משנה, אבות, פרק א, משנה יד – בתוספת מקורות

משנה מסכת אבות פרק א'

(יד)
הוּא (הלל) הָיָה אוֹמֵר: אִם אֵין אֲנִי לִי – מִי לִי ? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי – מָה אֲנִי ? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו – אֵימָתָי ?

אִם
אֵין אֲנִי לִי
–
מִי
לִי
?

רמב"ם פירוש המשניות

(יד)
הוּא (הלל) הָיָה אוֹמֵר: אִם אֵין אֲנִי לִי,
מִי לִי ? וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי,
מָה אֲנִי ? וְאִם לֹא עַכְשָׁיו,
אֵימָתָי ?
– אמר: אם לא אהיה אני בעצמי המעורר נפשי למעלה, מי יעירה ?
שאין לי מעורר מחוץ כמו שביארנו בפרק השני,
ואחר שברשותי להטות נפשי לאיזה צד שארצה, איזה מעשה עשיתי מן המעשים טובים, כאילו היה מחסר עצמו ואומר: מה אני ? כלומר: מה בא ממני ואינני שלם ?! ואע"פ שעשיתי זה הענין:

רע"ב

(יד)
אם אין אני לי –
אם אין אני זוכה לעצמי מי יזכה בשבילי:

אבות דרבי נתן פרק שנים עשר

(ט)
הוא היה אומר: אם אין אני לי, מי לי ? אם אני לא אזכה בחיי, מי יזכה בי ?

המאירי

הוא היה אומר: אם אין אני לי, מי לי ? כלו': אם אני בעצמי איני מעורר נפשי למעלות, מי ישתדל בעדי להטיב אורחותי ? והרי הבחירה בידי ואין עלי מכריע ומונע במעשי, אלא הכל
בידי! אם ארצה להיות מלאכתי בחק הנפש ושלימותה,
אם בצרכי גופי לבד.

ילקוט שמעוני תהלים –
פרק מו –
רמז תשנא'

א"ר כהנא, לא יאמר אדם: בשביל אחי, או אבא צדיק – אני נמלט ! אין אברהם מציל ישמעאל בנו, ולא יעקב עשר אחיר. וכן הוא אומר: אח לא פדה יפדה איש. מהו אח ? הצדיקים צווחים על אותו היום: אח, מה קשה ! מה קשה !
לכך נאמר: אח, לא פדה יפדה איש:

ספר השל"ה הקדוש –
מסכת פסחים –
דרוש ג'
לשבת הגדול שחל בפרשת מצורע (לז')

אם אין אני לי מי לי,
כי חבירי המתקן אותי אין לי אלא סעד מעט,
ועיקר המעשים נשארים להעושה אותם בעצמו.

ספר השל"ה הקדוש –
מסכת יומא –
הלכות תשובה (סז')

וכעין זה כתב מדרש שמואל על משנה אם אין אני לי מי לי וכו'
(אבות א,
יד).
לפי שעיקר העבודה והיראה של האדם הוא בהיותו בחור שיצרו מתגבר עליו,
ואף על פי כן כובש אותו תחתיו,
וכענין אשרי איש ירא את ה'
בעודו איש.
כי אז הוא ברשות עצמו לעשות מה שירצה,
כי אחר זקנתו כבר אין לו כח בגופו לעשות שום עבירה.
לכן אמר התנא,
אם בעת זקנתי שכבר אין אני גובר בגופי ובעצמי אני שב אל אלהים,
מי ילמד עלי סניגוריא,
כולם יאמרו שעל שאין בי כח לחטא לכך אני שב בתשובה.
וזהו שאמר אם אין אני לי,
כלומר אם אני כבר זקנתי מהיות איש,
ואין אני גובר בגופי שכבר אפס כחי,
אם כן כל הטובה שאעשה לא תהיה לי לסניגור,
וזהו שאמר מי לי,
מי ילמוד עלי זכות.
אבל כשאני עובד את אלהי בעוד שאני בחור,
שאני לעצמי וברשותי,
וזהו שאמר וכשאני לעצמי ואז אני עובד את בוראי,
אז בודאי דבר גדול אני עושה.
וזהו שאמר מה אני,
מלשון מה רב טובך,
כלומר כמה וכמה טובה אני עושה.
וכיון שכן ראוי לי לעבוד את בוראי בימי בחרותי שאם לא עכשיו אימתי,
שאם לא עכשיו שהם ימי הבחרות אימתי אעבוד,
כי בימי הזקנה אין עבודתי נחשבת כלום וכדאמרן,
עד כאן לשונו:

ספר דרך חיים

ואחר שאמר הלל דברים אלו,
חזר לומר: שאין לאדם לחשוב עצמו בעל מעלה ובעל תורה וא"כ יש לו לקנות התורה שעל ידה נחשב בעל מעלה,
וזה שאמר: אם אין אני לי, מי לי ? כלומר: שאם אין האדם משלים עצמו בתורה ובמצות, מי לי ? שאין התורה והמצות שיעשו אחרים תועלת ושלימות אליו ! אף אם למד אביו תורה, אין יורש בנו ממנו דבר.
ואין הדבר כמו העושר שאפשר שהאדם אחד יאסף ממון ויתן אותו במתנה לאיש אשר לא עמל בו,
או שלפעמי'
האדם יורש מאביו הרבה.

