משנה, אבות, פרק א, משנה יז – בתוספת מקורות

משנה מסכת אבות פרק א'

(יז)
שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר,
כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים,
וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה.
וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר,
אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה.
וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים,
מֵבִיא חֵטְא:

שִׁמְעוֹן
בְּנוֹ (של
רַבָּן
גַּמְלִיאֵל)

רמב"ם פירוש המשניות –
הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות

והכת השנית אחר החורבן,
… והחבורה הרביעית רבי יהודה הנשיא,
ורבן גמליאל,
ורבי שמעון בנו,
ורבי שמעון בן יוחאי,
ורבי אלעזר בנו,
ורבי שמעון בן אלעזר,
ורבי ישמעאל ברבי יוסי,
ורבי יונתן.
וזאת החבורה היא האחרונה מחבורות המשנה.

תוי"ט

(יז)
שמעון בנו –
והוא מהרוגי המלכות וסוף פרק קמא דכריתות [דף ח']
שנינו רשב"ג אומר המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהא (ברביעית)
[בדינרין]
ועל כרחנו רבן שמעון זה איננו שנזכר לקמן בסוף פירקין שאותו לא היה בימי הבית שלא הזכירו בפ"ק דשבת [דף ט"ו]
כי אם עד שמעון השני.
ואולי כשאמר מאמר זה עדיין לא עלה לגדולת שם רבן, דוגמת בן זכאי במשנה ב'
פ"ה דסנהדרין. ואע"פ שראיתי טעם אחר בזה בספר עשרה מאמרות מה שנראה לי כתבתי:

משנה מסכת כריתות פרק א'

(ז)
הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ סְפֵק חֲמִשָּׁה זִיבוֹת וּסְפֵק חֲמִשָּׁה לֵידוֹת,
מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד,
וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים,
וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה.
חָמֵשׁ לֵידוֹת וַדָּאוֹת,
חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּאוֹת,
מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד,
וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים,
וְהַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה.
מַעֲשֶׂה שֶׁעָמְדוּ קִנִּים בִּירוּשָׁלַיִם בְּדִינְרֵי זָהָב.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל,
הַמָּעוֹן הַזֶּה,
לֹא אָלִין הַלַּיְלָה,
עַד שֶׁיִּהְיוּ בְדִינָרִין.
נכְנַס לְבֵית דִּין וְלִמֵּד,
הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חָמֵשׁ לֵידוֹת וַדָּאוֹת,
חָמֵשׁ זִיבוֹת וַדָּאוֹת,
מְבִיאָה קָרְבָּן אֶחָד,
וְאוֹכֶלֶת בַּזְּבָחִים,
וְאֵין הַשְּׁאָר עָלֶיהָ חוֹבָה.
וְעָמְדוּ קִנִּים בּוֹ בַיּוֹם בְּרִבְעָתָיִם:

רע"ב

המעון הזה –
שבועה היא: נכנס לבית דין ולימד כו'
– אע"פ שהיקל בשל תורה ולימד דבר שאינו כהלכה,
משום עת לעשות לה'
עשה כן,
שאלמלא כן לא ימצאו,
וימנעו העניות מלהביא אפילו אחד ויאכלו קדשים בטומאת הגוף: ברבעתים –
שתי קינין בשני רבעי דינר כסף.
ודינר זהב הוא עשרים וחמשה דינרי כסף:

רש"י כריתות דף ח/א

המעון הזה –
שבועה: נכנס לב"ד ללמוד כו'
– אע"פ שהיקל על דברי תורה עת לעשות לה'
הוא, שאלמלי לא ימצאו – יחדלו מלהביא אפילו אחד, ויאכלו בקדשים בטומאת הגוף: קינין ברבעתים –
ב'
קינין בשני רביעית דינר כסף. ל"א: רבעתים, לשון חצי הוא:

מסכת שבת דף טו/א

והתניא הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן (לפני)
[בפני]
הבית מאה שנה ואילו יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן הוו קדמי טובא

רש"י

הלל ושמעון –
רבן שמעון בנו של הלל היה: ורבן גמליאל –
הוא רבן גמליאל הזקן: ושמעון –
הוא רבי שמעון הנהרג עם הרוגי מלכות,
והוא היה אביו של רבן גמליאל דצעריה לר'
יהושע בן חנניה (ברכות כז, ב)
ושעשה מחלוקת עם רבי אליעזר בן הורקנוס (ב"מ נט,
ב): בפני הבית –
בעוד הבית קיים: מאה שנה –
אחרונים שלפני החורבן התחיל נשיאותו של הלל,
ופרנסו אלו ארבע דורות מאה שנה,
אלמא הלל קודם לחורבן מאה שנה: ואילו יוסי בן יועזר –
קדים להלל כמה דורות,
במסכת אבות:

כָּל
יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים,
וְלֹא
מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה

רמב"ם פירוש המשניות

(יז)
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וכל המרבה דברים מביא חטא –
כבר אמר החכם ברוב דברים לא יחדל פשע,
וסיבת זה שרוב הדברים תוספת מותר וחטא כמו שאבאר עתה,
כי כשירבה האדם דברים יפשע על כל פנים,
שא"א שלא יהיה בדבריו דיבור אחד שאין ראוי לאומרו, וממופתי
החכמים
–מיעוט
הדברים,
וממופתי
הסכלים
–
רוב
הדברים. שנאמר: וקול כסיל ברוב דברים.
וכך אמרו החכמים: שמיעוט הדברים ראיה על מעלת האבות, והיות אדם מיוחס, אמרו:
(קידושין עא.)
מיחסותא
דבבל
שתיקותא ! ואמר בספר המדות: שאחד מהחכמים נראה שותק הרבה, על שלא היה מדבר דבור שאין ראוי לאומרו, ולא היה מדבר אלא מעט מזער,
ונאמר לו:
מה סיבת רב שתיקותך ? ואמר: בחנתי כל הדברים ומצאתים נחלקים לד'
חלקים:

החלק הראשון:

הוא כולו נזק,
מבלתי תועלת כקללת בני אדם ודבר נבילה וכיוצא בהם שהדברים בהם שטות גמורה:

והחלק השני:

יש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחר,
בשבח אדם אחד לקבל בו תועלת ויהיה בשבח ההוא מה שיכעיס שונאו ויזיק למי ששבחו וצריך להניח הדברים בזה בגלל הסיבה הזאת שלא ידברו בזה החלק ג"כ:

והחלק השלישי:

דברים שאין תועלת בהם ולא נזק ברוב דברי ההמון איך נבנית חומה פלונית ואיך נבנה היכל פלוני ובספור יופי בית פלוני ורוב מגדנות המדינה הפלונית וכיוצא באלו הם הדברים המותר אמר הדברים בזה גם כן מותר אין תועלת בהם:

והחלק הרביעי:

דברים שכולם תועלת כדברים בחכמות ובמעלות ודבר האדם במה שהוא מיוחד בו מן הדברים שחייו תלוים בהם ובהם ימשך מציאותו ובזה צריך לדבר.
אמר בכל עת שאשמע דברים אני בוחן אותם ואם אמצא מזה החלק הרביעי אדבר בם ואם יהיו משאר החלקים אשתוק מהם.

ואמרו בעל המדות בחן זה האיש וחכמתו שהוא חסר שלשה רבעי הדברים, וזאת החכמה שצריך ללמדה,
ואני אומר שהדיבור יחלק,
לפי חיוב התורה לחמשה חלקים.
א. מצוה
בו.
ב. נזהר
ממנו.
ג. נמאס.
ד. אהוב.
ה. מותר:

החלק הראשון:

הוא המצוה
בו והוא קריאת התורה ולמודה וקריאת תלמודה,
וזו היא מצות עשה מחוייבת שנאמר ודברת בם.
והיא שקולה כנגד כל המצות,
וכבר נאמר מן האזהרה בלמוד מה שלא יכיל זה החבור קצתו:

החלק השני:

הוא הדיבור
הנאסר ונזהר ממנו כעדות שקר ודבר שקר והרכילות והקללה ודברי התורה מורים על זה החלק וכן נבלות הפה ולשון הרע:

החלק השלישי:

הוא הדיבור
הנמאס אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו ולא עבירה ולא מרי כרוב ספור ההמון במה שאירע ומה שהיה ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו ואיך היתה סבת מות פלוני או איך התעשר פלוני ואלו קוראים אותם החכמים שיחה בטלה והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדיבור ונאמר על רב תלמידו של ר'
חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו ומזה החלק ג"כ שיגנה אדם מעלה או ישבח פחיתות יהיו מדות או שכליות:

החלק הרביעי:

הוא הנאהב והוא הדיבור
בשבח המעלות השכליות או מעלות המדות ובגנות הפחיתיות משני המינים יחד להעיר הנפש למעלות בספורים ובשירים ולמנעם מן הפחיתיות בדרכים ההם בעצמם,
וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם כדי שיטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם ולגנות הרעים בפחיתיותיהם כדי שיתגנו פעולתם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו הם כמנהגיהם,
וזה החלק רצה לומר למוד המדות המעולות והתרחק מן המדות הפחותות יקרא דרך ארץ:

החלק החמישי:

הוא המותר והוא הדיבור
במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו
ומאכליו ומשתיו ולבושו ושאר מה שצריך לו
והוא מותר,
אין אהבה בו ולא מיאוס,
אבל אם ירצה ידבר בו מה שירצה ואם ירצה לא ידבר,
ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו,
והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו דברים.
אבל האסור והנמאס אין צריך לאזהרה ולא למצוה,
שראוי לשתוק ממנה לגמרי,
אבל המצוה בו והאהוב אילו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו היה טוב אבל צריך להזהר משני דברים.
האחד מהם שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו,
כמו שאמרו נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם,
ועל זה הענין כיון באמרו ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה באמרו חכמים יאמרו לצדיק שילמד המעלות כאומרם (ב"ב עה.
סנהדרין ק)
דרוש ולך נאה לדרוש,
ואומר הנביא רננו צדיקים בה'
לישרים נאוה תהלה.

והענין האחר הוא הקיצור ושישתדל להרבות הענינים במעט דברים לא שיהיה הענין בהיפך,
והוא אמרם (פסחים ג:
חולין סג🙂
לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה.
ודע שהשירים המחוברים מאיזה לשון שיהיו צריך שיבחנו בעניניהם אם הם הולכים על דרך הדיבור אשר חלקנוהו,
ואמנם ביארתי זה אע"פ שהוא מבואר,
מפני שראיתי זקנים והחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במשתה יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר ערבי אפי'
ענין השיר ההוא שבח הגבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין, ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה, ואין מותר אצלם לשמעו,
וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם עם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס,
וזה סכלות גמורה שהדיבור לא יאסר ויותר ויאהב וימאס ויצוה באמירתו מצד הלשון שנעשה אבל מצד ענינו שאם יהיה ענין ההוא מעלה יתחייב לאומרו באיזה לשון שיהיה,
ואם יהיה כוונת השיר ההוא פחיתות באיזה לשון שיהיה אסור לאמרו.

גם יש לי בזה תוספת כי כשיהיו שני פיוטים ולשניהם ענין אחד מהעיר כח התאוה ושבח אותה וישמח הנפש בה והוא פחיתות והוא מחלק הדיבור הנמאס מפני שהוא מזרז ומעורר על מדה פחותה כמו שהתבאר מדברינו בפרק הרביעי ויהיה אחד משני הפיוטים עברי והאחר ערבי או לעז יהיה שמיעת העברי והדיבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון שאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות כל שכן אם יצטרף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בענין ההוא שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר בפחיתיות ובדברים מגונים.
ואחר שזכרנו לשון הרע בחלק הדיבור האסור ראיתי לבארו ולזכור בו קצת מה שנזכר שבני אדם בו בעורון גדול והוא החטא הגדול שבבני אדם תמיד,
וכ"ש במה שאמרו חכמים (ב"ב קסד.)
שאבק לשון הרע לא ינצל אדם ממנו בכל יום ומי יתן שינצל מלשון הרע עצמו,
ולשון הרע הוא ספור רעות האדם ומומיו ולגנות אדם מישראל באיזה צד שיהיה מן הגנות ואפילו היה המגונה חסר כמו שנזכר,
שאין לשון הרע שיכזב על אדם וייחס לו מה שלא יעשה כי זה יקרא מוציא שם רע על חבירו,
ואמנם לשון הרע הוא שיגנה גנות האדם אפילו בפעולותיו אשר יעשה באמת שהאומרו יחטא ואשר ישמעהו יחטא.

אמרו (ערכין טו🙂
ג'
לשון הרע הורגתן.
האומרו,
השומעו,
ושאומרים עליו.
ואמרו: המקבלו יותר מן האומרו.
ואבק לשון הרע הוא זכרון מומי האדם בלתי ביאור אמר שלמה בזה הענין כי פעמים יהיה הזוכר מומי האדם בלתי ביאור, מראה שאין ידיעה לו במה שהובן מדבריו ושהוא לא כיון זה,
ואמנם כיון ענין אחר כמו שאמר: כמתלהלה היורה זיקים ומות, כן איש רמה את רעהו. ואמר: הלא משחק אני.
וכבר (ב"ב שם)
שבח חכם מן המתחכמים כתיבת הסופר שהראה לו במעמד גדול וגנה הריע מעשה המשבח כתיבת הסופר ההוא ואמר לו: כלך מלשון הרע. כלומר: שאתה מסבב גנות בשבחך אותו בתוך ההמון שמהם מי שיאהבהו ומהם מי שינשאהו ויצטרך שונאו כשישמע שבחיו לזכור מומיו ורעותיו וזה תכלית ההרחקה מלשון הרע,
ולשון המשנה (ערכין טז.)
לא נחתם גזר דין על אבותינו אלא על לשון הרע.
רצה לומר ענין המרגלים אשר נאמר בהם ויוציאו דבת הארץ,
ואמרו ע"ה ומה אלו הוציאו שם רע אלא על העצים האבנים התחייבו מן העונש מה שנתחייבו מי שידבר בגנות חבירו על אחת כמה וכמה:

ולשון התוספתא: על שלשה דברים נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא.
עבודת כוכבים,
גילוי עריות,
ושפיכות דמים,
ולשון
הרע כנגד כולם.
ואמרו בגמרא:
(ערכין טו.)
בעבודת
כוכבים
בא
לשון
הגדולה,
והוא
אמרו:
אנא
חטא
העם
הזה
חטאה
גדולה. ובחטא
גילוי
עריות
בא
גם
כן
לשון
הגדולה,
והוא
אמרו:
ואיך
אעשה
הרעה
הגדולה
הזאת.
ובחטא
שפיכות
דמים
בא
גם
כן
לשון
הגדולה,
והוא
אמרו:
גדול
עוני
מנשוא.
אבל
בלשון הרע בא לשון גדולות.
ר"ל:
שהיא
שקולה כנגד שלשתם,
והוא
אמרו:
לשון
מדברת גדולות.
ודברו בחטא הזה המעורר הרבה מאד,
וסוף מה שנאמר: כל המספר לשון הרע כפר בעיקר. שנאמר: אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו.
אמנם ספרתי קצת מה שספרו בזה החטא אף על פי שהארכתי כדי שיתרחק ממנו האדם בכל יכלתו וישים כוונתו לשתוק,
רצה לומר מזה החלק מן הדיבור:

רע"ב

(יז)
ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה –
מי ששומע חרפתו ושותק:

ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה –
ותדע לך שהשתיקה טובה.
שאפילו המדרש והדרש והדבור בתורה שאין לך מדה טוב הימנה – אין עיקר קבול השכר אלא בשביל המעשה.
והדורש
ואינו מקיים
–
נוח
לו אם היה שותק,
ולא
היה דורש:

וכל המרבה דברים מביא חטא –
שכן מצינו בחוה שהרבתה דברים ואמרה: אמר א–להים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו.
והוסיפה נגיעה שלא נאסרה בה, ודחפה נחש עד שנגעה בו. ואמר לה: כשם שאין מיתה בנגיעה – כך אין מיתה באכילה. ומתוך כך באה לידי חטא שאכלה מן הפרי.
הוא ששלמה אמר:
(משלי ל)
אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת:

תוי"ט

טוב משתיקה –
וכן הנוסחא בספר מדרש שמואל.
וביש ספרים גרסינן: אלא שתיקה.
וכן בספר דרך חיים:

תלמוד ירושלמי מסכת פסחים דף סז/ב (פרק ט')

תני בר קפרא יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטיפשים וכן שלמה אומר גם אויל מחריש חכם יחשב.
ואין צורך לומר חכם מחריש:

מסכת חולין דף פט/א

(לט)
שם אָמַר רַבִּי אִילָעָא: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה.
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה".
רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר: מִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים לג)
"וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם".
אָמַר רַבִּי יִצְחָק,
מַאי דִּכְתִיב:
(תהלים נח)
"הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן,
מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם"
?! מָה אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה ?
יָשִׂים עַצְמוֹ כְּאִלֵּם ! יָכוֹל אַף לְדִבְרֵי תּוֹרָה ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
"צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן".
יָכוֹל יָגִיס דַּעְתּוֹ ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
"מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם":

רש"י

תולה ארץ –
על זכות אותן שנחשבו לבלימה: שבולם עצמו –
סוגר את פיו. ודומה לו בבכורות: (דף מ) פיו בלום ורגליו מבולמות: ומתחת –
מי שנדרס תחת הכל, הוא זרועות עולם: האמנם אלם –
אומנות יפה היא האילום. אבל צדק, דהיינו: דברי תורה אותו תדברון: מישרים – כמישור. ארץ חלקה שנוחה לידרס:

מסכת קידושין דף עא/ב

עוּלָא אִיקְלַע לְפוּמְבְּדִיתָא,
לְבֵי רַב יְהוּדָה,
חַזְיָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ,
דְּגָדִּל וְלָא נָסִיב.
אָמַר: מַאי טַעְמָא לָא קָמִנְסִיב לֵיהּ מַר אִיתְּתָא לִבְרֵיהּ ?
אָמַר לֵיהּ:
מִי יָדַעְנָא מֵהֵיכָא אַנְסְבֵיהּ ? אָמַר לֵיהּ: אַטּוּ אֲנָן,
מִי יַדְעִינָן מֵהֵיכָן קָאָתִינָן ?
דִּלְמָא מֵהַנָךְ דִּכְתִיב:
(איכה ה)
"נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ,
בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה".
וְכִי תֵימָא:
[גּוֹי]
עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל הַוָּלָד כָּשֵׁר. וְדִלְמָא מֵהַנָךְ דִּכְתִיב:
(עמוס ו)
"הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם". וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם הַמַּשְׁתִּינִים מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶם עֲרֻמִּים.
וּמְגַדֵּף בָּהּ רַבִּי אַבָּהוּ:
(אלא מעתה)
אִי הָכִי,
הַיְנוּ דִּכְתִיב:
(שם)
"לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים". מִשּׁוּם דְּמַשְׁתִּינִים מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶם עֲרֻמִּים,
יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים ?
אֶלָּא,
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים זֶה עִם זֶה,
וּמְדַבְּקִים מִטּוֹתֵיהֶם זוֹ בְּזוֹ,
וּמַחֲלִיפִין נְשׁוֹתֵיהֶם זֶה לָזֶה,
וּמַסְרִיחִים עַרְשׂוֹתָם בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהֶם.
אָמַר לֵיהּ: הֵיכִי נֵעָבִיד ?
אָמַר לֵיהּ: זִיל
בָּתַר
שִׁיתוּקָא ! כִּי הַאי דְּבַדְקֵי בְּנֵי מַעֲרָבָא,
כִּי מִינְצוּ בֵּי תְּרֵי בַּהֲדֵי הֲדַדֵי,
חָזוּ הֵי מִינַיְיהוּ דְּקָדִים וְשָׁתִיק,
אַמְרֵי: הָא מְיֻחָס טְפֵי ! אָמַר
רַב: שְׁתִיקוּתָא
דְּבָבֶל
הַיְנוּ
יִחוּסָא ! אֵינִי ?
וְהָא אִיקְלַע רַב לְבֵי שַׁפֵי חַלָא,
וּבָדַק בְּהוּ.
(היכי בדק ?)
[מַאי]
לָאו לְיוּחֲסִים ? לָא –
אִי שָׁתְקֵי, אִי לָא שָׁתְקֵי.

רש"י

זיל בתר שתיקותא –
שאל לך משפחה שתקנית, שסתם בני מריבה – הם פסולין. שמתוך פסולן שהיו פורשים מהם – נטרו איבה והחזיקו במריבה. ומיוחסת דבבל היינו: שתיקותא ! מתוך שהם שתקנים הוחזקו במיוחסים ! א"כ הבא לבדוק בבבל – אינו בודק אלא בשתיקה, לבדוק בשתקנים:

מסכת סנהדרין דף ז/א

הַהוּא,
דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזִיל,
טוּבֵיהּ דְּשָׁמַע וְאָדִישׁ –
חַלְפוּהָ בִּישְׁתָּא מֵאָה !

המאירי

לעולם יהא אדם רך כקנה שומע חרפתו ואינו משיב, ולא יהא רודף אחר השררה והמחלוקת. שהמחלוקת,
אף
על פי שלפעמים תחלתו רך,
סופו
קשה ! משל הדיוט אומר: טוביה דשמע ואדיש, חלפי בישתא = מאה ! כלומר: אשרי מי ששומע ומטה שכמו לסבול ומרגיל עצמו לשתוק, שכמה דברים קשים עוברים במדה זו, וכן אמרו: שב בירי לשלמנא, וחד לעביד ביש. ואף שלמה אמרה כן: שבע יפול צדיק וקם, ורשעים יכשלו ברעה:

מסכת שבת דף פח/ב

תָּנוּ רַבָּנָן,
הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים,
שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים,
עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בִּיִסּוּרִים.
עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר,
(שופטים ה)
"וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ".

רש"י

ועדיין חביבותא היא גבן –
אף על פי שהמקרא מספר בגנותנו,
הראה לנו לשון חבה מדלא כתיב: הסריח: הנעלבים ואינם עולבים –
אחרים באין עליהם בחוצפה,
ולא הן על אחרים: עושין מאהבת המקום ושמחים ביסורים –
על עליבה הבאה עליהם:

תוספות הרא"ש

עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו –
כמו השמש ששמע כשקטרגה הלבנה ולא השיב:

ילקוט שמעוני במדבר –
פרק יב'
– המשך רמז תשלז'

ותדבר מרים ואהרן,
זהו שאמר הכתוב: ברוב דברים לא יחדל פשע וחושך שפתיו משכיל. מי שחושך שפתיו מלדבר בחברו משכיל.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה,
אמרו רבותינו: שני דיקולוגין (מליצים)
היו עומדין לפני אדריינוס, היה אחד מהן מלמד על הדבור שהוא יפה. ואחד מלמד על השתיקה שהוא יפה. א"ל האחד: מרי, אין טוב מן הדבור ! אלולי הדבור היאך הכלות מתקלסות ? והיאך היה משא ומתן בעולם ? והיאך היו הספינות פורשות בים ? מיד א"ל לאותו שהיה מלמד על השתיקה שהיה יפה:
[היאך אתה למד על השתיקה]
מיד בא לדבר. עמד אותו שהיה מלמד על הדבור וסטרו על פיו. א"ל המלך: למה סטרת אותו ? א"ל:
מרי !
אני למדתי מן הדבור על הדבור, וזה בא ללמד משלי על שלו ?! אמר שלמה: לא אמר הקב"ה שתאלם פיך ותהא יושב ושותק כחרש, אלא וחושך שפתיו מלהסיח בחברו, תן דעתך שלא תענש.
אין לך גדול מאהרן ומרים, הבאר עולה ומשקה את ישראל בזכות מרים וענני כבוד מקיפין את ישראל בזכות אהרן. וכיון שנתנו רשות בפיהם והסיחו במשה לא שתקתי להם.

פסיקתא רבתי פרשה לג'

אמר רבי חמא בר חנינא קשה גליפת שפתים שהוא שקול כנגד ברייתו (שבריאת)
[של עולם שבבריאת]
העולם ומלואו כתב:
(בבריותיו)
[ברייתו]
אלה תולדות השמים [והארץ]
בהבראם (בראשית ב'
ד'). ובגליפת שפתים כתב: בורא ניב שפתים (ישעיה נ"ז י"ט). אמר ר'
שמואל בר נחמן: אם מבקש אתה לידע כוחו של דבור, מה שברא הקדוש ברוך הוא (כל)
[בלשון]
הזה פעמים שאדם מדבר דבר אחד, והוא (כופף)
[הופך]
את לשונו, ויש דבר שהוא פשיט בו עד שיניו, ובתיבה אחת מצינו אחד עשר מאגניות משמשים (ובעלילות')
[וכעלילותיכם]
(יחזקאל כ'
מ"ד)
באנכי –
נתתי את הדברות. אנכי ה'
א–להיך (שמות כ'
ב')
באנכי [אני]
מוליכם במדבר.
(באנכי –אני מנחמכם)
לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר (הושע ב'
ט"ז). באנכי – אני בונה ציון, הנה אנכי מרביץ בפוך אבנייך (ישעיה נ"ד י"א).
[באנכי אני מביא גואל, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו']
(מלאכי ג'
כ"ג)
באנכי – אני מנחמכם, אנכי אנכי הוא מנחמכם:

וְלֹא
הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר,
אֶלָּא
הַמַּעֲשֶׂה

תוי"ט

ולא המדרש וכו'
– כתב הר"ב: ותדע לך וכו'
דאי לא בא לראיה על הקודם.
היה ראוי שיקדים לזה וכל המרבה דברים וכו'
שהוא יותר ראוי להסמיכו אל ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה:

מסכת ברכות דף יז/א

מַרְגְּלָא בְפוּמֵיהּ דְּרָבָא: תַּכְלִית חָכְמָה –
תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים,
שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה,
וּבוֹעֵט בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ אוֹ בְּרַבּוֹ אוֹ בְּמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים קיא)
"רֵאשִׁית חָכְמָה –
יִרְאַת ה',
שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם,
תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד".
"לְלוֹמְדֵיהֶם"
לֹא נֶאֱמַר,
אֶלָּא "לְעֹשֵׂיהֶם",
לָעוֹשִׂים לִשְׁמָהּ.
וְלֹא לָעוֹשִׂים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ.
וְכָל הָעוֹשִׂים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ,
נוֹחַ לָהֶם שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ

רש"י

תכלית חכמה –
עיקרה של תורה שיהא עמה תשובה ומעשים טובים: העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא – פירוש: שאינו לומד כדי לקיים, אלא לקנטר,
דבפרק מקום שנהגו (דף נ',
ב')
אמרינן רבא רמי,
כתיב: עד שמים חסדך, וכתיב מעל השמים ?! כאן בעוסק שלא לשמה כו'. והתם איירי במקיים כדי שיכבדוהו. וכן משמע בירושלמי דפירקין:

מסכת יבמות דף קט/ב

דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק,
מַאי דִּכְתִיב:
(משלי יא)
"רַע יֵרוֹעַ כִּי עָרַב זָר",
רָעָה אַחַר רָעָה תָּבֹא … וְלַתּוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה ? דְּתַנְיָא,
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר,
כָּל הָאוֹמֵר: אֵין לוֹ תּוֹרָה,
אֵין לוֹ תּוֹרָה.
פְּשִׁיטָא ?!
אֶלָּא,
כָּל הָאוֹמֵר: אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה,
אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה.
הָא נַמִּי פְּשִׁיטָא !
אֶלָּא דַּאֲפִלּוּ תוֹרָה אֵין לוֹ.
מַאי טַעְמָא ?
אָמַר רַב פַּפָּא,
אָמַר קְרָא:
(דברים ח)
"וּלְמַדְתֶּם",
"וַעֲשִׂיתֶם"
– כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַעֲשִׂיָּה – יֶשְׁנוֹ בִלְמִידָה.
כָּל שֶׁאֵינוֹ בַעֲשִׂיָּה – אֵינוֹ בִלְּמִידָה.
וְאִי בָעִית אֵימָא: לְעוֹלָם כִּדְקָאָמְרַתְּ מֵעִקָּרָא –
כָּל הָאוֹמֵר אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה – אֵין לוֹ אֶלָּא תוֹרָה.
[וּדְקָאָמְרַתְּ: הָא נַמִּי פְּשִׁיטָא ?!]
לָא צְרִיכָא,
דְּקָא מַגְמַר לְאַחֲרִינֵי,
וְאָזְלֵי וְעָבְדֵי.
מַהוּ דְתֵימָא: אִית לֵיהּ אַגְרָא לְדִידֵיהּ,
קָא מַשְׁמַע לָן.
וְאִי בָעִית אֵימָא: תּוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה –
בְּדַיָּנָא דְאָתֵי דִּינָא לְקַמֵּיהּ,
וְגָמַר הֲלָכָה וּמְדַמֵּי מִלְּתָא לְמִלְּתָא,
וְאִית לֵיהּ רַבָּה וְלָא אָזִיל מִשְׁאִיל.
דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי,
אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה דַיָּן עַצְמוֹ,
כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ בֵּין יְרֵכוֹתָיו וְגֵיהִנָּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שה"ש גּ)
"הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבּוֹרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל וְגו'
מִפַּחַד בַּלֵילוֹת".
מִפַּחַד שֶׁל גֵּיהִנָּם שֶׁדּוֹמֶה לְלָּיְלָה:

רש"י

אין לו תורה –
אינו עוסק בתורה: אין לו תורה –
אין מקבל שכר למוד: אלא תורה –
ואין מקיים: אפילו תורה –
אפי'
שכר לימוד אין לו: ואיבעית אימא –
כדמעיקרא אין לו אלא תורה ודקאמרת האי נמי פשיטא לא צריכא כו': אית ליה אגרא –
דעשיה: וגמר הלכה –
יודע הלכה. שאין דומה לדין הבא לפניו כל כך ומדמי מילתא למילתא ולא משאיל לרביה. והיינו: תוקע שסומך ונשען על ההלכה שהוא יודע: גבורים –
דיינים: שלשלמה –
שהשלום שלו: מטתו – בית המקדש ששם לשכת הגזית:

תוספות

מהו
דתימא אית ליה אגרא –
תימה דאמרי'
בפרק בתרא דיומא (דף פז.): כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ! ומפרש טעמא התם, שלא יאמרו: הרב בגיהנם ותלמידו בגן עדן. ועוד קשה לר"י: הרי אחר דר"מ למד לפניו, ואפ"ה יצא לתרבות רעה ! ושמא היכא שהוא רע מתחלה קודם שמלמד אחרים, התם לא שייך האי טעמא, אבל היכא שהיה טוב מתחלה – אז ודאי אין חטא בא על ידו. ואחר
מתחלתו היה רע ! כדאמר בחגיגה (דף טו🙂: שכלי זמר לא פסק מתוך ביתו, וגם ספרי צדוקים היו נושרים מחיקו:

ששים
גבורים סביב לה –
פירש בקונטרס [הכא]
ובסנהדרין (דף ז.): דאלשכת הגזית קאי. וקשה דה"ל למימר: ע'
או ע"א ! אלא י"ל: דאששים ריבוא ישראל קאי:

אחוזי
חרב –
משמע ליה: מזויינין בדין, כדדרשינן בסנהדרין: (דף לו.)
מויחגור דוד חרבו, שדנו לנבל בסנהדרין. ואע"ג דבתורה כתיב: חגור חרבך על ירך גבור (תהלים מה):

המאירי

וְלַתּוֹקֵעַ עַצְמוֹ לִדְבַר הֲלָכָה ר"ל: שמתמיד לעסוק בתורה כל היום, ומיקל בעשיית המצות מתוך עסקו בתורה, אפילו שכר תורה אין לו. שנאמר: ולמדתם ועשיתם. כל שישנו בעשייה – ישנו בלמידה. וכל שאינו בעשייה – אינו בלמידה. ואם היה מלמד לאחרים, ואחרים מקיימין מתוך למודו – אין לו שכר במה שהם מקיימין על פיו, אלא שיש לו מיהא שכר תורה:

כל שיש אצלו רב או חכם שהוא יכול לברר עמו ספיקותיו, והוא נשען בבינתו, ומדמי מילתא למילתא ומורה מתוך סברותיו –
הרי זה בקללת חכמים, וראוי לגעור בו הרבה, כמי שאין אימת הוראה עליו. ולעולם
צריך שיהא החכם ירא בהוראה ! דרך הערה אמרו: לעולם יראה דיין עצמו כאלו חרב מינחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה מתחתיי. ר"ל: שיתיירא מעונש בעולם הזה ובעולם הבא. שנאמר: הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה מפחד בלילות, מפחדה של גיהנם שדומה ללילה. רומז שהיה מדרשו מזוין בתלמידי חכמים גדולים – כדי שלא יכשלו בהוראה:

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף ח/א

א"ר יוסי קומי רבי ירמיה: אתיא דרבי יוחנן כרבי חנינא בן עקביא. דתני: כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לק"ש, ואין מפסיקין לתפילה. ר'
חנינא בן עקביא אומר: כשם שמפסיקין לק"ש –כך מפסיקין לתפילה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה.
ולא מודה רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב.
ולית ליה לרשב"י: הלמד על מנת לעשות, ולא הלמד שלא לעשות ?! שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא.
וא"ר יוחנן: הלמד שלא לעשות – נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו, ולא יצא לעולם, זה שינון וזה שינון, ואין מבטל שינון מפני שינון.
והא תנינן: הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה.
הא בעונתה חביבה מד"ת.
היא היא.
א"ר יודן: רשב"י ע"י שהיה תדיר בד"תף לפיכך אינה חביבה יותר מד"ת.
אמר רבי: אבא מרי לא תנינן אלא כאדם שהוא קורא בתורה, הא בעונתה כמשנה היא. רשב"י כדעתיה דרשב"י אמר: העוסק במקרא – מידה ואינה מידה. ורבנן עבדי מקרא כמשנה:

מסכת עבודה זרה דף יז/ב

תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁנִתְפְּסוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן פָּרְטָא וְרַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן.
(למינות)
אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן פָּרְטָא לְרַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן: אַשְׁרֶיךָ רַבִּי חֲנִינָא שֶׁנִתְפָּסְתָּ עַל דָּבָר אֶחָד. אוֹי לִי שֶׁנִתְפָּסְתִּי עַל חֲמִישָׁה דְּבָרִים.
אָמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן: אַשְׁרֶיךָ שֶׁנִתְפַּסְתָּ עַל חֲמִשָׁה דְּבָרִים –
וְאַתָּה נִיצוֹל. אוֹי לִי שֶׁנִתְפַּסְתִּי עַל דָּבָר אֶחָד –
וְאֵינִי נִיצּוֹל.
שֶׁאַתָּה עָסַקְתָּ בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים,
וַאֲנִי לֹא עָסַקְתִּי אֶלָּא בַתּוֹרָה בִלְבָד.
וּכִדְרַב הוּנָא,
דַּאָמַר רַב הוּנָא: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִלְבָד,
דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(דה"ב טו)
"וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת,
וּלְלֹא כֹּהֶן מוֹרֶה,
וּלְלֹא תּוֹרָה".
מַאי "לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת" ? (אמר רב הונא:)
כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִלְבַד – דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ.
וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים לֹא עָסַק ?
וְהַתַּנְיָא,
רַבִּי אֶלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:
אַל יִתֵּן אָדָם מָעוֹתָיו לְאַרְנְקִי שֶׁל צְדָקָה,
אֶלָּא אִם כֵּן מְמוּנֶה עָלָיו תַּלְמִיד חָכָם כְּרַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרָדְיוֹן –
הִימוּנִי מְהֵימַן,
מִיעֲבֵד לָא עֲבָד.
וְהַתַּנְיָא,
אָמַר לֵיהּ:
(רבי)
מָעוֹת שֶׁל פּוּרִים נִתְחַלְּפוּ לִי בְמָעוֹת שֶׁל צְדָקָה,
וְחִלַּקְתִּים לָעֲנִיִים.
מִיעַבֵד עֲבַד,
כִּדְבַּעִי לֵיהּ לָא עָבַד:

רש"י

על ה'
דברים –
חמש עלילות הן שואלין עלי: כמי שאין לו אלוה –
להגן עליו: ה"ג –
מאי ללא: ר'
חנינא בן תרדיון –
גבאי של צדקה הוה: מעות של פורים –
שגביתי מבני העיר לחלק לעניים לסעודת פורים ותנן: (ב"מ דף עח)
אין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו: נתחלפו לי במעות של צדקה –
וסבור הייתי שהן של צדקה וחלקתים לעניים שלא לסעודת פורים, ואני פרעתי משלי [את]
של פורים. ל"א: מעות שלי לסעודת פורים נתחלפו לי במעות של צדקה, וסבור הייתי שהן של צדקה, וחלקתים לעניים ולא חזרתי ליפרע מארנקי של צדקה:

תוספות

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִלְבָד,
דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ –
מוכח מדכתיב: ללא א–להי אמת, והדר כתיב: ללא תורה, משמע: דברישא קאמר אע"פ שיש בו תורה הוא כמי שאין לו א–להים:

וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים לֹא עָסַק – תימה: מאי פריך מצדקה ?! הלא ב'
דברים הם כדאמרינן בסוכה: (דף מט🙂
צדקה לעניים, גמילו'
חסדים בין לעניים בין לעשירים ! וי"ל: דמ"מ משמע ליה דמי שרגיל בזאת – עוסק הוא גם בזאת:

אֶלָּא אִם כֵּן מְמוּנֶה עָלָיו כו'
– ומסתמא גם משלו היה נותן הרבה:

מָעוֹת שֶׁל פּוּרִים נִתְחַלְּפוּ לִי בְמָעוֹת שֶׁל צְדָקָה –
פירש רש"י לשון אחר: מעות של סעודת פורים. וקשיא: כי לא מצינו בכל התלמוד שמזכיר מעות של סעודת פורים. וגם שפירש רש"י: מעות של פורים שהפריש הוא לסעודת פורים שלו וחלקם, ולא חזר ליפרע מארנקי של צדקה, והזכירו לטובה על כך. וקשה כי זה חסר מן הספר, ושם המצוה שהוא ממה שלא חזר לגבות מארנקי של צדקה, היה לו לומר ! וגם ללשון ראשון שפירש: מגבת פורים וחלקתי לעניים לצדקה, ואני פרעתי משלי של פורים, קשה: דעיקר מצוה חסר מן הספר ! לכך נראה לר"י לפרש: הארנקי הוה ממעות של פורים, והיה סבור שהוא של צדקה, ונזכר שהם של מגבת פורים. ואפילו הכי לא חזר בעצמו וחלקם לעניים, אע"פ שידע שלא היה בארנקי של צדקה כלום, מפני שלא היה רוצה לביישם, מאחר שקבצם וזימנם להם, ולפי
זה
עיקר
המצוה
היא
בשעת
חלוקה, אע"פ שנזכר לא רצה לביישם, וודאי מסברא חזר ופרעם משלו לכיס של פורים. ולשון נתחלפו כמו: (ב"ב דף יז.)
אויב באיוב, נתחלף לו פירוש. שסבר לקחת אויב ולקח איוב. וכך היה סבור שהם של צדקה ונזכר שהם של מעות פורים:

ריטב"א

מָעוֹת שֶׁל פּוּרִים נִתְחַלְּפוּ לִי בְמָעוֹת שֶׁל צְדָקָה,
וְחִלַּקְתִּים לָעֲנִיִים. פי': כולם ! ולא נפרעתי מכיס של צדקה, וזה היה לפנים משורת הדין. ולכך א"ל: מחלקך יהא חלקי !
וטעמא דהא מעות של צדקה עד שלא באו ליד גבאי מותר לשנותם, כלומר: ללוותם ולפרוע אחרי'. וקיימא לן נמי בגבאי צדקה שנתנו לו מעות בשוק, יתנם לתוך כיס של צדקה, וכשיגיע לביתו יטלם. דאלמא: מעות שנתערבו או נתחלפו בשל חולין לית לן בה, והא ודאי לא שני לן בין משנה, או מערב אותן, לנתערבו מאיליהן, דהא קאמר תלמודא: טעמא דשרי – משום דאין בהם משום קדושה, וליכא קפידה. אלא שלא לעשות בו גזל לעניים וזה ברור:

מסכת עבודה זרה דף יט/ב

(תהלים א)
"אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ".
אָמַר רַבָּא: אִם פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ,
עָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל. וְאִם לָאו –
עַל הַלּוֹמֵד וְעַל הַמְּלַמֵּד,
עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר:
"לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם"
וְגוֹ'.
אָמַר רַבִּי אַבָּא,
אָמַר רַב הוּנָא,
[אָמַר רַב],
מַאי דִּכְתִיב:
(משל ז)
"כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ"
? "כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה"
– זֶה תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה.
"וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ"
– זֶה תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה,
וְאֵינוֹ מוֹרֶה.
וְעַד כַּמָּה ?
אָמַר רַבִּי זֵירָא: עַד אַרְבָּעִין שְׁנִין.
וְהַא רָבָא אוֹרִי ?! הָתָם בְּשָׁוִין.
(תהלים א)
"וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל",
אָמַר רַבִּי אָחַא בַר [אָדַא,
אָמַר רַב. וְאַמְרִי לָהּ: אָמַר רַב אַחָא בַר]
אַבָּא,
אָמַר רַב הִמְנוּנָא,
אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ שִׂיחַת [חוּלּלּין שֶׁל]
תַּלְמִידֵי חֲכָמִים צְרִיכָה תַּלְמוּד ?
שֶׁנֶּאֱמַר:
"וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל":

רש"י

אם פריו יתן בעתו –
שיקבע עתים לתורה: רשעים –
תרי משמע: לומד ומלמדו. ל"א: פריו יתן בעתו – שלומד ועושה פרי. כלומר: מקיים מה שכתוב בתורה וזה עיקר: על הלומד ועל המלמד –
שאסור ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון:

הפילה –
לשון נפל שלא מלאו ימיו. כלומר: תלמיד שלא מלאו ימיו רבים חלליו: ועצומים –
המתעצמים והמחרישים ומתאפקים מלהורות – הורגין את דורן. ועצומים, לשון: ועוצם עיניו (ישעיהו לג): ועד כמה –
הוי ראוי להוראה: עד ארבעין שנין –
משנולד: והא רבא אורי –
וכל ימיו לא היו אלא ארבעים שנה בפ"ק דראש השנה (דף יח): התם בשוין –
בשאין בעירו גדול ממנו: שיחת חולין –
של חכמים צריכה תלמוד כדי להתלמד לדבר בלשונם, שהוא בלשון נקיה ועושר ומרפא: ועלהו –
הוי דבר קל שבאילן. וכתיב: לא יבול. כלומר: לא ילך לאיבוד:

תוספות

אִם פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ –
נראה לפרש להר"ר אלחנן: הוראה כדבסמוך. ובקונטרס פירש לענין קביעות עתים לתורה:

חדושי הר"ן

הא דאמרינן בהגדהף וְעַד כַּמָּה ?
אָמַר רַבִּי זֵירָא: עַד אַרְבָּעִין שְׁנִין.
וְהַא רָבָא אוֹרִי ?! הָתָם בְּשָׁוִין. שמעינן מינה: דאין חכם רשאי להורות – כל זמן שיש בעיר גדול ממנו, אם לא הגיע לארבעים, אבל אין בעיר גדול ממנו מורה,
כרבא דאורי אע"פ שלא הגיע לארבעים, ותמהני מהרמב"ם ז"ל שכתבה לזו בפ"ה מהלכות תלמוד תורה ולא חלק בין ארבעים לפחות מהן, ובין שאין גדול ממנו לשיש גדול ממנו. וכן אני תמה על הרב אלפסי ז"ל: שלא כתב בהלכות: וְהַא רָבָא אוֹרִי ?! הָתָם בְּשָׁוִין.

מסכת שבת דף סג/ב

אָמַר רַב הוּנָא,
מַאי דִּכְתִיב:
(קהלת יא)
"שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ,
וִיטִיבֶךָ,
[לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ,
וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֶה עֵינֶיךָ,
וְדַע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה]
יְבִיאֲךָ הָאֶלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט"
? עַד כָּאן דִּבְרֵי יֵצֶר הָרַע, מִכָּאן וַאֵילָךְ דִּבְרֵי יֵצֶר טוֹב.
רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: עַד כָּאן דִּבְרֵי תּוֹרָה,
מִכָּאן וְאֵילָךְ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים

רש"י

עד כאן – עד: ודע כי על כל אלה וגו': עד כאן לתורה –
שמח בתלמודך,
למוד משמחה ומטוב לב,
והלך בדרכי לבך, להבין מה בלבך לפי ראות עיניך: מכאן ואילך למעשים טובים –
ודע כי על כל אלה, על כל מה שלמדת,
סופך ליתן את הדין – אם לא תקיים:

תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה דף ו/ב

רב חונה אמר: למד תורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה את בא לשמה. ר'
יהודה כשהיה רואה את המת ואת הכלה מתקלסין, היה נותן עיניו בתלמידים ואומר: המעשה
קודם לתלמוד ! נמנו בעליית
בית ארים
בלוד: התלמוד
קודם למעשה ! ר'
אבהו הוה בקיסרין, שלח לר'
חנינה בריה: מזכי בטיבריה. שלחון ואמרון ליה: גמל הוא חסד. שלח כתב ליה: המבלי אין קברין בקיסרין שלחתיך לטיבריא ? וכבר נמנו בעליית בית ארים סלוד: התלמוד קודם למעשה !
רבנן
דקיסרין
אמרין:
הדא
דאת
אמר
–
בשיש
שם
מי
שיעשה,
אבל
אם
אין
שם
מי
שיעשה
–
המעשה
קודם
לתלמוד ! דלמא ר'
חייה ר'
יסא ר'
אמי ענין מיתי לגבי ר'
לעזר אמר לון, אן הויתון יומא די. אמרון ליה: גמל חסד. אמר לון: ולא הוה תמן חורנין (מי שיגמול חסד). א"ל: מגיר (גר) הוה:

מסכת קידושין דף מ/ב

וּכְבָר הָיָה רַבִּי טַרְפוֹן וּזְקֵנִים מְסֻבִּין בַּעֲלִיַּת בֵּית נַתְּזָה בְּלוּד,
נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה זוֹ בִּפְנֵיהֶם,
תַּלְמוּד גָּדוֹל,
אוֹ מַעֲשֶׂה גָּדוֹל ?
נַעֲנָה רַבִּי טַרְפוֹן וְאָמַר: מַעֲשֶׂה גָּדוֹל ! נַעֲנָה רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַרף תַּלְמוּד גָּדוֹל ! נַעֲנוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּף תַּלְמוּד גָּדוֹל,
שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה.
תַּנְיָא,
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּדוֹל תַּלְמוּד שֶׁקָּדַם לְחַלָּה אַרְבָּעִים שָׁנָה.
לִתְרוּמוֹת וּלְמַעַשְׂרוֹת חֲמִשִּׁים וְאַרְבַּע.
לִשְׁמִיטִים שִׁשִּׁים וְאַחַת.
לְיוֹבְלוֹת מֵאָה וְשָׁלֹשׁ.
"מֵאָה וְשָׁלֹשׁ"
– "מֵאָה וְאַרְבַּע"
הַוְיָין ?
קָסָבָר,
יוֹבֵל מִתְּחִלָּתוֹ הוּא מְשַׁמֵּט.
וּכְשֵׁם שֶׁתַּלְמוּד קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה,
כָּךְ דִּינוֹ קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה.
כִּדְרַב הַמְנוּנָא,
דְּאָמַר רַב הַמְנוּנָא: אֵין תְּחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם אֶלָּא עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי יז)
"פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן".
וּכְשֵׁם שֶׁדִּינוֹ קוֹדֵם לַמַּעֲשֵׂה,
כָּךְ שְׂכָרוֹ קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים קה)
"וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם,
וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ,
בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ".

רש"י

בית נתזה –
שם האיש: שהתלמוד מביא לידי מעשה –
נמצאו שניהם בידו: גדול תלמוד תורה שקדם לחלה ארבעים שנה –
כשיצאו ממצרים נתנה להם תורה בחדש השלישי, ובחלה לא נתחייבו עד שנכנסו לארץ. דכתיב: בבאכם. ואמר מר: (ספרי פ'
שלח לך)
משונה ביאה זו מכל ביאות שבתורה. דכתיב בהו: כי תבאו. וכאן נאמר: בבאכם. משנכנסו לה. ובתרומות ומעשרות לאחר כיבוש וחילוק. דכתיב: תבואת זרעך. שיהא כל אחד מכיר חלקו, והן י"ד שנים, הרי נ"ד. ומשם התחילו למנות שמיטין כדאמרינן בערכין (דף יב)
ועשו שמיטה לסוף שבע, הרי ס"א שנים ולסוף נ'
עשו יובל הרי ק"ג: מתחילתו משמט –
מתחילת השנה מיו"כ – עבדים נפטרים, ושדות חוזרות, ועדיין לא עברו אלא מ"ט, אבל שביעית אינה משמטת אלא בסופה. דכתיב: (דברים טו)
מקץ שבע שנים. לסוף שבע שנים, כל שנה שביעית במנין ס"א: תחילת דינו –
ליום הדין תחילת תביעות שעליו מפני מה לא עסקת בתורה: פוטר מים –
הפורק עול תורה ראשית מדון הוא תחילת דינו, ואין מים אלא תורה. דכתיב: (ישעיהו נה)
הוי כל צמא לכו למים: וכשם שדין –
פורענות תורה קודם לדין פורענות מעשה – כך שכרו, אם עסק בתורה קודם לשכר מעשה: בעבור ישמרו חוקיו –
ואמר מר לעיל: (דף לז)
תשמרון – זו משנה: ינצורו –
יקיימו:

ריטב"א

נענה רבי עקיבא ואמר: גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה.
פי': שהתלמוד שתיהן בו שהוא בעצמו מעשה שהו'
מצו'
מביא לידי מעש'.
והא דאמרי'
בפרק קמא דב"ק על חזקיהו מלך יהודה שכשמת הביאו ספר תורה והושיבוהו על מטתו, אמרו: קיים זה מה שכתוב בזה. ואמרינן עלה אמר רבה בר חנא: כי הוה אזלינן בתריה דר'
יוחנן למשאל שמעתתא, כי הוה אזיל לבית הכסא נפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך והדר אמר לן, קיים אמרינן, למד לא אמרינן:

ומקשינן: והאמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. ופרש"י ז"ל והדר אמר לן: חכם שמת אין אומרים למד זה מה שכתוב בזה, שזה דבר גדול הוא. אלא אומרים: קיים זה מה שכתוב בזה כמו שאמרו בחזקיהו. ופריך למימרא דתלמוד עדיף ממעשה והא אמרינן גדול תלמוד שמביא לידי מעשה וכיון שתולה התלמוד במעשה אלמא מעשה עדיף שהקטון נתלה בגדול. ושמעינן משמעתין דהכא דליתא לפי'
של רבינו ז"ל דבהדיא מייתינן ליה הכא לומר שהתלמוד גדול מן המעשה:

אבל עיקר הפירוש שם דרבי יוחנן הוה אזיל לבית הכסא ומשי ידיה ומנח תפילין והדר א"ל מאי דבעו מיניה. ויהיב טעמא למילתיה למה מניח תפילין מקמא דלגמרינהו. משום הא דתניא גבי חזקיהו: קיים זה מה שכתוב בזה. קיים – אמרינן, למד –
לא אמרינן. שהרי חזקיהו שתיהם היו בו ומשבחין אותו בגדולה שבהן דהיינו קיים ופרכינן למימרא דמעשה עדיף והא'
מר גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה אלמא תלמוד עדיף ופרקינן כאן למגמר נפשיה כאן לאגמורי לאחריני דלמגמר נפשיה תלמוד עדיף ששתיהן בו כדאמרן ולאגמורי לאחריני מעשה עדיף והיינו דאמר קיים אמרינן למד לא אמרינן אבל ה"ה דאמרי'
למד.
מפי מורי נר"ו:

המאירי

תלמוד ומעשה תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה ונמצאו שניהם בידו וביאור דבר זה הוא שאם באה לידו מצוה ממצות שאין שעתן עוברת והוא צריך לתלמוד ראוי להקדים את התלמוד למצוה ומכל מקום אם אינו צריך ללמוד אינו דוחה מצוה שלו בשביל ללמד אחרים וכן ביארנוה בסוף ראשון של קמא:

מדרש רבה דברים פרשה יא'
פסקה ו'

(ו)
וזאת הברכה. הלכה, אדם מישראל שעלה לקרות בתורה אין מותר לו לקרות עד שלא יברך.

תחלה מברך ואח"כ קורא. ומשה בשעה שזכה לקבל התורה, תחלה בירך ואח"כ קרא. אמר ר"א: איזו היא הברכה שבירך משה בתורה תחלה ? בא"י אמ"ה אשר בחר בתורה הזאת וקדשה ורצה בעושיה. ולא אמר" בעמליה, ולא אמר: בהוגיה, אלא בעושיה. באלו שהן עושין את ד"ת. בעושיה, אדם אומר: למדתי חכמה, ולא למדתי תורה, מה אעשה אני שם ? אמר הקב"ה לישראל" חייכם, כל החכמה וכל התורה דבר אחד קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה ד"ת כל החכמה וכל התורה בלבו. מנין ?
שנאמר"
(תהלים קיא)
ראשית חכמה יראת ה'
שכל טוב לכל עושיהם (שם יט)
יראת ה'
טהורה עומדת לעד (איוב כח)
יראת ה'
היא חכמה וגו':

מדרש רבה דברים פרשה ז'
פסקה ד'

(ד)
לשמור ולעשות את כל מצותי. אמר רבי שמעון בן חלפתא: כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים – עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר. למה"ד ? למלך שהיה לו פרדס, הכניס לתוכו שני אריסים. אחד – היה נוטע אילנות ומקצצן. ואחד – לא היה נוטע כל עיקר, ולא מקצצן. על מי המלך כועס ? לא על אותו שהיה נוטע ומקצצן ? כך, כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים אותה, עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר. מנין ? שנאמר:
(ישעיה כו)
יוחן רשע בל למד צדק. אבל אם למד ולא קיים – אינו נחנן ! הוי לשמור ולעשות את כל מצותי:

מדרש רבה ויקרא פרשה לה'
פסקה ו'

(ו)
א"ר אחא בן אלישוב: חוקים שמביאים את האדם לחיי עוה"ב. הה"ד"
(ישעיה ד)
והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו, כל הכתוב לחיים בירושלים הוא שעוסק בתורה, שהוא עץ חיים. שנא':
(משלי ג)
עץ חיים היא. תני בשם ר'
אלעזר: הסייף והספר ניתנו מכורכין מן השמים. אמר להם הקב"ה: אם שמרתם מה שכתוב בספר זה – הרי אתם ניצולים מן הסייף. ואם לאו – סוף שהוא הורג אתכם. והיכן הוא משמען של דברים ? שנאמר:
(בראשית ג)
ויגרש את האדם לשמור את דרך עץ החיים. את דרך – זו דרך ארץ. ואח"כ עץ החיים – זו תורה. תני בשם רשב"י: הככר והמקל ניתנו מכורכין מן השמים. אמר להם: אם שמרתם את התורה – הרי ככר לאכול. ואם לאו – הרי מקל ללקות בו. היכן הוא משמעו של דבר:
(ישעיה א)
אם תאבו ושמעתם –
טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם – חרב תאכלו. וחרבין תאכלו.

אבות דרבי נתן פרק שנים ועשרים

(ג)
לא חכמה מביא דברים ולא דברים מביא חכמה אלא מעשה.
כל המרבה דברים מביא חטא שנא':
(משלי י)
ברוב דברים לא יחדל פשע. ואומר:
(שם יז)
גם אויל מחריש חכם יחשב:

וְכָל
הַמַּרְבֶּה דְבָרִים,
מֵבִיא
חֵטְא

מסכת סנהדרין דף כט/א

אָמַר חִזְקִיָּה,
מִנַּיִן שֶׁכָּל הַמּוֹסִיף – גּוֹרֵעַ ?
שֶׁנֶּאֱמַר:
(בראשית ג)
"אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ,
וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ".
רַב מְשַׁרְשִׁיָּא אָמַר,
מֵהָכָא:
(שמות כה)
"אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ".
רַב אַשִׁי אָמַר:
(שם כו)
"עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת":

מסכת ברכות דף ס"א

וְאָמַר רַב הוּנָא,
אָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: לְעוֹלָם יִהְיוּ דְּבָרָיו שֶׁל אָדָם מוּעָטִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(קהלת ה)
"אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ"
וְגוֹ'…
"יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ מְעַטִּים":

מסכת מגילה דף יח/א

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: המספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא יותר מדאי – נעקר מן העולם. שנאמר: היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבלע. דרש רבי יהודה איש כפר גבוריא, ואמרי לה איש כפר גבור חיל, מאי דכתיב: לך דומיה תהלה ? סמא דכולה – משתוקא ! כי אתא רב דימי אמר, אמרי
במערבא:
מלה
בסלע משתוקא בתרין:

רש"י

היסופר לו כי אדבר –
הכי דריש ליה: היסופר שבחו כולו כי ארבה לו דברי שבח,
אם אמר לעשות כך כי יבולע: סמא דכולה משתוקא –
מבחר כל הסממנין היא השתיקה,
שלא להרבות דברים,
והיינו: לך דומיה תהלה: מלה בסלע משתוקא בתרין –
אם תרצה לקנות הדבור בסלע,
תקנה השתיקה בשתים:

הקדמת המאירי על ספר בית הבחירה

וכבר ידעת מאמר השלם ברכות ל"ג ב'
על היורד לפני התיבה אשר חשב להפליג בשבחי השם יתברך והאריך הרבה בתארים: האדיר החזק האמיץ וכו'
וכעס עליו החכם השלם ואמר: סיימתינהו לשבחי דמרך וכו'
? אמשל לך משל, למה הדבר דומה ?
למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסים אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו ! וידעת גם כן הפלגת מה שידקדק בזה המאמר הרב מורה צדק ע"ה על אמרו: ומקלסים אותו בשל כסף, ולא אמר: ומקלסים אותו בחמש מאות ! כלומר: שהיו משבחים אותו במין מה שאין בו, כמו שכתוב בספרו הנכבד והוא גם כן אמרם: כל המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולם:

וכן אמרו ז"ל: לעולם יהיו דבריו של אדם מעטים לפני הקב"ה וכו'
! והוא אצלי מאמר אדון הנביאים: מי כמכה באלים ה', מי כמכה נאדר בקדש, נורא תהלות עושה פלא. כלומר: ששאר המנהיגים והאלוקות לפי מחשבת עובדם ישבחום עובדיהם באריכות שבחים, וזהו כבודם לפי מחשבתם בהם. אבל אתה – נורא תהלות ! כלומר: שאין הפתח פתוח אצל הכל לשבחך, אבל צריך שיהללוך באימה וביראה ובשמירת מה שיוציאו מפיהם, ונמצאו מתיראים בתהלות כמו שראוי להתירא ממה שהוא הפך הדברים נמשך למאמר לך דומיה תהלה:

ואפשר שעל זה רמז באמרו: נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו. אף על פי שלדרך פשט נראה שאמר כן להפלגת אימתו, שהמלכים אין אימתם מוטלת כל כך על הקרובים אליהם בני עצתם הסמוכים להם, אבל השם יתברך נורא אף על אלו, והם הנקראים סביביו. כמאמר: ובמלאכיו ישים תהלה. אפשר שרמז בה גם כן לענין מה שאנו בו. כלומר: שאף החכמים והם הנקראים סביביו מתיראים לשבחו מצד הפלגת לשון התארים עליו יתברך. כל זה הערה להשמר ולהזהר להכנס במקום שאינו ראוי לו, ואל יהרסו רעיוני האדם לראות במקום שאין עין הכל שולטת בו פן יחטיא הכונה, ויצא שכרו בהפסדו, ולא בא לפרש אלא לסתום, והרי זה בא ללמד, ונמצא שאינו אף למד:

המאירי על מסכת מגילה דף יז/ב

ברכות של תפלה עזרא ובית דינו והם הם אנשי כנסת הגדולה תקנום ואף סדור שבהם על פיהם נעשה מהם שיצא להם הסדור מכח סברתם על מה שנראה להם לסמוך ענין אחד לחבירו ומהם שיצא להם הסדור מכח רמז מקראות הסמוכים זה לזה כמו שהתבאר בגמרא מאחר שכן אין לנו לשנות סדורם וכן אמרו שמכאן ואילך אין לנו להאריך בשבחו של הקב"ה שמא המאריך יטעה בדבריו ויכשל לתארו ית'
במה שאין בו ויצא שכרו בהפסידו והוא הכוונה באמרם כל המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדאי נעקר מן העולת.

טעם סדורן הוא שמקדימין אבות. ממה שנ'
בראש המזמור: הבו ליי'
בני אלים.

שניה לה גבורות. ממה שנ'
אחריו: הבו ליי'
כבוד ועוז, ואין עוז אלא גבורה. שנ': יי'
עזוז וגבור. שלישית קדושת השם. ממה שנאמר אחריו: הבו ליי'
כבוד שמו.

רביעית בינה. ממה שנ': והקדישו את קדוש יעקב. ונאמר אחריו: וידעו תועי רוח בינה.

וסמכו לבינה תשובה. ממה שנאמר: ולבבו יבין ושב ורפא לו.

וסמכו סליחה לתשובה. ממה שנאמר: וישוב אל יי'
וכו'
כי ירבה לסלוח.

ותקנו גאולה בשביעית. מתוך שמקובל בידיהם שהתחלת גאולה שלנו בשביעית. ובתלמוד המערב התבאר שתקנו אחר זו בתענית ברכת עננו מפני שכתוב בתהלים: יי'
צורי וגואלי. וסמיך ליה: יענך יי'
ביום צרה.

וקבעו רפואה בשמינית. מתוך שמילה נתנה בשמיני. וצריכה רפואה קבעו ברכת רפואה שמינית. וקבעו ברכת השנים תשיעית. מתוך שהיא כנגד מפקיעי שערים. ודוד דבר עליהם באמרו: שבור זרוע רשע. והוא אמרה במזמור תשיעי כשתחשוב אשרי האיש ולמה רגשו במזמור אחד, כמו שאמרו בברכות.

וקבעו אחריה קבוץ גליות. שברכת השנים צריכה שתקדים לביאתם. דכתיב: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבא נתקבצו גליות, שבו השופטים.

והוא סמיכת השיבה שופטינו. שבו השופטים – נעשה דין ברשעים, וכלו המינים והזדים.

והוא סמיכת ברכת המינים. כלו הרשעים – נתברכו הצדיקים, וגרי הצדק.

והוא סמיכת ברכת הצדיקים. והיכן הצדיקים מתרוממים תכלית הרוממות ? בירושלם.

והוא סמיכת ברכת ירושלם. באו לירושלם נתעלית – מלכות בית דוד.

והוא סמיכות את צמח דוד. בא עילוי למלכות דוד – באה תפלה, שהוא נעשה ראש לכל עניניה. והוא סמיכות שמע קולנו. באה תפלה – באה עבודה, שהרי התפלה במקומה היתה עומדת.

באה עבודה כבר נשלם ענין בית המקדש.

ובאה הודאה ובאה ברכת כהנים אחר הודאה, ממה שמצאנוה במקרא אחר עבודה דכתיב: וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד מעשות החטאת. כלו': שאחר עבודתו – ברכם. והיה לנו לאומרה אחר עבודה, אלא שההודאה ראויה להמשך אחר עבודה כמו שביארנו.

וסמכו אחריה שים שלום. ממה שאמר: ואני אברכם. וברכתו של הקב"ה שלום היא. שנאמר: יי'
יברך את עמו בשלום. משם ואילך אסור להאריך בשבחו של הקב"ה כמו שביארנו, שמא מתוך שירבה בדברים המזדמנים לתוך פיו יוציא שגגה בדבריו. ומ"מ נראה לי שכל שמוצא נסחאות מתוקנות לקצת חכמים בבקשות ושאר מיני תפלה רמאריך בהם הרי זה משובח:

מדרש רבה בראשית פרשה יט'
פסקה ג'

(משלי ל)
אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. תני ר'
חייא: שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקרף שלא יפול ויקצץ הנטיעות. כך אמר הקב"ה: כי ביום אכלך ממנו וגו'. והיא לא אמרה כן, אלא: אמר א–להים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו ! כיון שראה אותה עוברת לפני העץ, נטלה ודחפה עליו. אמר לה: הא לא מיתת ! כמה דלא מיתת במקרביה, כן לא מיתת במיכליה. אלא, כי יודע אלהים כי ביום וגו':

מדרש תנחומא קדושים פרק יג'

(יג)
וכי תבואו אל הארץ. שלמה אמר:
(משלי לא)
זממה שדה ותקחהו וגו'. בוא וראה כל מה שהרהר אברהם אבינו בלבו – נתן לו הקב"ה. הרהר על ארץ ישראל – נתן לו. שנאמר:
(בראשית טו)
אני ה'
אשר הוצאתיך מאור כשדים וגו'. אמר אברהם לפני הקב"ה: רבש"ע אתה נתתי לי רשות לומר לפניך. שנא':
(שם)
ויאמר ה'
א–להים במה אדע כי אירשנה ?
אמר לו: ידוע תדע. אוי לאדם שמוציא דבר מתוך פיו, ואינו יודע היאך מוציאו. שאברהם על שאמר: במה אדע ? השיבו: ידוע תדע וגו', ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (שם). מי שמדבר בפני כל אדם –
מתחייב בנפשו, ומי שמדבר בפני הקב"ה – עאכ"ו שמתחייב בנפשו, ובבניו ובבני בניו עד סוף כל הדורות עד שיחיו המתים.