משנה, אבות, פרק ב, משנה ד – בתוספת מקורות

נושא הדף:
משנה,
אבות,
פרק ב,
משנה ד –
בתוספת מקורות

מיועד לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב שמואל רוזנברג

מסכת
אבות
בתוספת
מקורות

משנה מסכת אבות פרק ב'

(ד) הוּא הָיָה אוֹמֵר (רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא (: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ – כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ.
בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ – כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ.

הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר,
וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ,
וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ,
וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ – שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע.
וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה,
שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:

עֲשֵׂה
רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ

רע"ב

(ד)
עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ –
פזר ממונך בחפצי שמים.
כרצונך.
כאילו פזרת אותה בחפצך.
שאם עשית כן – יעשה רצונך כרצונו.
כלומר: יתן לך טובה בעין יפה:

תוי"ט

(ד)
עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ –
כך היא הגרסא בספרים.
ובמד"ש
בשם ר"י
ן'
נחמיאש
כתב,
שבמשנה
ירושלמית הגרסא ברצונך:
בבי"ת.
והכוונה שלא תעשה המצוה כמתקצף באף וחמה ועצבון לב, אלא ברצון ובשמחת לב, כדי שגם הוא יעשה רצונך ברצונו. שלפעמים יעשה הקב"ה רצונו של אדם באף וחמה להענישו באחרונה.
כענין: להשמדם עדי עד ולהאבידו, אבל כשהוא עושה ברצון –
אחריתו ישגא מאד:

המאירי

(ד)
הוּא הָיָה אוֹמֵר עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ כו'
בַּטֵּל רְצוֹנְךָ ופי': שיעבוד מאהבה, עד שמרוב אהבה יעשה רצונו ית', אף על פי שהוא נגד טבעו, בחיבה ובאהבה כאלו (רצונך)
[רצונו]
בכך מצד טבעו ג"כ. וכן ענין: כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ. כלומר: שישלם לו גמולו בריוח ובמדה גדושה כתאות נפשו, כענין שאמרו בדרש :מאן דאת מחי את (מבקרת)
[מדקדק], מאן דאת יהיב את משפע. וענין: בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ הוא מאמר כפול ! אלא שהביא לזה הזכרת מין גמול אחר והוא: שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים. ר"ל: רצון שונאו מפני רצונו. ויש לפרש: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ.
כלו': שכרו לעצמך בעשית דרכי התורה, עד שישוב אליך רצון טבעי כשאר התאוות, ויהיה זה סיבה שרצונך תהא אחת עם רצונו, והכל עולה לענין אחד. ובפ"ד משנה י"ח תתבאר בדרך אחרת:

מסכת ברכות דף נג/ב

[מִשְׁנָה].
מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵּרַךְ,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יְבָרֵךְ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכָּר.

גְּמָ'.
הַנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי,
חַד עָבַד בְּשׁוֹגֵג כְּבֵית שַׁמַּאי,
וְאַשְׁכַּח אַרְנְקָא דְּדַהֲבָא,
וְחַד עָבַד בְּמֵזִיד כְּבֵית הִלֵּל,
וְאַכְלֵיהּ אַרְיָא.
רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה הֲוָה אָזַל (באורחא)
בְּשַׁיָּרָא,
אָכַל וְאִישְׁתְּלִי וְלָא בָּרִיךְ.
אָמַר:,
הֵיכִי אֶעֱבִיד ?
אִי אֲמִינָא לְהוּ דְּאִנְשָׁאִי לִבְרוּכֵי,
אַמְרֵי לִי: בְּרִיךְ (הָכָא). דְּכָל הֵיכָא דִּמְבָרַכְתְּ –
לְרַחֲמָנָא קָא מְבָרַכְתְּ.
מוּטָב דַּאֲמִינָא לְהוּ: אִנְשָׁאִי יוֹנָה דְּדַהֲבָא.
אָמַר לְהוּ: אַנְטְרוּ לִי,
דְּאִנְשָׁאִי יוֹנָה דְּדַהֲבָא.
(הדר ו)
אָזִיל וּבָרִיךְ,
וְאַשְׁכַּח יוֹנָה דְּדַהֲבָא.

רש"י ברכות דף נג/ב

חד עבד בשוגג כבית שמאי –
אף על פי ששגג ונעקר מן המקום על ידי שכחה – החמיר על עצמו כבית שמאי,
וחזר למקום שאכל וברך: חד עבד במזיד –
נעקר ממקום שאכל במזיד כדי לברך במקום אחר,
שהוצרך לילך:

המאירי על מסכת ברכות דף נג/ב

אמר המאירי, מי שאכל וכו'
כונת המשנה לבאר: שראוי לאדם שלא לזוז ממקום שסועד בו עד שיברך, ונחלקו עכשיו במי שאכל ושכח ולא בירך, והלך לו ונזכר על שכחתו. ב"ש אומרים: יחזור למקומו ויברך. וב"ה אומרים: יברך במקום שנזכר. ואף על פי שפת ויין טעונין ברכה לאחריהם במקומם, ומסבה שאני. ופרשו בגמ'
שאם עשה כן במזיד אף ב"ה מודים שצריך לחזור למקומו ולברך, לא נחלקו אלא בשוכח, והלכה כב"ה בשוכח. וכן נראה דעת גדולי הפוסקים, אלא שגדולי תלמידיהם פוסקים כב"ש, הואיל ופת ומיני דגן טעונין ברכה לאחריהן במקומם. ומ"מ בפירות אפי'
על אותן שמברכין עליהם ברכה מעין ג'
ואפי'
במזיד, דיו לברך במקום שנזכר:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ט/א

אָמַר רַב אַסִי,
אָמַר רַב זֵירָא,
אָמַר רַב הוּנָא: בְּמִצְוָה עַד שְׁלִישׁ.
מַאי ,שְׁלִישׁ' ? [שם ע"ב]
אִילֵימָא שְׁלִישׁ בֵּיתוֹ,
אֶלָּא מֵעַתָּה –
אִי אִתְרַמִי לֵיהּ תְּלָתָא מִצְוָתָא,
לֵיתִיב לְכוּלֵיהּ בֵּיתֵיהּ ?!
אֶלָּא אָמַר רַב זֵירָא: בְּהִדּוּר מִצְוָה עַד שְׁלִישׁ בַּמִּצְוָה.
בָּעֵי רַב אַשִׁי: שְׁלִישׁ מִלְּגַיו אוֹ שְׁלִישׁ מִלְּבַר ?
תֵּיקוּ.
בְּמַעֲרָבָא אָמְרֵי מִשּׁוּם דְּרַבִּי זֵירָא: עַד שְׁלִישׁ –
מִשֶּׁלּוֹ,
מִכָּאן וְאֵילָךְ –
מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

רש"י בבא קמא דף ט/ב

שליש ביתו –
שחייב אדם לבזבז במצות לולב או ציצית או ספר תורה שליש מה שיש לו: בהידור מצוה עד שליש במצוה –
שאם מוצא ב'
ספרי תורות לקנות – ואחד הדור מחבירו, יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור. דתניא: (שבת דף קלג)
זה קלי ואנוהו – התנאה לפניו במצוות. עשה לך ספר תורה נאה, לולב נאה, טלית נאה, ציצית נאה: שליש מלגיו – וכגון: אם הקטן נמכר בששה, יוסיף שני דינרי, דהיינו: שליש מלגיו. שליש שבתוך הדמים, ויקח את ההדור: או שליש מלבר –
הדמים יחלוק לשנים, ויוסיף חלק שלישי משלו. דהיינו: אם קטן נמכר בששה, יוסיף שלשה דינרין, ויקח את הגדול בתשעה: עד שליש משלו – דהיינו: אותו שליש שיוסיף בהידור מצוה משלו הוא – שאינו נפרע לו בחייו. כדאמרינן: היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם (ע"ז דף ג): מכאן ואילך –
מה שיוסיף בהידור יותר על שליש, יפרע לו הקב"ה בחייו:

תוספות בבא קמא דף ט/ב

משל הקב"ה –
אוכל פירות בעוה"ז, והקרן קיימת לו לעוה"ב:

חדושי הרשב"א על מסכת בבא קמא דף ט/ב

מהא דאמרינן: אלו מתרמי ליה תלתא מצות יהיב כוליה ביתיה.
משמע: דאפילו למצווה עוברת כאתרוג וסוכה לא מחויב הוא לתת אפילו שליש ממונו.
וזה תימה: האיך נתנו דמים למצוה עוברת ?! וכתב הראב"ד ז"ל: כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור,
וכמו שאמרו (פסחים קיב,
א): עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות,
וכן אמרו (כתובות נ,
א): המבזבז אל יבזבז יותר מחומש.
שהעוני כמיתה, ומ"מ לא כמיתה ממש. אמר הרב: שלא אמרו אלא במצות עשה בשב ואל תעשה,
אבל במצות לא תעשה – אפילו כל ממונו:

עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב"ה.
כלומר: שליש נותן ומוציא בעולם הזה משלו, ונוטל שכרו לעולם הבא, דשכר מצות בהאי עלמא ליכא. אבל מכאן ואילך אינו מוציא משלו, אלא משל הקב"ה שהוא יזמין לו ריוח בעולם הזה:

מסכת סוכה דף מא/ב

וּמַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלֵיאִל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיוּ בָאִין בִּסְפִינָה,
וְלֹא הָיָה לוּלָב אֶלָּא לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּלְבַד,
שֶׁלְּקָחוֹ בְאֶלֶף זוּז. נְטָלוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְיָצָא בוֹ,
[וּנְתָנוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְכוּ'],
לָמָּה לֵיהּ לְמֵימַר: שֶׁלְּקָחוֹ בְּאֶלֶף זוּז ?
לְהוֹדִיעֲךָ כַּמָּה מִצְוֹת חֲבִיבוֹת עֲלֵיהֶן:

מסכת שבת דף קלג ע"ב

תַּנְיָא:
(שמות טו)
"זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ"
– הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת. עֲשֵׂה לְפָנָיו סוּכָּה נָאָה,
וְלוּלָב נָאֶה,
וְשׁוֹפָר נָאֶה,
צִיצִית נָאָה,
סֵפֶר תּוֹרָה נָאֶה,
וּכְתוֹב בּוֹ לִשְׁמוֹ –
בִּדְיוֹ נָאֶה,
בְּקוּלְמוּס נָאֶה,
בְּלַבְלָר אוּמָּן,
וְכוֹרְכוֹ בְּשִׁירָאִין נָאִין.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר:
"וְאַנְוֵהוּ",
הֱוֵי דּוֹמֶה לוֹ,
מַה הוּא –
חַנּוּן וְרַחוּם,
אַף אַתָּה הֱיֵה –
חַנּוּן וְרַחוּם:

מסכת שבת דף קיג ע"ב

אָמַר רַב אַחָא בַר (אדא)
[אַבָּא],
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:
[דף קיד ע"א]
מִנַּיִן לְשִׁינּוּי בְגָדִים מִן הַתּוֹרָה ?
שֶׁנֶּאֱמַר:
(ויקרא ו)
"וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו,
וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים".
וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לִימְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ –
בְּגָדִים שֶׁבִּישֵּׁל בָּהֶן קְדֵירָה לְרַבּוֹ,
אַל יִמְזוֹג בָּהֶם כּוֹס לְרַבּוֹ.

מדרש רבה שיר השירים פרשה א'
פסקה ט'

(ט)
ר'
פנחס בן יאיר פתח:
(משלי ב)
אם תבקשנה ככסף וגו'
אם אתה מחפש אחר ד"ת כמטמונים הללו, אין הקב"ה מקפח שכרך. משל לאדם, אם מאבד סלע או כילרין בתוך ביתו, הוא מדליק כמה נרות כמה פתילות עד שיעמוד עליהם. והרי דברים ק"ו, ומה אלו שהם חיי שעה של עוה"ז, אדם מדליק כמה נרות וכמה פתילות עד שיעמוד עליהם וימצאם, ד"ת שהם חיי העוה"ז וחיי העוה"ב, אין אתה צריך לחפש אחריהם כמטמונים הללו ?! הוי, אם תבקשנה ככסף וגו'. א"ר אלעזר: מימי לא קדמני אדם לבהמ"ד, ולא הנחתי שם אדם ויצאתי. פעם אחת השכמתי ומצאתי הזבלים ותבנים. ואמרתי: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה'
! אנחנו לא נזבלים ולא נתבנים אפילו כתבנים אפילו כזבלים.

מדרש תנחומא ויגש פרק ו'

אמר רשב"י, אמר הקב"ה לישראל: היו מכבדין את המצות שהן שלוחי, ושלוחו של אדם כמותו. אם כבדת אותן – כאלו לי כבדתני, ואם בזית אותן –
כאלו לכבודי בזית.

מדרש תהילים מזמור קיב'

אשרי איש ירא את ה',
ולמה אשריו,
שלא עשה את המצוות באנגריא אלא בשמחה.
במצותיו חפץ מאד.
אמר לו הקב"ה,
(שם יב,
א)
לך לך מארצך.
לא עשה באנגריא אלא מיד,
(שם,
ה)
ויקח אברם את שרי אשתו.
אמר לו הקב"ה,
(שם יז,
יג)
המול ימול.
לא עכב אלא מיד,
(שם,
כו)
בעצם היום הזה נימול אברהם.
אמר לו הקב"ה,
(שם כב,
ב)
קח נא את בנך.
לא עשה באנגריא אלא מיד,
(שם,
ג)
וישכם אברהם בבקר.
חפץ לעשות מצוה.

ילקוט שמעוני תהלים –
פרק קיב'
– רמז תתעא'

במצותיו חפץ מאד.
א"ל הקב"ה לך לך מארצך וממולדתך לא עשה באנגריא אלא מיד ויקח אברם את שרי אשתו,
אמר ליה הקב"ה המול ימול ולא עכב אלא בעצם היום הזה נמול אברהם.
אמר ליה קח נא את בנך לא עשה באנגריא אלא מיד וישכם אברהם בבקר הוי במצותיו חפץ מאד:

כְּדֵי
שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ

תוספתא מסכת מעשר שני פרק ה'

(יד)
כל העוסקין במצוות פיהם פתוח בתפלה לפני המקום. שנא':
(איוב כב)
ותגזר אומר ויקם לך וגו'. ואומר:
(ישעיה לח)
ויסב חזקיהו פניו וגו'. ויאמר אנא ה'
זכר נא וגו'. ואומר:
(דברים כו)
השקיפה ממעון קדשך וגו'. זו מקום השקפה. שנאמר:
(תהלים פה)
אמת מארץ תצמח וגו'. מן השמים – מאוצר טוב שבשמים. שנאמר:
(דברים כח)
יפתח ה'
לך את אוצרו הטוב את השמים.

תלמוד ירושלמי מסכת מעשר שני דף לב/ב

רבי הונא בר אחא בשם ר'
אלכסנדרא: בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצווה,
שכל השקפה שבתורה ארורה, וזה בלשון ברכה.
אמר רבי יוסי בן חנינא: ולא עוד אלא שכתוב בו: היום.

מסכת שבת דף סג/א

אָמַר רַב חִינָנָא [בַּר אִידִי]: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה כְּמַאָמַרָה,
אֵין מְבָשְׂרִין אוֹתוֹ בְשׂוֹרוֹת רָעוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר:
(קהלת ח)
"שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע רָע".
אָמַר רַב אַסִּי,
וְאִיתֵימָא רַבִּי חֲנִינָא: אֲפִילּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרָה –
הוּא מְבַטְּלָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן,
וּמִי יֹאמָר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה". וּסְמִיךְ לֵיהּ:
"שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע".

המאירי על מסכת שבת דף סג/א

…וכל העושה את המצוה כמאמרה. ר"ל: על דעת המכוון בה, יהא בטוח בתכליתו ובעלות נפשו על המזל, עד שלא יהא המזל מושל עליו כלל, כי הוא עליון לו. והוא אמרם דרך צחות: באשר דבר מלך שלטון, ומי יאמר לו מה תעשה ? וסמיך ליה: שומר מצוה לא ידע דבר רע. כלומר, מי הוא שיכול לומר: מה תעשה שומר מצוה וכו':

מסכת מועד קטן דף טז/ב

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי,
אָמַר רַבִּי (יוחנן)
[יוֹנָתָן],
מַאי דִּכְתִיב:
(ש"ב כג)
"נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי,
וּנְאֻם הַגֶּבֶר הוּקַם עָל" ? שֶׁהֵקִים עֻלָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה.
(שם)
אָמַר"
" אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל,
לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל,
מוֹשֵׁל בָּאָדָם,
צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים",
מַאי קָאָמַר ?
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ,
הָכִי קָאָמַר,
אָמַר (דוד): אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֵּר,
צוּר יִשְׂרָאֵל אֲנִי,
מוֹשֵׁל בָּאָדָם,
וּמִי מוֹשֵׁל בִּי ?
– צַדִּיק.
שֶׁאֲנִי גּוֹזֵר גְּזֵרָה,
וְהוּא מְבַטְּלָהּ.
(לִישְׁנָא אַחֲרִינָא,
"צוּר יִשְׂרָאֵל אֲנִי"
מִי מוֹשֵׁל בָּאָדָם ?
צַדִּיק –
שֶׁאֲנִי גּוֹזֵר גְּזֵרָה וְהוּא מְבַטְּלָהּ):

רש"י

שהקים עולה של תשובה –
שהוא שב תחלה,
ונתן דרך לשבים,
כדאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה: (ד,
ב)
ולא דוד ראוי לאותו מעשה,
אלא שאם חטא יחיד אומרים לו: כלך אצל דוד,
שמחל לו הקדוש ברוך הוא אותו עון,
אף אתה חזור בתשובה: צור ישראל –
מושל באדם אני,
מי מושל בי,
צדיק מושל בי,
ומבטלה:

מסכת תענית דף כג/א

תָּנוּ רַבָּנָן: פַּעַם אַחַת יָצָא רוֹב אֲדָר,
וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים,
אָמְרוּ לוֹ לְחוֹנִי הַמְּעַגֵּל: הִתְפַּלֵּל וְיֵרְדוּ גְּשָׁמִים!
הִתְפַּלֵּל וְלֹא יָרְדוּ.
עָג עוּגָה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ,
כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה חַבְקוּק הַנָּבִיא,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(חבקוק ב)
"עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמוֹדָה"
וְגוֹ'. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עָלַי,
שֶׁאֲנִי כְּבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ,
נִשְׁבָּע אֲנִי בְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל,
שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ,
הִתְחִילוּ הַגְּשָׁמִים מְנַטְפִין,
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי רְאִינוּךָ וְלֹא נָמוּת.
כִּמְדוּמִין אָנוּ שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין,
אֶלָּא לְהַתִּיר שְׁבוּעָתֶךָ.
אָמַר,
(להם:
"לא תמותו".
אמר לפניו:)
לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי,
אֶלָּא גִּשְׁמֵי בוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת,
יָרְדוּ בְזָעַף,
עַד שֶׁכָּל טִפָּה וְטִפָּה כִּמְלֹא פִּי חָבִית,
וְשִׁיעֲרוּ חֲכָמִים,
שֶׁאֵין כָּל טִפָּה פְּחוּתָה מִלּוֹג.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי רְאִינוּךָ וְלֹא נָמוּת,
כִּמְדוּמִין אָנוּ שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין,
אֶלָּא לְשַׁחֵת הָעוֹלָם.
(אמר להם:
"לא תמותו")
אָמַר לְפָנָיו: לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי,
אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה.
יָרְדוּ כְּתִיקְנָן,
עַד שֶׁיֵּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים.
אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי,
כְּשֵׁם שֶׁהִתְפָּלַּלְתָּ עֲלֵיהֶם שֶׁיֵרְדוּ,
כָּךְ הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְיֵלְכוּ לָהֶם.
(עוד כתוב במשׁנה,
אמר להם,
"צאו וראו אם נמחית אבן הטועים".
ובברייתא לא נזכר זה)

אָמַר לָהֶם,
כָּךְ מְקוּבָּלְנֵי: שֶׁאֵין מִתְפַּלְּלִין עַל רוֹב הַטּוֹבָה,
אַף עַל פִּי כֵן,
הָבִיאוּ לִי פָּר הוֹדָאָה,
הֵבִיאוּ לוֹ פַּר [הוֹדָאָה],
וְסָמַךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
עַמְךָ יִשְׂרָאֵל שֶׁהוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם,
אֵינָן יְכוֹלִין לְקַבֵּל לֹא רוֹב טוֹבָה וְלֹא רוֹב פּוּרְעָנוּת,
כָּעַסְתָּ עֲלֵיהֶם אֵינָן יְכוֹלִין לְקַבֵּל,
הִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם רוֹב טוֹבָתְךָ אֵינָם יְכוֹלִין לְקַבֵּל,
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ (שיהא)
[שֶׁיִפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים וִיהֵא]
רֵיוַח בָּעוֹלָם. מִיָּד נָשְׁבָה הַרוּחַ,
וְנִתְפַּזְרוּ הֶעָבִים,
וְזָרְחָה חַמָּה,
יָצְאוּ (וראו הר הבית שמלא)
[הָעָם לַשָּדֶה וְהֵבִיאוּ לָהֶם]
כִּמְהִין וּפִטְרִיוֹת.

שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח: אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה,
גּוֹזְרֵנִי עָלֶיךָ נִידּוּי,
שֶׁאִילּוּ הָיוּ שָׁנִים כִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ,
שֶׁמַּפְתְּחוֹת שֶׁל גְּשָׁמִים בִּידֵי אֵלִיָּהוּ,
לֹא נִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל עַל יָדֶיךָ ?
אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵא לִפְנֵי הַמָּקוֹם [וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנֶךָ],
כְּבֵן שֶׁמִתְחַטֵּא לִפְנֵי אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ,
אֹמֵר לוֹף הוֹלִיכֵנִי לְרָחְצֵנִי בְחָמִין מוֹלִיכוֹ,
שָׁטְפֵנִי בְצוֹנֵן,
מוֹלִיכוֹ.
תֵּן לִי אֱגוֹזִים שְׁקֵדִים אֲפַרְסְקִים וְרִמּוֹנִים,
וְנוֹתֵן לוֹ.
עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר:
(משלי כג)
"יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶךָ".

תָּנוּ רַבָּנָן,
כָּךְ שָׁלְחוּ לֵיהּ בְּנֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית,
לְחוֹנִי הַמְּעַגֵּל:
(איוב כב)
"וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ".
אַתָּה גָּזַרְתָּ מִלְמַטָּה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם אַמָרֶיךָ מִלְמַעְלָה.
"וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר",
דּוֹר שֶׁהָיָה אָפֵל הֵאַרְתּוֹ בִתְפִלָּתְךָ,
(שם)
"כִּי הִשְׁפִּילוּ וַתֹּאמֶר גֵּוָה",
דּוֹר שֶׁהָיָה שָׁפֵל הִגְבַּהְתּוֹ בִתְפִלָּתְךָ.
"וְשַׂח עֵינַיִם יוֹשִׁיעַ",
דּוֹר שֶׁהָיָה שַׂח בַּעֲוֹנוֹ הוֹשַׁעְתּוֹ בִתְפִלָּתֶךָ (איוב כב)
"יִמַלֵּט אֵי נָקִי",
דּוֹר שֶׁלֹּא הָיָה נָקִי מִלַּטְתּוֹ בִתְפִלָּתֶךָ.
"וְנִמְלַט בְּבוֹר כַּפֶּיךָ",
בְּמַה נִמְלַט ?
בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ הַבְּרוּרִים:

רש"י

עוגה –
שורה עגולה,
כמו עוגה שהיתה עגולה: כדרך שעשה חבקוק –
כדמפרש בתרגום של תפלת חבקוק: על משמרתי אעמדה. כמין בית האסורים עשה וישב: ראינוך ולא נמות –
נראה אותך ולא נמות,
בניחותא, השתדל שלא נמות ברעב מפני עצירת גשמים: פר הודאה –
להתודות עליו,
ועשה לו סמיכה,
והביאו שלמים,
חוני בזמן הבית היה: כמהין ופטריות –
בוליי"ץ בלעז,
שיצאו מלחלוח הגשמים וידעו כי של ברכה היו: אלמלא חוני אתה –
ואדם גדול: לנדות –
שמנדין על כבוד הרב,
שהטיח דברים ואמר: לא כך שאלתי: שאלמלא היו שנים כשני אליהו –
גזירת עצירת גשמים,
ומפתח של גשמים בידו של אליהו גרסינן: לא נמצא שם שמים מתחלל –
בתמיה,
שאליהו נשבע חי ה'
אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי (מלכים א'
יז)
ואתה נשבע שאין אתה זז עד שירדו גשמים: נמצא שם שמים מתחלל על ידך –
דזה או זה בא לידי שבועת שוא: מתחטא –
לשון חטא,
כלומר הוי הולך וחוטא: לשכת הגזית –
סנהדרין: דור שהיה אפל –
מרוב צער שלא ירדו גשמים: הושעת בתפלתך –
מן המיתה,
שהבאת עליהם שובע:

מסכת יבמות דף סד/א

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: לָמָּה נִמְשְׁלָה תְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים כְּ'עֶתֶר' ? מָה 'עֶתֶר'
זֶה מְהַפֵּךְ הַתְּבוּאָה בַגֹרֶן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,
כָּךְ תְּפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים מְהַפֶּכֶת מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמִּדַת רַגְזָנוּת לְמִדַּת רַחֲמָנוּת.
אָמַר רַבִּי אָמִי: אַבְרָהָם וְשָׂרָה טוּמְטוּמִין הָיוּ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה נא)
"הַבִּיטוּ אֶל צוּר [דף סד ע"ב]
חֻצַּבְתֶּם,
וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם",
וּכְתִיב:
(שם)
"הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם,
וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם".
אָמַר רַבִּי נַחְמָן,
אָמַר רַבָּה בַר אָבוּהָ,
שָׂרָה אִמֵּנוּ,
אַיְלוֹנִית הָיְתָה,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(בראשי יא)
"וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד",
אֲפִלּוּ בֵית וָלָד אֵין לָהּ:

המאירי

לעולם
אל יתייאש
אדם מן התפלה שאין הפרגוד ננעל בפניה ! דרך הערה אמרו: ויעתר לו ה'. למה נמשלה תפלל לעתר ? מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות. הה"ד: ויעתר לו ה'. וכן אמרו: שרה אמנו אילונית הייתה. שנאמר: אין לה ולד, אפילו בית ולד לא היה לה ! ואעפ"כ נשתנה הטבע וילדה לה:

מסכת פסחים דף קיט/א

אָמַר רַב כָּהֲנָא מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי,
מַאי דִּכְתִיב:
(תהלים ד)
"לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד"
? זַמְּרוּ לְמִי שֶׁנּוֹצְחִין אוֹתוֹ וְשָׂמֵחַ.
בּוֹא וּרְאֵה,
שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
מִדַּת בָּשָׂר וָדָם,
מִדַּת בָּשָׂר וָדָם,
נוֹצְחִין אוֹתוֹ וְעָצֵב,
אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
נוֹצְחִין אוֹתוֹ וְשָׂמֵחַ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם קו)
"וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ"
וְגוֹ'.

רש"י

למנצח –
מדלא כתיב: לנצח. משמע: שנותן כח לבריות לנצחו: מפני מדת הדין –
שמקטרגת ואומרת: לא תקבלם. והוא מקבלם בסתר: לולי משה בחירו –
אלמא משתבח ביה קרא במשה,
וקרי ליה: בחירו. משום דהשיב חמתו מהשחית,
אלמא שמח הוא בכך:

מסכת מנחות דף קי/א

תַּנְיָא,
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: בּוֹא וּרְאֵה מַה כְּתִיב בְּפָרָשַׁת קָרְבָּנוֹת. שֶׁלֹּא נֶּאֱמַר בָּהֶם: לֹא "אֵל",
וְלֹא "אֱלֹהִים",
אֶלָּא "לַה'".
שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעַל הַדִּין לַחֲלֹק.
נֶאֱמַר בַּשּׁוֹר הַגַּס:
(ויקרא א)
"אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ".
וּבָעוֹף הַדַּק:
"אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ".
לוֹמַר לְךָ: אֶחָד
הַמַּרְבֶּה,
וְאֶחָד
הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן
אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.
וְשֶׁמָּא תֹּאמַר,
לַאֲכִילָה הוּא צָרִיךְ ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
(תהלים נ)
"אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ וְגוֹ',
הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים"
וְגוֹ'.
לֹא אָמַרְתִּי לָכֶם,
זִבְחוּ כְּדֵי שֶׁתֹּאמַר: אֶעֱשֶׂה רְצוֹנוֹ וְיַעֲשֶׂה רְצוֹנִי. וְלֹא לִרְצוֹנִי אַתֶּם זוֹבְחִים,
אֶלָּא לִרְצוֹנְכֶם [אַתֶּם זוֹבְחִים]. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ויקרא יט)
"לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ":

רש"י

אחד המרבה –
להביא קרבנות: כדי שתאמר אעשה רצונו –
להקריב לו קרבן ויעשה רצוני לפי שהוא צריך לכך ואשחדנו: לא לרצוני אתם זובחים – כלומר: לא להנאותי, שאיני רוצה להטריח אתכם לעשות על כרחכם: לרצונכם –
לצורך עצמכם לקיים מצוותי, שתהא כפרה לכם בכך: לרצונכם זבוחו –
שתהא כוונתכם לשחוט פרט למתעסק בסכין לחתוך דבר אחר, ושחט בהמת קדשים שפסולה: מנין למתעסק –
בדבר אחר ושחט בהמת קדשים שהוא פסול: זו בידינו הוא –
דמצוה לכוין דעתו: לרצונכם תזבחהו –
שנה עליו הכתוב לעכב:

בַּטֵּל
רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ

תוי"ט

בטל רצונך וכו'
– נ"ל: דעשה (רצונך)
[רצונו]
וכו'
אמר: כלפי מ"ע, ולפיכך אמר: בטל רצונך וכו'
כנגד מצות ל"ת:

ילקוט שמעוני ויקרא –
פרק כ'
– רמז תרכו'

אמר רבי אלעזר בן עזריה, מנין שלא יאמר אדם: אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי ללבוש כלאים, אי אפשי לבוא על הערוה ? אלא, אפשי !
אבל מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי !!! תלמוד לומר: ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. נמצא, הפורש מן העבירה מקבל עליו עול מלכות שמים.

כְּדֵי
שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי
רְצוֹנֶךָ

רע"ב

כדי שיבטל רצון אחרים –
יפר עצת כל הקמים עליך לרעה –
ואני שמעתי שאין זה אלא דרך כבוד כלפי מעלה והרי הוא כאילו כתוב כדי שיבטל רצונו מפני רצונך.
כאותה שאמרו בפרק במה אשה (דף סג)
כל העושה מצוה כתקונה אפילו גזר דין של שבעים שנה מתבטל מעליו:

מסכת גיטין דף ז/א

שָׁלַח לֵיהּ מַר עוּקְבָא לְרַבִּי אֶלְעָזָרף בְּנֵי אָדָם הָעוֹמְדִים עָלַי,
וּבְיָדִי לְמָסְרָם לַמַּלְכוּת,
מַהוּ ?
שִׂרְטֵט וְכָתַב לֵיהּף (תהלים לט)
"אָמַרְתִּי,
אֶשְׁמְרָה דְּרָכַי מֵחֲטוֹא בִלְשׁוֹנִי,
אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי". אַף עַל פִּי שֶׁהָרָשָׁע לְנֶגְדִּי –
אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם.
שָׁלַח לֵיהּ: קָא מְצַעֲרֵי לִי טוּבָא,
וְלָא מָצִינָא דְּאִיקוּם בְּהוּ.
שָׁלַח לֵיהּ:
(תהלים לז)
"דּוֹם לַה'
וְהִתְחוֹלֵל לוֹ"
– "דּוֹם (לו)
לַה'",
וְהוּא יַפִּילֵם (לפניך)
[לְךָ]
חֲלָלִים חֲלָלִים. הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב עֲלֵיהֶם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ – וְהֵם כָּלִים מֵאֲלֵיהֶן.
הַדָּבָר יָצָא מִפִּי רַבִּי אֶלְעָזָר,
וּנְתָנוּהוּ לִגְנֵיבָא בְּקוֹלָר.

רש"י

העומדים עלי –
לחרף ולגדף: ובידי למוסרן –
כח בידי להלשין עליהן: לנגדי –
מריבני ומקניטני: גניבא –
היה חולק עליו: קולר –
שלשלת של ברזל שנותנין שם המוכתבים למלכות להריגה:

הִלֵּל
אוֹמֵר:
אַל
תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר

רע"ב

אל תפרוש מן הצבור –
אלא השתתף בצרתם שכל הפורש מן הצבור אינו רואה בנחמת צבור:

תוי"ט

הלל אומר וכו'
– ראיתי אחד קדוש מדבר מוהר"ר מנחם עזריה בספרו עשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ב'
פי"ט שהלל זה הוא בן בנו של רבי שרחץ בכבול עם יהודה אחיו.
פרק מקום שנהגו [דף נ"א]
וכאן שנה רבי על עצמו לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך.
ואח"כ סמך להלל זה.
דברי הלל הזקן אבי היחס שאמר אין בור ירא חטא.
ושוני הלכות לא דקדקו בזה ושונים גבי אין בור ירא חטא.
הוא היה אומר.
ע"כ.
ואם קבלה היא נקבל.
ואם לדין הנה רש"י כתב בהדיא שזהו הלל הזקן שבפרק הראשון.
והרמב"ם כתב על לכשאפנה וכו'
דזה דומה למה שקדם ממצות שמאי חברו עשה תורתך קבע.
ע"כ.
וסמך דבריו הללו לכאן.
לפי שרבן גמליאל אמר בענין העמלים עם הצבור וכו'
וגם להסמיך לקבלת ר'
יוחנן בן זכאי ממנו דתנן במשנה ח'.
וזו היא הסבה בעצמו שגרמה לבעל המאמרות שגורס במשנה דלקמן הלל אומר ושהוא הלל הזקן:

אַל
תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר –
פי'
הר"ב שאינו רואה בנחמת צבור.
וקשיא לי דאי משום הא.
יש לבעל הדין לחלוק ולומר משל אומרים לצרעה לא מעוקצך ולא מדובשך.
ורש"י מסיים ואינו רואה סימן ברכה לעולם.
בפרק אחרון דתענית.
ע"כ.
ועוד י"ל דודאי דנחמת צבור עדיפא מצרתם שכן מדה טובה מרובה.
אי נמי שאינו רואה וימות בלא עתו או יגלה ממקומו:

מסכת תענית דף יא/א

תָּנוּ רַבָּנָן: בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִן בְּצַעַר,
וּפָרַשׁ אֶחָד מֵהֶם,
בָּאִים שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת,
[שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם],
וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ,
וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִי זֶה שְׁפָּרַשׁ מִן הַצִּבּוּר – אַל יִרְאֶה בְנֶחָמַת צִבּוּר.
תַּנְיָא אִידָךְ: בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְצַעַר,
אַל יֹאמַר אָדָם: אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה,
וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי.
וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן,
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר:
(ישעיה כב)
"וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה,
הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן,
אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן,
אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת".
מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ ?
"וְנִגְלָה בְאָזְנֵי ה'
צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הָעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן".
עַד כָּאן מִדַּת בֵּינוֹנִים.
אֲבָל בְּמִדַּת רְשָׁעִים מַה כְּתִיב ?
(שם נו)
"אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר"
וְגוֹ'.
מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ ?
(שם נז)
"הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְגוֹ',
כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק".
אֶלָּא יְצַעֵר אָדָם עִם הַצִּבּוּר. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ,
שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שמות יז)
"וִידֵי מֹשֶׁה כְבֵדִים,
וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו,
וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ".
וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר אֶחָד,
אוֹ כֶסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ ?
אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִן בְּצַעַר,
אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר.
וְכָל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְנֶחָמַת צִבּוּר.
וְשֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם,
מִי מֵעִיד בִּי ?
אַבְנֵי בֵיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(חבקוק ב)
"כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק,
וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה". דְּבֵי רַבִּי שִׁילָא אַמְרֵי: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִין לוֹ לָאָדָם,
הֵם מְעִידִין עָלָיו. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים צא)
"כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָךְ".
רַבִּי חִדְקָא אוֹמֵר: נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הִיא מְעִידָה עָלָיו. שֶׁנֶּאֱמַר:
(מיכה ז)
"מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ".
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה מג)
"אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'".

רש"י

שני מלאכי שרת מלוין לו לאדם –
אחד מימינו ואחד משמאלו,
דכתיב: (תהלים צא)
כי מלאכיו יצוה לך: הנה ששון ושמחה –
הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין כי מחר נמות ונגלה באזני ה'
צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון: זו מידת בינונים –
שיראין מן המיתה,
כדכתיב בהו: כי מחר נמות: אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר –
גדול יותר מאד: הצדיק אבד ואין איש שם על לב –
מפני מה הוא מת ? מפני הרעה נאסף הצדיק,
מפני שלא יצטער הוא ברעה,
ואחר שהיא גזרה מלפניו,
כי מפני הרעה נאסף הצדיק,
לשון אחר: מפני רעות של אלו הוא נאסף,
שאין הקדוש ברוך הוא רוצה שיבקש עליהם רחמים: כפיס –
חצי לבינה,
ורגילין לתתה בין שתי נדבכי העצים: הכי גרסינן אבריו של אדם הן מעידין בו. שנאמר: ואתם עדי –
לשון רבים נאם ה':

מסכת אבל רבתי פרק שני

(י)
כל הפורש מדרכי צבור אין מתעסקין עמו בכל דבר, אחיהם וקרוביהן לובשין לבנים, ומתעטפין לבנים, ואוכלין ושותין ושמחים שנאבד שונאו של מקום. שנא':
(תהלים קלט)
הלא משנאיך ה'
אשנא ובתקוממיך אתקוטט,
(מפני מה ש)
תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי:

מסכת בבא מציעא דף פו/ב

אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי: לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִן הַמִּנְהָג,
שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עָלָה לַמָּרוֹם,
וְלֹא אָכַל לֶחֶם.
וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יָרְדוּ לְמַטָּה,
וְאָכְלוּ לֶחֶם.
,אָכְלוּ'
סַלְקָא דַּעְתָּךָ ?!
אֶלָּא אֵימָא: נִרְאוּ כְּמִי שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ.

תוספתא מסכת ברכות פרק ב'

(כב)
הלל הזקן אומר: אל תראה ערום, אל תראה לבוש, אל תראה עומד, אל תראה יושב, אל תראה שוחק, אל תראה בוכה, שנאמר:
(קהלת ג)
עת לבכות ועת לשחוק.

ספר היראה –
לרבנו יונה גירונדי ז"ל

אל תשב בין העומדים, ואל תעמוד בין היושבים,
אל תישן בין הערים, ואל תהי ער בין הישנים,
ולא שמח בין העצבים, ולא עצב בין השמחים,
כללו של דבר: אל ישנה אדם מן המנהג,
אך הכל יהיה לטובה וביראת שמים,
שאם רואה לצים אל יתלוצץ כמותם:

ספר ראשית חכמה –
פרק דרך ארץ –
הקדמה

לעולם יהא אדם מעורב עם הבריות. ישמח לעולם עם השמחים, וידאג עם הדואגים, ויצטער עם המצטערים,
ולא ישחק בין הבוכים, ולא יבכה בין המשחקים, ולא יהיה ער בין הישנים, ולא ישן בין הערים, ולא עומד בין היושבים, ולא יושב בין העומדים. כללו של דבר: לא ישנה אדם דעתו מדעת בני אדם, ואם כוונתם טובה ולשם שמים, יעבור על מדותיו ויבטל רצונו מפני רצון אחרים.

וְאַל
תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ

רע"ב

ואל תאמין בעצמך עד יום מותך –
שהרי יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי:

תלמוד ירושלמי מסכת שבת דף ח/א

תמן תנינן: אל תאמן בעצמך עד יום מותך.
מעשה בחסיד אחד שהיה יושב ושונה: אל תאמן בעצמך עד יום זקנותך, כגון: אני.
אתא חדא רוחא ונסיתיה.
ושרי תהי ביה (התחיל לחזור בתשובה על מחשבותיו),
אמרה ליה: לא תצוק, רוח אנא, אזול ואישתוי לחברך:

מסכת ברכות דף כט/א

תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁמְעוֹן הַפָּקוּלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה.
אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַמִּינִים ?
יָרַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְתִקְּנָהּ.
לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת שְׁכָחָהּ:

[דף כט]
וְהִשְׁקִיף בָּהּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת וְלֹא הֶעֱלוּהוּ. וְאַמַּאי לֹא הֶעֱלוּהוּ ?
וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: טָעָה בְּכָל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן,
אֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ.
בְּבִרְכַּת הַמִּינִים מַעֲלִין אוֹתוֹ,
חַיְשִׁינָן,
שֶׁמָּא מִין הוּא.
שַׁאנִי שְׁמוּאֵל הַקָּטָן,
דְּאִיהוּ תִּקְּנָהּ.
[וְנֵיחוּשׁ]
(ו)דִּלְמָא הָדַר בֵּיהּ ?
אָמַר אַבַּיֵי: גְּמִירִי,
טָבָא,
לָא הֲוֵי בִּישָׁא.
וְלָא ?
וְהָכְּתִיב:
(יחזקאל יח)
"וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל"
(דייק מדכתיב,
"ובושב צדיק"
ששב לרשעו דמעיקרא.
מהר"י ז"ל)
הַהוּא רָשָׁע מֵעִקָּרוֹ,
אֲבָל צַדִּיק מֵעִקָּרוֹ,
לָא.
וְלָא ?
וְהָתְּנָן: אַל
תַּאֲמֵן
בְּעַצְמְךָ
עַד
יוֹם
מוֹתְךָ,
שֶׁהֲרֵי יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְלִבְסוֹף נַעֲשָׂה צְדוֹקִי.
אָמַר אַבַּיֵי: הוּא יַנַּאי,
הוּא יוֹחָנָן.
רָבָא אָמַר: יַנַּאי לְחוּד,
יוֹחָנָן לְחוּד.
יַנַּאי –
רָשָׁע מֵעִקָּרוֹ,
יוֹחָנָן –
צַדִּיק מֵעִקָּרוֹ.
לְאַבַּיֵי נִיחָא,
אֶלָּא לְרָבָא קַשְׁיָא.
אָמַר לָךְ רָבָא: צַדִּיק מֵעִקָּרוֹ,
נַמִי,
דִּלְמָא הָדַר בֵּיהּ.
אִי הָכִי,
אַמַּאי לָא אַסְּקוּהוּ ?
שַׁאנִי שְׁמוּאֵל הַקָּטָן,
דְּהָא אַתְחִיל בָּהּ,
דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב,
וְאִי תֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא הִתְחִיל בָּהּ,
אֲבָל הִתְחִיל בָּהּ,
גּוֹמְרָהּ:

מסכת חגיגה דף ה/א

רַבִּי יוֹחָנָן,
כִּי הֲוָה מַטִי לְהַאי קְרָא בָכִי,
(שם טו)
"הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין,
וְשָׁמַיִם לֹא זָכוּ בְעֵינָיו".
וְאִם –
בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין,
בְּמַאן יַאֲמִין ?
יוֹמָא חַד,
הֲוָה אֲזִיל בְּאוֹרְחָא,
חַזְיָיה לְהַהוּא גַּבְרָא דְּהֲוָה קָא מַנְקִיט תְּאֵינֵי,
שָׁבִיק הַנָךְ דְּמָטוּ,
וְשָׁקִיל הַנָךְ דְּלָא מַטוּ,
אָמַר לֵיהּ:
[לָאו]
הַנִי מַעָלָן טְפֵי ?
אָמַר לֵיהּ: הַנֵי לְאוֹרְחָא קָא בָעִינָא לְהוּ,
הַנִי נַטְרָן,
וְהַנִי לָא נַטְרָן.
אָמַר, הָיְינוּ דִּכְתִיב:
"הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין".
אֵינִי,
וְהָא הַהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה בְשֵׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי אַלֶכְּסַנְדְרָאִי,
דְּשָׁכִיב אַדְזוּטָר,
אָמַר: אִי בָעִי הַאי מֵרַבָּנָן –
הֲוָה חַיֵי.
וְאִם אִיתָא –
דִּילְמָא מֵ"הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין"
הֲוָה ?
הַהוּא –
מְבַעֵט בְּרַבּוֹתָיו הֲוָה:

רש"י

דמטו –
נתבשלו: הני מינטרן –
אותן שלא בישלו כל צורכן אין ממהרות לירקב: היינו דכתיב כו'
– הטובות ירא פן ירקבו,
אף הבחורים הצדיקים נאחזין למיתה,
פן יחטאו: אדזוטר –
בעודו בחור: אי בעי האי מרבנן –
להיות הולך בדרך טובים הוי חיי: מבעט ברבותיו הוה –
רבי אלכסנדרי היה מכיר בו שלא היה מן הקדושים,
וכתיב: וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים, כצל אשר איננו ירא מלפני האלקים (קהלת ח)
ותניא במסכת קדושין (לג,
ב)
מורא זו איני יודע מהו,
כשהוא אומר: והדרת פני זקן ויראת מאלקיך (ויקרא יט)
הוי אומר: מורא זו כבוד חכמים:

מסכת קידושין דף פא/א

רַבִּי חִיָּא בַּר אַשִׁי הֲוָה רָגִיל,
כָּל עִידָן דַּהֲוָה נָפִיל עַל אַפֵּיהּ,
הֲוָה אָמַר:
"הָרַחֲמָן יַצִּילֵנִי מִיֵּצֶר הָרָע".
יוֹמָא חַד שְׁמַעְתִּינְהוּ דְּבִיתְהוּ,
אָמְרָה: מִכְּדִי,
הָא,
כַּמָּה שְׁנֵי דְפָרִישׁ לֵיהּ מִינָאִי,
מַאי טַעֲמָא קָאָמַר הָכִי ?
יוֹמָא חֲדָא הֲוָה קָא גָּרִיס בְּגִינְתֵּיהּ,
קַשְׁטָה נַפְשָׁהּ,
חָלְפָה וְתַנְיָיה קַמֵּיהּ.
אָמַר לָה: מַאן אַתְּ ?
אָמְרָה: אֲנָא (ליה)
חֲרוּתָא,
דְּהַדְּרִי מִיּוֹמָא,
תָּבְעָהּ.
אָמְרָה לֵיהּ: אַיְיתִי נִיהֲלִי לְהַךְ רוּמָנָא דְּרֵישׁ צוּצִיתָא,
שָׁוַור,
אָזַל,
אַתְיֵיהּ נִיהֲלָהּ.
כִּי אָתָא לְבֵיתֵיהּ,
הֲוָה קָא שַׁגְרָא דְּבִיתְהוּ תַּנּוּרָא,
סָלִיק וְקָא יָתִיב בְּגַוֵּיהּ.
אָמְרָה לֵיהּ: מַאי הַאי ?
אָמַר לָהּ: הָכִי וְהָכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה.
אָמְרָה לֵיהּ: אֲנָא הֲוָאִי.
לָא אַשְׁגַּח בָּהּ,
עַד דִּיְהָבָה לֵיהּ סִימָנָא.
אָמַר לָהּ: אֲנָא מִיהָא לְאִיסוּרָא אִיכַוְּונִי.
כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר,
עַד שֶׁמֵּת בְּאוֹתָהּ מִיתָה.
דְּתַנְיָא:
(במדבר ל)
"אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה'
יִסְלַח לָהּ",
בַּמָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר ?
בְּאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר,
וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ,
וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעְלָה,
וְהָיְתָה שׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְאָה לְמֵתִים:

רש"י

דפריש מינאי –
מחמת זקנה, ומה ירא מיצר הרע: קשטה נפשה – בתכשיטיה, קישוטי בשמים ואפרסמון: חלפא ותני קמיה –
עברה לפניו ושנתה פעם שניה: אנא חרותא –
שם זונה ניכרת בעיר: דהדרי מיום –
שחזרתי היום הלום: דריש צוציתא –
ענף קטן שבגובה הדקל: שוור –
קפץ: קא יתיב בגוויה –
להמית את עצמו: אישה הפרם –
צריכין סליחה: במה הכתוב מדבר –
מאחר שאישה הפרה מה שעברה, ומה זו סליחה ?
והיא שותה ביין – מיד, ואף על פי שבהיתר, כיון שהיא לאיסור נתכוונה – צריכה סליחה: כל הדווים –
שיש להם לב לדוות ידוו על זה – שאינו מתכוין ויש כאן נשיאות עון:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קז/א

אָמַר רַב יְהוּדָה,
אָמַר רַב: לְעוֹלָם,
אַל יָבִיא אָדָם עַצְמוֹ לִידֵי נִסָּיוֹן,
שֶׁהֲרֵי דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הֵבִיא עַצְמוֹ לִידֵי נִסָּיוֹן וְנִכְשַׁל.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
מִפְּנֵי מָה אוֹמְרִים "אֱלֹקי אַבְרָהָם,
אֱלֹקי יִצְחָק וֵאלֹקי יַעֲקֹב",
וְאֵין אוֹמְרִים "אֱלֹקי דָּוִד" ? אָמַר: אִינְהוּ,
מִינְסוּ לִי,
אַתְּ,
לָא מִינְסִית לִי.
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
נַסֵּנִי. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים כו)
"בְּחָנֵנִי ה'
וְנַסֵּנִי".
אָמַר לֵיהּ: מִינַסְנָא לָךְ,
וַעֲבִידְנָא מִלְתָא בַּהֲדָךְ,
דִּלְדִידְהוּ לָא הוֹדַעְתִּינְהוּ,
וְאִלּוּ אֲנָא,
קָא מוֹדַעְנָא לָךְ דִּמְנַסִּינָא לָךְ בִּדְבַר עֶרְוָה. מִיָּד,
(ש"ב יא)
"וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ"
וְגוֹ'.
אָמַר רַב יְהוּדָה: שֶׁהָפַךְ מִשְׁכָּבוֹ שֶׁל לַיְלָה לְמִשְׁכָּבוֹ שֶׁל יוֹם,
וְנִתְעַלְּמָה מִמֶּנּוּ הֲלָכָה;
אֵיבָר קָטָן יֵשׁ בָּאָדָם,
מַשְׂבִּיעוֹ –
רָעֵב וּמַרְעִיבוֹ –
שָׂבֵעַ.
(והיינו דכתיב):
(שם)
"וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ,
וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג,
וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד". בַּת שֶׁבַע הֲוָת קָא חַיְיפָא רֵישָׁא תּוּתֵּי חַלְתָּא,
אָתָא שָׂטָן,
אִידְמִי לֵיהּ כְּצִפָּרְתָּא,
פָּתַק בֵּיהּ גִּירָא,
פָּתְקָא לְחַלְתָּה,
אִגַּלְיֵיהּ,
וְחַזְיֵיהּ,
מִיָּד:
(שם)
"וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה,
וַיֹּאמֶר: הֲלוֹא זֹאת בַּת –
שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי,
וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ,
וַתָּבוֹא אֵלָיו,
וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ,
וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ,
[וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ]".
וְהַיְנוּ דִּכְתִיב:
(תהלים יז)
"בָּחַנְתָּ לִבִּי פָּקַדְתָּ לַיְלָה צְרַפְתַּנִי בַל תִּמְצָא,
זַמֹּתִי בַּל יַעֲבָר פִּי".
אָמַר: אִיכּוּ זְמָמָא נָפַל בְּפוּמֵיהּ דְּמַאן דְּסָנִי לִי,
וְלָא אָמַר כִּי הָא מִלְתָא:

רש"י סנהדרין דף קז/א

אוכל לחמי –
לומד תורתי: שהפך משכבו של לילה לשל יום –
שהיה משמש מטתו ביום כדי שיהא שבע מתשמיש ולא יהרהר אחר אשה כל היום: ונתעלמה ממנו [הלכה]
– שהמשביע אברו בתשמיש רעב ומרבה תאוה: הכי גרסינן מתהלך על גג המלך,
ולא גרסינן והיינו: חלתא –
כוורת: פתיק [ביה]
גירא –
בכוורת,
כלומר שהכה ושברה,
לישנא אחרינא פתחה שברה ונפתחה: מתקדשת מטומאתה –
אותה שעה פסק טומאתה,
ולא בא עליה כשהיא נדה:

פקדת לילה –
על מעשה לילה פקדתני אם אוכל לעמוד בנסיון של דבר עבירה: צרפתני בל תמצא –
חשבת לצרפני ולא מצאתני נקי: (זמותי בל יעבר פי)
איכו זממא נפל –
מי יתן והיה בפי רסן,
ואפשר לעכב את דברי שלא אומר דבר זה [של]
בחנני:

ילקוט שמעוני משלי –
פרק טז'
– רמז תתקנד'

ברצות ה'
דרכי איש גם אויביו ישלים אתו.… רבי יהושע בן לוי אמר: זה יצר הרע. בנוהג שבעולם אדם גדל עם חברו שתים או שלש שנים – הוא קושר עמו אהבה, וזה גדל עמו מנערותו ועד זקנותו ואם מצא להפילו בתוך שבעים הוא מפילו,
בתוך שמונים הוא מפילו. הוא שדוד אמר: כל עצמותי תאמרנה ה'
מי כמוך מציל עני מחזק ממנו וגו',
א"ר אבא: וכי יש גזלן גדול מזה ?! ואמר שלמה: אם רעב שונאך האכילהו לחם – מלחמה של תורה. ואם צמא הוא השקהו מים– ממימיה של תורה.
א"ר ברכיה: אויביו – גם אויביו, לרבות מזיקי ביתו. כגון: פרעושים יתושים וזבובים.

מדרש תהילים מזמור טז'

דבר אחר אמרת לה'.
אמר דוד לפני הקב"ה,
רבונו של עולם אף על פי שהייתי מלך המלכתיך עלי.
אמר לו הקב"ה,
איני מחזיק לך טובה,
טובתי בל עליך.
ולמי אני מחזיק,
לקדושים אשר בארץ.
שאין הקב"ה קורא לצדיקים קדושים עד שינתנו בארץ עד יום מיתה.
למה שיצר הרע מיצר את האדם בעולם הזה ואינו מאמין בהן עד יום מיתה.
וכן שלמה אומר,
(קהלת ז,
כ)
כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
לפיכך,
אינו נקרא קדוש עד שינתן בארץ.
ואפילו אבות לא נקראו קדושים עד שנתנו בארץ.
שנאמר (איוב טו,
טו)
הן בקדושיו לא יאמין.
ואימתי האמין בהם,
בשעה שאמר למשה,
(שמות ג,
טז)
לך ואספת את זקני ישראל.
מכאן סמך משה ואמר,
(שם לב,
יג)
זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך.
אמר ר'
פנחס,
אלו בקשו אבות העולם שתהא דירתן למעלה,
יכולים היו,
ואף על פי כן לא נקראו קדושים עד שנתנו לארץ ונסתם הגולל בפניהם.
א"ר חמא,
מאי קרא,
(איוב כד,
כב)
ומשך אבירים בכחו.
זה יצר הרע.

ילקוט שמעוני תהלים –
פרק לב'
– רמז תשיח'

על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא.
לעת מצוי נפש וכן שנו רבותינו אל תאמין בעצמך עד יום מותך.

ילקוט שמעוני בראשית –
פרק ו'
– רמז מד'

שאלו תלמידיו את רב יוסף: מהו עזאל ? א"ל: כיון שעמדו דור המבול ועבדו עבודה זרה היה הקב"ה מתעצב. מיד עמדו שני מלאכים שמחזאי ועזאל ואמרו לפניו: רבונו של עולם הלא אמרנו לפניך, כשבראת את עולמך מה אנוש כי תזכרנו ? א"ל: ועולם מה יהא עליו ? א"ל: רבונו של עולם היינו מסתפקין בו. א"ל: גלוי וידוע לפני אם אתם שרויין בארץ, היה שולט בכם יצר הרע, והייתם קשים מבני אדם. א"ל: תן לנו רשות ונדור עם הבריות, ותראה איך אנו מקדשין שמך. א"ל: רדו ותדורו עמהן. מיד קלקלו עם בנות האדם שהיו יפות, ולא יכלו לכבוש את יצרן. מיד ראה שמחזאי ריבה אחת ושמה איסטהר, נתן עיניו בה. אמר: השמעי לי ! א"ל: איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו לרקיע בשעה שאתה זוכרהו. למדה אותו שם, הזכירה אותו ועלתה לרקיע ולא קלקלה. אמר הקב"ה: הואיל ופרשה עצמה מן העבירה, לכו וקבעוה בין שבעה כוכבים הללו, כדי שתזכו בהן לעולם, ונקבעה בכימה…

ספר באר מים חיים פרשת וישלח –
פרק לב'

עוד יאמר איש עמו.
על דרך אומרם ז"ל (סוכה נ"ב ע"ב)
ביצר הרע: תחילה קראו הולך, ואחר כך אורח, ואחר כך איש. והנה אצל יעקב אבינו בחיר האבות ודאי שלא היה אצלו אף בבחינת הולך,
ובביאור אמרו חז"ל:
(בבא בתרא י"ז.)
ג'
לא שלט בהם יצר הרע.
ואדרבה יעקב אבינו ודאי עבד את ה'
בכל כוחות היצר הרע, כמאמרם ז"ל:
(ברכות נ"ד.)
בכל לבבך – בשני לבבך, ביצר טוב וביצר רע, כאשר הארכנו בבחינה זו במקום אחר. והיפך היצר הרע לטוב ממש.
אך חז"ל אמרו:
(סוכה נ"ב.)
צדיקים נדמה להם כהר גבוה והללו בוכים וכו', ואף שכבר כבשוהו תחת ידם מכל מקום אפשר לו להדמות להם כהר גבוה.
וגם כאן ביעקב אף שלא שלט בו כלל היצר הרע, מכל מקום כאן שהוצרך להגלות אליו במלחמה,
התגלה אליו בבחינת הגדולה שבו, והוא הנקרא איש. וכמו שהוא נדמה לצדיקים כהר גבוה כי מלאך ה'
צבאות הוא.
ולזה אמר: ויאבק איש עמו. פירוש: מה שעד עתה היה עמו ממש לסייעו לעבודה עתה עמד כנגדו בבחינת איש:

ואפשר על זה רמזו רבותינו ז"ל:
(אבות ב',
ה')
ואל תאמין בעצמך עד יום מותך וכו'. כי הגם שאדם על הארץ יסבור כיון שכבר התגבר על היצר הרע אחת ושתים עד מאה פעמים, שוב אינו צריך כל כך לשמירה בעדו, לא כן אחי, כי אפילו אלף פעמים אם אתה תתגבר עליו,
אם פעם אחת לא תתן עיניך ולבך עליו להזהר ממנו פתאום תפול ברשתו כי הלא עיניו יראו,
ויביט אל האדם תמיד,
אם רואה שהאדם מתגבר כארי, ורואה ומאזין ומביט לבל יפול ברשת היצר הרע אז הוא לא יסיתו כל כך, ולא ירצה להתגבר עליו כל כך, כי יודע שהממשלה ביד האדם.
אבל אם פעם אחת יראה שנשכח מעיני האדם רוב זריזותו והתעצמותו נגדו,
מיד הוא מתגבר ומסיתו בכל כוחו לתפסו ברשתו.
לכן הזהר והזהר ממנו,
וה'
לא יעזבנו בידו:

וְאַל
תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ

רע"ב

ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו –
אם ראית חברך שבא לידי נסיון ונכשל אל תדינהו לחובה.
עד שתגיע לידי נסיון כמותו ותנצל:

מסכת סנהדרין דף קב/ב

רַבִּי אַבָּהוּ,
הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָה קָא דָּרִישׁ בִּשְׁלֹשָׁה מְלָכִים.
חָלַשׁ,
קַבִּיל עֲלֵיהּ דְּלָא דָּרִישׁ.
כֵּיוָן [שם ע"ב]
דְּאִיתְּפַח,
הָדַר קָדָרִישׁ.
(אמרו ליה)
[אַמְרֵי]: לָא קַבִּילְתְּ עֲלָךְ,
דְּלָא דָּרַשְׁתְּ בְּהוּ ?
אָמַר: אִינְהוּ,
מִי אַהַדְרוּ בְּהוּ,
דַּאֲנָא אַהֲדָר בִּי ?
רַב אַשִׁי,
אוּקִים אַשְׁלֹשָׁה מְלָכִים.
אָמַר: לְמָחָר נִפְתַּח בְּחַבְרַיָא.
אָתָא מְנַשֶּׁה,
אִיתְּחַזִי לֵיהּ בְּחֵילְמֵיהּ,
אָמַר: חֲבֵרַיִךְ וְחַבְרֵי דַּאֲבוּךְ קָרִית לָן ?
מֵהֵיכָא בָּעִית לְמִישְׁרָא הַמּוֹצִיא ?
אָמַר:
לָא יָדַעְנָא.
אָמַר לֵיהּ: מֵהֵיכָא דְּבָעִית לְמִישְׁרָא הַמּוֹצִיא לָא גָּמִירְתְּ,
וַחֲבֵרַיִךְ,
קָרִית לָן ?
אָמַר לֵיהּ: אַגְמְרָן לִי,
(מיהא)
וּלְמָחָר דָּרִישְׁנָא לֵיהּ מִשִּׁמְּךָ בְּפִירְקָא.
אָמַר לֵיהּ: מֵהֵיכָא דְּקָרִים בִּישׁוּלָא.
אָמַר לֵיהּ: מֵאַחַר דְּחַכִּימַת כּוּלֵי הַאי,
מַאי טַעְמָא קָא פַּלְחִיתוּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים ?
אָמַר לֵיהּ: אִי הֲוָת הָתָם,
הֲוָת נָקִיט בְּשִׁפּוּלֵי גְּלִימָא (בשינך),
וְרָהַטְתְּ אַבַּתְרָאֵי.

רש"י סנהדרין דף קב/ב

איתפח –
נתרפא: אמרו לו –
תלמידיו,
לא קבלת עילווך וכו': אמר אינהו מי הדרו בהו –
מדרכם הרעה דאנא אהדר לי מלדרוש: אוקי אשלשה מלכים –
אוקי סיום הך פירקא עד שהגיעו לשלשה מלכים: אמר למחר נפתח בחברין –
נדרוש בחברינו שהיו תלמידי חכמים כמותנו ואין להם חלק לעתיד: אמר ליה –
מנשה בחלום: חברך וחברא דאביך אנן. כלומר: וכי סבור אתה שנהיה חבירך וחבירי דאבוך: מהיכא בעית למשרא המוציא –
אינך יודע מאיזה מקום בפת אתה צריך לבצוע המוציא: וחבירך קרית לן –
ואתה קורא אותנו חבירך: מהיכא דקרים בשולא –
דרפתא,
ממקום שנקרמין פניה של פת בתנור דהיינו מלמעלה,
או מסביבות הפת,
או משוליו,
אבל באמצע לא,
שאם הביאו לפניו פרוסה של לחם לא יהא בוצע ומברך אלא משולי הפת ולא מאמצעיתו,
לישנא אחרינא מהיכא דקדים כלומר: מהיכא שמקדים לאפות,
והיינו הך. לישנא אחרינא מהיכא דגמר בשולא ממקום שהלחם אפוי יפה ולא מאותו מקום שקורין בשו"ל,
וראשון נראה: הוית נקוט שיפולי גלימך –
היית מגבה שפת חלוקך מבין רגליך כדי שתהא קל לרוץ,
והיית רץ לשם מפני יצר עבודה זרה שהיה שולט:

וְאַל
תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ
שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע

רע"ב

וְאַל
תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ
שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע – כלומר: לא יהיו דבריך מסופקים, שא"א להבינם בתחלה ובעיון ראשון.
ותסמוך שאם יעמיק השומע בהם לבסוף יבינם כי זה יביא בני אדם לטעות בדבריך, שמא יטעו ויצאו למינות על ידיך.
פ"א: לא תגלה סודך אפילו בינך לבין עצמך, ותאמר: שאין כאן מי שישמעך, לפי שסופו להשמע, כי עוף השמים יוליך את הקול.
והגירסא היא לפי פי'
זה שסופו להשמע. אבל
רש"י
גורס:
ואל
תאמר
דבר
שאפשר
לשמוע
שסופו
להשמע,
ובדברי
תורה
מדבר.
אל
תאמר
על
דבר
תורה
שאתה
יכול
לשמוע
עכשיו
שתשמע
אותו
לבסוף.
אלא
הט
אזניך
ושמע
מיד:

תוי"ט

שאי אפשר לשמוע –
פי'
הר"ב כלומר: לא יהיו דבריך מסופקים וכו'
שמא יטעו ויצאו למינות.
וא"כ היינו הא דאבטליון פרק קמא משנה י"א ותו למה לי ? אבל הרמב"ם לא פירש לענין מינות, אלא שלא יהיו פשוטי הדברים מרוחק מאד, ובטל מן הדבור שהוא אומר: לא יהיו דבריך צריכין לפירוש רחוק והסתכלות יתירה.
ואז (יטעה)
[יבינם]
השומע.
ע"כ.
ולא כאשר הבין בעל מד"ש דדברי הרמב"ם כדברי הר"ב:

שסופו להשמע –
פי'
הר"ב: לא תגלה סודך וכו'
כי עוף השמים יוליך את הקול.
דרישא דקרא (קהלת י')
גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר:

מסכת בבא בתרא דף ג/ב

הוֹרְדוּס,
עַבְדָא דְבֵית חַשְׁמוֹנָּאִי הֲוָה,
נָתַן עֵינָיו בְּאוֹתָהּ תִּנוֹקֶת.
יוֹמָא חַד שְׁמַע [הַהוּא גַּבְרָא]
בַּת קַלָא דַּהֲוָה קָאָמְרָה,
כָּל עַבְדָּא דְּמָרִיד הַשְׁתָּא,
מַצְלַח.
קָם,
קַטְלִינְּהוּ לְכוּלְּהוּ מָרְוָותֵיהּ,
וְשַׁיְירָהּ לְאוֹתָהּ תִּנוֹקֶת.
כַּד חֲזַת הַהִיא [יְנוּקְתָא]
דְּקָא בָּעִי לְמִינְסְבָהּ,
סָלִיקָא (לה)
לְאִיגָּרָא,
[וְרַמָא קָלָא]
וְאָמְרָה: כָּל מַאן דְּיֵיתֵי וְיֵימַר,
מִדְּבֵית חַשְׁמוֹנָּאִי קָאַתִינָא עַבְדָא הוּא,
דְּלָא אִשְׁתַיֵּיר מִינַּיְיהוּ אֶלָּא הַהִיא יְנוּקְתָא,
וְהַהִיא יְנוּקְתָא (תיפול ותימות השתא.
ו)נָפְלָה (לה מתה)
[מֵאִיגְרָא לְאַרְעָא].
טָמְנָה בְדוּבְשָׁא שֶׁבַע שָׁנִים.
אִיכָּא דְאַמְרִי: בָּא עָלֶיהָ,
וְאִיכָּא דְאַמְרִי: לֹא בָא עָלֶיהָ.
מַאן דַּאָמַר: בָּא עָלֶיהָ [הָא דְּטַמְנָה]
לִיתוּבֵי לְיִצְרֵיהּ.
לְמַאן דַּאָמַר: לֹא בָא עָלֶיהָ,
(למה ליה למעבד הכי ?)
[הַאי דְּטַמְנָה],
כִּי הֵיכִי (דניפוק ליה שם דנסיב בת מלכא),
[דְּנֶאֱמְרוּ: בַּת מֶלֶךְ נָסַב].
אָמַר,
מַאן דָּרִישׁ:
(דברים יז)
"מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ"
? רַבָּנָן ! קָם קַטְלִינְּהוּ לְכּוּלְהוּ רַבָּנָן.
(שייריה)
[שַׁבְקֵיהּ]
לְבָבָא בֶן בּוּטָא (למיסב)
[לְמִשְׁקָל]
עֵצָה מִינֵּיהּ.
[דף ד]
אַהֲדַר לֵיהּ כְּלִילָא דְּיַאלֵי,
וְנַקְרִינְּהוּ לְעֵינֵיהּ.
יוֹמָא חַד אֲתָא וְיָתִיב קָמֵיהּ,
אָמַר לֵיהּ: חֲזִי מַר,
הַאי עַבְדָא בִישָׁא מַאי [קָא]
עָבַד,
(קם קטלינוה לכולהו רבנן,
וקטלינוה לכולהו מרוותיה).
אָמַר לֵיהּ: מַאי אִיעְבִיד לֵיהּ ?
אָמַר לֵיהּ: נִילָטֵייהּ מָר.
אָמַר לֵיהּ,
כְּתִיב:
(קהלת י)
"גַּם בְּמַדַּעֲךְ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל".
אָמַר לֵיהּ: הַאי לָאו מֶלֶךְ הוּא ! אָמַר לֵיהּ: וְלָא יְהֶא (אלא)
עָשִׁיר [בְּעָלְמָא]. דִּכְתִיב:
(שם)
"וּבְחֶדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר".
אָמַר לֵיהּ: וְלָא יְהֶא אֶלָּא נָשִׂיא ! כְּתִיב:
(שמות כב)
"וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָּאוֹר".
אָמַר לֵיהּ: בְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה עַמְּךָ,
וְהַאי לָאו עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה עַמְּךָ.
אָמַר לֵיהּ: מִסְתַּפִינָא [מִינֵּיהּ.
אָמַר לֵיהּ]
(איכא איניש דשמע מילתא ואזיל ומודע ליה ! אמר ליה: השתא מיהא)
לֵיכָּא אִינִישׁ גַּבָּן [דַּאֲנָא וְאַתְּ יַתִיבְנָא. אָמַר לֵיהּ,
[כְּתִיב]:
(קהלת י)
"כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וְגוֹ'.
אָמַר לֵיהּ: אֲנָא הוּא ! אִי הֲוָה יָדַעְנָא (דצניעיתון)
[דְּזַהְרֵי רַבָּנָן]
כּוּלֵּי הַאי,
לָא הֲוָה קַטְלֵינָא לְכוּ !

רש"י בבא בתרא דף ד/א

אהדר ליה כלילא דיילי –
האנקה מתרגמינן ילא (ויקרא יא)
והוא שרץ שקורין הרצו"ן ושערו קשה כמחטין, ועשה לו עטרה מעורו סביבות עיניו: השתא מיהא [דאנא ואת]
– אנא ואת שנינו כאן ואין שומע:

תוספות בבא בתרא דף ג/ב

מאן דריש מקרב אחיך רבנן –
דפשטי'
דקרא לא משמע למעוטי עבד שהוא אחיך במצות, אלא עובד כוכבים ! ורבנן דרשו:
(ב"ק פח.)
ממובחר שבאחיך:

קטלינהו לכולהו רבנן –
לאו דוקא לכולהו, דהא הוו בני בתירא שהיו נשיאים כשעלה הלל מבבל, כדאמרינן בפסחים בפרק אלו דברים (דף סו.)
והלל היה בפני הבית מאה שנה כדאמרינן בפרק קמא דשבת (דף טז.)
ומלכות הורדוס היה בפני הבית ק"ג שנה, כדאמרינן בפרק קמא דע"ז (דף ט.):

מדרש רבה ויקרא פרשה לב'
פסקה ב'

ד"א: גם במדעך מלך שלפניך אל תקלל, ובחדרי משכבך עשיר שלפניך אל תקלל, כי עוף השמים יוליך את הקול. אמר ר'
ירמיה בן אלעזר: זה העורב, וחכמת טייארין. ובעל כנפים יגיד דבר ר'
לוי אמר: אזנים לדרך ואזנים לכותל. ד"א: גם במדעך מלך שבדורך – אל תקלל, ובחדרי משכבך עשיר שבדורך – אל תקלל, כי עוף השמים יוליך את הקול.

וְאַל
תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה,
שֶׁמָּא
לֹא תִפָּנֶה:

רע"ב

לכשאפנה –
מעסקי אעסוק בתורה:

תוי"ט

וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה –
ול"ק לגרסת רש"י [דגרס]
שאפשר לשמוע ומפרש בדברי תורה וכו'.
דא"כ הוא כפל לשון.
חדא דלחזק דבר כופל.
ועוד די"ל: דאתא למימר דאפילו שלא לשמוע מזולתך אלא לשנות בעצמך אל תאמר לכשאפנה אשנה:

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף סח/א

"עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'
הֵפֶרוֹ תּוֹרָתֶךָ"
(תהלים קיט)
רַבִּי נָתָן מְסַרֵס קְרָאֵי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶּךָ,
עֵת לַעֲשׂוֹת.
רַבִּי חִלְקִיָה בְשֵׁם רַבִּי סִימוֹן: הָעוֹשֶׂה תּוֹרָתוֹ עִתִּים,
הֲרֵי זֶה מֵפֵר בְּרִית,
מַאי טַעְמָא ?
הֵפֵרוֹ תּוֹרָתֶּךָ,
עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'.
תָּנִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר: אִם רָאִיתָּ אֶת הַבְּרִיוֹת שֶׁנִתְיָאֲשׁוּ יְדֵיהֶן מִן הַתּוֹרָה (מאד)
עֲמוֹד וְהִתְחָזֶק בָּה (מאד)
וְאַתָה מְקַבֵּל שְׂכַר כּוּלָם.
מַאי טַעְמָא ?
הֵפֵרוֹ תּוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'. הִלֵּל הַזָּקֶן הָיָה אוֹמֵר: בְּשָׁעָה דִּמְכַנְשִׁין – בָּדֵר.
וּבְשָׁעָה דִּמְבַדְרִין – כְּנוֹשׂ.
וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: אִם רָאִיתָּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁהִיא חַבִיבָה עַל יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּל שְׂמֵחִין בָּהּ – בָּדֵר.
וְאִם לָאו – כְּנוֹשׂ.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַה הַתִּינוֹק הַזֶּה צָרִיךְ לִינָק בְּכָל שָׁעָה שֶׁבָּיוֹם,
כָּךְ כָּל אָדָם שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לִיגַע בַּתּוֹרָה בְכָל שָׁעוֹת שֶׁבָּיוֹם.
רַבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֵן גְּזוֹרָה: כָּל פִּטָטַיָיא בִישִׁין וּפְטָטַיָא דְּאוֹרַיְיתָא טָבִין.
כָּל כִּדְבַּיָיא טַבִין וְכַדְבַּיָיא דְאוֹרַיְיתָּא בִישִׁין.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ בִּמְגִלַת סְתָרִים מְצָאוֹ כָּתוּב: יוֹם תָּעֲזְבֵנִי –
יוֹמַיִם אֶעֱזְבֶךָ.
לִשְׁנַיִם שֶׁיָצְאוּ אֶחָד מִטְבֶרְיָא וְאֶחָד מִצִפּוֹרִי,
וּפָגְעוּ זֶה בָזֶה בְחֲדָא מַשְׁכְּנָא לֹא הִסְפִּיקוּ לִפְרוֹשׁ זֶה מִזֶה עַד שֶׁהָלַךְ זֶה מִיל וְזֶה מִיל, נִמְצְאוּ רְחוֹקִין זֶה מִזֶה שְׁתֵּי מִילִין.
לְאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת לְאִישׁ,
כָּל זְמָן שֶׁהָיָה בְדַעֲתוֹ לְהִנָשֵׂא לָהּ הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת וּמַמְתֶּנֶת לוֹ,
כֵּיוָן שֶׁהִפְלִיג דַּעֲתּוֹ מִמֶנָּהּ הִיא הָלְכָה וְנִשֵׂאת לְאַחֵר:

ילקוט שמעוני דברים –
פרק יא'
– רמז תתעג'

רבי שמעון בן יוחאי אומר: משל לשני אחין שהיו מסגלין [ממון]
אחר אביהן אחד מצרף דינר ואוכלו, ואחד מצרף דינר ומניחו. זה שהיה מצרף דינר ומניחו – נמצא עשיר לאחר זמן. כך תלמיד חכם, למד שנים שלשה דברים ביום, שנים שלשה דברים בלילה, שנים שלשה פרקים בשבת, שתים שלש פרשיות בחדש – נמצא עשיר לאחר זמן, ועליו נאמר: וקובץ על יד תרבה. וזה שאומר: היום אני למד, למחר אני למד, היום אני שונה, למחר אני שונה – נמצא אין בידו כלום. ועליו הוא אומר: נרדם בקציר בן מביש. ואמר: מחורף עצל לא יחרוש ושאל בקציר ואין. ואומר: על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב.

מדרש תהילים מזמור קיט'

עת לעשות לה'
הפרו תורתך. מהו ? מי שאומר: אקרא כשאפנה. אלא, בכל שעה ושעה הוי עושה.
אמר הקב"ה: לא תאמר כן,
אלא סרס המקרא ודרשהו,
הפרו תורתך – עת לעשות לה'.
אם ראית הדור שהניחו את התורה ורפו ידיהם ממנה מיד נשתכחה התורה,
אותה השעה עשה אותה.
לכך נאמר: עת לעשות לה'
וגו'.
על כן אהבתי מצותיך וגו'.
כך אמר דוד: אוהב אני תורתך יותר מכל זהב ומפז.
למה ? לפי שאין עומד לא הממון והזהב והפז ליום הדין.
וכן הוא אומר:
(יחזקאל ז,
יט)
כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנדה יהיה כספם וזהבם לא יוכל להצילם וגו'.
וכן הוא אומר:
(משלי יא,
ד)
לא יועיל הון ביום עברה וגו'.
אפילו דינו יוצא למיתה,
התורה שלמד בה היא משיבה את נפשו.
שנאמר:
תורת ה'
תמימה משיבת נפש וגו'.