה קַתָנִי.
וְהָא (יוסי)
[יוֹסֵף]
בֶּן יוֹעֶזֶר גּוּפֵיהּ מִיפְלָג פָּלִיג בִּסְמִיכָה ?
כִּי אִיפְלִיג בָּה –
בְּסוֹף שְׁנֵיהּ,
דְּבַּצִיר לִיבָּא.

רש"י

שהכל בו –
תורה ויראת חטא וגמילות חסדים: דאישתכח אישתכח –
אותן שנשתכחו: ודגמירי –
אותן שלא שכחו הוו גמירי להו כמשה: ליבא דאימעוט –
הלב נתמעט ולא היו יודעין להחזיר אותן ששכחו מתוך פלפול הלכה היאך (הלכה)
והיו חלוקין בהן והלכו אחר המרובין: מגמר –
לאותן שלא נשתכחו הוו גמירי להו כמשה: דופי –
קס"ד דופי של חטא לא היה באשכולות שעמדו פרנסים של ישראל: גונח –
פלניי"ט בלע"ז צועק מכאב לבו כמו גנוחי גנח באימיה דסיסרא (שופטים ה בתרגום): ליסטים מזויין –
בהמה דקה אין יכולים לשומרה והולכת ורועה בשדות אחרים: ורבנן –
והנך רבנן ר'
יהודה בר אילעאי ורבי יהודה בן בבא: בתר יוסף בן יועזר דרי דרי הוו – כלומר: אחר יוסף בן יועזר הוו אלו לאחר דורות הרבה וקתני: דלא מצאו בהן עון. אלמא לא היה בהן דופי: דופי של סמיכה –
דעד יוסף בן יועזר לא נחלקו בסמיכה ולא בשום דבר שעדיין לא נתמעט הלב, ולהכי נקט סמיכה דהיא היתה מחלוקת ראשונה שנחלקו בו חכמים מעולם. ומיוסף בן יועזר ואילך היה בהן דופי של סמיכה שנחלקו בסמיכת שלמים ביום טוב כדאמרי'
בחגיגה (דף טז): שמאי אומר: לסמוך. והלל אומר: שלא לסמוך: והא יוסף גופיה –
איפליג ביה במסכת חגיגה (שם): דבצר ליבא –
שנתמעט הלב בסוף שנותיו נשתכחו:

יְהִי
בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים

רע"ב

יהי ביתך בית ועד לחכמים –
כשירצו החכמים להתקבץ ולהתועד יהיה ביתך מוכן לדבר זה שיהיו רגילים לומר נתקבל בבית של פלוני.
שא"א שלא תלמוד מהם איזה דבר חכמה.
משלו משל למה"ד לנכנס לחנותו של בושם אע"פ שלא לקח כלום מ"מ ריח טוב קלט והוציא עמו:

אבות דרבי נתן פרק ששי

(א)
[יוסי בן יועזר אומר]
יהי ביתך בית ועד לחכמים כיצד מלמד שיהיה ביתו של אדם מזומן לחכמים ותלמידים ותלמידי תלמידיהם כאדם שאומר לחבירו הריני משמר לך במקום פלוני.

מסכת ברכות דף סג/ב

פָּתַח רַבִּי נְחֶמְיָה בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא וְדָרַשׁ: מַאי דִּכְתִיב:
(ש"א טו)
"וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי,
לְכוּ סֻרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי,
פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ,
וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
? וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל – וָחֹמֶר. וּמַה יִּתְרוֹ שֶׁלֹּא קֵרַב אֶת מֹשֶׁה,
אֶלָּא לִכְבוֹד עַצְמוֹ כָּךְ –
הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ,
וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ,
וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו,
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה !

פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא,
וְדָרַשׁ:
(דברים כג)
"לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא,
לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ",
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל –
וָחֹמֶר,
וּמַה מִּצְרִיִּים שֶׁלֹּא קֵרְבוּ אֶת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(בראשית מז)
"וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי",
כָּךְ –
הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ,
וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ,
וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו,
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה !

פָּתַח רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בִּכְבוֹד אַכְסַנְיָא,
וְדָרַשׁ:
(ש"ב ו)
("ויברך)
["בֵּרַךְ]
ה'
אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם (הגתי)
[וְגוֹ'],
בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱ–לֹהִים",
וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל –
וָחֹמֶר,
וּמָה אָרוֹן,
שֶׁלֹּא אָכַל וְשָׁתָה,
אֶלָּא כִּבֵּד וְרִבֵּץ לְפָנָיו,
כָּךְ –
הַמְאָרֵחַ תַּלְמִיד חָכָם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקֵהוּ,
וּמְהַנֵּהוּ מִנְּכָסָיו,
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה !

מַאי הִיא בְּרָכָה שֶׁבֵּרְכוֹ ?
אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר זְבִידָא: זוֹ חָמוֹת וּשְׁמוֹנֶה כַּלּוֹתֶיהָ,
שֶׁיָּלְדוּ שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה בְּכֶרֶס אַחַת.
שֶׁנֶּאֱמַר:
(דה"א כו)
"פְּעֻלְּתַי הַשְּׁמִינִי כִּי בֵרְכוֹ אֱ–לֹהִים",
וּכְתִיב,
(שם)
"כָּל אֵלֶּה מִבְּנֵי עֹבֵד אֱדֹם הֵמָּה,
וּבְנֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם,
אִישׁ חַיִל בַּכֹּחַ לַעֲבֹדָה,
שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם לְעֹבֵד אֱדֹם":

המאירי

לעולם יעשה אדם לעצמו חבר ללמוד תורה עמו, שאין הפלפול מצוי ליחידי אלא כשחברו מעוררו והוא שאמרו: אין התורה מתוקנת אלא בחבורה:

מסכת ברכות דף מ"ב ע/א

[אָמַר רַב חִיָּא בַּר אַשִׁי אָמַר רַב: שָׁלֹשׁ תְּכִיפוֹת הֵן. תֵּכֶף לִסְמִיכָה –
שְׁחִיטָה.
תֵּכֶף לִגְאֻלָּה –
תְּפִלָּה.

תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם –
בְּרָכָה].
אָמַר אַבַּיֵי: אַף (אנן נמי תנינא)
[אָנוּ נֹאמַר,]
תֵּכֶף לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים –
בְּרָכָה (במעשה ידיהם),
שֶׁנֶּאֱמַר:
(בראשית ל)
"וַיְבָרֲכֵנִי ה'
בִּגְלָלֶךָ".
וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא:
(שם לט)
"וַיְבָרֶךְ ה'
אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף":

מדרש משלי פרשה יג'

הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע.
משל למי שנכנס לחנותו של בשם,
אף על פי שאינו מוכר לו ואינו לוקח ממנו – הוא יוצא וריחו וריח בגדיו מבושמין, ואין ריח זז ממנו כל היום.
עליו הוא אומר: הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע.
משל לאחד שנכנס לחנותו של בורסקי,
אף על פי שאינו מוכר לו ואינו לוקח ממנו – הוא יוצא וריחו וריח בגדיו מלוכלכין,
ואין ריחו וריח בגדיו זז ממנו כל היום.
ועליו הוא אומר: ורועה כסילים ירוע.
כך,
כל מי שמהלך עמהם.
כל מי שרואה אותו,
אומר: אלולי לא היה זה חכם,
לא הולך זה אלא עם חכם כמותו.
וכל מי שמהלך עם כסיל,
כל מי שרואה אותו,
אומר: אילולי שהוא כסיל,
לא היה הולך עם כסיל זה.
אלא מפני שהוא כסיל לפיכך מהלך עם כסיל.
לכך נאמר: הולך את חכמים יחכם.

פרקי דרבי אליעזר פרק כה'

הולך את חכמים יחכם זה לוט שהיה הולך עם אברהם אבינו עליו השלום ולמד מדרכיו וממעשיו הטובים אמר מה עשה אברהם אבינו עליו השלום עשה ביתו בית קבול לחרן וכל מי שהוא נכנס ויצא היה מקבלו ומאכילו ומשקיהו ואומר להם אמרו אחד הוא אלהי אברהם בעולם וכשבא לוט כך היה עושה וכיון שהכריזו בסדום כל מי שהוא מחזיק בידו בפת לחם לעני ולאביון ישרף באש והיה מתיירא מאנשי העיר מאנ"שי הע"י מעשות יום ויעש לילה שנ'
ויבאו שני המלאכים סדומה בערב ולוט יושב בשער סדום ולמה היו יושב בשער סדום אלא שהיה מתיירא מאנשי העיר מעשות יומם וראה שני המלאכים מהלכים ברחוב העיר והיה סבור שהם אורחי הארץ ורץ לקראתם אמ'
להם בואו ולינו בתוך ביתי ואכלו ושתו לכו לדרככם לשלום ולא קבלו האנשים עליהם והחזיק בידם שלא ברצונם לתוך ביתו שנ'
ויפצר בם מאד

ילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקצב'

האגוז כל זמן שעצו דבוק לפריו הוא משומר,
פרש ממנו משליכין אותו לאשפה,
כך ישראל כל זמן שדבוקים לחכמים ושומעים דבריהם הם זוכים לקנות שני עולמים,
פרשו מהם אבדו מן העולם,

בראשית רבה (וילנא)
פרשה צט'
ד"ה ט זבולן לחוף

זבולן לחוף ימים ישכון,
הרי זבולן קדם ליששכר שכן מייחסן יששכר זבולן,
ולמה כן ? אלא שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה,
וזבולן בא ומאכילו – לפיכך קדמו. עליו אמר הכתוב:
(משלי ג)
עץ חיים היא למחזיקים בה,
יששכר כונס וזבולון מביא באניות ומוכר ומביא לו כל צרכו,
וכן משה אומר:
(דברים לג)
שמח זבולון בצאתך,
למה שיששכר באהליך שלך הן שאת מסייעו לישב בהן.

ויקרא רבה (וילנא)
פרשה כה'
ד"ה ב ר'
הונא

"שמעון אחי עזריה אמר משמו". והלא שמעון היה גדול מעזריה ! אלא ע"י שהיה עזריה עוסק בפרקמטיא ונותן בפיו של שמעון – לפיכך נקרא הלכה על שמו. ודכוותה:
(דברים לג)
ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך. ולא יששכר גדול היה מזבולן, אלא ע"י שהיה זבולן מפרש מיישוב, ועוסק בפרקמטיא ובא ונותן לתוך פיו של יששכר – נותן לו שכר בעמלו. לפיכך נקרא הפסוק על שמו, שנא': שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך

וֶהֱוֵי
מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם

רע"ב

כלומר: שתלך אחריהם.
שהמהלך מעלה אבק ברגליו.
וההולך אחריו מתמלא מאבק שהוא מעלה ברגליו.
פ"א שתשב לרגלים על הארץ שכך היו נוהגים שהרב יושב על הספסל והתלמידים יושבים לרגליו על גבי קרקע:

אבות דרבי נתן פרק ששי

(ב)
והוי מתאבק בעפר רגליהם. כיצד ? בזמן שת"ח נכנס לעיר, אל תאמר: איני צריך לו. אלא לך

אצלו, ואל תשב עמו, לא על גבי המטה, ולא על גבי הכסא, ולא על הספסל, אלא שב לפניו על הארץ, וכל דבר שיצא מפיו קבלהו עליך באימה ביראה ברתת ובזיע כדרך שקבלו אבותינו מהר סיני באימה ביראה ברתת ובזיע.

דבר אחר: הוי מתאבק בעפר רגליהם. זה רבי אליעזר, ושותה בצמא את דבריהם זה רבי עקיבא.
מה היה תחלתו של רבי עקיבא ? אמרו: בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום.
פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר: מי חקק אבן זו ?
אמרו: לא המים שתדיר [נופלים]
עליה בכל יום ? אמרו [לו]: עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים ! מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו, מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם, מיד חזר ללמוד תורה.
הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. א"ל: רבי, למדני תורה !
אחז רבי עקיבא בראש הלוח, ובנו בראש הלוח, כתב לו אלף בית ולמדה.
(אלף תיו ולמדה תורת כהנים ולמדה).
היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה. הלך וישב לפני רבי אליעזר ולפני ר'
יהושע, אמר להם: רבותי, פתחו לי טעם משנה ! כיון שאמר לו הלכה אחת, הלך וישב לו בינו לבין עצמו. אמר:
(אלף זו למה נכתבה ? בית זו למה נכתבה ?)
דבר זה למה נאמר ? חזר ושאלן והעמידן בדברים.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אמשול לך משל, למה הדבר דומה ?
לסתת שהיה מסתת בהרים. פעם אחת נטל קרדומו בידו והלך וישב על ההר, והיה מכה ממנו צרורות דקות, ובאו בני אדם ואמרו לו: מה אתה עושה ?
אמר להם: הרי אני עוקר ומטילו בתוך הירדן. אמרו לו: אי אתה יכול לעקור את כל ההר ! היה מסתת והולך עד שהגיע אצל סלע גדול, נכנס תחתיו סתרו ועקרו והטילו אל הירדן, ואמר לו: אין זה מקומך אלא מקום זה.
כך עשה להם רבי עקיבא לרבי אליעזר ורבי יהושע.
אמר לו רבי טרפון: עקיבא, עליך הכתוב אומר:
(איוב כח)
מבכי נהרות חבש ותעלומה יוציא אור. דברים המסותרים מבני אדם הוציאם רבי עקיבא לאורה.

מדרש תהילים מזמור ח'

(משלי ו,
ג)
לך התרפס ורהב רעך.
עשה לך רב ומדייש עליך כעפר והמליכהו עליך,
שנאמר,
ורהב רעך.
ואין רהב אלא מלכות,
שנאמר (תהלים פז,
ד)
אזכיר רהב ובבל.
ואם עשית כן תנצל כצבי.

תנא דבי אליהו רבה פרק ה'

הקיצו ורננו שוכני עפר מכאן אמר דהע"ה יהי חלקי עם אלו שהם ממיתין את עצמן על ד"ת שנאמר (תהלים יז)
ממתים ידך ה'
וגו'
חלקם בחיים וגו'
הקיצו ורננו שוכני עפר מכאן אמרו כל הנעשה שכן לעפר בחייו עפרו ננער לתחית המתים וכל שאינו נעשה שכן לעפר בחייו אין עפרו ננער לתחית המתים לכך נאמר הקיצו ורננו שוכני עפר שכוני עפר לא נאמר אלא שוכני עפר אלו בני אדם שמשכינים עצמם על העפר ללמוד תורה הקב"ה מביא עליהם טל אורות של תורה ומושיבן בין ברכיו ומגפפן ומנשקן ומביאן לחיי עוה"ב שנאמר כי טל אורות טלך

וֶהֱוֵי
שׁוֹתֶה בַצָּמָא
אֶת דִּבְרֵיהֶם

רע"ב

כאדם צמא ששותה לתיאבון, ולא כאדם שבע שקץ במזונו, שמואס אפילו בדברים הערבים וטובים:

מסכת עירובין דף נד/א

אָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִּכְתִיב:
(תהלים סח),
"חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ,
בָּה תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱ–לֹהִים" ? אִם מֵשִׂים אָדָם עַצְמוֹ כְּחַיָּה זוֹ שֶׁדּוֹרֶסֶת וְאוֹכֶלֶת,
וְאַמְרִי לָה: שֶׁמַּסְרַחַת וְאוֹכֶלֶת –
תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ.
וְאִם לָאו –
אֵין תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ.
וְאִם עוֹשֶׂה (אדם)
כֵּן,
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ סְעוּדָה בְעַצְמוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר:
"תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱ–לֹהִים".
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַר אַבָּא,
[אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן]: מַאי דִּכְתִיב:
(משלי כז),
"נוֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ" ? לָמָה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה כַּתְּאֵנָה ?
(לומר לך)
מַה תְּאֵנָה זוֹ – כָּל זְמָן שֶׁאָדָם מְמַשְׁמֵשׁ בָּהּ,
מוֹצֵא בָה תְּאֵנִים,
אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה –
כָּל זְמָן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָהֵן,
מוֹצֵא בָהֵן טַעַם.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי (אמר רבי יונתן): מַאי דִּכְתִיב:
(שם ה)
"אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן",
מִפְּנֵי מַה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תּוֹרָה כָּאַיָּלָה ?
לוֹמַר לְךָ: מַה אַיָּלָה זוּ,
רַחְמָהּ צַר,
וַחֲבִיבָה עַל בּוֹעָלָהּ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה,
אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה חֲבִיבִין עַל לוֹמְדֵיהֶן כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה כְּשָׁעָה רִאשׁוֹנָה.
"וְיַעֲלַת חֵן",
שֶׁמַּעֲלַת חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ.
"דָּדֶּיהָ יְרַווּךָ בְּכָל עֵת",
[לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה כַּדַּד] ? מַה דָּד זֶה –
כָּל זְמָן שֶׁתִּינוֹק מְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ,
מוֹצֵא בוֹ חָלָב,
אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה –
כָּל זְמָן שֶׁאָדָם הוֹגֶה בָהֶן,
מוֹצֵא בָהֶן טַעַם.
"בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָּמִיד",
כְּגוֹן רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת.

(דתניא)
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת: שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בַּשּׁוּק הַתַּחְתּוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי וְעָסַק בַּתּוֹרָה,
וּסְדִינוֹ מוּטָּל בַּשּׁוּק הָעֶלְיוֹן שֶׁל צִפּוֹרִי.
(תניא)
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר: פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם אֶחָד לִיטְּלוֹ,
וּמָצָא (נחש)
שָׂרָף עָלָיו.

תָּנָא דְבֵי רָב עַנָן: מַאי דִּכְתִיב (שופטים ה):
"רוֹכְבֵי אֲתוֹנוֹת צְחוֹרוֹת"
וְגוֹ'.
"רוֹכְבֵי אֲתּוֹנוֹת צְחוֹרוֹת"
אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהוֹלְכִים מֵעִיר לְעִיר וּמִמְּדִינָה לִמְדִינָה לִלְמוֹד תּוֹרָה,
וּמְבַאֲרִים אוֹתָה כַּצָהֳרָיִם.
(שם)
"יוֹשְׁבֵי עַל מְדִּין"
– שֶׁיוֹשְׁבִים וְדָנִין דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ.
"וְהוֹלְכֵי"
– אֵלּוּ בַעֲלֵי מִקְרָא.
"עַל דֶּרֶךְ"
– אֵלּוּ בַעֲלֵי מִשְׁנָה.
"שִׂיחוּ"
– אֵלּוּ בַעֲלֵי תַּלְמוּד,
שֶׁכָּל שִׂיחָתָן דִּבְרֵי תוֹרָה:

רש"י כל זמן שממשמש בה מוצא בה תאנים –
שאינן מתבשלין בבת אחת,
אלא היום מעט ולמחר מעט,
וכל שעה ראוי לאכול מהן: שמעלת חן על לומדיה –
שהכל מנשאין אותו,
ותורתו נותנת לו חן: באהבתה תשגה תמיד –
בשביל אהבתה תעשה עצמך שוגה ופתי,
להניח עסקיך ולרוץ לדבר הלכה:

המאירי

ואל יתרשל בלימודו שמא לא יפנה דרך הערה אמרו חטוף ואכול חטוף ושתי דהדין עלמא כהלולא דמי כלומר כחופת חתן שהולכת מהר וכן לא יניח דברי תורה אף לצורך סעודתו אא"כ לפי הצרך ההכרחי דרך הערה דרשו חיתך ישבו בה אם משים עצמו כחיה זו שמסרחת אכילתה תלמודו מתקיים:

ולעולם לא יתיאש מן הלמוד אף לקושי המתלמד אלא ישנה לו עד שידע אפי'
אלף פעמים. אמרו עליו על ר'
עקיבא שהיה לו תלמיד שלא היה יודע משנתו עד שהיה שונה אותה ארבע מאות פעמים, ופעם אחת שנה לו ולא למד, ואמר לו: האידנא מאי שנא ? אמר: מההיא שעתא דאמרו ליה למר איכא מילתא דמצוה, הוה קאמינא: השתא קאי מר,
השתא קאי מר, ואסחתיה לדעתאי! אמר ליה: הב דעתך ואיהדר ואתני, הדר ותנא ליה ארבע מאה זמני אחריני ! ומ"מ אף (לפתוח)
[לפחות]
שבכלם צריך הוא לשנות ארבעה פעמים .

דרשו רבותי'
כיצד סדר משנה ?
משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו פרקו, נסתלק אהרן וישב לשמאל משה ולא לימינו –
שהרי ההולד לימין רבו הרי זה בור, אלא אם כן היו שנים שיהא גדול הולך לימינו והאתר לשמאלו. נכנסו בניו ושנה להם פרקן, נסתלקו בניו נכנסו זקנים ושנה להם פרקן, נכנס כל העם ושנה להם משה פרקן, נסתלק משה ושנה להם אהרן, נסתלק אהרן שנו להם בניו, נסתלקו בניו שנו להם זקנים, נמצא ביד כל אחד ואחד ארבעה:

מסכת כתובות דף עז'
ע/ב

מַכְרִיז רַבִּי יוֹחָנָן: הִזָּהֲרוּ מִזְּבוּבִים שֶׁל בַּעֲלֵי רָאתָן.
רַבִּי זֵירָא – לָא הֲוָה יָתִיב בְּזִיקֵיהּ.
רַבִּי אֶלְעָזָר –
לָא עַיִיל בְּאָהֳלֵיהּ.
רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי – לָא הֲווּ אַכְלֵי מִבֵּיעֵי דְּהַהִיא מְבוֹאָה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי– מִיכְּרַךְ בְּהוּ וְעָסִיק בַּתּוֹרָה.
אָמַר:
(משלי ה)
"אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן",
אִם חֵן מַעֲלָה עַל לוֹמְדֶיהָ,
אַגּוּנִי [לָא]
מַגְנִ י?
כִּי הֲוָה שָׁכִיב,
אָמְרוּ לֵיהּ,
לְמַלְאַךְ – הַמָּוֶת: זִיל עָבִיד לֵיהּ רְעוּתֵיהּ !
אָזַל,
אִיתְחָזִי לֵיהּ.
אָמַר לֵיהּ: אַחְוִי לִי דּוּכְתָּאִי. אָמַר לֵיהּ: לְחַיֵּי.
[אָמַר לֵיהּ: הַב לִי סַכִּינָךְ,
דִּלְמָא מִיבְעַתְּתְּ לִי בְּאוֹרְחָא.
יְהָבָה נִיהֲלֵיהּ.
כִּי מָטָא לְהָתָם,
דַּלְיֵיהּ,
קָא מַחְוִי לֵיהּ.
שָׁוַר,
נָפַל לְהַהוּא גִּיסָא.
נַקְטֵיהּ בְּקַרְנָא דִּגְלִימֵיהּ.
אָמַר לֵיהּ: בִּשְׁבוּעָתָא,
דְּלָא אַתִּינָא.
אָמַר הַקָּבָּ"ה: אִי אִיתְּשַׁל אַשְּׁבוּעָתֵיהּ –
נֶהְדַּר.
אִי לָא –
לָא נֶהְדַּר.
אָמַר לֵיהּ: הַב לִי סַכִּינָאִי,
לָא הֲוָה יָהַב לֵיהּ.
נַפְקָא בַּת –
קָלָא וְאָמְרָה לֵיהּ: הַב נִיהֲלֵיהּ,
דְּמִתְבְּעָא לִבְרִיָּתָא.
מַכְרִיז אֵלִיָּהוּ קַמֵּיהּ: פַּנּוּ מָקוֹם לְבַר –
לִיוָאִי,
פַּנּוּ מָקוֹם לְבַר – לִיוָאִי ! אָזַל,
אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי,
דַּהֲוָה יָתִיב עַל תְּלַת עֲשַׂר תַּכְטְקֵי פִּיזָא.
אָמַר לֵיהּ: אַתְּ הוּא בַּר – לִיוָאִי ?
אָמַר לֵיהּ: הֵן.
(אמר לו:)
נִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בְּיָמֶיךָ ?
אָמַר לוֹ: הֵן.
אִם כֵּן אִי אַתָּה בַר –
לִיוָאִי.
וְלָא הִיא –
דְּלָא הֲוָאִי מִידִי,
אֶלָּא סָבַר –
לָא אַחֲזִיק טִיבוּתָא לְנַפְשָׁאִי.

רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא,
שׁוּשְׁבִינֵיהּ הֲוָה.
כִּי הֲוָה קָא נִיחָא נַפְשֵׁיהּ,
אָמְרוּ לֵיהּ לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת: זִיל עָבֵיד לֵיהּ רְעוּתֵיהּ.
אָזַל לְגַבֵּיהּ וְאִתְחָזִי לֵיהּ.
אָמַר לֵיהּ: שַׁבְקָן תְּלָתִין יוֹמֵי,
עַד דְּנִיהֲדָר תַּלְמוּדָאִי,
דְּאַמְרֵי: אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ.
שַׁבְקֵיהּ.
לְבָתַר תְּלָתִין יוֹמִין,
אָזַל אִתְחָזִי לֵיהּ.
אָמַר לֵיהּ: אַחְוִי לִי דּוּכְתָּאִי.
אָמַר לֵיהּ: לְחַיֵּי.
אָמַר לֵיהּ: הַב לִי סַכִּינָךְ,
דִּלְמָא מִבְעַתְּתְּ לִי בְּאוֹרְחָא.
אָמַר לֵיהּ: כְּחַבְרָךְ בָּעִית לְמֶיעְבַּד לִי ?
אָמַר לֵיהּ: אַיְיתִּי סֵפֶר תּוֹרָה וְחָזִי,
מִי אִיכָּא מִידִי דִּכְתִיב בֵּיהּ דְּלָא קִיַּימְתֵּיהּ ?
אָמַר לֵיהּ: מִי אִיכְּרַכְתְּ בְּבַעֲלֵי רָאתָן וְאִיעַסַקְתְּ בַּתּוֹרָה ?
וַאֲפִלּוּ הָכִי,
כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ,
אִפְסִיק לֵיהּ עֲמּוּדָא דְנוּרָא בֵּין דִּידֵיהּ לְעָלְמָא.
וּגְמִירֵי,
דְּלָא מַפְסִיק עֲמּוּדָא דְּנוּרָא,
אֶלָּא לְחַד בְּדָרָא אוֹ לִתְרֵין בְּדָרָא.
קָרַב לְגַבֵּיהּ רַבִּי אַלֶכְּסַנְדְּרִי,
אָמַר: עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד חֲכָמִים לָא אַשְׁגַּח.
עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל כְּבוֹד אָבִיךָ לָא אַשְׁגַּח.
עֲשֵׂה בִשְׁבִיל כְּבוֹד עַצְמְךָ אִיסְתַּלֵּק.
אָמַר אַבַּיֵּי: לְאַפּוּקֵי,
מִמַּאן דְּלָא קִיֵּם אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת.
אָמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַר מַתְנָא: לְאַפּוּקֵי מִמַּר,
דְּלָא אִית לֵיהּ מַעֲקֶה לְאִיגְרֵיהּ !
וְלָא הִיא,
מֶהֲוָה הֲוָה,
וְהַהִיא שַׁעְתָּא הוּא דְּשַׁדְּיֵיהּ זִיקָא.