משנה, אבות, פרק א, משנה יג – בתוספת מקורות

משנה מסכת אבות פרק א'

(יג) (הלל) הוּא הָיָה אוֹמֵר,
נְגַד שְׁמָא,
אֲבַד שְׁמֵהּ.
וּדְלָא מוֹסִיף,
יָסֵיף.
וּדְלָא יָלֵיף,
קְטָלָא חַיָּב.
וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא,
חֳלָף:

נְגַד
שְׁמָא,
אֲבַד
שְׁמֵהּ

רע"ב

(יג)
נגד שמא אבד שמיה –
מי שנמשך לו שמו מרחוק מתוך שררה ורבנות,
מהרה יאבד שמו שהרבנות מקברת את בעליה,
נגד לשון משיכה.
תרגום משכו.
נגידו:

אבות דרבי נתן פרק שנים עשר

(יג)
אף הוא אומר בלשון בבלי ד'
דברים, נגד שמא –
אבד שמיה. ודלא משמש חכימיא – קטלא חייב. ודלא מוסיף – פסיד. ודישתמש בתגא – אבד ואזיל ליה.

נגד שמא – אבד שמיה, כיצד ? מלמד: שלא יוציא לו לאדם שם במדינה, שכיון שיוציא לו שם במדינה, סוף שנותנין בו עיניהם והורגין אותו, ונוטלין ממנו את ממונו.

ודלא משמש חכימיא – קטלא חייב, כיצד ?
(אמרו): מעשה באדם אחד מבית רמה שהיה נוהג בעצמו מדת חסידות, שלח אליו תלמיד אחד רבן יוחנן בן זכאי לבודקו, הלך ומצאו שנטל שמן ונתנו על גבי כירים, ונטלו מעל הכירים ונתנו לתוך של גריסין. א"ל: מה אתה עושה ? א"ל: כהן גדול אני, ותרומה בטהרה אני אוכל ! א"ל: כירים זה, טמא או טהור ? א"ל: וכי יש לנו בתורה על כירים שטמא ?! והלא לא אמרה תורה אלא על תנור שטמא ! שנאמר:
(ויקרא יא)
כל אשר בתוכו יטמא. א"ל: כשם שאמרה תורה על תנור שטמא, כך אמרה תורה על כירים שטמא. שנאמר:
(שם)
תנור וכירים יותץ – טמאים הם ! א"ל: א"כ היית נוהג, לא אכלת תרומה טהורה מימיך.

מדרש רבה שמות פרשה מה'
פסקה ה'

(ה)
ויאמר הראני נא את כבודך. רבי תנחומא בר אבא פתח:
(משלי כה)
כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך. הלל אומר: השפלתי –
זו הגבהתי, והגבהתי – היא השפלתי. מוטב לאדם שיאמרו לו: עלה למעלן, ולא יאמרו לו: רד למטן. אמר דוד:
(תהלים קיג)
המגביהי לשבת. כשאני מגביה את עצמי – הם משפילים ישיבתי, הוי המגביהי לשבת. וכשאני משפיל את עצמי – הם מגביהין אותי, שנאמר:
(שם)
המשפילי לראות. מי גרם לי לראות כל הארצות ? שכתוב:
(ד"ה א יא)
ויצא שם דויד בכל הארצות. על שהשפלתי את עצמי.

ילקוט שמעוני משלי –
פרק כה'
– המשך רמז תתקסא

משלי פרק כה'
(ז)
כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה מֵהַשְׁפִּילְךָ לִפְנֵי נָדִיב אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ: ר'
תנחומא אמר: רחק ממושבך שנים ושלשה מושבות שיאמרו לך: עלה,
ואל תעלה שלא יאמרו לך: לך רד. אף משה לא נכנס עד שקרא לו. שנאמר: ויקרא אל משה. וכן הלל היה אומר: השפלתי – היא הגבהתי,
הגבהתי – היא השפלתי. מאי טעמא ?
המגביהי לשבת המשפילי לראות. את מוצא בשעה שנגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה, היה מסתיר פניו ממנו. שנאמר: ויסתר משה פניו. אמר לו הקב"ה למשה: ועתה לכה ואשלחך. א"ר אלעזר, ה"א בסוף תיבה לומר: שאם אין אתה גואלם– אין אחר גואלם. בים עמד לו מן הצד, אמר לו הקב"ה: ואתה הרם את מטך. שאם אין אתה עולה –
אין אחר עולה. באהל עמד לו מן הצד, אמר לו הקב"ה: עד מתי אתה משפיל את עצמך ? אין השעה מצפה אלא לך.
שמכלם לא קרא אלא למשה. הה"ד: ויקרא אל משה וגו':