ועוד בעולם הזה הרבה דברים בשביל אחד והוא מזכה את הכל,
כמו דקיימא לן (תענית ז'
ע"א)
גשמים בשביל יחיד,
וכל העולם ניזון בשביל חנינא (ברכות י"ז ע"ב)
וכן הרבה דברים,
אבל שיהיה האדם בעל מעלה שעל ידי זה יקנה האדם עולם הבא אינו כך,
רק אם זוכה בעצמו ואין האחד משלים את האחר, וזה: אם אין אני לי מי לי.

ספר ראשית חכמה –
שער התשובה –
פרק ראשון

במשנת אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אימתי,
ופירש החסיד הר'
יוסף יעבץ ע"ה זה לשונו,
ולענין כונת המשנה הורה ג'
ענינים גדולים מדריכים האדם אל מקום שלימותו.

הא'
כי כמו שחיי האדם תלויים באדם עצמו ולא בזולתו כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממנו,
כך הדבר בחיי הנפש,
אם לא יחוש על נפשו לבלתי שחתה מי ירחם עליה,
ולכן ודלא יליף קטלא חייב,
כי בן מות הוא על אשר כבש את נפשו ההדורה תחת רגלי נפשו הבהמית,
ועל אשר לא חמל עליה.

הב'
כבר אמרו אסור להלוות עם עם הארץ בדרך שמא יהרגנו,
ונתנו טעם אל חיי עצמו לא חס על חיי חברו לא כל שכן,
ועל זה אמר אם אין אני לי מי לי וכולי האי ועדיין אולי הוא אומרו וכשאני לעצמי מה אני יורה כי יצמא לעולם אל התורה ולא ישבע ממנה.

הג'
שלא יאבד רגע מזמנו שאימתי יבא רגע זה אשר אתה בו ולא אפילו כמוהו כי הקודם זכה שיא ברכה ההולך אל ים רחוקים לטרוף טרף להביא ומצא עת נכונה לבקשתו הידחנה אם לחיי הגוף הנגוף כך לחיי הנשמה על אחת כמה וכמה.
או יאמר הנני מחויב לעבוד את האל יתברך כל ימי ומתי אשלים מה שאחסר עתה,
כי אין ראוי להתהלל ביום מחר כי הלואי יעמוד על עצמו ויפרע את שלו,
וכן אמר פרעה לישראל (שמות ה,
יג)
כלו מעשיכם דבר יום ביומו,
ואל תתהללו ביום מחר כי גם הוא מי התירו לכם,
הלא אתם מחויבים לעשות למחר כיום הזה אם כן אימתי תמלאו החסרון.
והפירוש הנחמד הזה לקטתיו מדברי הר"י ן'
שושן ז"ל עד כאן לשונו.

מסכת סוטה דף כא/א

מַאי,
(שה"ש ח)
"בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" ? אָמַר עוּלָא: לֹא כְּשִׁמְעוֹן אֲחִי עֲזַרְיָה,
וְלֹא כְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּבֵי נְשִׂיאָה,
אֶלָּא כְּהִלֵּל וְשֶׁבְנָא. דְּכִי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר: הִלֵּל וְשֶׁבְנָא אַחֵי הֲווּ,
הִלֵּל –
עָסַק בַּתּוֹרָה,
שֶׁבְנָא –
עָבַד עִסְקָא,
לְסוֹף אָמַר לוֹ: תָּא נַעֲרוֹב וְנִפְלוֹג.,
יָצְתָה בַּת –
קוֹל וְאָמְרָה:
(שם)
"אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה,
בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ":

רש"י

שמעון אחי עזריה –
תנא הוא במשנה קמייתא דזבחים, ולמד תורה על ידי אחיו שהיה עוסק בפרקמטיא, כדי שיחלוק בזכות למודו של שמעון לכך הוא נקרא על שם עזריה אחיו, וכן ר'
יוחנן למד ע"י הנשיא שהי'
מפרנסו: הלל עסק בתורה –
מתוך עוני רב, כדמפרש במס'
יומא (דף לה):

המאירי

וכלל הדברים תורה ויראת הטא ערבלם זה בזה, וכל אחד צריך לחבירו, שהתורה מלמדתו המצוה, ויראת חטא מונעתו מן העבירה, וכל שלא למד תורה ומשתדל להיות אחרים לומדים על ידו, חולק בשכר, ולא עוד אלא שהתורה נקראת על שמו. כמו שאמרו בשמעון אחי עזריה, שמתוך שהיה אחיו מתפרנס ממנו בשעה שהיה לומד, הוזכר אחיו בהלכותיו ונעשה הוא טפל לו. וכן יוחנן דבי נשיאה, על שם שהיה מתפרנס מן הנשיא. ומי שאין לו מי שיסייעוהו, אעפ"כ יטרח וילמד מתוך הדחק, ומקומו מושכר לו. ועל זו אמרו: הלל מחייב את העניים. וכל שהוטל עליו לסמכו ולעזרו ולא עשה, אפילו היה חולק לו בנכסיו אחר כן – אינו חולק בשכר. דרך הערה אמרו: הלל ושבנא אחי, הלל עוסק באורייתא, שבנא עבד עיסקא, לסוף אמר ליה: תא ניערוב וניפלוג ! יצתה בת קול ואמרה: אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – בוז יבוזו לו. וצריך ללומד שיערים בעצמו על איזה צד למודו מתקיים, אם שילמד מעט מעט אם בחזרה אחר חזרה, וכן שישפיל עצמו וישים עצמו כמי שאינו לילך אצל קטן הימנו, ושלא להקפיד על שום דבר כל שהוא, יכול ללמוד ולעסוק בתורה. והוא שאמרו דרך סמך: והחכמה מאין תמצא ?!

מסכת יבמות דף קט/ב

דְּתַנְיָא,
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר,
כָּל הָאוֹמֵר: אֵין לוֹ תּוֹרָה – אֵין לוֹ תּוֹרָה.
פְּשִׁיטָא ?!
אֶלָּא,
כָּל הָאוֹמֵר: אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה – אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה.
הָא נַמִּי פְּשִׁיטָא !
אֶלָּא דַּאֲפִלּוּ תוֹרָה אֵין לוֹ.
מַאי טַעְמָא ?
אָמַר רַב פַּפָּא,
אָמַר קְרָא:
(דברים ח)
"וּלְמַדְתֶּם",
"וַעֲשִׂיתֶם"
– כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַעֲשִׂיָּה – יֶשְׁנוֹ בִלְמִידָה.
כָּל שֶׁאֵינוֹ בַעֲשִׂיָּה – אֵינוֹ בִלְּמִידָה.
וְאִי בָעִית אֵימָא: לְעוֹלָם כִּדְקָאָמְרַתְּ מֵעִקָּרָא –
כָּל הָאוֹמֵר אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה – אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה.
[וּדְקָאָמְרַתְּ: הָא נַמִּי פְּשִׁיטָא ?!]
לָא צְרִיכָא,
דְּקָא מַגְמַר לְאַחֲרִינֵי,
וְאָזְלֵי וְעָבְדֵי.
מַהוּ דְתֵימָא: אִית לֵיהּ אַגְרָא לְדִידֵיהּ,
קָא מַשְׁמַע לָן.

רש"י

אין לו תורה –
אינו עוסק בתורה: אין לו תורה –
אין מקבל שכר למוד: אלא תורה –
ואין מקיים: אפילו תורה –
אפי'
שכר לימוד אין לו: ואיבעית אימא –
כדמעיקרא אין לו אלא תורה. ודקאמרת האי נמי פשיטא לא צריכא כו': אית ליה אגרא –
דעשיה:

מסכת סנהדרין דף קד/א

מִפְּנֵי מַה לֹּא מָנוּ אֶת אָמוֹן ?
מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל יֹאשִׁיָּהוּ.
מְנַשֶּׁה,
נַמִי לֹא נִמְנֵיהּ,
מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ ?
בְּרָא –
מְזַכִּי אַבָּא,
אַבָּא –
לָא מְזַכִּי בְּרָא.
(כדתניא)
[דִּכְתִיב:]
(דברים לב)
"וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל"
– אֵין אַבְרָהָם מַצִּיל אֶת יִשְׂמָעֵאל,
אֵין יִצְחָק מַצִּיל אֶת עֵשָׂו.
הַשְׁתָּא דְּאַתִּית לְהָכִי –
אָחָז נַמִי לָא אִימְנִי,
מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ:

רש"י

יאשיהו –
בן אמון: חזקיהו –
אבי מנשה: [ברא מזכה אבא וכו']
– יאשיה מזכה אמון אביו,
ולא חזקיה מנשה בנו,
דכתיב: אין מידי מציל. ודרשינן ליה בהגדה: אין אברהם מציל וכו':

מסכת סוטה דף י/ב

אַבְשָׁלוֹם נִתְגָּאָה בִּשְׂעָרוֹ וְכוּ'.
תָּנוּ רַבָּנָן: אַבְשָׁלוֹם –
בִּשְׂעָרוֹ מָרַד. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ש"ב יד)
"וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד,
מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם.
וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ,
וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ,
כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ,
וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ –
מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ".
תָּנָא: אֶבֶן שֶׁאַנְשֵׁי טְבֶרְיָא וְאַנְשֵׁי צִפּוֹרִי שׁוֹקְלִין בָּהּ.
לְפִיכָךְ נִתְלָה בִּשְׂעָרוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם יח)
"וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָּוִד,
וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד,
וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׁוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה,
וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה".
שָׁקַל סַפְסִירָא,
בָּעָא לְמִפְסְקֵיהּ.
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָאָה גֵּיהִנָּם,
שֶׁנִּבְקְעָה מִתַּחְתָּיו.

(שם יט)
"וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ,
וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ,
וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ: בְּנִי אַבְשָׁלוֹם,
בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם,
מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ,
אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי".
(שם)
"וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו,
וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל,
בְּנִי אַבְשָׁלוֹם,
אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי". הַנֵי תְּמַנְיָא זִימְנֵי "בְּנִי"
לָמָּה ?
שִׁבְעָה –
דְאַסְקֵיהּ מִשִׁבְעַת מְדוֹרֵי גֵּיהִנָּם.
אִידָךָ –
אִיכָּא דְּאַמְרֵי,
דְּקָרִיב רֵישֵׁיהּ לְגַבֵּי גּוּפֵיהּ,
וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי,
דְּאַיְיתֵיהּ לְעָלְמָא דְּאַתִּי.

תוספות

דאייתיה לעלמא דאתי –
ואי קשיא, הא אמרו בחלק:
(סנהדרין דף קד.)
ברא מזכי אבא, אבא לא מזכי ברא, כדכתיב: ואין מידי מציל. אין אברהם מציל את ישמעאל, ולא יצחק את עשו, אבל הבן – מציל את האב. כגון: יאשיהו שלא מנו את אמון ?
וי"ל: משום דאבשלום נטל את שלו בעולם הזה, שנהרג במיתה משונה, הועילה לו תפלת אביו. דומיא דיהויקים דאמר התם: שהיה כתוב על גולגלתו זאת ועוד אחרת, ונפרע ממנו לאחר מיתה, לא מנו אותו. ועוד אבשלום לא עבד עבודת כוכבים. א"נ מצי למימר: הא דאמר אבא לא מזכי ברא, היינו משום כבוד האב אין מונעין מלמנותו עם רשעים בלא תפלה, אבל תפלה מועלת, ודוד התפלל על אבשלום:

מסכת כתובות דף סז/ב

מַר עוּקְבָא,
הֲוָה עַנְיָא בְּשִׁבְבוּתֵיהּ,
דַּהֲוָה רָגִיל כָּל יוֹמָא,
דְּשָׁדִי לֵיהּ אַרְבָּעָה זוּזֵי בְּצִינוֹרָא דְדָשָׁא.
יוֹמָא חַד,
אָמַר: אֵיזִיל,
אֶחֱזֵי מַאן קָא עָבִיד בִּי הַהוּא טִיבוּתָא.
הַהוּא יוֹמָא,
נָגְהָא לֵיהּ לְמַר עוּקְבָא לְבֵי מִדְרָשָׁא.
אַתְּיָא דְּבִיתְהוּ בַּהֲדֵיהּ.
כֵּיוָן דְּחָזָא דְּקָא מַצְלֵי לֵיהּ לְדָשָׁא,
נָפַק בַּתְרַיְהוּ.
רָהוּט (וקם בהדי)
[מִקַּמֵּיהּ.
עַיְלֵי לְהַהוּא]
אַתּוּנָא דַּהֲוָה גְּרוּפָא נוּרָא.
הֲוָה קָא מִיקַּלְּיָן כַּרְעֵיהּ דְּמַר עוּקְבָא.
אָמְרָה לֵיהּ דְּבִיתְהוּ: שְׁקוֹל כַּרְעִיךְ אוֹתִיב אַכַּרְעָאִי.
חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ.
אָמְרָה לֵיהּ: אֲנָא,
שְׁכִיחְנָא בְּגַוֵּיהּ דְּבֵיתָא,
וּמְקָרְבָא הֲנָיָתִי.
וּמַאי כּוּלֵי הַאי ?
דְּאָמַר מַר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה,
אָמַר רַב,
וְאַמְרֵי לָהּ,
אָמַר רַב הוּנָא בַּר בִּיזְנָא,
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא,
וְאַמְרֵי לָהּ,
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: נוֹחַ לוֹ לָאָדָם שֶׁיִּמְסֹר עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ,
וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים.
מְנָא לָן?
מִתָּמָר,
דִּכְתִיב,
(בראשית לח)
"הִיא מוּצֵאת":

מַר עוּקְבָא,
הֲוָה עַנְיָא בְּשִׁבְבוּתֵיהּ,
דַּהֲוָה רָגִיל לִשְׁדוּרֵי לֵיהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּזֵי,
כָּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי.
יוֹמָא חַד,
שַׁדְרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ בְּיַד בְּרֵיהּ.
אָתָא,
אָמַר לֵיהּ: לָא צָרִיךְ.
אָמַר לֵיהּ,
מַאי חָזִית ?
חֲזָאִי,
דְּקָא מְזַלְּפֵי לֵיהּ יַיִן יָשָׁן.
אָמַר: מְפַנֵּק כּוּלֵי הַאי ?
עַיְפִינְהוּ וְשַׁדְרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ.
כִּי קָא נִיחָא נַפְשֵׁיהּ,
אָמַר,
אַיְיתּוּ לִי חֻשְׁבְּנָאי דִּצְדָקָה.
אַשְׁכַּח,
דַּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ: שִׁבְעַת אַלְפֵי דִּינְרֵי סִיאַנְקִי.
אָמַר: זַוְדָּאִי קְלִילִי,
וְאוֹרְחָא רְחִיקְתָּא.
קָם,
בַּזְבְּזֵיהּ לְפַלְגֵּיהּ מָמוֹנֵיהּ.
הֵיכִי עָבַד הָכִי ? וְהָאָמַר רַבִּי אִלָעִאי: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ,
הַמְּבַזְבֵּז,
אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ?
הַנֵּי מִילֵי מֵחַיִּים,
שֶׁמָּא יֵרֵד מִנְּכָסָיו,
אֲבָל לְאַחַר מִיתָה,
לֵית לָן בָּהּ:

רש"י

צינורא דדשא –
חור שבמפתן וציר הדלת סובב בו: ההוא יומא –
אותו היום שנתן העני לבו לדעת מי נותנם לו: כיון דחזא –
העני: אנא שכיחנא בגו ביתא –
ועניים מוצאין אותי לפיכך זכותי גדול: ומקרבא הנייתי –
הנאתי מזומנת שאני מחלקת לחם ובשר ומלח אבל אתה נותן מעות לעניים והם טורחים וקונים סעודה: מאי כולי האי –
למה להם לברוח ולכנס לתנור: היא מוצאת –
והיא שלחה וגו'
אע"פ שבאתה לישרף לא גילתה הדבר אלא אם כן יגלה הוא ואם לא יגלה נשרפת : עייפינהו –
כפלינהו: סיאנקי –
שם מקום: זוודאי קלילי –
צידה קלה הכינותי לדרך רחוקה שאני יוצא לה:

וּכְשֶׁאֲנִי
לְעַצְמִי
–
מָה
אֲנִי
?

רע"ב

וכשאני לעצמי –
ואפילו זכיתי לעצמו מה הוא הזכות הזה ובמה נחשב הוא כנגד מה שאני חייב לעשות:

אבות דרבי נתן פרק שנים עשר

וכשאני לעצמי, מה אני ? אם אני לא זוכה בעצמי,
מי יזכה בי בעצמי ?

המאירי

וכשאני לעצמי, מה אני ? נ"ל לפרש, כלומר: ואחר שהכל בידי אם אני לעצמי, ר"ל: להתעסק בצרכי גופי לבד, מבלי שאשגיח בזה לעבודת האל ולשלימות הנפש, מה אני ? והנה נחשבתי עם זאת ההנהגה כבהמה. והכוונה:
להיות
האדם משתדל בחק נפשו השתדלות תמידי,
ובצרכי
גופו כפי ההכרח לבד ואף גם זאת בכוונת להיות תכלית כוונתו לשלימות הנפש, וכמו שביארנו בחיבור התשובה.

ויש מפרשים: וכשאני לעצמי, מה אני ? כלומר: אפילו (כשהמתעסק)
[כשאתעסק]
במפעל הטוב שהוא לי לבדי, מה אני ? כלומר: איך יספיק לשלימות נפשי ?! ומה אתן זה לפני אדון עולם בהתיצבי במשפט לפניו יתברך.

ספר דרך חיים

ואם אני לעצמי,
ר"ל שאף אם יעשה האדם המוטל עליו מה אני ?
כלומר: שאני רק בשר ודם ואין יכול לטרוח הרבה במצות לפי מה שראוי אל הנפש.
ובמדרש ויקרא רבא:
(פ"ד)
כל עמל אדם לפיהו. אמר ר'
שמואל בר יצחק: כל מה שיגע האדם מצות ומעשים טובים – אינו אלא לפיהו, ולא לפי בנו ולא לפי בתו.

ובמדרש (שם)
עוד אמר ר'
לוי: גם הנפש לא תמלא. לפי שהנפש יודעת, מה שהיא יגעה – לעצמה היא יגעה ! ולפיכך אינה שביעה מצות ומעשים טובים. אמר רבי לוי:
משל למה"ד ? לעירוני שהיה נשוי בת מלכים אע"פ שמאכילה כל מעדני עולם – אינו יוצא ידי חובתו, למה ?
שהיא בת מלכים. כך כל מה שיפעל האדם עם הנפש אינו יוצא ידי חובתו למה שהיא מלמעלה ע"כ.
בארו בזה כי האדם כל מה שישלים עצמו הוא אליו ואין שלימות שלו מגיע לזולתו ואפילו לבנו ולבתו רק אליו.

ואמר רבי לוי, על זה נאמר: גם הנפש לא תמלא. שלא יאמר האדם: אפשר שיהיה נפשו מלא מצות ומעשים,
כי האדם שאוכל ושותה הרבה, בודאי תמלא בטנו. על זה אמר: גם הנפש לא תמלא. שתמיד עוד הנפש מבקש להשלים עצמה.
ומביא רבי לוי משל זה לעירני שהוא בן כפר שהיה נשוי בת מלכים שאי אפשר להעירני הזה שיוצא ידי חובתו עם בת מלכים,
כך הנשמה שהיא מלמעלה והיא נשאת לאדם בעל גוף ואף אם האדם עושה כמה מצות ומעשים טובים והם השלמה לנפש,
מ"מ לא תמלא הנפש שתהא מושלמת בשלימות לגמרי,
שהיא בעצמה מן הש"י כפי מה שראוי אל הנפש ומפני כך אינה שביעה ממה שעושה האדם בגופו תורה ומצות ומעשים טובים,
לפי חשיבת ומעלת הנפש שהיא מן למעלה והאדם היא מלמטה בעל גוף אין הנפש שהיא מלמעלה שביעה מזה לגמרי כאשר ראוי לנפש שהיא מן השמים.
ועל אלו דברים אמר הלל אם אין אני לי מי לי,
כי צריך האדם להשלים עצמו כי לא יגיע אליו השלימות מאחר,

ואף כשאני לעצמי מה אני כלומר שהאדם עושה מצות בגופו וכמו שבארנו בהקדמה על הכתוב (משלי ו')
כי נר מצוה ותורה אור,
ואין בזה השלמה אל הנפש דהיינו השלמה כראוי אל הנפש ומעלתו,
ולכך אמר: מה אני ? כי סוף סוף בן אדם הוא.

וְאִם
לֹא עַכְשָׁיו,
אֵימָתָי
?

רמב"ם פירוש המשניות

ואח"כ שב ואמר: אם לא אקנה עתה המעלות בימי הבחרות, מתי אקנה אותן ? בימי הזקנה ?! לא!
כי קשה הוא לסור מהתכונות בעת ההיא, מפני שהקנינים והמדות נתחזקו ונתישבו, אם מעלות אם פחיתיות,
ואמר החכם: חנוך
לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה:

רע"ב

ואם לא עכשיו –
בעוה"ז: אימתי –
שמא בימי הזקנה לא יעלה בידי:

אבות דרבי נתן פרק שנים עשר

אם לא עכשיו, אימתי ?
אם אני לא זוכה בחיי ? מי יזכה בי לאחר מיתתי ?
וכה"א:
(קהלת ט)
כי לכלב חי –
הוא טוב מן האריה המת. כי לכלב חי הוא טוב – זה רשע המתקיים בעולם הזה.
מן האריה המת – אפילו מאברהם יצחק ויעקב שהן שוכני עפר.
(דבר אחר: כי לכלב חי הוא טוב זה)
רשע המתקיים בעולם הזה, אם עשה תשובה הקב"ה מקבלהו, אבל צדיק כיון שמת – שוב אינו מוסיף זכות:

המאירי

ואם לא עכשיו, אימתי ? כלומר: אם החטיאני יצרי להיות לעצמי, ר"ל: להיות כל השתדלותי בצרכי גופי, מבלי השגחה אל תכלית טוב, והוא שלימות הנפש, ואני נשען בזאת ההנהגה על מה שבלבי לתקן מעוותי בטרם יבא חבל קצי, ויתאחר השתדלותי בתיקון נפשי על סמך זאת המחשבה. ואם לא עכשיו, אימתי : כלומר: אולי זמן תקות'
ישמט מבין ידי, ואז תאבל נפשי ותצעק מכאב לב, לומר: גוי נתתי למכים, עבדי רמני. כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה. וכמו שדרשו ע"ז ג'
א': מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת ! שאין השגת מעלה וכבוד לנפש, אם לא כפי שהושלמה בהיותה עם אברי גופה, והיא כונת הצדיק בחיי העולם הזה, והוא ענין: התקן עצמך בפרוזדור – כדי שתכנס לטרקלין, להלן פ"ד מכ"א. וגדול'
המחברים פירשו בפיה"מ: אם לא עכשיו, אימתי ? אם לא אקנה המעלות בבחרותי, מתי אעשה לביתי ? ועת
הזקנה קשה להוציא
בו האדם מן ההרגל שהוטבע בו. וכן פי': וכשאני לעצמי, מה אני ? כלומר: אחר שברשותי (להיות)
[להטות]
נפשי לאיזה צד שארצה, מה עשיתי מן המעשים להשלים עצמי, והנני נעור וריק משולל מן המעלות.

ספר דרך חיים

ואם לא עכשיו, אימתי ? הוא דבר שלישי, כי האדם קצר ימים ואם לא עכשו, אימתי ? ולפיכך:

מוטל על האדם להקיץ משנתו ולעשות מצות ומעשים טובים,
אחד שאי אפשר לו לסמוך על אחר,
ואף אם יעשה כל המוטל עליו אל יחשוב כי יש השלמה ושביעה להשלים את נפשו,
כי אף אם הוא לעצמו מה הוא ? כי לא יוכל להשביע את נפשו במצות ובמעשים טובים,
ומכ"ש אם לא עכשיו, אימתי ?
כי הוא קצר ימים ופתאום ילקח ואיננו.
וכל דברי הלל כמו שהיתה מדתו בעל ענוה וכל אלו דברים שייכים לו ולפיכך אמרם ביחד:

מסכת שבת דף קנא/ב

תַּנְיָא,
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
עֲשֵׂה עַד שֶׁאַתָּה מוֹצֵא,
וּמָצוּי לְךָ,
וְעוֹדְךָ בְּיָדְךָ.
וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ:
(קהלת יב)
"וּזְכוֹר אֶת בּוֹרְאֶךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ,
עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה"
– אֵלּוּ יְמֵי הַזִּקְנָה.
"וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ"
– אֵלּוּ יְמֵי הַמָּשִׁיחַ,
שֶׁאֵין בָּהֶם לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה.

רש"י

עשה –
צדקה: עד שאתה מוצא –
למי לעשות: ומצוי לך –
ממון: ועודך בידך –
עודך ברשותך,
קודם שתמות:

המאירי

לעולם יעשה אדם צדקה וגמילות חסדים, בעוד שהוא מוצא למי ומצוי לו הממון ועודן בידו. ר"ל: שהוא חי ולא עזב עדיין חילו לאחרים, והוא שאמר: וזכור את בוראך וכו'
עד אשר לא יבאו ימי היעה וכו'. ויזהר אדם במדה זו ואל יבטח בעשרו, שהעניות מצויה תמיד. דרך הערה אמרו: אם לא יבא הוא לידי עניות, בא בנו ואם לא בנו, בא בן בנו. שנ': בגלל הדבר הזה. גלגל הוא שחוזר בעולם .דרך הערה אמרו: ונתן לך רחמים ורחמך. כל המרחם – מרחמים עליו:

מסכת שבת דף ל/א

שַׁאוּל שְׁאֵלְתָא זוֹ לְעֵילָא מֵרַבִּי תַּנְחוּם דְּמִן נוֹי: מַהוּ לְכַבּוּיי בּוּצִינָא דְּנוּרָא מְקַמֵיהּ בְּאִישָׁא בְשַׁבְּתָא ?
פָּתַח וְאָמַר: אָנְתְּ שְׁלֹמֹה מַלְכָּא,
אָן חָכְמָתַָךְ ?
אָן סוּכְלְתָנוּתָךְ ?
לֹא דַּיֶיךָ שֶׁדְבָרֶיךָ סוֹתְרִים דִּבְרֵי דָּוִד אָבִיךָ,
אֶלָּא שֶׁדְּבָרֶיךָ סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה ! דָּוִד אָבִיךָ אָמַר:
(תהילים קטו)
"לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ".
וְאַתְּ אָמַרְתְּ:
(קהלת דּ)
"וְשַׁבֵּח אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ".
וְחָזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ:
(שם ט)
"כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הַָאַרְיֵה הַמֵּת".
לָא קַשְׁיָא,
הָא דְּקָאָמַר דָּוִד:
"לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּה".
הַכִי קָאָמַר: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבְמִּצְוֹת קוֹדֵם שֶׁיָּמוּת,
שֶׁכֵּיוָן שֶׁמֵּת,
בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְוֹת,
וְאֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבַח בּוֹ.
וְהַיְינוּ דַּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן,
מַאי דִּכְתִיב:
(תהלים פּח)
"בַּמֵּתִים חָפְשִׁי" ? כֵּיוָן שֶׁמֵּת אָדָם,
נַעֲשָׂה חָפְשִׁי מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְוֹת.
וּדְקָאָמַר שְׁלֹמֹה:
"וְשַׁבֵּח אֲנִי אֵת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ". שֶׁכְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר,
עָמַד מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר,
כַּמָּה תְּפִלּוֹת וְתַחֲנוּנִים לְפָנָיו,
וְלֹא נַעֲנָה,
וּכְשֶׁאָמַר,
(שמות לב)
"זְכוֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ",
מִיָד נַעֲנָה. וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה:
"וְשַׁבֵּח אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ"
?

דָּבָר אַחֵר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם,
שָׂר בָּשָׁר וָדָם גּוֹזֵר גְּזֵירָה,
סָפֵק מְקַיְּימִין אוֹתָהּ,
סָפֵק אֵין מְקַיְּימִין אוֹתָה.
וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר מְקַיְּימִין אוֹתָה.
בְּחַיָּיו מְקַיְּימִין אוֹתָה,
בְּמוֹתוֹ אֵין מְקַיְּימִין אוֹתָה.
וְאִילּוּ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ גָּזַר כַּמָּה גְּזֵירוֹת,
וְתִקֵּן כַּמָה תַּקָּנוֹת,
וְקַיָּימוֹת הֵן לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.
וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה:
"וְשַׁבֵּח אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ"
?

דָּבָר אַחֵר:
"וְשַׁבֵּח אֲנִי"
וְגוֹ'.
כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב,
דַּאָמַר רַב יְהוּדָה,
אָמַר רַב,
מַאי דִּכְתִיב:
(תהילים פּו)
"עֲשֵׁה עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה,
וְיִרְאוּ שׂוֹנְאַי וְיֵבוֹשׁוּ".
אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
מְחוֹל לִי עַל אוֹתוֹ עָוֹן.
אָמַר לוֹ: מָחוּל לָךְ.
אָמַר לוֹ: עֲשֶׁה עִמִי אוֹת בְּחַיַּי,
אָמַר לֵיהּ: בְּחַיֵּיךָ אֵינִי מוֹדִיעַ,
בְּחַיֵּי שְׁלֹמֹה בִנְךָ אֲנִי מוֹדִיעַ,
כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ,
בִּקֵשׁ לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים,
דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָזֶה.
אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׁרִים וְאַרְבָּע רְנָנוֹת,
וְלֹא נַעֲנָה.
פָּתַח וְאָמַר:
(שם כּד)
"שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם,
וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם,
וְיָבוֹא מֶלֶך הַכָּבוֹד".
רָהַטוּ בַתְרֵיהּ לְמֵבְלְעֶיהּ.
אָמְרוּ:
"מִי (הוא)
זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ?"
אָמַר לְהוּ:
"ה'
עִזוּז וְגִבּוֹר".
חָזַר וְאָמַר:
"שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם,
וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם,
וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד,
מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד ?
ה'
צְבָאוֹת,
הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה".
וְלֹא נַעֲנָה.
כֵּיוָן שֶׁאָמַר:
(דה"ב ו)
"ה'
אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ,
זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ",
מִיָד נַעֲנָה.
בְּאוֹתָה שָׁעָה נֶהֶפְכוּ פְּנֵי כָּל שׂוֹנְאֵי דָּוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה,
וְיָדְעוּ כָּל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁמָחָל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אוֹתוֹ עָוֹן.
וְלֹא יָפֶה אָמַר שְׁלֹמֹה:
"מְשַׁבֵּח אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ"
? וְהַיְינוּ דִכְתִיב,
(מלכים א ח)
"בַּיוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם,
וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ,
וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֵׁר עָשָׁה ה'
לְדָוִד עַבְדּוֹ,
וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ".
"וַיֵלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם"
– (שמחים)
שֶׁמָּצְאוּ נְשׁוֹתֵיהֶם בְּטַהֲרָה.
(דבר אחר)
"שְׂמֵחִים"
– שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה.
"וְטוֹבֵי לֵב"
– שֶׁנִּתְעַבְּרוּ נְשׁוֹתֵיהֶן שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְיָלְדָה זָכָר.
"עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה'
לְדָוִד עַבְדּוֹ"
– שֶׁמָּחַל לוֹ עַל אוֹתוֹ עָוֹן,
"וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ"
– דְּאָחִיל לְהוּ עָוֹן יוֹם כִּפּוּרִים.

רש"י

שאול שאילתא –
שאלו שאלה: לעילא מר'
תנחום –
לפניו,
וכן לשון התלמוד והמקרא: שרפים עומדים ממעל לו (ישעיה ו')
ועל שם שיראים להתקרב לפניו, עומדין מרחוק: דמן נוי –
מקום: באישא –
חולה,
תרגום של רעה: בישתא:
פתח ואמר –
כך היו רגילין לפתוח באגדה תחילה,
והוא דומה לשאלה ודרש: כי לכלב חי – כלומר: גדולים החיים ופקוח נפש: אן היא –
אנה הלכה וחזרת ואמרת לסתור דברי עצמך: לא קשיא –
איהו גופיה הוה מפרש להו: דאמר ר'
יוחנן –
קרא קא דריש: במתים חפשי: ושבח אני את המתים –
שעסקו בחייהם בתורה ומצות ומתו,
ראויים לשבחם אפילו מצדיקים חיים,
שגדולים הן במיתתן מבחייהן:

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף סג/ב (פרק ט')

אמר רבי יוחנן: כי מי אשר יחובר.
יבחר כתיב.
אל כל החיים. יש בטחון שכל זמן שאדם חי יש לו תקוה, מת אבדה תקותו.
מה טעמא:
( משלי יא')
(ז)
בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה (וְתוֹחֶלֶת אוֹנִים אָבָדָה):

רש"י משלי פרק יא'
פסוק ז'

(ז)
במות אדם רשע תאבד תקוה –
תקות כל הבוטחים בו.

רלב"ג

(ז)
במות אדם רשע תאבד תקוה –
כי אין לו השארו'
נפש. ותוחלת שיהי'
לו ברוב כחו – אבדה. או ירצה בזה כי במות הרשע תאבד התקוה שהיו מקוי'
אוהביו שיגן עליהם בכחו, והתוחלת שהיה להם בו שיוכל לעזו'
בהם כבר אבדה, כי סר כחו במותו:

מלבי"ם –
חלק באור הענין

(ז)
במות אדם רשע תאבד תקוה –
יש הבדל בין תקוה ובין תוחלת,
שהמיחל ממתין על דבר שבודאי יבא כמו הממתין על אור היום או הבטחה,
והמקוה אינו מקוה על דבר ברור,
והרשעים אין להם תוחלת רק תקרה כנ"ל על תקוה רשעים עברה,
כי אין מיחלים על שכר הצפון לצדיקים,
רק מקוים על הצלחת הזמן שאינו ברור,
ובמותו אבדה התקוה הזאת,
וגם תוחלת אונים אבדה –
שבניו האוננים על מותו,
שהם הלא היה להם תוחלת שיחלו בבירור שירשו נחלת אביהם גם זה אבדה כי זרים יירשו יגיעו ועשרו יאבד בענין רע:

מדרש רבה קהלת פרשה ו'
פסקה ו'

(א)ואלו חיה אלף שנים וגו'
כל עמל האדם לפיהו. א"ר שמואל: כל מה שיעמול אדם ויסגל מצות ומעשים טובים בעוה"ז – אינו מספיק להבל היוצא מתוך פיהו. וגם הנפש לא תמלא – אפילו הוצאתה אינה ממלא את הגומא. כיצד הוצאת הנפש ר'
יוחנן אמר כקפיטורין מתוך הושט ר'
חנינא אמר כציפורן מתוך הושט רבי שמואל ברבי אמר כסילון רטוב והפוך מן הושט א"ר חנינא בן יצחק: כל מה שיעמול אדם מצות ומעשים טובים לפיו, ולא לפי בנו, ולא לפי בתו. וגם הנפש לא תמלא. שהנפש יודעת כל מה שהיא עמלה לעצמה – היא עמלה. לכך אינה שבעה, לא תורה ולא מעשים טובים. משל למה"ד ? לעירוני שנשא בת מלכים אם יביא לה כל מה שבעולם אינן חשובין לה כלום. למה ? שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה. למה ?
שהיא מן העליונים. ג'
אין מחזיקין טובה לבעליהן הנפש והארץ והאשה. הנפש מניין?
שנאמר: וגם הנפש לא תמלא. הארץ ? שנאמר:
(משלי ל')
ארץ לא שבעה מים. אשה ? שנאמר:
(שם)
אכלה ומחתה פיה. שלשה נותנין בשפע ונוטלין בשפע ואלו הן: הים והארץ וגם המלכות. ר'
יהושע דסיכנין אמר: ששה פעמים כתיב בה: נפש, כנגד ששת ימי בראשית. אמר הקב"ה לנפש: כל מה שבראתי בששת ימי בראשית בשבילך בראתי – ואת גוזלת וחוטאת וחומסת: