משנה, אבות, פרק א, משנה ט – בתוספת מקורות

משנה מסכת אבות פרק א'

(ט)
שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח אוֹמֵר,
הֱוֵי מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים,
וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ,
שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר:

הֱוֵי
מַרְבֶּה לַחֲקוֹר אֶת הָעֵדִים

משנה מסכת סנהדרין פרק ג'

(ו)
כֵּיצַד בּוֹדְקִים אֶת הָעֵדִים ? הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן (לַחֶדֶר)
וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן וּמוֹצִיאִין (אֶת כָּל הָאָדָם)
לַחוּץ וּמְשַׁיְּרִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן וְאוֹמְרִים לוֹ: אֶמוֹר, הֵיאַךְ אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה ?! אִם אָמַר: הוּא אָמַר לִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ,
אִישׁ פְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ,
לֹא אָמַר כְּלוּם,
עַד שֶׁיֹּאמַר: בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ מָאתַיִם זוּז !

וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִים אוֹתוֹ.
אִם נִמְצְאוּ דִבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים,
נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִין בַדָּבָר.
שְׁנַיִם
אוֹמְרִים זַכַּאי וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּב
–
זַכַּאי
!

שְׁנַיִם אוֹמְרִים חַיָּב וְאֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי – חַיָּב !

אֶחָד אוֹמֵר זַכַּאי וְאֶחָד אוֹמֵר חַיָּב וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ שְׁנַיִם מְחַיְּבִין וְאֶחָד אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ – יוֹסִיפוּ הַדַּיָּנִים:

רמב"ם פירוש המשניות

(ו)
כיצד בודקין את העדים היו מכניסין אותן כו'
– מאיימין מיראין מפחידין ויכבידו עליהם גדולת העדות,
מבארין להם מה שיש בעדות שקר מן הביזוי וכובד העונש למעיד אותה:

רע"ב

(ו)
מאיימין עליהם –
מודיעים אותם שהשוכרים עדי שקר.
הן עצמן מבזין אותן וקוראים להם רשעים דכתיב:
(במלכים א כא)
בנבות.
והושיבו שני אנשים בני בליעל נגדו שיועצי המלך שהיו יועצים לשכרן קוראים להן בני בליעל:

המאירי על מסכת אבות פרק א'
משנה ט'

והזהירו אח"כ שיזהר בחקירתו ובשאר דבריו שמדבר עם העדים, שלא (יבינו)
[הבינו]
ומדבריו ישמעו ויוסיפו בשקר. המשל בזה הרי שהדיין מאיים אותם ואומר להם: הזהרו בעדותכם שאם תמצא שום הכחשה ביניכם – תהא עדותכם בטלה, ואז הם מרגישים בכך ומתלחשים ביניהם לכוין עדותם בכל דבר, וכן כל כיוצא בזה:

פירוש היעב"ץ

הוי מרבה לחקור את העדים.
בעבור שהזהיר למעלה שלא יחקור הטענות וכמו שפירשתי,
אמר עכשיו: שהמרבה לחקור את העדים הרי זה משובח,
כי חקירה העדים סבה לעמוד על האמת מה שאין כן בטענות.
והוי זהיר בדבריך,
כשתפסוק הדין אל תגלה הטעם,
כלומר: פסקתי כן מפני שהודה במקצת,
כי ילמדו לעשות כן פעם אחרת כשיזדמן להם דין כיוצא בזה:

מסכת סנהדרין דף כט/א

מְאַיְּמִין עַל הָעֵדִים.
הֵיכִי אַמְרִינָן לְהוּ ?
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה,
הָכִי אַמְרִינָן לְהוּ:
(משלי כה)
"נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן,
אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר"
! אָמַר לֵיהּ רָבָא,
יַכְלֵי לְמֵימַר: שֵׁב שְׁנֵי הֲוָה כַּפְנָא,
וְאַבָּבָא דְּאוּמְנָא,
לָא חָלִיף:

אֶלָּא אָמַר רָבָא,
אַמְרִינָן לְהוּ:
(משלי כה)
"מֵפִיץ וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן,
אִישׁ עֹנֶה בְרֵעֵהוּ עֵד שָׁקֶר"
! אָמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי,
יַכְלֵי לְמֵימַר: שֵׁב שְׁנֵי הֲוָה מוֹתָנָא,
וְאִינַשׁ בְּלָא שְׁנֵי,
לָא שָׁכִיב ! אֶלָּא אָמַר רַב אַשִׁי,
אָמַר לִי נָתָן בַּר מַר זוּטְרָא,
אַמְרֵי לְהוּ: סַהֲדֵי שִׁקְרֵי –
אַאוּגְרַיְיהוּ זִילֵי ! דִּכְתִיב:
(מ"א כא)
"וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ,
וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר,
בֵּרַכְתָּ אֱ–לֹהִים וָמֶלֶךְ":

רש"י

היכי אמר ליה –
לעדים כשמאיימין עליהם: נשיאים ורוח וגשם וגו'
– בשביל מתהלל במתת שקר, דהיינו:

מעידי שקר גשמים נעצרים,
ואפילו כשהשמים מתקשרים בעבים ורוח להוריד גשמים,
אין הגשם בא: אמר רבא –
מאי איכפת להו אם לא ירדו גשמים ? אמרי בלבם משל הדיוט: שב שני הוה כפנא ואבבא אומנא לא חליף,
על פתח מי שיודע אומנות ובעל מלאכה לא עבר הרעב: מפץ וחרב וגו'
איש עונה וגו'
– בעון עדות שקר דבר בא,
ויתייראו שלא ימותו: אאוגרייהו זילי –
השוכרים אותם מבזים אותם וקלים הם בעיניו: והושיבו שנים אנשים בני בליעל –
גבי נבות היזרעאלי כתיב,
שיועצי המלך היו יועצים לשוכרם והיו קורין אותם בני בליעל:

המאירי

כשמאיימין
את העדים,
מאיימין
אותם לפי מה שאנו רואים בעניני
תכונותיהם. מודיעים להם תחלה דרכי העונשים בפרט לעוברי העבירות, ומודיעים להם שבעון זה גשמים נעצרים, ודבר בא לעולם, ואם אנו רואים אותם קשי לב ועזי מצח לדברי כבושין, נשענים על משלי הדיוטות לומר: שב שני הוה כפנא ואבבא דאומנא לא חליף, וכן שב שני הוה מותנא ואינש בלא זמניה לא אזל. מודיעים אותם זלזול הענין. והאיך הבריות מזלזלות בעלי מדות אלו. ואף אותם שמשתדלים עמהם להעיד כך. וכמו שאומר משל הדיוט: סהדי שקרי – אאוגרייהו זילו !
שהרי אשת אחאב אמרה על נבות והושיבו שני אנשים בני בליעל נגדו ויעידוהו לאמר: ברך נבות א–להים וכו'
וכן כיוצא בדברים אלו כפי מה שיראה להם:

משנה מסכת סנהדרין פרק ה'

(ב)
כָּל הַמַּרְבֶּה בִבְדִּיקוֹת,
הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
מַעֲשֶׂה וּבָדַק בֶּן זַכַּאי בְּעֻקְצֵי תְאֵנִים.

רמב"ם פירוש המשניות

(ב)
כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח מעשה כו'
– בן זכאי הוא רבן יוחנן בן זכאי, ולא היה אותו שבדק,
אבל זה המעשה היה לפני רבו הלל הזקן והוא היה תלמיד לפניו,
ואמר הלל לעדים: באיזה מקום ?
אמרו לו: במקום פלוני תחת אילן תאנה,
ואמר ריב"ז: יש לשאול תואר התאנים, היאך היו עוקציהן שהם תלוים בהן מן העץ, אם עוקציהם ארוכים, או קצרים ,ואם הם עבות, או דקות ? וכל זה כדי להאריך על העדים כמו שזכרנו,
וראה דבריו נכוחים וטובים ושאלם כמו שאמר. ובאותה שעה לא היו קורים אותו אלא בן זכאי בלבד, ונזכר המעשה בלשון בן זכאי,
ורבינו הקדוש כתב אותו בשעת חיבורו כמו שקבל אותו:

רע"ב

(ב)
בן זכאי –
ר'
יוחנן בן זכאי.
ותלמיד דן לפני רבו היה באותו שעה.
לכך קוראו בן זכאי:

בעוקצי תאנים –
שהיו מעידים עליו שהרגו תחת התאנה.
ובדק בן זכאי תאינה זו, עוקציה דקים או גסים ? עוקץ ענב הפרי, מקום חבורו לאילן:

מסכת סנהדרין דף ג'
ע"א

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: דְּבַר תּוֹרָה –
אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְאֶחָד דִּינֵי נְפָשׁוֹת,
בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה, שֶׁנֶּאֱמַר:
(ויקרא כד)
"מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם",
וּמַה טַּעַם אָמְרוּ: דִּינֵי מָמוֹנוֹת,
לָא בָּעִינָן דְּרִישָׁה וַחֲקִירָה ?
כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעֹל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין:

מסכת סנהדרין דף ו'
ע"ב

וְיִהְיוּ הַדַּיָּנִים יוֹדְעִים אֶת מִי הֵם דָּנִים,
וְלִפְנֵי מִי הֵם דָּנִים,
וּמִי עָתִיד לִפָּרַע מֵהֶם,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים פב)
"אֱ–לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל,
בְּקֶרֶב אֱ–לֹהִים יִשְׁפֹּט".
וְכֵן בִּיהוֹשָׁפָט הוּא אוֹמֵר:
(דה"ב יט)
"וַיֹּאמֶר אֶל הַשֹּׁפְטִים,
רְאוּ מָה אַתֶּם עֹשִׂים,
כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ,
כִּי (אם)
לַה'". שֶׁמָּא יֹאמַר הַדַּיָּן: מַה לִּי בַּצַּעַר הַזֶּה ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
(שם)
"וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִּשְׁפָּט"
– אֵין לוֹ לַדַּיָן אֶלָּא,
מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת:

רש"י

את מי הן מעידין –
כאילו הן מעידין בהקדוש ברוך הוא,
כדאמר לקמן (ח,
א)
שמטריחין אותו להחזיר ממון לבעליו:

המאירי

לעולם תהא יראת שמים על פני הדיינין והעדים, שלא להטות את דבריהם חוץ מן הקו השוה כלל, ויהיו העדים יודעין את מי הם מעידין, ולפני מי הם מעידין, ומי עתיד ליפרע מהם. שנאמר: ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. ובעדים הכתוב מדבר כמו שיתבאר במקומו, וכן יהיו הדיינין יודעין את מי הם דנין. כלומר: שעדותם ודינם כביכול על הקב"ה הוא. בתלמוד המערב אמרו: וכי אפשר לו לאדמ לדון את בוראו ? אלא, אמר הקב"ה: אני אמרתי דיהא לשמעון מנה, ולראובן ולא כלום, ואתם בוטלין מזה ונותנין לזה, עלי לשלם לזה וליפרע מזה ! וכן יהיו יודעין לפני מי הם דנין, ומי עתיד לפרוע מהם. שנאמר: א–להים נצב בעדת א–ל בקרב א–להים ישפוט. וכן הוא אומר ביהושפט, שאמר לשופטים: ראו מה אתם עושים, כי לא לאדם תשפוטו, כי אם לה'
! ובתלמוד המערב אמרו: ר'
עקיבא כד הוה בר נש, אמר: איזיל מידון קומוי, הוה אמר לון: הוו יודעין שאתם עומדין לפני מי שאמר והיה העולם ? שנ': ועמדו שני האנשים וכו'
לפני ה', ולא לפני עקיבא בן יוסף !
שמא יאמר הדיין: מה לי ולצרה ? שאם אטעה אענש ! תלמוד לומר: ועמכם, בדבר המשפט ! אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ומשיעשה כפי שכלו והוא ראוי לכך – אינו נענש, אף על פי שטעה. הא אם יודע בעצמו שאינו ראוי לכך – אל יכניס עצמו בגדולה ממנו. והוא שאמרו במסכת ע"ז י"ט ב': רבים חללים הפילה – זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה – זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה:

מסכת שבועות דף ל/ב

מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: הואיל והעדים מעידין,
קולר תלוי בצואר עדים!
תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק

רש"י

שהוא מרומה –
שלמד מתוך דברי עדים שאין עדותם אמת:

המאירי

מנין לדיין שהיה יודע בדין שהוא מרומה, שלא יאמר: הואיל ועדים מעידים לפני אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים , אלא שיסלק עצמו ממנו ? ת"ל: מדבר שקר תרחק ! ולא סוף דבר יודע שכן בודאי, אלא כל שהוא מכיר בראיות הטענות, או ברמאות הבעל דין, ומ"מ אין לו להעביר עליו את דינו ולהטותו מתוך רמאותו, שאין לו לסמוך כל כך על דעתו. ולא אמרו: קיים ליה ביה מילתא היא. אלא בסמך עד אחד שיודע בו שאינו משקר לו, כמו שיתבאר בכתובות פ"ה א'
בע"ה:

מסכת סנהדרין דף לב/ב

…דריש לקיש רמי, כתיב: בצדק תשפוט עמיתך, וכתיב: צדק צדק תרדף, הא כיצד ? כאן בדין – מרומה, כאן בדין –
שאין מרומה

רש"י

מרומה –
שבית דין מכירין בתובע זה שהוא רמאי,
או מבינים טענת רמאי בדבריו: בצדק תשפוט –
ולא כתיב: בצדק צדק, להזהיר בית דין לדקדק בו כל כך לדרוש ולחקור:

המאירי

כל שאמרנו בדיני ממונות שאינם בדרישה וחקירה, דוקא בדין שאינו מרומה, אבל כל שהדיין רואה דין מרומה, רשאי להכניסו בכלל דרישה וחקירה, ואף חובה עליו לעשות כן, אלא שיזהר הדיין וידע לפני מי הוא דן, וכבר כתבנוה למעלה:

תוספות הרא"ש

כאן בדין מרומה –
לא שיודעין בו בודאי שהוא מרומה, דא"כ אין לדונו כלל כדאיתא בפ'
שבועת העדות מדכתיב: מדבר שקר תרחק. אלא כגון: שסבור שהוא מרומה,
ורבינו מאיר פי': דאפי'
ביודע בודאי שהוא מרומה. והתם מיירי שהתובע טוען ברמאות, והכא שהנתבע טוען ברמאות [עי'
פסקים]:

ספר עבודת ישראל –
פרקי אבות פרק א'

שמעון בן שטח אומר: הוי מרבה לחקור את העדים.
העדים בה'
הידוע,
רומז להעדים הידועים

המפורסמים אותם שכבר קבלום משה וישעיה,
והן: השמים והארץ, שכוללים כל העולמות והמלאכים והכוכבים והמזלות, והם עדות לעולם שעל ידם בא ההשפעה לעולם.
וכל זה נתן הקב"ה ביד הצדיקים להיות עושים בהם כרצונם,
כמה דאת אמרת:
(דברים יא,
יג–יד)
והיה אם שמוע תשמעו וכו'
ונתתי מטר ארצכם בעתו.
הגם שחוזי הכוכבים אומרים דהכל תלוי בזמן ולכל יש עת, ויודעים זמן המטר והגשם וכיוצא לפי סידור הנהגות העולם,
עם כל זה הקב"ה צפה והביט עד סוף כל הדורות וסידר כל אלו המערכות כפי הכנתו על דרך זה שיהיה נמסרים ביד הצדיקים,
והכל משתנה על ידי פעולת הצדיקים,
והיינו על ידי התורה, כאשר הם מחזיקים בתורה.
ועל זה אמר: הוי מרבה לחקור את אלו העדים,
כמו שנפרש בפרק וא"ו במאמר וחיקור דין –
ספר
עבודת ישראל –
פרקי
אבות פרק ששי וחיקור דין.
כי
עתה קשה מאד לברר הלכה ברורה לעומקה.
או
יאמר חיקור די"ן,
שהוא
יכול לחקור הדינים ולדרשם לטובה ולהפכם
לרחמים:–
ואמר: שהצדיקים יחקרו וידרשו אלו העדים, כל ההתחדשות שעתיד להתחדש על ידי העדים וימתיקו כל הדינים ויהפכו הכל לטובה.
והיינו שכתב הרמב"ן ז"ל שהם הנסים נסתרים,
רצ"ל: בשגם שנראה שהוא מסדרי העולם והקביעות, מכל מקום הוא נמסר ביד עושי רצונו,
ועל ידי פעולתם יוכלו להפכו לטובה:

וֶהֱוֵי
זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ

אבות דרבי נתן פרק עשירי

(ד)
שמעון בן שטח אומר: הוי מרבה לחקור את העדים, מתוך שאתה חוקרן (הוי זהיר בדבריך)
שמא מתוך דבריך ישמעו השומעין ויוסיפו עליך שקר מפני הרמאין:

רע"ב

(ט)
והוי זהיר בדבריך –
שלא יאמר הדיין שמא כך וכך היה מעשה או אם היה הדבר כך היה פלוני זכאי ומתוך דברים הללו לומד בעה"ד או העדים לומר דבר שלא היה:

חדושי הר"ן על בבא מציעא דף ב ע/ב

והוי זהיר בדבריך שלא תשתבש לומר: דאפי'
היכא דאיכא ודאי רמאי יחלוקו בשבועה,
דליתה וכדמוכחא סוגיין דלקמן. אלא כי מסקינן דאע"ג דליכא הוראה אמרי': דאין חולקי'
אלא בשבועה, לא באנו לומר אלא שאע"פ שאין בדבר הוכח של הוראה, כגון: שכ"א אומר כולה שלי סתם, ואינו מתברר מדבריו מחמת איזה דבר הוא טוען עלי', אפ"ה רמו רבנן שבועה עלייהו, ומ"מ חולקי'
בשבועה, כיון דליכא ודאי רמאי. אבל היכא דאיכא ודאי רמאי, כגון: זה אומר: אני ארגתי'
וז"א: אני ארגתיה, לא אמרי'
יחלוקו – אלא יהא מונח, וכן כתב רש"י ז"ל,
ולפנינו יתבאר עוד בס"ד ז"א: אני ארגתיה וז"א: אני ארגתי', אי מקרי ודאי רמאי או לא אבל כל היכא דמקרי ודאי רמאי לא אמרי'
יחלוקו:

הנהגות צדיקים –
צוואת רבי אליעזר הגדול

והוי זהיר בדבריך ביום השבת,
כי על הכל אתה עתיד ליתן דין וחשבון