וּדְלָא
מוֹסִיף,
יָסֵיף

אבות דרבי נתן פרק שנים עשר

ודלא מוסיף – פסיד, כיצד ? מלמד: שאם שנה אדם מסכתא, או שתים, או שלש מסכתות, ואין מוסיף עליהם – סוף שמשכח את הראשונות.

רע"ב

ודלא מוסיף –
מי שאינו מוסיף על למודו: יסיף –
יסוף מפיו מה שכבר למד וישכח תלמודו.
ויש גורסין יאסף כלומר יאסף אל עמיו וימות בלא עתו:

תוי"ט

ודלא מוסיף יסיף –
פי'
הכ"מ בפ"ג מהלכות ת"ת דלפי שאומר נגד שמא כלומר מי שלומד להגדיל שמו אבד שמיה.
ופן תאמר בלבבך לא אלמוד עוד כי שמא יהיה למודי בשביל השם ויאבד [כו'].
לזה אמר ודלא מוסיף יסיף ודאי כי הלומד ופורש קשה מהכל וכלפי האומר קודם שלמד שלא ילמוד.
לזה אומר ודלא יליף קטלא חייב ואין זה כמו יסיף.
דהכא חייב מיתה ואם יש לו זכות תולין לו.
ע"כ.
[וזה דלא כפירוש הר"ב שמפרש הא דלא יליף קשה מדלא מוסיף]:

מסכת תענית דף לא/א

דְּתַנְיָא,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מִט"ו בְּאָב וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כֹּחָהּ שֶׁל חַמָּה,
וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה,
לְפִי שֶׁאֵינָן יְבֵשִׁים.
אָמַר רַב מַנְשְׁיָא,
וְקָרוּ לֵיהּ:
"יוֹם תְּבַר מַגָּל".
מִכָּאן וְאֵילַךְ,
דְּמוֹסִיף –יוֹסִיף,
וּדְלָא מוֹסִיף –
[יֵאָסֵף.
א]
תְּנֵי רַב רַב יוֹסֵף,
מַאי ,יֵאָסֵף' ?] אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּקְבְּרֵיהּ אִמֵיהּ,

רש"י

יום תבר מגל –
שבירת הגרזן,
שפסק החוטב מלחטוב עצים: מכאן ואילך –
מחמשה עשר באב ואילך,
דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה – יוסיף חיים על חייו: דלא יוסיף –
לעסוק בתורה בלילות: תקבריה אימיה – כלומר: ימות בלא עתו:

המאירי

ויש מעלה אחרת ליום זה שאף הוא יום שנתן לשיעור התלמידים להיות מתחילים ללמוד בלילות ועליו אמרו דלא מוסיף יסיף:

פירוש היעב"ץ לאבות

ודלא מוסיף יסוף.
מי שאינו מוסיף מעלה על מעלותיו יכרת.
יאמר: כי אנחנו גרים על הארץ,
כאנשים ההולכים למרחוק לטרוף טרף להביא לביתם,
וזה המתרפה במלאכתו לא יביט אדם עם יושבי חלד.
ואם יאמר עצל כיון שהאדם חייב לעולם להיות עמל ולהוסיף, מוטב שלא ללמוד כלל כדי שלא יתחייב בעמל ההוא,

ספר השל"ה הקדוש –
מסכת שבועות –
פרק נר מצוה (יט)

ודלא מוסיף יסיף.
מאי יסיף ? תנא רב יוסף: תקבריה אמיה.
הכוונהL כי הלימוד בלילה היא תורה שבעל פה – שהיא מרכבה לאם, שהיא מדת מלכות.
ומצינו שהלילה זמן מוכן לתורה ביותר מביום,
לפי שפנוי בו האדם יותר מעסקיו.

וּדְלָא
יָלֵיף,
קְטָלָא
חַיָּב

רע"ב

ודלא יליף –
קשה מדלא מוסיף הלכך קטלא חייב:

מסכת מנחות דף צט/ב

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַם הָאָרֶץ מֻתָּר לְנוֹחֲרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי,
אֱמֹר: לְשׁוֹחֲטוֹ' ! אָמַר לָהֶם: זֶה טָעוּן בְּרָכָה וְזֶה אֵינוֹ טָעוּן בְּרָכָה.
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַם הָאָרֶץ,
אָסוּר לְהִתְלַוּוֹת עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים ל)
"כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ",
(הוא)
עַל חַיָּיו לֹא חָס,
עַל חַיֵּי חֲבֵרוֹ לֹא כָּל – שֶׁכֵּן ?!
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי,
אָמַר רַבִּי (יונתן)
[יוֹחָנָן]: עַם הָאָרֶץ,
מֻתָּר לְקָרְעוֹ כְּדָג.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי יִצְחָק: וּמִגַּבּוֹ.
תַּנְיָא,
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כְּשֶׁהָיִיתִי עַם –
הָאָרֶץ,
אָמַרְתִּי:
"מִי יִתֵּן לִי תַּלְמִיד חָכָם וַאֲנַשְּׁכֶנּוּ כַּחֲמוֹר".
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו,
רַבִּי,
אֱמֹר:
,כְּכֶלֶב'.
אָמַר לָהֶם: זֶה נוֹשֵׁךְ וְשׁוֹבֵר הָעֶצֶם,
וְזֶה נוֹשֵׁךְ וְאֵינוֹ שׁוֹבֵר הָעֶצֶם.

תַּנְיָא,
הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַמַּשִּיא בִּתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ,
כְּאִלּוּ כּוֹפְתָהּ וְנוֹתְנָהּ לִפְנֵי אֲרִי ! מָה אֲרִי דּוֹרֵס וְאוֹכֵל וְאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים,
אַף עַם הָאָרֶץ מַכֶּה וּבוֹעֵל וְאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים.
תַּנְיָא,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (בן יעקב)
אוֹמֵר: אִלְמָלֵא צְרִיכִין אָנוּ לָהֶם לְמַשָּא וּמַתָּן,
הָיוּ הוֹרְגִים אוֹתָנוּ.
תָּנִי רַבִּי חִיָּא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּפְנֵי עַם הָאָרֶץ,
כְּאִלּוּ בּוֹעֵל אֲרוּסָתוֹ בְּפָנָיו. שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים לג)
"תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה",
אַל תִּקְרֵי ,מוֹרָשָׁה'
אֶלָּא ,מְאֹרָסָה'.
וּגְדוֹלָה שִׂנְאָה,
שֶׁשּוֹנְאִין עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת חֲכָמִים,
יוֹתֵר מִשִּנְאָה שֶׁשּוֹנְאִין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶת יִשְׂרָאֵל,
וּנְשׁוֹתֵיהֶן יוֹתֵר מֵהֶם.
תָּנָא: שָׁנָה וּפֵרֵשׁ,
(קשה)
יוֹתֵר מִכֻּלָּן.

תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּעַם הָאָרֶץ,
אֵין מוֹסְרִין לוֹ עֵדוּת,
וְאֵין מְקַבְּלִין עֵדוּת מִמֶּנּוּ,
וְאֵין מְגַלִּין לוֹ סוֹד,
[וְאֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוּס עַל הַיְתוֹמִים],
וְאֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוּס עַל קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה,
וְאֵין מִתְלַוִּין עִמּוֹ בַּדֶּרֶךְ.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אֵין מַכְרִיזִין עַל אֲבֵדָתוֹ.
וְתַנָּא קַמָּא ?
זִמְנִין דְּנָפִיק (ברא)
[זַרְעָא]
מַעַלְיָא מִינֵיהּ,
וְאָכִיל לֵיהּ,
וּמִיקַיֵּם בֵּיהּ מַה שֶּׁנֶּאֱמַר:
(איוב כו)
"יָכִין,
וְצַדִּיק יִלְבָּשׁ":

רש"י

נוצרה בארבעים –
צורת הולד לארבעים יום במסכת נדה (דף ל): על חיי חברו לא כל שכן –
ויש לדאג שמא יהרגנו: ומגבו –
דתו לא חיי,
כדאמרינן בשחיטת חולין: (כא,
ב)
קרעו כדג מטמא באהל מיד,
ואף על גב שמפרפר,
ואמר ר'
שמואל בר'
יצחק ומגבו:

חדושי הר"ן על פסחים דף מט ע/ב

עם הארץ מותר לנחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת.
פירשה הריא"ף ז"ל, כגון: שהיה רץ אחר הזכור ואחר נערה המאורשה,
ולא מיחוור דא"ה אפי'
ת"ח נמי,
אלא בלאו הכי נמי קאמר.
ובודאי דלאו דוקא שאין דמו של עם הארץ מסור בידינו ואדרבה – ההורגו נהרג,
אלא מתוך ששונאין תלמידי חכמים עמי הארץ מגזמין בהם,
תדע דאמרינן נמי: ע"ה מותר לקורעו כדג ומגבו,
ואין בין שפיכות דמים בסייף ובחנק לקריעתו כדג ומגבו היתר ואיסור,
אלא גוזמא בעלמא היא. אבל רב שרירא גאון ז"ל פירשה בתשובה דה"ק: אוי לו לעם הארץ שפעמים שבורות שלו גורם לו למות מיתה מנוולת, שעמיותו מביאו לפעמים לרוץ אחר נערה המאורשה אפילו ביום הכפורים שחל להיות בשבת,
ואין ממתינין להמיתו וממיתין אותו מיתה מנוולת,
ולא כשאר הרוגי ב"ד שבוררין להם מיתה יפה,
וכן מה שאמרו: ע"ה אסור לאכול בשר. ה"נ קאמר: אוי לו לע"ה שפעמים שיש לו בהמות ועופות, ומתוך עמיותו שאינו יודע לשחוט ולבדוק אסור לאכול מהן,
וכן דעת הרב הנשיא אלברצלוני ז"ל:

ריטב"א על מסכת פסחים דף מט/ב

עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים.
פי'
רבינו אלפסי ז"ל והגאונים ז"ל כגון: שהיה רץ אחר הזכר או אחר נערה המאורסה.
וכתב הרי"ט ז"ל רץ לאו דוקא דאם כן אפי'
חכם אלא שעמיתתו מביאו לדינך:

והנכון שדיברו חכמי'
לשון הבאי וגוזמא, וזהו שאמרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אבל ודאי ההורגו שלא כדין נהרג עליו, ונראין דבריו בכל אלו הגוזמות בעם הארץ שאינו אפי'
במצות ודרך ארץ, אי אפשר במי שלא קרא ושנה בלבד, אעפ"י שעוסק במצות כי לא עם הארץ חסיד, ובודאי לסרס בני אדם לתורה מגזמין על עם הארץ בכל זה.
הרי"ט ז"ל:

המאירי על מסכת פסחים דף מט/ב

מ"מ תלמיד חכם צריך לו להזהר ולהשמר ממנו ושלא לבטוח בו מפני שתכלית שנאה יש לו עליו מצד קנאתו כשרואה בפחיתותו ומכיר במעלת שכנגדו ונעשית בשרו חידודין חידודין בפירוש אמרו: גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ את תלמידי חכמים יותר משנאה ששונאים אומות העולם את ישראל, ונשותיהם יותר מהם, מפני שמדת הקנאה מתגברת בהם. ושנה
פירש ונעשה עם הארץ יותר מכלם ! מפני שיודע כמה נבזים עמי הארץ בעיניהם של תלמידי חכמים. דרך צחות אמרו, אמר ר'
עקיבא, כשהייתי עם הארץ הייתי אומר: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור – שנושך נשיכה גדולה ושובר עצם. עכשיו אני אומר: מי יתן לי עם הארץ ואנשכנו ככלב, ויש גורסין: אף בזו כחמור. ובמסכת שבת ס"ג א'
אמרו: אם תלמיד חכם נחש הוא – חגרהו על מתניך, אם עם הארץ חסיד הוא – אל תדור בשכונתו:

תנא דבי אליהו זוטא פרק טז'

ר'
ישמעאל בן אלישע אומר: מה שיוכל האדם ללמוד בעשרה שנים – יכול הוא לשכחה בשתי שנים. הא כיצד ? אם
אדם יושב ששה חדשים בטל ואינו שונה,
הוא
אומר:
על
הטהור – טמא !
ועל
הטמא –
טהור
! ואם הוא יושב י"ב חדשים בטל ואינו שונה, הוא מחליף את דברי חכמים של זה בזה. ואם הוא יושב י"ח חודש בטל ואינו שונה, הוא משכח ראשי הפרקים. ואם הוא יושב כ"ד חודש בטל ואינו שונה – מאבד ומשכח אפילו ראשי מסכתותיו, ולבסוף הוא יושב ודומם.
ומתוך שהוא אומר: על טהור – טמא, ועל טמא – טהור, ומחליף דברי חכמים של זה בזה, ומשכח ראשי הפרקים, ומאבד ראשי המסכתות. עליו אמר שלמה:
(משלי כד)
על שדה איש עצל עברתי, ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כלו קמשונים, כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה.
על שדה איש עצל עברתי – זהו שיושב בטל ואינו שונה. ועל כרם אדם חסר לב – זהו שדעתו גסה עליו במשנתו. והנה עלה כלו קמשונים – סוף שהוא מבקש דבר ממשנתו ואינו מוצא. כסו פניו חרולים –
סוף שהוא מתבייש. וגדר אבניו נהרסה – סוף שאינו רואה סימן ברכה לעולם.
וכל תלמיד חכם שהוא קורא ושונה ואינו נושא ונותן באמונה, עליו היה ר'
יהושע שונה: חסיד שוטה ורשע ערום ואשה פרושה ומכות פרושים, והתנאין הרי אלו מבלי עולם. והלא התנאין אינן אלא מיישבי העולם הן ?! אלא, כל המורה הלכה מתוך משנתו זהו מבלי עולם.

פירוש היעב"ץ לאבות

אמר: ודלא יליף קטלא חייב,
ומי שאינו עושה כדי שיתנשא שמו אלא שהוא משתמש קצת בתגא כדי חייו לבד,
הוא מחליף מה שנטל מחיי העוה"ז עם מה שיטול מחיי העוה"ב,
וזהו חלף [לשון חליפין].
לכן סמך ואמר,
אם אין אני לי מי לי ולמה אתעסק לאחרים.
והלא כשאני לעצמי וכו'.
וראוי לעיין למה לא אמר וכשאני לי מה אני.
וי"ל אילו היה אומר לי היה צודק אפילו היה עוסק גם לאחרים כמו יששכר עם זבולון,
ובאומרו לעצמי הורה כי אפילו כשיעסוק לעצמו לבדו אינו כלום בערך הצריך ומה יהיה אם יחלוק עם אחרים:

ספר זכור למרים –
פרק יב'

על כן בן אדם חוס נא על נפשך, ושמור את כל ימי חייך שלא תאבדם בהבל וריק,
בשיחה בטלה ושטות,
דע כי מתחייב הנך בנפשך,
וזה שאמר הכתוב: ושמור נפשך מאוד,
נפשך דייקא וכמו שסיימנו בראש המאמר.
ולפי דברינו אלו,
הא דאיתא באבות:
(פ"א)
ודלא יליף קטלא חייב,
אינו מיירי באותם האנשים שאינם חפצים ומתרצים כלל ללמוד התורה הקדושה,
רק מיירי באותם האנשים שהזמן הפקר אצלם,
היום חסר להם שעה ולמחר שתים וכן הלאה,
ולזה אמר: קטלא חייב,
היינו שמחסר עצמו מחיי נצח כל אחד לפי מדרגתו.
אבל אם תשמור העת,
יקויים בך: כי הוא חייך ואורך ימיך:

שו"ע יורה דעה סימן רמו'

(כג)
מי שרוצה לזכות בכתרה של תורה –
יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפי'
אחת מהן בשינה, באכילה, ושתיה ושיחה, וכיוצא בהם. אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה:
הגה: כי אין אדם לומד רוב חכמתו כי אם בלילה (לשון הטור מרמב"ם). ויש לאדם להתחיל ללמוד בלילה מט"ו באב ואילך, ומאן דלא מוסיף – יסיף.
(נ"י פרק יש נוחלין וש"ס ורמב"ם)
שם דף קכ"א ע"ב וסוף תענית ע"ש):

ספרא פרשת קדושים פרק יא'

(ז)
לענין רשעים הוא אומר: רק עץ אשר תדע וגו'. והרי דברים קל וחומר, וכי אם האילנות שאינן לא רואין, ולא שומעין, ולא מדברין, על שאינן עושין את הפירות, לא חס עליהן המקום מלהעבירן מן העולם !
אדם שאינו עושה את התורה, ואינו עושה רצון אביו שבשמים, על אחת כמה וכמה שלא יחוס עליו הכתוב מלהעבירו מן העולם:

ילקוט שמעוני משלי –
פרק ו'
– המשך רמז תתקלח'

אמר בר קפרא: הנפש והתורה נמשלו בנר. נפש דכתיב: נר ה'
נשמת אדם. תורה דכתיב: כי נר מצוה ותורה אור. אמר
הקב"ה:
נרי
בידך,
ונרך
בידי,
אם
אתה משמר את שלי –
אף
אני אשמור את שלך. אמר רבי ישמעאל: משל, למה הדבר דומה ? לשני בני אדם אחד, היה לו כרם בגליל וכו'. כך אמר הקב"ה לאדם: תורתי בידך, ונפשך בידי אם שמרת את שלי – אני משמר את שלך, אם אבדת את שלי –
אני מאבד את שלך.

וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ
בְּתַגָּא,
חֳלָף

אבות דרבי נתן פרק שנים עשר

ודאשתמש בתגא – אבד ואזיל ליה, כיצד ? שכל המשתמש בשם המפורש, אין לו חלק לעולם הבא:

רע"ב

ודאשתמש בתגא חלף –
המשתמש בכתרה של תורה כאדם המשתמש כליו חלף ועבר מן העולם.
תגא בלשון ישמעאל כתר.
וי"מ תג"א ר"ת תלמיד גברא אחרינא שאסור לאדם להשתמש בתלמידים שאינן תלמידיו.
ואני שמעתי ודאשתמש בתגא המשתמש בשם המפורש חלף ואבד שאין לו חלק לעולם הבא:

תוי"ט

ודישתמש בתגא –
פי'
הר"ב בכתרה של תורה ומה שאמר תגא סתם ולא פירש של תורה.
לפי שסתם כתר כתרה של תורה.
כי כל הכתרים זולתו אינן כלום.
מדרש שמואל בשם הר"י ן'
שושן:

מסכת מגילה דף כח/ב

תְּנָן הָתָם: וּדְאִשְׁתַּמֵשׁ בְּתָגָא –
חֳלָף.
תָּנָּא רֵישׁ לָקִישׁ: זֶה הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִי שֶׁשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת –
כִּתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה.
וַאֲמַר עוּלָא: לִישְׁתַּמֵּשׁ אִינִישׁ בְּמָאן דְּתָנֵי אַרְבָּעָה,
וְלָא לִישְׁתַּמֵּשׁ בְּמָאן דְּמַתְנֵי אַרְבָּעָה.
כִּי הָא דְרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה אָזִיל בְּאוֹרְחָא,
מָטָא עוּרְקְמָא דְּמַיָּא,
אָתָא הַהוּא גַבְרָא,
אַרְכְּבֵיהּ אַכַּתְפֵּיהּ וְקָא מַעְבַּר לֵיהּ.
אֲמַר לֵיהּ: קָרִיתָ ?
אֲמַר לֵיהּ: קָרִינָא.
תָּנִיתָ ?
תַּנִינָא אַרְבָּעָה סִדְרֵי מִשְׁנָה.
אֲמַר לֵיהּ: פָּסַלְתְּ לָךְ אַרְבָּעָה טוּרֵי,
וְטָעַנְתְּ בַּר לָקִישׁ אַכַּתְפִּיךְ ?!
שָׁדֵי בַר לָקִישָׁא בְּמַיָּא.
אֲמַר לֵיהּ: נִיחָא לִי דְּאַשְׁמְעֵיהּ לְמַר.
אִי הָכֵי,
גְּמוֹר מִינִי הָא מִילְתָא דַּאֲמַר רַבִּי זֵירָא: בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל,
הֵן הֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן,
שֶׁאֲפִלּוּ רוֹאוֹת טִפַּת דָּם כְּחַרְדָּל,
יוֹשְׁבוֹת עָלָיו שִׁבְעָה נְקִיִּים.
[תָּנָּא דְבֵי אֵלִיָּהוּ,
כָּל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶן עוֹלָם הַבָּא,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(חבקוק גּ)
"הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ",
אַל תִּקְרֵי "הֲלִיכוֹת",
אֶלָּא "הֲלָכוֹת".

רש"י

בתגא –
כתר תורה: חלף –
עבר מן העולם: עורקמא דמיא –
שלולית של מים מכונסין: דאשמעיניה –
שאשמש לאדוני: שהחמירו על עצמן –
דמדאורייתא אין צריכה שבעה נקיים אלא הרואה שלושה ימים רצופים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה,
אבל בתחלת נדתה אפילו ראתה כל שבעה ופסקה לערב, טובלת בלילה. והן החמירו על עצמן,
לפי שאין הכל בקיאים בפתח נדתה, אימתי הן עומדות באחד עשר ימים שבין נדה לנדה. ואם תאמר: לא יחמירו אלא בשלשה רצופין ? כדכתיב: ימים רבים בלא עת נדתה (ויקרא טו). פעמים שראיית דם נדה מזקיקתה לשבעה נקיים מן התורה,
כיצד ? התחילה לספור שבעה נקיים לאחר שהיתה זבה גמורה,
וספרה שבעה נקיים,
ובשביעי ראתה אפילו כחרדל סתרה הכל,
וצריכה לחזור ולספור שבעה נקיים. אי נמי: שמא ראתה שני ימים ולא ידעה,
והיום ראתה וידעה,
דהוו להו שלשה ימים רצופין,
וצריכה שבעה נקיים,
ועל כן החמירו:

תוספות הרא"ש

ודישתמש בתגא חלף. זה המשמש במי ששונה הלכות: תימא דבפרקי אבות נשמע דלא מיירי אלא בתלמיד חכם שמתפאר שרוצה שישמשוהו בשביל תורתו, דתנן התם: אל תעשם עטרה להתגדל בהם וכו', ודישתמש בתגא חלף –
וי"ל: דתרי משמעות משמע:

שו"ע יורה דעה סימן רמו'

ודאשתמש בתגא חלף.
(הג"מ וסמ"ג)
וי"א: דזהו המשתמש בשמות (שם בשם אבות דר'
נתן). ומותר לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה (בנדרים דף ס"ב וסמ"ג והג"מ שם ות'
רשב"א סי'
פ"ד), אם צריך הוא לכך:

ספר הקנה –
ד"ה:
ענין יראת המקום

וגם ארז"ל: כל המשתמש בכתר של תורה – נעקר מן העולם.
וגם ארז"ל: ודאשתמש בתגא חלף. ואמר חכם אחד: זה המשתמש במי ששונה הלכות.
וגם ארז"ל: המשתמש בכלי של תורה ראוי להריגה.
וי"א: המשתמש
בשם המפורש.
וגם ארז"ל: שרי ליה לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ביה,
ומקשה:
והלא
ר'
טרפון
היה מצטער על שהודיע עצמו לאדם שהעליל
עליו ממון
?
ומתרץ:
ר'
טרפון
עשיר גדול היה,
ואיבעי
ליה לפייסיה בדמים
! וגם אמר רבא, שרי ליה לאינש תלמיד חכם לומר: צורבא מרבנן אנא, ולא יהיבנא כסף גולגלתא – הוא מס המלך. אמר
ר'
יוחנן:
בני
עירו מצווין לעשות מלאכתו לתלמיד
חכם
! שנאמר: ועשו ארון עצי שטים. ולא כתיב: ועשית.

ספר שערי קדושה –
חלק ב'
שער ו'

המשתמש בשמות הקודש. אמרו רבותינו ז"ל:
(אבות פ"א ופ"ד)
ודאשתמש בתגא – חלף, ונעקר מן העולם,
וישתמד הוא או בניו,
או ימות הוא או בניו,
או יעני הוא, או בניו: