משנה, אבות, פרק א, משנה טז – בתוספת מקורות

משנה מסכת אבות פרק א'

(טז)
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לְךָ רַב,
וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק,
וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת:

רַבָּן
גַּמְלִיאֵל

רמב"ם יד החזקה –
הקדמה לספר יד החזקה

רבן גמליאל הזקן קבל מרבן שמעון אביו,
בנו של הלל הזקן.
ורבן שמעון בנו קבל ממנו.
ורבן גמליאל בנו קבל ממנו.
ורבן שמעון בנו קבל ממנו.
ור'
יהודא בנו של רבן שמעון,
זהו הנקרא,
רבנו הקדוש,
והוא קבל מאביו,
ומר'
אלעזר בן שמוע,
ומר'
שמעון,
חבריו:

עֲשֵׂה
עֲשֵׂה לְךָ רַב

אבות דרבי נתן פרק שנים ועשרים

רבן גמליאל אומר עשה לך רב וקנה לך חבר.
רב לחכמה וחבר ללמוד…

רמב"ם פירוש המשניות

(טז)
) רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר,
עֲשֵׂה לְךָ רַב,
וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק,
וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת –
זה אשר צוה הנה לעשות רב אינו לענין הלמוד, אבל להוראה שים לך רב שתסמוך עליו באיסור והיתר, והסתלק אתה מן הספק. כאמרם בירושלמי: זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמוך עליה ואשרי לך,
וכן צוה שיברח מהוצאת המעשרות באומד – מפני שהוא מן הספקות:

רע"ב

(טז)
עשה לך רב –
לענין הוראה מדבר עכשיו.
אם בא דין לפניך ונסתפקת בו, עֲשֵׂה לְךָ רַב:

ספר עבודת הקודש –
חלק ג'
פרק יח'

ובפרק א'
דמסכת אבות שנינו: רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עֲשֵׂה לְךָ רַב,
וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק,
וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת.
יראה לי שבא זה השלם ע"ה,
להזהיר החכם שלא ישען על בינתו בסתרי התורה ובטעמי המצות,
אבל יעשה לו רב לקבלם ממנו,
ולא ישקלם בשקל עיונו וסברתו,
כי ההולך בהם מהלך השכל העיוני המופתי,
חי חיים מסופקים,
ונקל על זולתו לסתור דעתו,
כמו שיקרה בכל דור למתפלספים ההולכים אחרי שקול דעתם ושרירות לבם,
כי מה שיביא זה מופת על מציאותו,
זה בא במופת על סותרו,
ולזה הזהיר באמרו עשה לך רב והסתלק מן הספק,
ואמרו בירושלמי דפסחים בריש אלו דברים כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה:

ובמדרש אמרו: אינו דומה לומד תורה מעצמו ללומדה מאחרים,
הלמד מאחרים תלמודו עומד,
הסתום מתגלה,
והוא מסולק מן הספקות,
הלמד מעצמו אין תלמודו עומד,
לבו נוקפו ומשתכח,
והספקות עולין עליו.
הנה בארו כי המקבל חכמתו מאחרים עומדת לעד,
ואי איפשר לסותרה בשום פנים,
כי כן קבל מרבו ורבו מרבו,
והסתום מתגלה,
מה שאי איפשר לעיון השכלי לגלותו ולא להשיגו,
לפי שהוא למעלה ממנו,
ולזה צריך רב לקבלו ממנו,
והוא מסולק מן הספקות,
לפי שהוא בטוח כי מה שקבל הוא אמת,
וחי בו חיים בטוחים וקיימים לא תלויים:

ילקוט שמעוני משלי –
פרק ו'
– המשך רמז תתקלח'

אם ערבת לרעך – זה הקב"ה. שנאמר: רעך ורע אביך אל תעזוב,
זה דודי וזה רעי,
ומה תעשה ?
הזהר שלא תאמר: על טמא – טהור, ועל טהור – טמא, ותתחייב באמרי פיך ! שנאמר: נוקשת באמרי פיך. ומה תעשה: עסוק בדברי תורה ! עשה (לך)
זאת אפוא,
ואין זאת אלא תורה. שנאמר: וזאת התורה אשר שם משה.
לך התרפס עשה לך רב מדייש עליך כעפר והמליכהו עליך. שנאמר: ורהב רעך. ואין רהב אלא מלכות. שנאמר: אזכיר רהב ובבל,
אם עשית כן הנצל כצבי מיד.

מסכת יבמות דף קט/ב

… דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק,
מַאי דִּכְתִיב:
(משלי יא)
"רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר"
? רָעָה אַחַר רָעָה תָּבֹא לִמְקַבְּלֵי גֵרִים,
וְלַעֲרָבֵי שֶׁל –
צִיּוֹן,
וְלַתּוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה.
מִקַבְּלֵי גֵרִים,
כְּרַבִּי חֲלָבוֹ.
דְּאָמַר רַבִּי חֲלָבוֹ: קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת בָּעוֹר.
עֲרָבֵי שֶׁל –
צִיּוֹן,
דְּעָבְדֵי שְׁלוֹף –
דּוֹץ.
תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה,
דְּתַנְיָא,
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הָאוֹמֵר: אֵין לוֹ תּוֹרָה,
אֵין לוֹ תּוֹרָה.
פְּשִׁיטָא ?!
אֶלָּא,
כָּל הָאוֹמֵר: אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה,
אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה.
הָא נַמִּי פְּשִׁיטָא !
אֶלָּא דַּאֲפִלּוּ תוֹרָה אֵין לוֹ.
מַאי טַעְמָא ?
אָמַר רַב פַּפָּא,
אָמַר קְרָא:
(דברים ח)
"וּלְמַדְתֶּם",
"וַעֲשִׂיתֶם"
– כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַעֲשִׂיָּה – יֶשְׁנוֹ בִלְמִידָה.
כָּל שֶׁאֵינוֹ בַעֲשִׂיָּה – אֵינוֹ בִלְּמִידָה.
וְאִי בָעִית אֵימָא,
לְעוֹלָם כִּדְקָאָמְרַתְּ מֵעִקָּרָא –
כָּל הָאוֹמֵר אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה,
אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה,
[וּדְקָאָמְרַתְּ: הָא נַמִּי פְּשִׁיטָא ?!]
לָא צְרִיכָא,
דְּקָא מַגְמַר לְאַחֲרִינֵי,
וְאָזְלֵי וְעָבְדֵי.
מַהוּ דְתֵימָא: אִית לֵיהּ אַגְרָא לְדִידֵיהּ,
קָא מַשְׁמַע לָן.
וְאִי בָעִית אֵימָא: תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה –
בְּדַיָּנָא דְאָתֵי דִּינָא לְקַמֵּיהּ,
וְגָמַר הֲלָכָה וּמְדַמֵּי מִלְּתָא לְמִלְּתָא,
וְאִית לֵיהּ רַבָּה וְלָא אָזִיל מִשְׁאִיל.
דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי,
אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה דַיָּן עַצְמוֹ,
כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ בֵּין יְרֵכוֹתָיו וְגֵיהִנָּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שה"ש גּ)
"הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל וְגו'
מִפַּחַד בַּלֵילוֹת".
מִפַּחַד שֶׁל גֵּיהִנָּם שֶׁדּוֹמֶה לְלָּיְלָה:

רש"י

רע ירוע –
רעה אחר רעה: כי ערב זר –
המערב זרים גרים בישראל, והנכנס בערבון נמי משמע: ולתוקע עצמו –
סיפא דקרא: ושונא תוקעים בוטח. וכולה מפרש לה: תוקע עצמו לדבר הלכה – שאומר: הריני שונה ואיני מקיים, ואקבל שכר למוד: קשים גרים –
שאין בקיאין בדקדוקי מצות ולמדין ישראל ממעשיהן: כספחת –
לישנא דקרא נקט: ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב (ישעיהו יד): אין לו תורה –
אינו עוסק בתורה: אין לו תורה –
אין מקבל שכר למוד: אלא תורה –
ואין מקיים: אפילו תורה –
אפי'
שכר לימוד אין לו: ואיבעית אימא – כדמעיקרא, אין לו אלא תורה. ודקאמרת: האי נמי פשיטא לא צריכא כו': אית ליה אגרא –
דעשיה: וגמר הלכה –
יודע הלכה, שאין דומה לדין הבא לפניו כל כך, ומדמי מילתא למילתא, ולא משאיל לרביה, והיינו: תוקע. שסומך ונשען על ההלכה שהוא יודע:

תלמוד ירושלמי מסכת נדה דף ט/א

רבי חנינה הוה שרי בציפורין, והוון אתאי קומוי עובדין ומפק מן תרתין זימנין, והוון רבי יוחנן ור"ש בן לקיש שריין תמן, ולא הוה מצרף לון עימיה. אמרין: חכים הוא ההוא סבא דפרזלוי חריפין, חד זמן צרפון עימיה. אמרין: מה חמא רבי משגח עלינן יומא דין ? אמר לון: ייתי עלי אם לא כל מעשה ומעשה שהייתי מוציא, אם לא שמעתי אותו מרבי להלכה –
כשערות ראשי, ולמעשה –
שלש פעמים, והן עובדא לא אתא קומי רבי אלא תרין זימנין, מן בגין כן צריפתכון עמי.

מסכת ברכות דף ד/א

"לְדָוִד שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי"
(תהלים פו). רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי יִצְחָק,
חַד אָמַר, כָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
לֹא חָסִיד אֲנִי ?
שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יְשֵׁנִים עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת,
וַאֲנִי (שם קיט)
"חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ".
וְאִידָךְ, כָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
לֹא חָסִיד אֲנִי ?
שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יוֹשְׁבִים אֲגֻדּוֹת בִּכְבוֹדָם,
וַאֲנִי יָדַי מְלֻכְלָכוֹת בְּדַם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָא כְּדֵי לְטַהֵר אִשָּׁה לְבַעְלָהּ.
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה,
אֲנִי נִמְלָךְ בִּמְפִיבֹשֶׁת רַבִּי.
וְאוֹמֵר לוֹ: מְפִיבֹשֶׁת רַבִּי,
יָפֶה דַּנְתִּי ?
יָפֶה חִיַּבְתִּי ?
יָפֶה זִכִּיתִי ?
יָפֶה טִהַרְתִּי ?
יָפֶה טִמֵּאתִי ?
וְלֹא בֹשְׁתִּי.
אָמַר רַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי,
מַאי קְרָא:
(תהלים קיט)
"וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ".
תָּנָא: לֹא מְפִיבֹשֶׁת שְׁמוֹ,
אֶלָּא אִישׁ –
בֹּשֶׁת שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת?
שֶׁהָיָה מְבַיֵּשׁ פְּנֵי דָּוִד בַּהֲלָכָה. לְפִיכָךְ זָכָה דָּוִד וְיָצָא מִמֶּנּוּ כִּלְאָב.
וְאָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לֹא "כִּלְאָב"
שְׁמוֹ,
אֶלָּא "דָּנִיֵּאל"
שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ "כִּלְאָב" ? שֶׁהָיָה מַכְלִים פְּנֵי מְפִיבֹשֶׁת בַּהֲלָכָה. וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה [בְּחָכְמָתוֹ]:
(משלי כג)
"בְּנִי,
אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי". וְאוֹמֵר:
(שם כּז)
"חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי,
וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר".

רש"י

זכיתי וחייבתי –
שייך בדיני ממונות ודיני נפשות: טמאתי וטהרתי –
בהלכות טומאה וטהרה: מפיבושת –
[מפי בושת], בדברי הלכה היוצאין מפיו היה בושת לדוד. שפעמים שהיה טועה והוא אומר לו: טעית. לפיכך בזכות שהיה דוד מקטין עצמו זכה ויצא ממנו כלאב: אלא דניאל שמו –
במקום אחד אומר: (שמואל ב'
ג')
ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל וגו',
ובמקום אחר אומר: והשני דניאל לאביגיל,
בדברי הימים (א'
ג'): שהיה מכלים פני מפיבושת –
כל אב מכלים את הרב,
שהיה אב בהוראות:

וְהִסְתַּלֵּק
מִן הַסָּפֵק

רע"ב

והסתלק מן הספק –
ולא תפסוק עליו אתה לבדך ! כי הא דרבא כי הוי אתיא טריפתא לגביה, הוי מכניף לכולהו טבחי דמתא מחסיא. אמר: כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא:

ילקוט שמעוני ויקרא –
פרק ה'
– רמז תעח'

ולא ידע ואשם ונשא עונו. רבי יוסי הגלילי אומר: הרי הכתוב ענש את מי שאינו יודע, אם כך ענש הכתוב למי שאינו יודע, על אחת כמה וכמה שיענוש למי שיודע.
רבי עקיבא אומר: האוכל חלב מביא חטאת בסלע.
ספק אכל ספק לא אכל, מביא אשם תלוי בשתי סלעים.
אם כך ענש הכתוב למי שבא לידו ספק עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר לעושה מצוה.
ר'
מנחם בר'
יוסי אומר: הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש, מביא מעילה וחומשה ומביא אשם בשתי סלעים.
צא וחשוב כמה פרוטות בשתי סלעים קרוב לאלפים,
אם כך ענש הכתוב את השוגג, על אחת כמה וכמה שיענוש את המזיד:

משנה מסכת נזיר פרק ד'

(ג)
הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בַנָּזִיר,
וְהָיְתָה שׁוֹתָה בַיַּיִן וּמִטַּמְּאָה לַמֵּתִים,
הֲרֵי זוֹ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים.
הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וְהָיְתָה שׁוֹתָה בַיַּיִן וּמִטַּמְּאָה לַמֵּתִים,
אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר,
אִם אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים,
תִּסְפּוֹג מַכַּת מַרְדּוּת:

רמב"ם פירוש המשניות

האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין כו'
– ואמר: אם נדרה בנזיר ועברה והיתה שותה ביין או מיטמאה למתים, אח"כ שמע בעלה נדרה, והיפר לה – היו מכין אותה מלקות מ', על מה שעברה קודם ההפרה. אמנם מכות מרדות בזה המקום וזולתה עניינה תלוי לב"ד יעשו כפי השתדלותם.
וממה שאמר ר'
יהודה הלכה כמותו:

רע"ב

(ג)
והיתה שותה יין ומיטמאה למתים –
ואחר כך הפר לה בעלה: הרי זו סופגת את הארבעים –
על שעברה קודם הפרה: תספוג מכת מרדות –
מדברי סופרים.
ומכות
מרדות האמורה בכל מקום,
כפי
מראה עיני הדיין וכפי צורך השעה.
ודוקא
בעבירה שכבר נעשתה,
אבל
גבי מצות עשה כגון:
עשה
סוכה !
ואינו
עושה.
טול
לולב !
ואינו
נוטל.
מכין
אותו עד שיעשה,
או
עד שתצא נפשו:

מסכת נזיר דף כג/א

תָּנוּ רַבָּנָן:
"אִישָׁהּ הַפֵרָם וַה'
יִסְלַח לָהּ".
(במדבר ל).
בְּאִשָּׁה שֶׁהֵפֵר לָה בַעְלָה וְהִיא לֹא יָדְעָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר,
שֶׁהִיא צְרִיכָה כַּפָּרָה וּסְלִיחָה.
וּכְשֶׁהָיָה מַגִּיעַ רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל פָּסוּק זֶה הָיָה בוֹכֶה.
וּמַה מִי שֶׁנִתְכַּוֵון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְיָדוֹ בְשַׂר טָלֶה,
טָעוּן כַּפָּרָה וּסְלִיחָה. הַמִּתְכַּוֵון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר,
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה ! כַּיוֹצֵא בַדָבָר אַתָּה אוֹמֵר:
(ויקרא ה)
"וְלֹא יָדַע וְאָשַׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ",
וּמַה מִי שֶׁנִתְכַּוֵן לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְשַׂר טָלֶה,
וְעָלָה בְּיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר,
[כְּגוֹן,
חַתִיכָה,
סָפֵק שֶׁל שׁוּמָן סָפֵק שֶׁל חֵלֶב],
אָמַר קְרָא:
"וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". מִי שֶׁנִתְכַּוֵון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר,
עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה ! אִיסִי בֶן יְהוּדָה אוֹמֵר:
"וְלֹא יָדָע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ". וּמַה מִי שֶׁנִתְכַּוֵן לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְשַׂר טָלֶה וְעָלָה בְיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר,
כְּגוֹן: שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת –
אַחַת שֶׁל חֵלֵב וְאַחַת שֶׁל שׁוּמָן –
"וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ".
הַמִּתְכַּוֵן לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר,
וְעָלָה בְיָדוֹ בְשַׂר חֲזִיר,
עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה ! עַל דָּבָר זֶה יִדְווּ הַדְּווּיִם:

רש"י

רבי יהודה אומר תספוג מכת מרדות –
אם לא נתחייבה במלקות מן התורה, תהא לוקה מכות מדרבנן כדי להוכיחה שלא תהא מזידה:

גמ': ת"ר: אישה הפרם וה'
יסלח לה –
במה הכתוב מדבר ? אם באשה שנדרה והפר לה בעלה, סליחה זו למה ? אלא כו', ע"כ באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר, דהא כבר כתיב: ואם ביום שמוע אישה יניא אותה. דהיינו: שהפר לה בידיעתה: מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה –
גרסי': המתכוון לאכול בשר חזיר –
גרסי': דמעיקרא לאיסורא איכוון –
דהא לא ידעה דהפר לה בעלה, ומשום הכי צריכה כפרה וסליחה:

המאירי

אסור לאדם להדריך יצרו לשום הרהור עבירה, שההרהור מביא לידי מעשה. וכל שהרהר בעבירה והשביע את יצרו מצד הרהורו, אף על פי שנזדמן לידו דבר היתר, הואיל ועשה מעשה במהשבת עבירה – עון הוא וצריך כפרה ! באחרון של קדושין ביארנו באחד מגדוליהם שנזקק לאשתו והיה סבור שאחותו היתה, ואף כשנודע לו שאשתו היתה – הזקיק עצמו לתשובה. והוא שאמרו כאן: אישה הפרם וה'
יסלח לה. במה הכתוב מדבר ? באשה שנדרה בנזיר, והיפר לה בעלה, והיא לא ידעה שהפר לה, והולכת ושותה יין, ומיטמאה למתים. ואף על פי שהפר לה בעלה – צריכה כפרה. הה"ד: וה'
יסלח לה. וכשהיה ר'
עקיבא מגיע אצל מקרא זה, היה בוכה. אמר: ומה
אם מי שנתכוון לאכול בשר חזיר,
ועלה
בידו בשר טלה,
טעון
סליחה וכפרה.
מי
שנתכוון לאכל בשר חזיר,
ואכל
בשר חזיר,
על
אחת כמה וכמה !
כיוצא בדבר אתה אומר, נאמר בפרשת אשם תלוי: והוא לא ידע ואשם, ונשא עונו ! מי שנתכוון לאכול שומן, ועלה בידו ספק חלב, צריך כפרה. מי שנתכוון לאכול חלב, ועלה בידו חלב, על אחת כמה וכמה ! ועל ידי הנביאים נאמר: ישרים דרכי ה'
צדיקים ילכו בם, ופושעים יכשלו בם. ר"ל: שהצדיקים עושין אותם לשמן, עד שמשיגים מעשייתם כבוד בוראם. והרשעים אין מקיימין אותן, אלא מצוה מלומדה בלא שום התבוננות, ואין עולה להם מעשייתם, אלא תענוג גופם. ועל זו אמרו: בכל דרכיך דעהו אפילו לדבר עבירה:

וְאַל
תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת

רע"ב

ואל תרבה לעשר אומדות –
שהמפריש מעשרות מאומד אינו נצול מן הקלקלה.
אם פוחת ממה שראוי ליתן – מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים.
ואם העדיף על שהיה ראוי ליתן – פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים:

תוי"ט

(טז)
ואל תרבה לעשר אומדות –
פי'
הר"ב: שהמפריש מעשרותיו וכו'
ואם העדיף וכו'
מעשרותיו מקולקלים.
שהטבל מעורב בהן.
רמב"ם פ"א מהל'
מעשר.
וכ"כ רש"י בפ"ב דקדושין דף נ"ב.
ובפ"ד דערובין [דף נ']
מסיים: משא"כ תרומה דאין לה שעור.
ועיין בפי'
הר"ב משנה ו'
פ"ד דתרומות.
וכתב
במדרש שמואל בשם החסיד הר"י
ן'
שושן
וז"ל:
תימה
בעיני,
למה
לא אסר בהחלט מכל וכל שלא לעשר אלא במדה.
ולימא:
ואל
תעשר אומדות !
מאי?
ואל
תרבה ? ולכן אני אומר: שהכונה שאפילו שתתכוין להרבות במעשרות ולתת יותר מן השעור.
שמא תטעה באומדן דעתך.
ע"כ.
והתוס'
בגיטין פ"ג דף ל"א מסקים דלא אסרו אלא במתכוין להרבות.
ומרבה במתכוין.
מהא דתנן בפ"ד דתרומות משנה ו': משובח משלשתן. מכלל דאיכא שלשה בר מהנך והיינו אומד.
וכן פירש הר"ב שם: ש"מ דאף לרבנן לא נאסר אומד.
והיינו: כשאינו מרבה במתכוין.
ומיהו להרמב"ם שכתבתי שם אסור שלא במתכוין.
וכן דברי הר"ש שם.
ורבינו בדרך חיים מפרש מתני'
כאבא אליעזר בן גומל [שזכרו הר"ב במשנה ב'
פ'
[חמישי]
דדמאי]
שסובר דאף תרומת מעשר שיש לה שעור ניטלת באומד, ובודאי במעשר ג"כ הכי סבירא ליה [והכי איתא בגמ'
[דבכורות דף נ"ט]
וכמ"ש בפירש הר"ב משנה ז'
פרק בתרא דבכורות]
ולכך אומר: אל תרבה!
שאע"פ שהתירה לך התורה לעשר באומד, מ"מ אל תרבה לעשות כן, כדי להסתלק מן הספק ! ע"כ.
ולא קשיא דמאי שנא דתנן מעשרות.
דמעשרות הוא שם לכלל המתנות שבזרע הארץ.
כמו שכתבתי לשון ירושלמי במשנה ד'
פרק ב'
דמעשרות.
ועיין בריש פ"ד דדמאי.
אבל ראיתי בפי'
הר"ש משנה ז'
פ"ק דתרומות שכתב דנראה דאבא אליעזר בן גומל לא סבירא ליה הא דאל תרבה וכו'.
וכ"כ התוס'
דגטין ודבכורות הנ"ל:

ספר עבודת הקודש –
חלק ג'
פרק יח'

ופי'
עוד זה באמרו: ואל
תרבה
לעשר
אומדות.
לומר:
שלא
יבא
באומד
דעתו
והשערת
סברתו
אל

סתרי
התורה
וטעמי
המצות.
ואמר:
ואל
תרבה.
על
רבוי
החקירה
והעיון
השכלי. והביא משל לזה מן המעשר,
כי המרבה במעשר באומד הרי מה שהוציא טבל,
ואוכלו במיתה דאמר מר: המרבה במעשרותיו פרותיו מתוקנים ומעשרותיו טבלים,
כן החקירה באומד השכל בסתרי התורה,
סכנה עצומה לנפש, וכמו שמוכיח המאמר שהבאתי למעלה. ואף אם בענין המעשר תקן את הנשאר מן התבואה והפרות,
אין הענין כן בכאן,
כי מה שהוציא והוליד בחקירתו הוא טבל ואסור,
ואכלו ומסתפק בו במיתה והרי עוות את הנשאר ושקר בו וזייפו,
כי הפך והשחית כוונת אומרו,
כי הבין בו חלוף מה שרצה בו הרוצה האמיתי והפך דברי א–להים חיים:

וידוע שהדרכים אשר בהם תגיע הידיעה המחקרית והמדע האינושי,
הם שנים,
האחד מה שתקנה הידיעה בו באמצעות החושים והוא בכל מה שתחת גלגל הירח. והשני מה שאין יד החושים שולטת בו,
ואי איפשר לדבר בו כי אם דרך אומד ומחשבה בלבד. וכבר הודה ולא בוש החוקר שכל מה שדבר בו מגלגל הלבנה ולמעלה,
הוא בדמות אומד ומחשבה כי רחוק מה שהיה ועמוק עמוק מי ימצאנו:

וכבר מנו המטיבים לראות,
החסרונות אשר יקרו אל הידיעה הנקנת בדרך הראשון,
ומהם הטעות והשגיאה,
כי להיות ההשגה האינושית נקנית מהחוש,
הנה לא תפול האמת בגזרותיה כי אם במקרה ועל המעט,
וזה אם מפני שהחושים עצמם על הרוב יחטיאו האמת במוחשיהם,
ובפרט במוחשים השניים,
ולזה הוא מההכרח שיצא מהם משפט מעוקל,
ואם מפני שההשכלה האינושית היא מהמסובב אל סבתו,
ופעמים רבות יהיה דבר אחד במין מסובב משתי סבות מתחלפות,
וגם הפכיות,
ויגזור השכל האינושי היות האחת מהן סבתו,
ויטעו בזה לפי שאין זו סבתו כי אם האחרת:

משנה מסכת תרומות פרק ד'

(ו)
בִּשְׁלֹשָׁה פְרָקִים מְשַׁעֲרִים אֶת הַכַּלְכָּלָה,
בַּבַּכּוּרוֹת,
וּבַסְּיָפוֹת,
וּבְאֶמְצַע הַקָּיִץ.
הַמּוֹנֶה,
מְשֻׁבָּח.
וְהַמּוֹדֵד,
מְשֻׁבָּח מִמֶּנּוּ.
וְהַשּׁוֹקֵל,
מְשֻׁבָּח מִשְּׁלָשְּׁתָּן:

רמב"ם פירוש המשניות

(ו)
כלכלה,
הוא הסל שבו מודדין להוציא התרומה,
ופי'
משערין ידוע. ואמר בכאן: שהוא חייב לשער את הכלכלה, ולידע מנין מה שהיא מכילה, בתחילת הפירות ובסופה ובאמצען. ר"ל: באמצע הזמן שיש בין תחילתן לסופן. לפי שהפירות בתחילת הקיץ הם קשות והם במלואם, ובסוף הקיץ הם צנומות יבשות, כמו: צמוקין, ובאמצע בינונית. ואם הכלכלה בדרך הדמיון מכילה מן התאנים הבכורים, מאה גרגרים בלי ספק שתכיל כשהן מבושלין מאה ועשר. וכשהן מתחילין ליבש ולהצטמק מאה וחמשים. וכשידע האדם כמה מכילה הכלכלה בכל הזמנים ימוד בה ויוציא מה שראוי בה להוציא מאותו המנין.
ואמר: המונה משובח. עניינו שהוא משובח מהמוציא באומד,
והמודד משובח ממנו,
והשוקל משובח משלשתן. ודע כי זה הדין בתרומת מעשר,
אבל בתרומה גדולה כבר קדם לך הדין שאין מותר להוציאה אלא באומד,
וכן ביאר הגמרא כי בתרומת מעשר צריך אדם לדקדק,
כדי שידע השיעור בדיוק וכמו כן המעשרות שנמנעו להוציאם באומד ואמרו אל תרבה לעשר אומדות:

תלמוד ירושלמי מסכת דמאי דף כא/א

… דתני הפוחת ממעשרותיו – מעשרותיו מתוקני'
ופירותיו מקולקלי'. המעדיף על מעשרותיו – מעשרותיו מקולקלים ופירותיו מתוקני'. אמר רבי יוסי: בסמוך על תניי בית דין הוא. מהו תניי בית דין ?
עד מקום שהדעת טועה: