משנה, אבות, פרק ב, משנה ה – בתוספת מקורות

נושא הדף:
משנה,
אבות,
פרק ב,
משנה ה –
בתוספת מקורות

מיועד לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב שמואל רוזנברג

מסכת
אבות
בתוספת
מקורות

משנה מסכת אבות פרק ב'

(ה)
הוּא הָיָה אוֹמֵר(הלל(:
אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא,
וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד,
וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד,
וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד,
וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים.
ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים,
הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:

אֵין
בּוֹר יְרֵא חֵטְא וְלֹא עַם הָאָרֶץ
חָסִיד

רמב"ם פירוש המשניות

(ה)
… בּוֹר.
הוא שאין לו לא חכמה ולא מדות: ועַם הָאָרֶץ.
הוא שאין לו מעלות שכליות אבל יהיו לו קצת מעלות המדות:

רע"ב

(ה)
בור –
ריק מכל דבר ואפי'
בטיב משא ומתן אינו יודע.
והוא גרוע מעם הארץ.
תרגום והאדמה לא תשם.
וארעא לא תבור:

ולא עם הארץ חסיד –
אבל ירא חטא אפשר שיהיה שהרי הוא בקי בטיב משא ומתן:

תוי"ט

(ה)
אין בור ירא חטא –
עיין בפרק דלקמן משנה ט'.
ובפי'
הר"ב שם: עם הארץ –
מפורש בדברי הר"ב במשנה י'
פ"ה:

פירוש היעב"ץ

הוּא הָיָה אוֹמֵר אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא.
טעם הסמיכות, שלא תאמר: לא המדרש הוא העיקר, ואין חשש כל כך אם תדחה שעת הלימוד,
לכן אמר: אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא. א"כ מקור כל הטובות תלוי בלימוד ולמה תבזהו ? מצאתי לרב רבינו יונה ז"ל: הבּוֹר הוא ריק – אין בו מים, לא תורה ולא מצוות ולא ד"א במדות.
כדמתרגמינן:
(בראשית מז)
לֹא תֵשָׁם – לא תבור,
וממנו לא הוצרך לומר: ולא בור חסיד,
שאף ירא חטא איננו כי מתוך הרקות שבו גם מן עבירות לא ידע להשמר.
אבל עם הארץ שהוא מעורב עם הבריות במדות חשובות ויש בו מקצת דעות ישרות,
יודע לשמור עצמו מן הפשעים ויוכל להיות צדיק ולעשות ולקיים מה שאמרו לו שנצטוה,
אך אל מעלת החסידות לא יוכל להשיג כי אם גדול בתורה,
שהיא מדה הצריכה טהרת הלב וזכות הנפש,
וזה אין בידו חכמה להטות מן הקו האמצעי אל הקצה האחרון שיעשה לפנים משורת הדין,
ועל זה נקרא עם הארץ מפני שהוא עמהם בדרך ארץ ולפי שרוב העולם כמוהו ע"כ דבריו:

תוספתא מסכת ברכות פרק ו'

(כג)
ר'
יהודה אומר: שלש ברכות צריך לברך בכל יום. ברוך שלא עשני גוי, ברוך שלא עשני אשה,
[ברוך]
שלא עשני בור:
גוי:
(ישעיה מ)
כל הגוים כאין נגדו. אשה, אין אשה חייבת במצות. בור, שאין ירא חטא ולא עם הארץ חסיד. משל למה הדבר דומה ? למלך בשר ודם שאמר לעבדו לבשל לו תבשיל, הוא לא בשל לו תבשיל מימיו, סוף שמקדיח את התבשיל ומקניט את רבו. לחפות לו חלוק, והוא לא חיפת לו חלוק מימיו, סוף שמלכלך את החלוק ומקניט את רבו:

מסכת כלה פרק חמישי

אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא דכיון דלא ידע באורייתא מידי – לא ידע למפרש מחטאיה. וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד מ"ט ? כיון דלא שמע במילי דאורייתא, קרי ביה מסיר אזנו משמוע תורה …

המאירי

(ו)
הוּא הָיָה אוֹמֵר(הלל(:
אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא,
וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד כו'
כבר ביארנו בחיבור התשובה, כי בור יקרא מי שאין לו שום מעלה, ולא הכנה בטבעו לבא לידי מעלה, כענין שדה בור שאינו מצמיח. וכן שאי אפשר לו להצמיח אפילו ע"י זריעה, אחר שלא הוכן לכך בעבודת הניר, וריק הוא שיש [לו]
הכנה למעלות, אלא שלא למד כ"כ כשדה הניר, שאם יזרעו בו – יצמח, וכשלא יזרעו – לא יצמיח כלום, וגולם הוא שהוכן לכך ושלמד, אלא שאינו מיושב בתנועותיו, והנהגותיו בלת'
מסודרות, כמו שיתבאר בזאת מסכתא. וע"ה סתמו הוא שיש לו הכנה בינונית, ושלמד מעט, אבל שהוא מתעסק בצורכי העולם בעסקים וסחורות ברוב הזמן (בזמנו זה):

ואמר: אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא שאין מעורר מצד טבעו, לא מצד הכנה ולא [מצד]
לימוד, ואינו יודע מה(ם)
הטוב כדי שידבק בו, ולא הרע כדי שיתרחק ממנו. וע"ה
אף על פי שאפשר שיש לו יראת חטא מצד שהוא
מתערב עם בני העולם במניעת המוזהר ועשיית
המחוייב,
מ"מ
אינו חסיד ! כי החסידות היא מדה תביא האדם לעשות בכל ענייניו לפנים משורת הדין, והנהגת העולם בעסקים וסחורות לא תסבול זה, ודרכיהם ידועות אצלם במידה במשקל ובמשורה …

מסכת שבת דף סג/א

אָמַר רַב אַבָּא,
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אִם תַּלְמִיד חָכָם –
נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָּחָשׁ הוּא,
חָגְרֵהוּ עַל מָתְנֵיךָ.
אִם עַם הָאָרֶץ הוּא –
חָסִיד,
אַל תָּדוּר בִּשְׁכוּנָתו

רש"י

חוגרו –
הדבק בו,
שסופך ליהנות מתלמודו: אל תדור בשכונתו –
שאינו יודע בדקדוקי מצות,
ואין חסידותו שלם,
וסופך ללמוד ממנו:

המאירי

ראוי לאדם שישתדל בחברת החכמים, ויזהר מישיבת עמי הארצות ויושבי הקרנות, הולך
את חכמים
–
יחכם,
ורועה
כסילים
–
ירוע
! דרך צחות אמרו: אם ת"ח נחש הוא – חגרהו על מתניך, ואם עם הארץ הסיד הוא – אל תדור בשכונתו:

מסכת נדרים דף כ/א

תַּנְיָא: … וְאַל תְּהִי רָגִיל אֵצֶל כֹּהֵן עַם –
הָאָרֶץ,
שֶׁסּוֹפוֹ לְהַאֲכִילְךָ תְּרוּמָה (טמאה).

ר"ן

להאכילך תרומה טמאה –
להזהיר אפילו כהן, שלא יהא רגיל אצל כהן ע"ה:

אבות דרבי נתן פרק שנים עשר

ודלא משמש חכימיא קטלא חייב. כיצד ?
(אמרו:)
מעשה באדם אחד מבית רמה שהיה נוהג בעצמו מדת חסידות, שלח אליו תלמיד אחד רבן יוחנן בן זכאי לבודקו, הלך ומצאו שנטל שמן ונתנו על גבי כירים, ונטלו מעל הכירים, ונתנו לתוך של גריסין. א"ל: מה אתה עושה ? א"ל: כהן גדול אני ותרומה בטהרה אני אוכל. א"ל: כירים זה, טמא או טהור ? א"ל: וכי יש לנו בתורה על כירים שטמא ?!
והלא לא אמרה תורה אלא על תנור שטמא ! שנאמר:
(ויקרא יא)
כל אשר בתוכו יטמא. א"ל: כשם שאמרה תורה על תנור שטמא – כך אמרה תורה על כירים שטמא. שנאמר:
(שם)
תנור וכירים יותץ – טמאים הם ! א"ל: א"כ היית נוהג – לא אכלת תרומה טהורה מימיך.

מסכת סוטה דף כב/א

…דְּאִתְּמַר: קָרָא וְשָׁנָה וְלֹא שִׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר: הֲרֵי זֶה עַם הָאָרֶץ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: הֲרֵי זֶה בּוּר. רַבִּי יַנַּאי אָמַר: הֲרֵי זֶה כּוּתִי. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: הֲרֵי זֶה אַמְגוּשׁ.
אָמַר רַבִּי נָתָן בַּר יִצְחָק: מִסְתַּבְּרָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב,
דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי: רַטִין מַגוּשָׁא וְלֹא יָדַע מָה רַטִין.
תַּנִי תָּנָא: וְלֹא יָדַע מַה תַּנִּי:

רש"י

ה"ז ע"ה –
שחשוד על המעשרות ועל הטהרות: בור –
גרוע מעם הארץ: כותי –
ואסור לאכול פיתו ויינו, דכיון שלא שימש חכמים – אינו מקפיד על דברי חכמים לדעתם, ולא שנה אלא להראות עצמו כת"ח: מגוש –
מכשף האוחז את העינים וגונב את הלבבות, ואף זה כן: רטין – תרגום: חובר חבר (דברים יח) הוא מגוש. לוחש המכשף את לחשיו – ואינו מבין מה הם ומה פירושם ! אלא כך מעשיהם, שהמכשפות בא ע"י אותם הלחשים: תני תנא –
ואף זה תנא שלא שימש בתלמוד, שונה משנתו ואינו יודע מה היא:

תלמוד ירושלמי מסכת נזיר דף לד/א

אמר רבי עקיבה: כך היתה תחילת תשמישי לפני חכמים. פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מת מצוה וניטפלתי בו כארבעת מיל. עד שהבאתיו למקום הקברות וקברתיו. וכשבאתי אצל ר'
אליעזר ואצל ר'
יהושע, אמרתי להם את הדבר. אמרו לי: על כל פסיעה שהיית פוסע מעלין עליך כאילו שפכת דמים. אמרתי:
אם
בשעה
שנתכוני
לזכות
–
נתחייבתי.
בשעה
שלא
נתכוונתי
לזכות
–
על
אחת
כמה
וכמה
! באותה
שעה
לא
זזתי
מלשמש
חכמים.
הוא
היה אומר:
דלא
שימש חכימיא –
קטלא
חייב.

וְלֹא
הַבַּיְשָׁן לָמֵד

רמב"ם פירוש המשניות

וביישן ידוע.
וקפדן.
הוא מי שמקפיד על כל דבר וכועס:

רע"ב

לֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד –
שהמתבייש לשאול שמא ילעיגו עליו,
ישאר תמיד בספקותיו:

המאירי

… ואמר אח"כ: וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד,
כלומר שבושתו תמנעהו לשאול מה שלא ידע וישאר כסכל …

מסכת דרך ארץ זוטא פרק שמיני

כל המתנבל בדברי תורה סופו להתנשא בה. שנאמר:
(משלי ל)
אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּא. אם נבלת

בדברי תורה – בהתנשא שכל. המתנבל על ד"ת – מוסיפין לו חכמה על חכמתו. שנאמר:
(שם ט)
תן לחכם ויחכם עוד. כל זמן שאדם חוטא – מורא הבריות עליו, וכל זמן שאינו חוטא – מוראו על הבריות.

פירוש היעב"ץ

… והביישן הוא החושק בתורה ובמצות,
וזה אפשר שיגיע לקצת החסידות שיתאבק בעפר רגלי החכמים וילמוד מהם כל מדה טובה,
אבל לא יגיע אל מעלת הלימוד.

מסכת ברכות דף סג/ב

אַמְרֵי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי,
מַאי דִּכְתִיב:
(משלי ל)
"כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה,
וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם,
וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב". בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא חֶמְאָה שֶׁל תּוֹרָה ?
בְּמִי שֶׁמֵּקִיא חָלָב שֶׁיָּנַק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ עָלֶיהָ.
"וּמִיץ אַף יוֹצִיא דָם"
– כָּל תַּלְמִיד שֶׁכּוֹעֵס עָלָיו רַבּוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וְשׁוֹתֵק,
זוֹכֶה לְהַבְחִין בֵּין דָּם טָמֵא לְדָם טָהוֹר.
"וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב"
– כָּל תַּלְמִיד שֶׁכּוֹעֵס עָלָיו רַבּוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְשׁוֹתֵק – זוֹכֶה לְהַבְחִין בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת. דִּתְנָן: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתְחַכֵּם – יַעֲסֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת,
שֶׁאֵין לְךָ מִקְצוֹעַ בַּתּוֹרָה,
יוֹתֵר מֵהֶן,
שֶׁהֵן כְּמַעְיָן נוֹבֵעַ.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי,
מַאי דִּכְתִיב:
(משלי ל)
"אִם נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּא,
וְאִם זַמּוֹתָ יָד לְפֶה",
כָּל הַמְנַבֵּל עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה,
סוֹפוֹ לְהִתְנַשֵּא,
וְאִם זָמַם –
יָד לְפֶה.

רש"י

מיץ חלב יוציא חמאה –
המוציא את החלב שמצץ משדי אמו על דברי התורה – חמאה היא לו: ומיץ אף –
המוצץ כעס רבו וסובלו – יוציא הלכות דם לעומתם: דתנן –
שדיני ממונות עמוקים הם,
והרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות שאין מקצוע בתורה גדול מהם: המנבל עצמו –
ששואל לרבו כל ספקותיו,
ואף על פי שיש בהם שחבריו מלעיגים עליו: ואם זמות –
שסתמת פיך מלשאול,
לשון זמם טבעת של רצועה שתוחבים בחוטם בהמה שעסקיה רעים,
ונותנים אותו בשפתיה לתופרם יחד ולסותמן,
סופך שתתן יד לפה כשישאלוך ולא תדע להשיב:

מסכת גיטין דף מג/א

דָּרַשׁ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: כְּשֵׁם שֶׁהַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה –
אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת,
כָּךְ –
חֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה –
אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת.
אָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: מִי דָּמִי ?
הָתָם –
שִׁיֵּר בְּקִנְיָנוֹ,
הָכָא –
לָא שִׁיֵּר בְּקִנְיָנוֹ !
הֲדַר אוּקִי רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמוֹרָא עִילוּיֵהּ,
וְדָרַשׁ:
(ישעיה ג)
"וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ".
אֵין אָדָם עוֹמֵד עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא אִם כֵּן נִכְשַׁל בָּהֶן.
אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ,
הַמְקַדֵּשׁ חֲצִי אִשָּׁה וְכוּ'
(והורה כדברי רב חסדא):

רש"י גיטין דף מג/א

אוקי אמורא עליה –
העמיד מתורגמן לפניו לחזור ולדרוש: והמכשלה הזאת – כלומר: כך התחיל בדרשא, מקרא כתוב: והמכשלה הזאת תחת ידיך, באנשי ירושלים שפסקה תורה מהם, והיו שואלין לחבריהם, שמלה לך – קצין תהיה לנו, והמכשלה הזאת תחת ידיך. כלומר: דברים שמכוסין כשמלה שלך הן, שאתה בקי בהן, אמור לנו ותהיה קצין. והמכשלה הזאת – דברי תורה, שאין אדם עומד על אמיתתן עד שיכשל בהן, להורות טעות ויכלימוהו, והוא נותן לה ומבין תחת ידיך הן, אף אני נכשלתי בהוראתי וחוזרני בי:

מסכת ברכות דף ד/א

"לְדָוִד שָׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי חָסִיד אָנִי"
(תהלים פו). רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי יִצְחָק,
חַד אָמַר, כָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
לֹא חָסִיד אֲנִי ?
שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יְשֵׁנִים עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת,
וַאֲנִי (שם קיט)
"חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ".
וְאִידָךְ,
כָּךְ אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
לֹא חָסִיד אֲנִי ?
שֶׁכָּל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב יוֹשְׁבִים אֲגֻדּוֹת בִּכְבוֹדָם,
וַאֲנִי יָדַי מְלֻכְלָכוֹת בְּדַם וּבְשָׁפִיר וּבְשִׁלְיָא כְּדֵי לְטַהֵר אִשָּׁה לְבַעְלָהּ.
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֲנִי עוֹשֶׂה,
אֲנִי נִמְלָךְ בִּמְפִיבֹשֶׁת רַבִּי.
וְאוֹמֵר לוֹ: מְפִיבֹשֶׁת רַבִּי,
יָפֶה דַּנְתִּי ?
יָפֶה חִיַּבְתִּי ?
יָפֶה זִכִּיתִי ?
יָפֶה טִהַרְתִּי ?
יָפֶה טִמֵּאתִי ?
וְלֹא בֹשְׁתִּי.
אָמַר רַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי,
מַאי קְרָא ?
(תהלים קיט)
"וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ".

תָּנָא: לֹא מְפִיבֹשֶׁת שְׁמוֹ,
אֶלָּא אִישׁ –
בֹּשֶׁת שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת ?
שֶׁהָיָה מְבַיֵּשׁ פְּנֵי דָּוִד בַּהֲלָכָה. לְפִיכָךְ זָכָה דָּוִד וְיָצָא מִמֶּנּוּ כִּלְאָב.
וְאָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לֹא "כִּלְאָב"
שְׁמוֹ,
אֶלָּא "דָּנִיֵּאל"
שְׁמוֹ. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ "כִּלְאָב" ? שֶׁהָיָה מַכְלִים פְּנֵי מְפִיבֹשֶׁת בַּהֲלָכָה. וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה [בְּחָכְמָתוֹ]:
(משלי כג)
"בְּנִי,
אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי",
וְאוֹמֵר:
(שם כּז)
"חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי,
וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר".

רש"י

ידי מלוכלכות בדם –
שהנשים מראות לו דם נדה,
אם טמא אם טהור,
שיש מראות דם טהור באשה: ובשפיר –
הוא עור הולד שהעצמות והגידים והבשר נצורים בתוכו,
ויש שפיר שהאשה יושבת עליו ימי טומאה וימי טהרה,
ואי זה ? זה המרוקם,
ובמסכת נדה (דף כ"ד ב)
מפרש לה. ויש שפיר מלא מים ודם שאינו חשוב ולד לישב עליו טומאת יולדת וימי טהרתה: ובשליא –
דתנן (נדה דף כ"ו)
אין שליא בלא ולד,
והוא כמין לבוש שהולד שוכב בתוכה,
וקורין ושטי"דור בלעז,
ותניא: (נדה דף כ"ו)
אין שליא פחותה מטפח,
ותחלתה כחוט של ערב וסופה כתורמוס,
והיו מביאין אותה לפניו לראות אם יש בה כשיעור ואם עשויה כדת שליא שנחזיקנה שהיה ולד בתוכה ונמוח,
ותשב עליו ימי טומאה וטהרה,
אם לאו:

זכיתי וחייבתי –
שייך בדיני ממונות ודיני נפשות: טמאתי וטהרתי –
בהלכות טומאה וטהרה: מפיבושת –
[מפי בושת],
בדברי הלכה היוצאין מפיו היה בושת לדוד,
שפעמים שהיה טועה והוא אומר לו טעית,
לפיכך בזכות שהיה דוד מקטין עצמו זכה ויצא ממנו כלאב: אלא דניאל שמו –
במקום אחד אומר (שמואל ב'
ג')
ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל וגו',
ובמקום אחר אומר והשני דניאל לאביגיל,
בדברי הימים (א'
ג'): שהיה מכלים פני מפיבושת –
כל אב מכלים את הרב,
שהיה אב בהוראות: לולא האמנתי לראות בטוב ה'
– כבר טרדוני מיראתך,
כמו שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד וגו'
(שמואל א'
כ"ו):

תוספות הרא"ש

תנא: לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו –
כך היא הגרסא בספרים,
ואינו נראה לר"ת, דלא מצינו בכל המקרא אלא, מפיבושת בן שאול רצפה בת איה, והוא נקרא איש בעל בדברי הימים. ואיש בושת בן שאול לא נזכר עם בני שאול, לא בשמואל ולא בדברי הימים, וגם איש בושת בן שאול נהרג בתחלת מלכות בית דוד:

תנא דבי אליהו רבה פרק יג'

ישאל אדם את הפסוק ואת ההלכה אע"פ שהכל משחקים עליו. שנאמר:
(משלי ל)
אם נבלת בהתנשא. אם נבלת בה – תתנשא בה.

וְלֹא
הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד

רע"ב

וְלֹא הַקַּפְּדָן –
הרב שמקפיד על התלמידים כששואלים אותו לא ילמד כראוי.
אלא צריך שיסביר פנים בהלכה לתלמידיו:

תוי"ט

(ה)
אין בור ירא חטא –
עיין בפרק דלקמן משנה ט'.
ובפי'
הר"ב שם: עם הארץ –
מפורש בדברי

הר"ב במשנה י'
פ"ה:

מסכת כלה פרק חמישי

וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד,
וְלֹא הַקַּפְּדָן, פשיטא ! לא צריכא דאפילו במילי דדרך ארץ. אמר אבא אליהו זכור לטוב: לעולם אין תורה מתפרשת אלא למי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן, אשרי
מי שפגע בו ומי שישב עמו שמובטח לו שהוא
בן העוה"ב:

המאירי

… ולא הקפדן מלמד. ר"ל: מי שמקפיד וכעסן ומדקדק בהנהגת תלמידיו יותר מדאי, שהקפדתו ימנעהו מהיות דבריו ערבים לשומעיו, שלא יוכלו לשאת ולתת עמו במשנתם כראוי …

פירוש היעב"ץ

והקפדן ילמוד אבל לא ילמד לאחרים.
והמרבה בסחורה ילמד לאחרים בעתות הפנאי אבל לא יחכימם.
וזה הפירוש ע"ד מ"ש הכתוב (ישעיה לב)
לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע.
ד'
מדרגות,
נבל כילי נדיב שוע,
יאמר: כי נבל לא יעלה לנדיב שהוא ב'
מדרגות אבל יעלה לכילי,
והכילי יעלה לנדיב אבל לא לשוע:

מסכת ברכות דף סג/ב

"וְדִבֶּר ה'
אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים",
אָמַר רַבִּי יִצְחָק,
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה,
אֲנִי וְאַתָּה נַסְבִּיר פָּנִים בַּהֲלָכָה.
אִיכָּא דְּאַמְרֵי,
כָּךְ אָמַר לוֹ [הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה]:
(משה)
כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי הִסְבַּרְתִּי לְךָ פָּנִים,
כָּךְ אַתָּה הַסְבֵּר פָּנִים לְיִשְׂרָאֵל,
וְהַחְזֵר הָאֹהֶל לִמְקוֹמוֹ.
"וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה"
וְגוֹ'.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ,
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: עַכְשָׁיו יֹאמְרוּ,
הָרַב בְּכַעַס,
וְתַלְמִיד בְּכַעַס,
יִשְׂרָאֵל מַה תְּהֵא עֲלֵיהֶם ?
אִם אַתָּה מַחֲזִיר הָאֹהֶל לִמְקוֹמוֹ –
מוּטָב.
וְאִם לָאו –
יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן תַּלְמִידְךָ,
מְשָׁרֵת תַּחְתֶּיךָ. וְהַיְנוּ דִּכְתִיב:
"וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה".
אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי כֵן,
לֹא יָצָא הַדָּבָר לְבַטָּלָה,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"וּמְשָׁרֲתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר,
לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל":

רש"י

אמרה תורה כו'
– כלומר: קראו הכתוב מבקש ה': כשם שאני הסברתי לך פנים כך אתה הסבר פנים –
והיינו דכתיב: פנים בפנים: הרב בכעס –
עליהם,
משום מעשה העגל: ותלמיד בכעס –
וגם אתה מראה להם כעס,
שהרחקת אהלך ממחנה: אם אתה מחזיר האהל למקומו –
גרסינן: והיינו דכתיב: ושב אל המחנה –
השב האהל למחנה,
ואם לאו – משרתך יהושע בן נון נער לא ימיש מתוכה,
שישמש תחתיך. ואף על פי שהשיבו לאחר שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל,
והוקם המשכן,
לא יצא דבר לבטלה,
לא גרסינן ומשרתו יהושע וגו':

מסכת עירובין דף נד/ב

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִנָּיִן שֶׁחַיָּיב אָדָם לִשְׁנוֹת לְתַלְמִידוֹ עַד שֶׁיְלַּמְּדֵנוּ ?
שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים לא),
"וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
וּמִנָּיִן עַד שֶׁתְּהֵא סְדוּרָה בְפִיהֶם ?
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"שִׂימָהּ בְּפִיהֶם".
וּמִנָּיִן שֶׁחַיָּיב לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנִים בָּהּ ? שֶׁנֶּאֱמַר:
(שמות כא),
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם"...

רַבִּי פְרֵידָא הֲוָה לֵיהּ הַהוּא תַּלְמִידָא דְהֲוָה תַּנִי לֵיהּ אַרְבַּע מֵאָה זִימְנִי –
וְגָמַר.
זִימְנָא חֲדָא בַעְיוּהָ לְמִלְתָא דְמִצְוָה,
תָּנָא לֵיהּ,
וְלָא גָמַר.
אָמַר לֵיהּ: הָאִידְנָא מַאי שְׁנָא ?
אָמַר לֵיהּ: מֵהַאִי שַׁעְתָּא דְאָמְרוּ לֵיהּ לְמַר: אִיכָּא מִלְתָא דְמִצְוָה,
(איטרדי)
אַסַחְתִּי לְדַעֲתֵיאִי,
[וְכָל שַׁעְתָא]
אֲמִינָא:
"הַשְׁתָּא קָאִי מַר",
"הַשְׁתָּא קָאִי מַר".
אָמַר לֵיהּ: הָב דַּעְתָּךְ דְּאַתְנִי לָךְ,
[הָדַר]
תָּנָא לֵיהּ אַרְבַּע מֵאָה זִימְנִי אַחֲרִינִי –
וְגָמַר.
נַפְקָא בַת –
קוֹל וְאָמְרָה לֵיהּ: נִיחָא לָךְ דְּלִיסְפוּ עַל חַיֵיךְ אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנִי ?
אוֹ דְתִזְכֶּה אַתְּ וְדָרָךְ לְעַלְמָא דְאָתִי ?
אָמַר לֵיהּ: בָּעִינָא דְאֶזְכֶּה אַנָא וְדָרָאִי לְעַלְמָא דְאָתִי.
אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לוֹ זוּ וְזוּ:

רש"י

להראות לו פנים –
ללמדו,
לתת טעם בדבריו בכל אשר יוכל,
ולא יאמר כך שמעתי,
הבן אתה הטעם מעצמך,
וחבירו בפרק ראשון (יג,
ב)
שהיה אומר על טמא טהור,
ומראה לו פנים: אשר תשים לפניהם –
ולא כתיב: אשר תלמדם. צריך אתה לסדר ולשום לפניהם טעם המיישב תלמודם:
… ארבע מאה זימני –
כל פירקא,
מקמי דליגמר: בעיוה –
לר'
פרידא למלתא דמצוה: נפק בה קול ואמר –
לר'
פרידא:

המאירי

ולעולם לא יתיאש מן הלמוד אף לקושי המתלמד, אלא ישנה לו עד שידע אפי'
אלף פעמים… ומ"מ אף (לפתוח)
[לפחות]
שבכלם צריך הוא לשנות ארבעה פעמים

תוספות

תנו לו זו וזו –
והא דאמרינן בפרקא בתרא רמגילה, שאלו תלמידיו את ר'
פרידא: במה הארכת ימים וכו'
? הא והא גרמא ליה. או אי נמי: באותה שעה לא ידע שאמר לו הב"ה: תנו לו זו וזו. אבל אחרי כן כשחיה ד'
מאות שנה, הוכיח סופו על תחילתו שאמר לו הב"ה: תנו לו זו וזו:

מסכת תענית דף ח/א

רָבָא אָמַר: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד שֶׁתָּלְמוּדוֹ קָשֶׁה עָלָיו כַּבַּרְזֶל בִּשְׁבִיל רַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מַסְבִּיר לוֹ פָּנִים.
שֶׁנֶּאֱמַר:
"וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל".
מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ ?
יַרְבֶּה עָלָיו רֵעִים. שֶׁנֶּאֱמַר:
"וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה". כָּל שֶׁכֵּן אִם הוּכְשְׁרוּ מַעֲשָׂיו בִּפְנֵי רַבּוֹ מֵעִיקָרָא:

רש"י

שלמודו קשה עליו כברזל –
שקשה לו מרוב קושיות בשביל משנתו שאינה סדורה לו,
ואינו זוכר מה כתיב בה,
ולפיכך אינו יודע לפרק,
אי נמי: שגורסה בטעות,
פוטר על החיוב ומחייב על הפטור,
ומקשי עלה מדוכתא אחריתי,
והכי משמע קרא: והוא לא. שאינו יודע שמועתו מפני שפנים קלקל,
שקלקל במשנה שהיא קודם לגמרא:

מסכת כלה פרק חמישי

וְלֹא הַקַּפְּדָן. פשיטא ! לא צריכא דאפילו במילי דדרך ארץ. אמר אבא אליהו זכור לטוב: לעולם

אין תורה מתפרשת אלא למי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן, אשרי מי שפגע בו, ומי שישב עמו – שמובטח לו שהוא בן העוה"ב:

וְלֹא
כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים

רמב"ם

ואמרו:
(עירובין נה.)
שהתורה לא תמצא בבעלי הגאוה והגסות, ולא בהולכי ארצות רחוקות,
וסמכו זה לפסוק על צד המליצה והוא אמרו: לא בשמים היא לאמר וגו', ולא מעבר לים היא וגו'.
אמרו: לא בגסי הרוח היא ולא במהלכי מעבר לים היא.

רע"ב

ולא כל המרבה בסחורה מחכים –
דכתיב (דברים ל)
ולא מעבר לים היא אין התורה מצויה באותם שהולכים מעבר לים:

תוי"ט

וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים – אמר: כָל לפי שאפשר וכבר נמצא מי שהרבה בסחורה ויחכם.
כענין ר"א בן חרסום.
או אילפא וכאילו רבים הביאום המפרשים.
מדרש שמואל.
ופירש עוד בשם החסיד דאמר: מחכים שהוא פועל יוצא וחוזר למה שאמר ואין הקפדן מלמד.
ואמר: שכל המרבה בסחורה אינו מחכים.
כלומר: שבעתות הפנאי ילמד לאחרים אבל לא יחכימם:

הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה –
דוקא קאמר: המרבה.
דבלא משא ומתן להחיות גופו גם תורתו אינה מתקיימת, כדאמרינן לקמן: אם אין קמח אין תורה.
ואמרינן נמי לעיל: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ:

מסכת עירובין נה /
א

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר,
"לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא"
– לֹא תִמָצֵא בְגַסֵי הָרוּחַ.
"וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָם הִיא"
– לֹא תִמָצֵא בַסַחְרָנִים וְלֹא בַתַּגָרִים:

רש"י

סחרנין –
מחזרין בעיירות: תגרין –
בעירן במקומן…

מסכת נדה דף ע/ב

תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁנֵים עָשָׂר דְּבָרִים שָׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנָנְיָה … מַה יַעֲשֶׂה אָדָם

וְיֶחֱכָּם ?
אָמַר לָהֶן: יַרְבֶּה בַישִׁיבָה וִימַעֵט בַּסְּחוֹרָה.
אָמְרוּ: הַרְבֵּה עָשׂוּ כֵּן,
וְלֹא הוֹעִיל לָהֶם ! אֶלָּא, יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מִמִּי שֶׁהַחָכְמָה שֶׁלּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי ב)
"כִּי ה'
יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה".

המאירי

לעולם ישתדל אדם להשלים עצמו בתורה ובחכמה, ואף על פי שכתוב: יהיב חכמתא לחכימין, ומנדעא לידעי בינה. וכתוב: כי ה'
יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. יבקש רחמים על עצמו שיזכה ללמוד, ואף הוא ישתדל בכך. וכיצד הוא עושה ? ירבה בישיבה וימעט בסחורה, ואם לבו נוטה לעושר אף על פי שההצלחה מתת אלקים היא, וכדכתוב: לי הכסף ולי הזהב. וצריך שיבקש רחמים על עצמו לזכות בכך, מ"מ יהא אף הוא משתדל בכך, ומהו עיקר ההשתדלות בזה ?
שיהא נושא ונותן באמונה. ולא סוף דבר לישראל, אלא לכל אדם סתם אמרו: ישא ויתן באמונה…

ובִמְקוֹם
שֶׁאֵין אֲנָשִׁים,
הִשְׁתַּדֵּל
לִהְיוֹת אִישׁ

רמב"ם פירוש המשניות

וענין השתדל.
הרגל נפשך ומשוך אותה לקנות המעלות,
ואחר שאין אנשים חכמים שילמדוך היה אתה מלמד את עצמך,
ותרגום ויאבק איש עמו: ואשתדל גברא עמיה:

ואמרו:
(עירובין נה.)
שהתורה לא תמצא בבעלי הגאוה והגסות ולא בהולכי ארצות רחוקות,
וסמכו זה לפסוק על צד המליצה והוא אמרו: לא בשמים היא לאמר וגו'
ולא מעבר לים היא וגו'. אמרו: לא בגסי הרוח היא ולא במהלכי מעבר לים היא:

רע"ב

ובמקום שאין אנשים –
לישב בראש ולהורות הוראה:

תוי"ט

השתדל –
ענינו ההרגל והמחשבה לדבר.
ותרגום ויאבק איש עמו [בראשית ל"ב]
ואשתדל גברא עמיה.
הרמב"ם:

המאירי

… ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש. כלומר: שאם לא תמצא חכם ללמוד ממנו – השתדל ללמוד בעצמך כמו שתוכל עד שתעשה איש. והוא אמרו ז"ל ברכות ס"ג א'ף באתר דלית גבר תמן תהא גבר. ויש מפרשים: שיתחוק לה [ת]גבר עד שלא ישוב מרמס לרגלי ע"ה. ואיש פי'
גדול ונכבד, כענין: זרע אנשים, שדרשו בו ברכות ל"א ב'
גבר בגוברין וכן דין בר נש והוא איש צרידה איש ירושלים ודומיהן. כלומר: גדול העיר ויש גורסין כאן:

פירוש היעב"ץ

ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים.
פירשו הראשונים ז"ל: במקום שאין אנשים לעוררך וליסרך השתדל להיות איש ולייסר עצמך. אבל בגמרא לא הניחו לנו מקום לפרושם,
(ברכות ט')
באתר דלית גבר – תמן תהוי גבר, ובאתר דאית גבר – תמן לא תהוי גבר. דכתיב:
(משלי כה)
ובמקום גדולים אל תעמוד. ירצה כי צריך האדם לאחוז בחרב ההשתדלות לייסר ולהזהיר לכל העם אשר יבא בהם להצילם מני שחת, ולפרסם את השם ברבים ההם.
ויתכן לומר על זה הדרך כי מי שאינו נכנס במחלוקת על המתייצבים על דרך לא טוב, אינו חושש לעלבון תורת קונו, ואינו נכנס בגדר אנשים,
ולזה במקום ההוא ישתדל להיות איש,
הוא אומרו:
(מלכים א'
ב)
וחזקת והיית לאיש. לייסר ולהוכיח,
מה שלא היה יכול עם בני צרויה הקשים ממנו,
וכן שמעי בן גרא. וכן כתוב:
(יחזקאל ג)
ונאלמת ולא תהיה להם לאיש מוכיח. הא למדת שהמוכיח נקרא איש,
וזהו:
(דברים ח)
כאשר ייסר איש את בנו. חזק הלב לא כאשה רכת הלב להוכיח,
ע"כ אמר: השתדל להיות איש.
הוא אומרו בסמוך:

ברכות דף סג/א

תַּנְיָא,
הִלֵּל הַזָּקֵן אוֹמֵר: בִּשְׁעַת הַמְכַנְּסִים –
פַּזֵּר.
בִּשְׁעַת הַמְפַזְרִים –
כַּנֵס.
אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁהַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו – פַּזֵּר. שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי יא)
"יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד".
וְאִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁאֵין הַתּוֹרָה חֲבִיבָה עָלָיו – כַּנֵּס. שֶׁנֶּאֱמַר:
"עֵת לַעֲשׂוֹת לַה',
הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ".

רש"י

בשעת המכניסים –
שאין חכמי הדור מרביצים תורה לתלמידים: פזר –
אתה,
לשנות לתלמידים: בשעת המפזרים –
שהגדולים שבדור מרביצים תורה: כנס –
אתה,
ולא תטול שררה עליהם,
דאף זו לכבוד שמים היא לאחוז במדת הענוה,
וכתיב עת לעשות לה'
הפרו תורתך: ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס –
ואל תטיל דברי תורה לבזיון: הפרו תורתך –
מלפזרה בשעה שהכנוס לשם שמים: הכי גרסינן זלת קבוץ קנה מינה –
אם ראית פרקמטיא בזול קבוץ וקנה מינה ואסוף,
שסופה להתיקר:

המאירי

כל תלמיד חכם שרואה בדורו שחביבים עליהם דברי תורה יפזר דבריו להם ואם ראה דורו שאין דברי תורה חביבים עליהם יתעסק בהם בעצמו ואל ימנע עצמו מדברי תורה לסכלותם אלא יזהר שלא ישחית דבריו להשליכם בפניהם אחר שהם מתנכרים עליהם הוא שאמרו בשעת המכנסים פזר ובשעת המפזרים כנס:

מסכת ראש השנה דף כג/א

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ מְלַמְדָהּ,
דּוֹמֶה לַהֲדַס בַּמִּדְבָּר,
(דליכא דליתהני מיניה).
וְאִכָּא דְּאָמְרֵי,
(אמר רבי יוחנן:)
כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וּמְלַמְּדָהּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים,
דּוֹמֶה לַהֲדַס בַּמִּדְבָּר –
דְּחָבִיב (לכל,
ומאן דשקיל –
מיניה שקיל).

מסכת עירובין דף סג/א

רַב הִמְנוּנָא רָמִי: כְּתִיב (תהלים קיט),
"בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ". וּכְתִיב (שם):
"בִּשָּרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב",
[לָא קַשְׁיָא],
כָּאן –
בִּזְמָן שְׁעִירָא הַיָּאִירִי קַיָּים,
כָּאן –
בִּזְמָן שֶׁאֵין עִירָא הַיָאִירִי קַיָּים

רש"י

צפנתי אמרתך –
כנסתי דברי מלהורות,
במקום שאהא חוטא עליהן: צדק –
דברי תורה: עירא היאירי –
רבו הוה,
כדכתיב: היה כהן לדוד רב לדוד: מורידין אותו מגדולתו –
לעיל קאי אדזעירי במורה הלכה בפני רבו:

על ירושלמי מסכת ברכות ברכות פרק ט'

תָּנִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר: אִם רָאִיתָּ אֶת הַבְּרִיוֹת שֶׁנִתְיָאֲשׁוּ יְדֵיהֶן מִן הַתּוֹרָה (מאד)
עֲמוֹד וְהִתְחָזֶק בָּה (מאד)
וְאַתָה מְקַבֵּל שְׂכַר כּוּלָם.
מַאי טַעְמָא ?
הֵפֵרוֹ תּוֹרָתֶךָ עֵת לַעֲשׂוֹת לַה'. הִלֵּל הַזָּקֶן הָיָה אוֹמֵר: בְּשָׁעָה דִּמְכַנְשִׁין – בָּדֵר.
וּבְשָׁעָה דִּמְבַדְרִין – כְּנוֹשׂ.
וְכֵן הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: אִם רָאִיתָּ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁהִיא חַבִיבָה עַל יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּל שְׂמֵחִין בָּהּ – בָּדֵר.
וְאִם לָאו – כְּנוֹשׂ.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַה הַתִּינוֹק הַזֶּה צָרִיךְ לִינָק בְּכָל שָׁעָה שֶׁבָּיוֹם,
כָּךְ כָּל אָדָם שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לִיגַע בַּתּוֹרָה בְכָל שָׁעוֹת שֶׁבָּיוֹם.

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף סח/א

"אַל תָּבוּז כִּי זָקְנָה אִמֶךָ"
(משלי כג)
"אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַר בּוּן: אִם נִתְיַשְׁנוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה בְפיךָ אַל תִּבְזֶה

עֲלֵיהֶן. מַה טָעָם ?
אַל תָּבוּז כּי זָקְנָה אִמֶךָ. אָמַר רַבִּי זְעִירָא: אִם נִזְדַקְנָה אוּמָתְךָ עָמוֹד וְגוֹדְרָה,
כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה אֶלְקָנָה שֶׁהָיָה מַדְרִיךְ אֶת יִשְׂרָאֵל לִפְעֲמֵי רְגָלִים,
הַדָא הוּא דִכְתִיב:
(שמואל א א)
"וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ"
וְגוֹ':

תנא דבי אליהו רבה פרק ח'

…ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים ושמו אלקנה וגו'
(שמואל א א). אלקנה היה עולה לשילה ארבעה פעמים בשנה. שלשה מן התורה, ואחת שקיבל עליו הוא בנדבה. שנאמר: ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבוח לה'
צבאות בשילה וגו'. עלה אלקנה ואשתו ובניו ובני ביתו ואחיו ואחיותיו וכל קרוביו היו עולין עמו, ואמר להם" למדו דרך עבודה מן הכנענים ומן העכו"ם שעשו דרך עבודה לע"ז שלהם – אע"פ שהם הבל וריק,
ק"ו שאתם צריכים לעשות דרך עבודה ולעלות לפני ארון ברית ה'
שהוא אל חי וקיים בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא.

אמר להם שיעלו כולם עמו, וכשעולים עמו בדרך היו לנין ברחובה של עיר, והיו מתקבצין האנשים לבד והנשים לבד, שכן האיש היה מדבר עם האיש, והאשה עם האשה, וגדול עם הקטן, והייתה המדינה מרגשת, והיו שואלים להן : להיכן תלכו ? ואומרים להם: לבית האלקים שבשילה, שמשם תצא תורה ומעשים טובים. ואתם, למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד ? מיד עיניהם משגרות דמעות, ואומרים להם: נעלה עמכם ! וכן אמר להם עוד הפעם, עד שעלו עמו לשנה הבאה חמשה בתים, ולשנה האחרת עלו עמו עשרה בתים, ולשנה האחרת הרגישו כולם לעלות, והיו עולין עמו כמו ששים בתים.

ובדרך שהיה עולה שנה זו, אינו עולה לשנה האחרת, עד שהיו כל ישראל עולין. והיה אלקנה מכריע את כל ישראל לכף זכות, וחינך אותם במצות, וזכו רבים על ידו.
הקב"ה שהוא בוחן לבות וכליות א"ל לאלקנה: אתה הכרעת את ישראל לכף זכות, וחנכת אותם במצות, וזכו רבים על ידך, אני אוציא ממך בן, שיכריע את כל ישראל לכף זכות, ויחנך אותם במצות, ויזכו רבים על ידו, הא למדת בשכר מעשה אלקנה – שמואל…