משנה, אבות, פרק ב, משנה ז – בתוספת מקורות

נושא הדף:
משנה,
אבות,
פרק ב,
משנה ז –
בתוספת מקורות

מיועד לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב שמואל רוזנברג

משנה מסכת אבות פרק ב'

(ז)
הוּא הָיָה אוֹמֵר(הלל(: מַרְבֶּה בָשָׂר – מַרְבֶּה רִמָּה.
מַרְבֶּה נְכָסִים –
מַרְבֶּה דְאָגָה.
מַרְבֶּה נָשִׁים – מַרְבֶּה כְשָׁפִים.
מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת – מַרְבֶּה זִמָּה.
מַרְבֶּה עֲבָדִים – מַרְבֶּה גָזֵל.
מַרְבֶּה תוֹרָה – מַרְבֶּה חַיִּים.
מַרְבֶּה יְשִׁיבָה – מַרְבֶּה חָכְמָה.
מַרְבֶּה עֵצָה – מַרְבֶּה תְבוּנָה.
מַרְבֶּה צְדָקָה – מַרְבֶּה שָׁלוֹם.
קָנָה שֵׁם טוֹב – קָנָה לעַצְמוֹ.
קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה – קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

מַרְבֶּה
בָשָׂר
–
מַרְבֶּה
רִמָּה

רע"ב

(ז)
מַרְבֶּה בָשָׂר – מַרְבֶּה רִמָּה –
המרבה באכילה ושתיה עד שנעשה שמן ובעל בשר, מרבה עליו רמה בקבר, וקשה רמה למת כמחט בבשר החי.
וקמ"ל האי תנא שכל רבויין קשים לאדם חוץ מרבוי תורה וחכמה וצדקה:

תוי"ט

(ז)
מרבה רמה –
פירש הר"ב: בקבר. וקשה רמה למת כמחט בבשר החי.
פירש המדרש שמואל בשם הר"י ן'
שושן וז"ל: לא שדעתם שהמת מרגיש.
אלא שכל מי שדעתו נקייה יש לו להצטער בחייו על ניוול במותו ושישתדל למעט אותו ניוול ויחשוב וירגיש מעתה הרמה שתנשכנו במותו.
כמו שמרגיש המחט בבשר החי.
וימעט בניוולו ולא ירבה בשר.
כי מרבה רמה.
עכ"ל.
ולא הבינותי מה יתאונן אדם חי על ניוולו והוא לקבר יובל טמון בעפר ואין רואה ומי ידע בכל אלה.
האם רמה תשלטנו או תולעת תאכלנו.
והואיל ואין רואה בניוולו נמצא שאין הניוול נחשב למאומה.
כ"ש כשהוא המנוול באשר שם הרי הוא מת ואין אתו יודע עד מה מן הניוול.
לאיזו סבה א"כ יצטער על זה בעודו בחיים חיותו ?

אבל דבריהם נאמרים באמת.
שלמת עצמו קשה ולא שקיימו בזה ההרגשה למת ועשו מה שאינו ישנו.
אבל אמרו הקושי הזה כלפי נפשו של המת.
הרואה בניוולו של הגוף ומצטער מאד על זה והרי הנפש הוא קיים.
והסכימו בזה גם חכמי האומות רוצה לומר בהשארת הנפש.
וזה שאמר הכתוב איוב י"ד [כ"ב]: אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל.
יאמר בשרו – יכאב כפירוש הראב"ע לשון השחתה, כמו: וכל חלקה טובה תכאיבו [מלכים ב'
ג'
י"ט].
והוא לשון מושאל לדברים הבלתי מרגישים שההשחתה בהם כמו הכאב אל האדם.
ע"כ.

ומבאר הכתוב שאמנם נפשו עליו תאבל בכאב ההוא שהוא רואה ויודע ומכיר בגופו אשר היה בו.
[ומהך קרא למד חד מאן דאמר בסוף פ'
שואל דמס'
שבת [דף קנ"ב:]
שכל שאומרים בפני המת יודע עד שיתעכל הבשר]
ועל זה כיוונו באומרם קשה רמה למת שר"ל מצד הנפש היודעת זה.
ותדע שכן היא דעתם ז"ל שבמת לא הזכירו בשר ובחי אמרו בבשר החי.
והוה להו להשוות הלשון ושיאמרו כמחט בחי.
או שיאמרו ג"כ בבשר המת אבל דעתם שהוא קשה למת לא לבשר המת שאינו מרגיש כלל.
אבל למת הוא קשה.
ירצו בזה לנפשו.

ואל תתמה שקורא לנפש בשם מת.
שכן הוא אומר בכתוב (דברים י"ח)
ודורש אל המתים.
ובלי ספק שענינו אל נפשות המתים.
אבל כלפי שהדרישה הוא במקום שהם הגופים המתים שם היא הדרישה לכך אומר ודורש אל המתים אע"פ שהדרישה בעצמה היא אל נפשות ההמה.
אף כאן הקושי הוא על נפש המת וכלפי שפעל הקושי נעשה במת עצמו.
יכול בעל הלשון שיאמר קשה למת.
אע"פ שהמכוון בהגעת הקושי שהוא על נפש המת.
כך נ"ל.
[ושוב מצאתי בס'
כל בו בהלכות אבל.
שכתב בטעם הקבורה שהוא מפני שקשה לנפש כשתראה הגוף מתבזה ומוטל בלי קבורה.
ועל דרך זה אמרו קשה רמה למת כמחט בבשר החי והדמיון הזה דמיון במציאות הקושי לא בדמותו.
עכ"ל.
גם מצאתי בתשובת הרשב"א סי'
שס"ט שכתב ג"כ בפשיטות שאין צער למת באזמל.
והחנוטין יוכיח]:

המאירי

(ח)
הוא היה אומר מרבה בשר כו'
בא להעיר לאדם שאין ראוי לו להיות תכלית כוונתו בעולמו רק בתורה ובמדות ובמצות אבל שאר ענינ'
העולם אין ראוי לו להשתדל אלא לפי הצורך ההכרחי והודיע דכל המרבה בהם בזולת הצורך ההכרחי לא סוף דבר שהוא מרבה בחינם ונאמר עליו הוי המרבה לא לו אלא שהוא מרבה לרעתו (ותרבם)
[והמרבם]
כן ירבה נזקים בסיבת רבויים וידוע שכוונת בני אדם חלוקות להרבה חלקים יש שכל כוונתם להנאת גופם במאכל ובמשתה להיות צוארם עב וגופם שמן וחמדת נשים ושאר מיני הנאות גופניות ויש שכל כוונתם לאסוף ולכנוס ממון ויטרח להרבות עושר ולמלאת אוצרותיו זהב וכסף ויש שכוונתם לפרסם עצמן בהמון עמים רבים ברוב עבדים ושפחות ועבודה רבה עד שיוכרוהו בני אדם מאד ויתפרסם שמו בארצו ויש שנגע רוח ה'
בלבם להכיר שכלם הדל גמור ונוססה בם רוח ה'
שכל ורוח חכמה ובינה להיות כל כוונתם לשלימות התורה והמצות והמדות ואין כוונתם בארץ החיים רק להשלמת הנפש.

ואמר על הראשון שמרבה בשר הוא מרבה להזיק לעצמו מפני שהוא מרבה רימה וכן שהנהגתו סיבה לכמה מיני חולאים (רימה)
וכן מזה המין מרבה נשים מרבה כשפים כלומר כשכל אחת לקנאתה מחברתה תכאיבהו ותסירהו כפי כחה מאהבת צרתה בכל יכולת ותזיקהו רוב הפעמים בהשתדלותה:

מסכת שבת דף קנא/ב

"עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף"
(קהלת יב).
– זֶה חוּט הַשִּׁדְרָה.
"וְתָרוּץ גּוּלַּת הַזָּהָב"
– זֶה אַמָּה.
"וְתִשָׁבֵר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ"
– זֶה הַכָּרֶס.
"וְנָרוֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר"
– זֶה פֶּרֶשׁ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר:
(מלאכי ב)
"וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם,
פֶּרֶשׁ חָגֵּיכֶם".
אָמַר רַב הוּנָא,
[וְאָמָרִי לָהּ אָמַר רַב חַגָּא]: אֵלוּ בְנֵי אָדָם שֶׁמַּנִּיחִין דִּבְרֵי תּוֹרָה,
וְעוֹשִׂים כָּל יְמֵיהֶם כְּחָגִּים.
אָמַר רַב לֵוִי,
אָמַר רַב פַּפִּי,
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לְאַחַר שְׁלוֹשָׁה יָמִים –
כְּרֵסוֹ נִבְקַעַת,
וְנוֹפֶלֶת לוֹ עַל פָּנָיו,
וְאוֹמֵר לוֹ: טוֹל מַה שֶׁנָּתַתָּ בִּי.

מסכת פסחים דף קיד/א

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משמיה דרבי יהודה ברבי אילעי: אכול בצל ושב בצל, ולא תיכול אווזין ותרנגולין ויהא לבך רודף עליך. פחות ממיכלך וממשתיך ותוסיף על דירתך. כי אתא עולא אמר: מתלא מתלין במערבא, דאכיל אליתא – טשי בעליתא, דאכיל קקולי – אקיקלי דמתא שכיב:

רש"י

ולבך רודף עליך –
מתאוה,
לאכול כל שעה שהורגלת: קקולי –
ירקות: אקיקלי דמתא –
על אשפות העיר,
מקום ששאר בני העיר יושבין,
הואיל ואין תובעין לו כלום:

המאירי

וכן שלא ירגיל אדם עצמו בתענוגים שמא לא יוכל לפסוק מהם. והוא שאמרו: לא תשתי סמא. וכן אמרו: אכול בצל ושב בצל, ואל תאכל אווזין ותרנגולין ויהא לבך רודף עליך, פחת ממיכלך וממשתייך והוסיף על דירתך:

מסכת חולין דף פד/א

תָּנוּ רַבָּנָן:
(דברים יב)
"כִּי יַרְחִיב ה'
אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ"
וְגוֹ'.
לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ –
שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא לְתֵאָבוֹן: יָכוֹל יִקַּח אָדָם מִן הַשּׁוּק וְיֹאכַל ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
(שם)
"וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ".
יָכוֹל יִזְבַּח כָּל בְּקָרוֹ וְיֹאכַל ?
כָּל צֹאנוֹ וְיֹאכַל ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
"מִבְּקָרְךָ"
וְלֹא "כָּל –
בְּקָרְךָ",
"מִצֹּאנְךָ"
וְלֹא "כָּל –
צֹאנְךָ".
מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָנֶה –
יִקַּח לְפָסוֹ לִיטְרָא יָרָק.
עֲשָׂרָה מָנֶה –
יִקַּח לְפָסוֹ לִיטְרָא דָּגִים.
חֲמִשִּׁים מָנֶה –
יִקַּח לְפָסוֹ לִיטְרָא בָּשָׂר.
מֵאָה מָנֶה –
יִשְׁפְּתוּ לוֹ קְדֵרָה בְּכָל יוֹם.
וְאִינָךָ אֵימַת ?
מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.
אָמַר רַב: צְרִיכִין אָנוּ לָחוּשׁ לְדִבְרֵי זָקֵן.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַבָּא –
מִמִּשְׁפַּחַת בְּרִיאִים הֲוָה,
אֲבָל כְּגוֹן אָנוּ –
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פְּרוּטָה בְּתוֹךְ (ביתו)
[כִּיסוֹ],
יְרִיצֶנָּה לְחֶנְוָנִי.
אָמַר רַב נַחְמָן: כְּגוֹן אָנוּ –
לוֹוִין וְאוֹכְלִין.
(משלי כז)
"כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ".
מִגֵּז כְּבָשִׂים יְהִי מַלְבּוּשְׁךָ"
וּמְחִיר שָׂדֶה עֲתּוּדִים"
– לְעוֹלָם יִמְכֹּר אָדָם שָׂדֶה,
וְיִקַּח עַתּוּדִים.
וְאַל יִמְכֹּר אָדָם עַתּוּדִים וְיִקַּח שָׂדֶה.
(שם)
"וְדֵי חֲלֵב עִזִּים"
– דַּיּוֹ לָאָדָם שֶׁיִּתְפַּרְנֵס מֵחָלָב גְּדָיִים וּטְלָאִים שֶׁבְּתוֹךְ בֵּיתוֹ.
(שם)
"לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ"
– לַחְמְךָ קוֹדֵם לְלֶחֶם בֵּיתְךָ.
(שם)
"וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ"
– אָמַר מַר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי נָתָן,
תֵּן חַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ.
מִכָּאן לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יְלַּמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ בָּשָׂר וְיַיִן:

רש"י

מבקרך –
אם יש לו בעדרו יקח, ואם לאו – לא יקנה בשוק: כל בקרו –
אם אין לו אלא שור אחד –
יזבחנו: לפסו – לקדרתו, לשון אילפס: משקל ליטרא ירק –
אבל בשר לא יאכל: דגים –
היו בזול במקומם יותר מן הבשר: ישפות –
כשנותנין קדרה על הכירה קרי שפיתה: ואינך אימת –
אלו האחרים שאמרו ליטרא דגים וליטרא בשר אימת יאכלוה ?! אם לא בכל יום: לחוש –
ולהסתפק במזונות קלים: אבא ממשפחת בריאים –
רבי יוחנן קרי לרב, אבא: כגון אנו –
שאין אנו בריאים: מי שאין לו אלא פרוטה יריצנה לחנוני –
ולא יסגף עצמו בעינוי ויצטרך לבריות יותר: אמר רב נחמן כגון אנו –
רב נחמן אחר דורו של ר'
יוחנן היה ותמיד העולם היה משתנה והולך, ולא היה בריא כאותן שבימי רבי יוחנן, ולפיכך הוא אומר, כגון: אנו. דאפילו אין לנו הפרוטה עלינו ללוות ולאכול: כבשים ללבושך –
מקרא הוא בספר משלי: קנה לך צאן ויהא לך הגיזין ללבוש: ויקח עתודים –
צאן שיש לו מהם חלב לפרנסה, וגיזין ללבוש: דיו לאדם –
הכי משמע: די חלב עזים. די לך בחלבם ולא תשחטם ותאכלם: תן חיים לנערותיך –
לבני ביתך למד דרכי חיים להסתפק במזונות קלים:

תוספות חולין דף פד/א

עשרה מנה יקח ליטרא דגים, נ'
מנין יקח ליטרא בשר –
במקומם היו דגים בזול יותר מן הבשר כדפירש בקונטרס. אבל במדרש אומר: אורחים יום ראשון אווזין ותרנגולים, יום ב'
דגים, יום שלישי בשר, [רביעי]
קטנית:

המאירי

אף על פי שראוי לאדם לסלסל עצמו בכל מדותיו בעניני האכילה ראוי לו לסלסל עצמו ביותר, שלא יאכל דרך גרגרנות, ולא יהא מחזר אחר המעדנים – אלא יצמצם בזה כמה שאפשר לו, לפי מה שמכיר בטבעו, ולפי ממונו שהוא יכול לסבול. אמרו חכמים: ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך וגו'. למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון, ואף בשעה זו לא ככל מה שאפשר לו, אלא מעט. והוא שרמז בכתוב: בשר לאכול ולחם לשבוע, ואף זו לא בכל יום, אא"כ הוא בעל נכסים מרובים.

מכאן אמרו: יש לו מנה – יקח לפסו ליטרא ירק. ר"ל: לחלקו. ולשון לפסו, כמו: לפסת. מלשון: יהי פסת בר וכו'. עשרה מנה – יקח לפסו ליטרא דגים. חמשים – יקח לפסו ליטרא בשר. ואף על אלו אמרו דרך אזהרה דוקא מערב שבת לערב שבת. הא אם הוא בעל נכסים מרובים. או שצריך לו לפי מזגו וחולשת כחותיו יעשה כפי מה שצריך. ולעולם יהא אדם מרגיל בניו ובני ביתו לצמצם עצמם במאכל ובמשתה. ושלא יהיו גרגרנים ולא בלענים. אמרו חכמים: תן חיים לנערותיך. למדה תורה דרך ארץ, שלא ירגיל אדם בני ביתו בבשר ויין:

מסכת חולין דף פד/ב

דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא,
זִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמִּי,
וְזִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵּיהּ דְּרַבִּי אַסִּי,
מַאי דִּכְתִיב:
(תהלים קיב)
"טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה,
יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט".
לְעוֹלָם יֹאכַל אָדָם וְיִשְׁתֶּה,
פָּחוֹת מִמַּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ,
וְיִלְבַּשׁ וְיִתְכַּסֶּה בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ,
וִיכַבֵּד אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ,
שֶׁהֵם תְּלוּיִין בּוֹ,
וְהוּא תָּלוּי בְּמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם:

רש"י

טוב איש חונן –
דלים ומלוה אותם וטוב המכלכל דבריו במשפט, לפי היכולת הוא עומד על צרכיו, ולא בכל תאות לבו: פחות ממה שיש לו –
פחות מכדי היכולת, וילבש ויתכסה לפי היכולת, שלא יתבייש, ויכבד
אשתו
יותר
מלפי
היכולת:

מסכת יומא דף עה/א

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בְּתֵת ה'
לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ".
תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה:
[דף עה ע"ב]
לֶחֶם –
שֶׁשָּׁאֲלוּ כַהֹגֶן,
נִתַּן לָהֶם כַהֹגֶן.
בָּשָׂר –
שֶׁשָׁאֲלוּ שֶׁלֹּא כַהֹגֶן,
נִתַּן לָהֶם שֶׁלֹּא כַהֹגֶן.
מִכָּאן לִמְּדָה תוֹרָה דֶרֶךְ אֶרֶץ,
שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא בָעֶרֶב.
וְהָא אֲמַר אַבַּיֵי: הַאי מָאן דְּאִית לֵיהּ סְעוּדָתָא,
לָא נֵיכְלֵיה אֶלָּא בִימָמָא !
מַאי ,יְמָמָא'
? כְּעֵין יְמָמָא [קַאַמְרִינָּן].
אֲמַר רַב אַחָא בַר יַעֲקֹב,
אֲמַר רַב חִסְדָּא: בַּתְּחִלָּה הָיוּ יִשְׂרָאֵל דּוֹמִין לְתַרְנְגוֹלִין שֶׁמְּנַקְּרִין בָּאַשְׁפָּה.
עַד שֶׁבָּא מֹשֶׁה וְקָבַע לָהֶם זְמַן סְעוּדָתָם.

רש"י

לחם ששאלו כהוגן –
שאי
אפשר
להיות
בלא
לחם: ניתן להם כהוגן –
בבוקר
שיש
שהות להכינו: בשר שאלו שלא כהוגן –
מתוך
כרס
מלאה, שהרי
מקנה
רב
היה
להם: שלא כהוגן –
ירד
להם
עם
חשיכה, שעה
שאינה
ראויה
לתקן
אותה
עד
שעת
הסעודה: כעין יממא –
באור
האבוקה: וקבע להם זמן סעודה –
בבקר
ובערב:

גיטין דף ע/א

תָּנָא: וְהַמְמַלֵּא כְּרֵסוֹ מִכָּל דָּבָר – אַחָזַתּוֹ אֲחִילוּ.
אָמַר רַב פָּפָּא: אֲפִלּוּ מִתַּמְרֵי.
פְּשִׁיטָא ! סַלְקָא דַעְתָּךְ,
הוֹאִיל וְאָמַר מַר: תַּמְרִי –
מְשַׂבְּעָן וּמְשַׁחְנָן וּמְשַׁלְּשְׁלָן וּמְאַשְּׁרָן וְלָא מְפַנְּקָן,
אֵימָא לָא,
קָא מַשְׁמַע לָן.
מַאי אֲחִילוּ ?
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת.
מַאי אֵשׁ שֶׁל עֲצָמוֹת ?
[אָמַר אַבַּיֵי]: אֵשׁ גַּרְמִי.
[מַאי אֲסוּתֵיהּ ?
אָמַר אַבַּיֵי, אָמְרָה לִי אֵם: כּוּלְהוּ שַׁקְיָינִי –
תְּלָתָא,
וְשִׁבְעָא,
וּתְרֵיסָר.
וְהַאי –
עַד דְּמִתְּסִי.
כּוּלְהוּ שַׁקְיָינִי –
אַלִבָּא רֵיקָנָא.
וְהַאי –
בָּתַר דְּאָכַל וְשָׁתִי וְעַיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא,
וְנָפִיק וּמַשִׁי יָדֵיהּ,
וּמַיְיתוּ לֵיהּ בּוּנָא דְּשַׁתִּיתָא דִּטְלַפְחִי וּבוּנָא דְּחַמְרָא עַתִּיקָא,
וְנִיגַבְּלִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי,
וְנֵיכוּל וְנִיכְרוֹךְ בְּסַדִינֵיהּ,
וְנִיגְנֵיהּ,
וְלֵיכָּא דְּנוּקְמֵיהּ עַד דְּקָאִי מִנַּפְשֵׁיהּ.
וְכִי קָאִי –
לִישְׁקְלֵיהּ לְסַדִינֵיהּ מִינֵיהּ,
וְאִי לָא –
הָדַר עִילוּיֵהּ].
אָמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ לְרַבִּי נָתָן: אֱכֹל שְׁלִישׁ,
וּשְׁתֵה שְׁלִישׁ וְהַנַּח שְׁלִישׁ –
לִכְשֶׁתִּכְעֹס תַּעֲמֹד עַל מִילוּאֲךָ.

רש"י

הואיל ואמר מר –
שהתמרים יפין לגוף כל כך: משחנן –
מחממות: משלשלן –
משלשלות: מאשרן –
נותנות כח: ולא מפנקן –
אינן מתענגות את הלב להיות איסטניס ואע"פ שהן מתוקות: כל שקייני –
כל משקין שאדם שותה לרפואה יש להן מנין ימים לשתותם יש מהן ג'
יש מהן ז'
יש מהן י"ב: בונא דשתיתא דטלפחי –
מלא אגרוף מן שתיתא שם מאכל העשוי מקמח עדשים ומלח: ונכרוך גופיה בסדינים –
כדי שיתחמם גופו ויזיע: וליכא דנוקמיה –
ולא יהיה אדם שיקיצנו לפי שהזיעה יפה לו: אכול שליש –
מלא מעיך שליש ושתה שליש והנח שליש בטנך ריקם: ולכשתכעוס –
וימלא בטנך כעס תעמוד על מילואך אבל אם תמלא מעיך אכילה ושתיה לכשתכעוס תבקע:

מסכת סנהדרין דף צד/ב

(קנג)
שם אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן,
מַאי דִּכְתִיב:
(משלי ג)
"מְאֵרַת ה'
בְּבֵית רָשָׁע,
וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ"
? "מְאֵרַת ה'
בְּבֵית רָשָׁע"
– זֶה פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ,
שֶׁהָיָה אוֹכֵל אַרְבָּעִים סְאָה גוֹזָלוֹת בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה.
"וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ"
– זֶה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה,
שֶׁהָיָה אוֹכֵל לִיטְרָא (בשר)
[יָרָק]
בִּסְעוּדָה.

רש"י

מארת ה'
– שלא נשבע מכל מה שהיה אוכל: ליטרא ירק –
במדה:

מַרְבֶּה
נְכָסִים
–
מַרְבֶּה
דְאָגָה

רע"ב

מרבה דאגה –
שמא יגזלוהו ממנו.
ושמא יבואו עליו לסטים ויהרגוהו.
וחסיד אחד היה מתפלל: המקום יצילני מפזור הנפש ! ושאלו ממנו: מה פזור הנפש ? אמר להם: שיהיו לו נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה, וצריך לפזר נפשו לחשוב לכאן ולכאן:

מסכת תמיד דף לב/ב

…אֲנָא אַלֶכְּסַנְדְרוּס מוֹקְדוֹן …. עַד דְּמַטָא לְפִּתְחָא דְּגַן –
עֶדֶן,
רָמָא קָלָא: פִּתְחוּ לִי בָבָא ! אָמְרוּ לֵיהּ:
(תהלים קיח)
"זֶה הַשַּׁעַר לַה'
צַדִּיקִים יָבוֹאוּ בּוֹ"
! אָמַר לְהוּ: אֲנָא, מַלְכָּא אֲנָא ! מַחְשַׁב חֲשִׁיבְנָא ! הַבוּ הֲוָה מִידֵּי ! יְהַבוּ לֵיהּ גַּלְגַּלְתָּא חֲדָא. אֲתָא תַּקְלֵיהּ לְכוּלֵיהּ כַּסְפָּא וְדָהֲבָּא דִּילֵיהּ בַּהֲדֵיהּ,
וְלָא הֲוָה תָּקִיל.
אָמַר לְהוּ לְרַבָּנָן: מַאי הַאי ?
אָמְרוּ לֵיהּ: גַּלְגַלְתָּא דְּעֵינָא דְבִשְׂרָא וְדָמָא דְּלָא שָׂבַע.
אָמַר לְהוּ: מִמַּאי דְּהַכִי הוּא,
דְּלָא שָׂבַע ?
אָמְרוּ לֵיהּ: שְׁקוֹל קְלִיל עֲפְרָא,
כַּסְּיָיהּ,
וּלְאַלְתָּר תְּקַל. דִּכְתִיב:
(משלי כז)
שְׁאוֹל [וַאֲבַדּוֹן לֹא תִּשְׂבַּעְנָה"]
וְגוֹ':

רש"י

איכא דאמרי –
הלך במעיין עד דמטא לגן עדן שמשם היה נובע: רמא קלא –
ואמר פתחו [לי]
בבא: אמרו ליה [זה]
השער לה'
– צדיקים יבאו בו: אמר להו אנא מלכא אנא –
וחשוב אנא ! תנו לי דבר אחד מגן עדן, הואיל ואינכם רוצים לפתוח לי שער: יהבו ליה גולגלתא –
נתנו לו ראש גולגולת: אתייה תקליה לכולהו כספא ודהבא דיליה לא הוה תקילי –
היה נותן כל כסף וזהב שלו במאזנים מצד זה והגולגולת מצד זה, ואעפ"כ היה מכביד יותר הגולגולת, דלא היה מוצא דבר ששוקל כנגדה: אמר להם אלכסנדר מוקדון לרבנן מאי האי –
שאיני יכול למצוא משקלו: אמרו לו –
גולגלתא של אנוש בשר ודם שלא ישבע לעולם, לפיכך משקלה כל כך, שכל כסף וזהב היא מושכת אליה: א"ל ממאי דהכי הוא –
במאי אבחין אם אמת אתם מדברים: שקלי עפרא –
[קח]
מעט עפר וכסיה, שלא תוכל הגולגולת לראות – ואז תשבע, ולא יכלה שום דבר לימשך אליה וימצאו משקלה: [לאלתר]
תקל – כלומר: כאותו דבר ששקל כנגדה: היינו דכתיב שאול ואבדון –
נגדו ועיני אדם לא תשבענה:

המאירי

ואמר על הכונה הב'
שמרבה נכסים הוא ג"כ להזיק עצמו, מפני שהוא [מרבה]
דאגה (כ)שתגיעו פסידא מנכסיו וכן שרבים,
יפקחו עיניהם על ממונו ויסבו (עליהם)
[עליו]
להפיל [ו]
במכמורת תחבולותיהם ונמצא עושרו שמור לו לרעתו.

מדרש רבה קהלת פרשה ג'
פסקה יג'

(א)
(י)
ראיתי את העניין. א"ר איבו: זה שיפוטו של ממון. דאמר ר'
יודן בש"ר איבו: אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו ! אלא, אם אית ליה מאה – בעי דיעבדון תרתי מאה, ומאן דאית ליה תרתי מאה – בעי דיעבדון ארבעה.

מַרְבֶּה
נָשִׁים
–
מַרְבֶּה
כְשָׁפִים

רע"ב

מרבה נשים מרבה כשפים –
סדרא נקיט ואזיל, בתחלה אדם מקשט עצמו ואוכל ושותה ומרבה בשר, ואח"כ מבקש להרבות נכסים.
ולאחר שהרבה נשים כל אחת צריכה שפחה שתשמשנה – הרי מרבה שפחות.
וכיון שיש לו בני בית מרובין צריך לשדות וכרמים לספק יין ומזון לבני ביתו ומרבה עבדים לעבוד השדות והכרמים.
לכך הן שנויין בסדר זה:

המאירי

…וכן מזה המין: מרבה נשים מרבה – כשפים. כלומר: כשכל אחת לקנאתה מחברתה תכאיבהו ותסירהו כפי כחה מאהבת צרתה בכל יכולת, ותזיקהו רוב הפעמים בהשתדלותה:

תלמוד ירושלמי מסכת קדושין דף מח/א

תני רבי שמעון בן יוחי: … הכשירה שבנשים בעלת כשפים.

מסכת גיטין דף מה/א

בְּנָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן –
בָּחֲשָׁן קִידְרָא בְּיָדַיְיהוּ. קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַב עִילִישׁ,
כְּתִיב:
(קהלת ז)
"אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי,
וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי".
הָא אִכָּא בְּנָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן ?
גָּרְמָא (ליה)
[לְהוּ]
מִלְתָא,
וְאִישְׁתַּבְּיָן,
וְאִישְׁתַּבָּאִי אִיהוּ נַמִי בַּהֲדַיְיהוּ. יוֹמָא חַד,
הֲוָה יָתִיב גַּבֵּיהּ הַהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה יָדַע בְּלִישְׁנָא דְּצִפָּרֵי. אֲתָא עוּרְבָא וְקָא קָרֵי לֵיהּ,
אָמַר לֵיהּ: מַאי קָאָמַר ?
אָמַר לֵיהּ:
"עִילִישׁ בְּרַח ! עִילִישׁ בְּרַח !". אָמַר: עוּרְבָא –
שַׁקְרָא הוּא וְלָא סָמִיכְנָא עָלֵיהּ.
אַדְּהָכִי אָתָא יוֹנָה,
וְקָא קַרְיָא.
אָמַר לֵיהּ: מַאי קָאָמְרָה ?
אָמַר לֵיהּ:
"עִילִישׁ בְּרַח ! עִילִישׁ בְּרַח !".
אָמַר: כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל –
כְּיוֹנָה מְתִילָא,
שְׁמַע מִינָה,
מִיתְרַחִישׁ לִי נִיסָא. אָמַר: אֵיזִיל אֶחְזִי בְּנָתֵיהּ דְּרַב נַחְמָן,
אִי קַיְימִין בְּהֶימְנוּתַיְיהוּ –
אַהַדְרִינְהוּ.
אָמַר: נָשֵׁי –
כָּל מִילֵי דְּאִית לְהוּ,
סַדְרָן לַהֲדָדֵי בְּבֵית הַכִּסֵּא. שַׁמְעִינְהוּ דְּקָאָמְרִין: עָדֵי גּוּבְרִין,
וּנְהַרְדְּעִי גּוּבְרִין.
נֵימָא לְהוּ לִשַׁבּוּיַיְהוּ,
דְּלִרְחַקִינְהִי מֵהָכָא,
דְּלָא לֵיתֵי אִינְשִׁין,
וְלִישְׁמְעִי,
וְלִיפְרַקִינָן.
קָם עָרַק,
אָתָא אִיהוּ וְהַהוּא גַּבְרָא,
לְדִידֵיהּ –
אִיתְרַחִישׁ לֵיהּ נִיסָא.
עָבַר בְּמַבְּרָא,
וְהַהוּא גַּבְרָא אַשְׁכְּחוּהָּ וְקַטְלוּהָּ.
כִּי הַדְרָן וְאָתָאיָן,
[אָמַר]: הֲווּ קָא בַּחְשָׁן קִידְרָא בִּכְשָׁפִים:

רש"י

בחשן קידרא בידייהו –
מגיסות הקדרה בידיהן כשהיא רותחת, והרואה סבור שאין האור שולטת בהן שצדקניות הן: אחד מאלף מצאתי –
שהוא צדיק: אמר ליה –
רב עיליש לההוא גברא: מאי קאמרה –
ההיא עורבא: כיונה מתילא –
כיונה נמשלה. דכתיב: יונתי תמתי (שיר השירים ה): סדרן להדדי –
נועצות יחד בבית הכסא: עדי גוברין –
אלו השבאין בעלינו הן: ונהרדעי גוברין –
ישראלים אנשינו שבנהרדעא בעלינו היו. כלומר: כשם שהם היו בעלינו, כך אלו בעלינו, אין אנו צריכין עוד להם: עדי – אלו. כמו: עדא אמרה, זאת אומרת (פסחים דף נג): לרחקינהו מהכא –
שירחיקונו מכאן: איהו וההוא גברא –
רב עיליש ואותו האיש המבין בלשון העופות: עבר מברא –
מעבר המים ולא יכלו להשיגו עוד:

מַרְבֶּה
תוֹרָה
–
מַרְבֶּה
חַיִּים

רע"ב

מרבה תורה מרבה חיים –
דכתיב (דברים ל)
כי היא חייך ואורך ימיך: מרבה חכמה –
שנותן טעם לדבריו והסברות שלו מתיישבות על לב השומעין:

המאירי

… והוא שאמר: מַרְבֶּה תוֹרָה – מַרְבֶּה חַיִּים. ר"ל: נצחיים בהשיגו מכבוד בוראו במה שאפשר ומרבה ישיבה ללמוד חכמתו מרבה חכמתו בעולם מרבה עצה עם זולתו מן החכמים מרבה תבונה מרבה צדקה ושאר המצות מרבה שלום קנה שם טוב והוא מעלת המדות קנה לעצמו ר"ל לתועלתו להיותם לו מבוא ושביל בלימוד התורה והחכמה וע"ז אמר שאם קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העולם הבא:

מסכת ראש השנה דף יח/א

…(שמואל –
א ג)
"וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית –
עֵלִי,
אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית –
עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה"
וְגוֹ'.
אָמַר (רבא)
[רַבָּה]:
"בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה"
– אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר,
אֲבַל מִתְכַּפֵּר הוּא בְדִבְרֵי תוֹרָה.
אַבַּיֵי אָמַרף "בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה"
אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר,
אֲבָל מִתְכַּפֵּר הוּא בְתוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים.
כִּי הָא (דרבא)
[דְרַבָּה]
וְאַבַּיֵי,
תַּרְוַויְיהוּ מִדְּבֵית עֵלִי קָאָתוּ,
(רבא)
[רַבָּה],
דְעָסַק בְּתוֹרָה –
חַיֵי אַרְבָּעִין שְׁנִין.
אַבַּיֵי,
דְּעָסַק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים –
חָיֵי שִׁתִּין שְׁנִין.

תָּנוּ רַבָּנָן: מִשְׁפָּחָה אַחַת הָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם,
שֶׁהָיוּ מֵתֶיהָ מֵתִים בְּנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׁרֵה שָׁנָה,
וּבָאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא מְמִּשְׁפַּחַת בֵּית עֵלִי אַתֶּם ?
דִּכְתִיב בֵּיהּ:
(ש"א ב)
"וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים".
לְכוּ וְעִסְּקוּ בַתּוֹרָה,
וִחְיוּ.
הָלְכוּ וְעָסְקוּ בַּתּוֹרָה וְחָיוּ,
וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתָה –
"מִשְׁפַּחַת [רַבָּן]
יוֹחָנָן"
– עַל שְׁמוֹ:

רש"י

אביי ורבא מדבית עלי אתו –
כך שמעתי. ובשחיטת חולין פרק הזרוע (קלג,
א)
אשכחן דרבא לאו כהן הוא,
ושמא אמו מבית עלי הייתה. ויש גורסין: רבה ואביי,
ומפרשי לה ברבה בר נחמני:

תוספות

רבה ואביי מדבית עלי קאתו –
רבא חבירו של אביי לא הוה כהן, כדמוכח בפ'
הזרוע (חולין דף קלג.) והכא רבה חבירו של רב חסדא. וכן משמע נמי בפרק בתרא דמו"ק (דף כח.
ושם)
דאמר רבא: חיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא – אלא במזלא תליא מילתא. דהא רבא ורב חסדא תרוייהו צדיקים גמורים הוו. מר מצלי – ואתי מיטרא, ומר מצלי – ואתי מיטרא. רבה חיה ארבעין שנין, ורב חסדא חיה תשעין שנין. וא"ת: מנא ליה דמשום מזלא הוה, דלמא משום דרבה אתא מדבית עלי ?
וי"ל: דאפ"ה אי לאו מזלא, הוה מגין עליו זכות תורה. וא"ת: דהכא משמע דרבה לא היה לו זכות של גמילות חסדים, והא אמרינן בפ'
חלק (סנהדרין דף צח🙂
אמר ליה אביי לרבה: מר, הא תורה הא גמילות חסדים ! וי"ל: דמ"מ אביי עסק טפי מיניה:

ספר דרך חיים –
פרק ב'
משנה ז'

והתחיל מַרְבֶּה תוֹרָה – מַרְבֶּה חַיִּים,
כי התורה היא הראשון לנשמה מפני שנותנת לנשמה חיים,
כמו שאמר כי על ידי התורה הדביקות בו יתברך וכמו שנתבאר כמה פעמים,
ולפיכך מַרְבֶּה תוֹרָה – מַרְבֶּה חַיִּים.

ספר עקידת יצחק –
שער סב'

וכנגד הענין הראשון אמר: מַרְבֶּה תוֹרָה – מַרְבֶּה חַיִּים,
כי הוא המאכל אשר הוא מזון הנפש באמת אשר תאכל וחיתה בו,
וכמו שאמר:
(ישעיה נ"ה)
שמעו שמוע אלי ואכלו טוב ותתענג בדשן נפשכם, הטו אזניכם ולכו אלי, שמעו ותחי נפשיכם.

מַרְבֶּה
יְשִׁיבָה
–
מַרְבֶּה
חָכְמָה

רע"ב

מַרְבֶּה
חָכְמָה –
שנותן טעם לדבריו והסברות שלו מתיישבות על לב השומעין:

מַרְבֶּה
יְשִׁיבָה –
הרבה תלמידים מתקבצים ובאים לשמוע סברותיו.
ואית דגרסי מרבה ישיבה מַרְבֶּה
חָכְמָה – מי שמרבה בתלמידים התלמידים מחדדים אותו ומרבין ומוסיפין על חכמתו:

מסכת נדה דף ע/ב

… מַה יַעֲשֶׂה אָדָם וְיֶחֱכָּם ?
אָמַר לָהֶן: יַרְבֶּה בַישִׁיבָה וִימַעֵט בַּסְּחוֹרָה.
אָמְרוּ: הַרְבֵּה עָשׂוּ כֵּן,
וְלֹא הוֹעִיל לָהֶם ! אֶלָּא יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מִמִּי שֶׁהַחָכְמָה שֶׁלּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי ב)
"כִּי ה'
יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה".
תָּנָא רַבִּי חִיָּא: מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה לַעֲבָדָיו,
וּמְשַּׁגֵּר לְאוֹהָבָיו מִמַּה שֶׁלְּפָנָיו. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן ?
דְּהָא בְלָא הַא,
לָא סַגְיָא.

רש"י

מאי קמ"ל –
למה ליה למימר להו: ירבה בישיבה ?! הואיל וברחמים הדבר תלוי:

המאירי

לעולם ישתדל אדם להשלים עצמו בתורה ובחכמה, ואף על פי שכתוב: יהיב חכמתא –
לחכימין, ומנדעא – לידעי בינה. וכתוב: כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה. יבקש רחמים על עצמו שיזכה ללמוד, ואף הוא ישתדל בכך, וכיצד הוא עושה ? ירבה בישיבה וימעט בסחורה …

מסכת נדרים דף פא/א

…שָׁלְחוּ מִתָּם,
הִזָּהַרוּ בִּעִרְבּוּבִיתָא,
הִזָּהֲרוּ בחבורה…

ר"ן

הזהרו בערבוביתא – כלומר: הזהרו בתכבוסת וברחיצה: הזהרו בחבורה –
ללמד תורה בחבורה, שהתלמידים מחדדים זה את זה ואת הרב:

המאירי

לעולם יהא החכם זריז ללמד בחבורה ובישיבה – כדי להשפיע מטובתו לאחרים. וכן התלמיד ישתדל כמה שיוכל לטרוח בתלמוד תורה, ואל יתיאש מצד שרואה אבותיו עניים, ושאינם מוכנים להוציא בהם כמה שצריך לתלמוד תורה, או שרואה אבותיו עמי הארץ. שהתורה מוכנת לכל אדם ובלבד שיטרח בתלמודה הרבה. דרך הערה אמרו: הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה ! שנאמר: (במדבר פרק כד)
(ז)
יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו. אל תקרי: מדליו, אלא: מדליו. ר"ל: מדלים ועניים שבהם. ובמקום אחר אמרו: הזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה…[

רבינו בחיי על במדבר פרק כד'
פסוק ז'

(ז)
יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו –
ע"ד הפשט מדליותיו,
והם הענפים: וע"ד המדרש יזל מים מדליו,
הזהר בבני עניים שמהם תצא תורה שנאמר יזל מים מדליו,
ואין מים אלא תורה שנאמר (ישעיה נה)
הוי כל צמא לכו למים,
מדליו מן הדלים שבהם:

אור החיים

(ז)
יזל מים וגו'
הכוונה על פי דבריהם:
(שמו"ר כח ו)
כי
כל איש ישראל קיבל מסיני חלק בתורה,
ולזה רמז מורשה: ודרשו (פסחים מט🙂
אל תקרי מורשה אלא מאורשה. ואמר כאן כי כל מה שמחדשים בתורה הוא מִדָּלְיָו,
ממה שדלה דלה משה,
שהכל רמוז בתורה שבכתב:

מסכת מכות דף י/א

דָּרַשׁ רַבִּי שַׁמְלָאִי,
…
"וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לוֹ תְבוּאָה"
– לְמִי נָאֶה לִלְמֹד בֶּהָמוֹן ?
לְמִי שֶׁכָּל תְּבוּאָה שֶׁלּוֹ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר,
מַאי דִּכְתִיב:
(תהלים קו)
"מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה',
יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ"
– לְמִי נָאֶה לְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה' ? לְמִי שֶׁיָּכוֹל לְהַשְׁמִיע כָּל תְּהִלָּתוֹ.
וְרַבָּנָן וְאִי תֵּימָא רַבָּה בַּר מָרִי אַמְרֵי:
"מִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לוֹ תְבוּאָה"
– כָּל הָאוֹהֵב לְלַמֵּד בֶּהָמוֹן –
לוֹ תְּבוּאָה.
יְהָבוּ בֵּיהּ רַבָּנָן עֵינַיְיהוּ (ברבה בריה דרבא)
[בְּרָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה].
רַב אַשִׁי אָמַר: כָּל הָאוֹהֵב לִלְמֹד בֶּהָמוֹן –
לוֹ תְּבוּאָה,
וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא,
מַאי דִּכְתִיב:
(ירמיה נ)
"חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ"
? חֶרֶב עַל [צַוְּארֵי]
שׂוֹנְאֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים,
שֶׁיּוֹשְׁבִים בַּד בְּבַד וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה.
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּטַּפְּשִׁין.
כְּתִיב הָכָא:
"וְנֹאָלוּ",
וּכְתִיב הָתָם:
(במדבר יב)
"אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ".
[וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁחוֹטְאִין,
שֶׁנֶּאֱמַר]:
"וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ".
וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא:
(ישעיה יט)
"נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן".
רָבִינָא אָמַר: כָּל הָאוֹהֵב לְלַמֵּד בֶּהָמוֹן –
לוֹ תְּבוּאָה. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי: הַרְבֵּה
תּוֹרָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי,
וְיוֹתֵר
מֵחֲבֵרַי,
וּמִתַּלְמִידַי
יוֹתֵר מִכֻּלָּם:

רש"י

ללמד בהמון –
לדרוש ברבים: שכל תבואה שלו –
שבקי במקרא במשנה ובהלכות ובאגדות: ורבנן ואיתימא רב מרי אמרי: מי אוהב בהמון וגו' האוהב ת"ח לו תבואה –
התורה מחזרת עליו ועל זרעו כדאמרינן בעלמא: (שבת דף כג)
האי מאן דרחים רבנן – הויין ליה בנין רבנן: [יהבו רבנן עינייהו ברבה –
שהיה אוהב תלמידי חכמים ביותר והיו לו בנים ת"ח]: רב אשי אמר כו'
– בדרב אשי גרסי': ללמוד בדרבינא גרסי': ללמד: ללמוד בהמון –
עם חברים רבים: נואלו שרי צוען –
נשאו שרי נוף,
אלמא הנואל נשא לחטוא: ללמד בהמון –
מרבה תלמידים: לו תבואה –
לפי שעל ידיהם ירבה הפלפול ונותן לב לתרץ קושיותיהם:

ריטב"א

למי שכל התבואה שלו, שבקי בכל מקרא ומשנה הלכות ואגדות, ואע"ג דכתיב: לא תְבוּאָה באל"ף, בוי"ו קרינן ! כמו: בכל צרתם לא צר, ואינו נכון מדלא מסליק בהדיא במסורת, ולא אתיוה במסכת סוטה. ופיר'
של פסוק בדרך אתמהא, ומי אוהב ללמוד ולדרוש בהמון, מבלי שיהא לו כל תבואה ?!
(כשאין
לו מה "למכור")

המאירי

…וכן למדת שאין לו לאדם לעסוק בתורה ביחידי, והוא שאמרו: חרב על הבדים ונואלו. חרב על צוארן של תלמידי חכמים העוסקים בתורה ביחידי. והוא שדרשו: ומי אוהב בהמון – לא תבואה ! מי שרוצה ללמוד בהמון, הוא זוכה לתבואה, והוא משל על רוב ידיעה:

מקרא זה דרשוהו גם כן על פנים אחרים, שלא יקפוץ מי שאינו ראוי לדבר בדברי תורה לפני גדולים ממנו, אא"כ הוא שלם וחכם. והוא שאמרו: ומי אוהב בהמון – לו תבואה ! למי נאה ללמד בהמון ?
מי שכל תבואה שלו. וכן מי ימלל גבורת ה'. למי נאה למלל גבורת השם ?
למי שיכול להשמיע כל תהלתו ! ר"ל: כל מה שאפשר להשמיע ממנה, וכן
דרשו:
שהאוהב
תלמידי חכמים ומכבדן בין שאר העם –
לו
תבואה.
ר"ל:
שתורה
מחזרת בו ובזרעו. וכמו שאמרו :דרחים רבנן הוו ליה בני רבנן:

מסכת תענית דף ז/ב

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד [דף ח ע"א]
שֶׁתַּלְמוּדוֹ קָשֶׁה עָלָיו כַּבַּרְזֶל, בִּשְׁבִיל מִשְׁנָתוֹ שֶׁאֵינָהּ סְדוּרָה עָלָיו. שֶׁנֶּאֱמַר:
"וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל".
מַאי תַּקָּנְתֵּיהּ ?
יַרְבֶּה בִישִׁיבָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
"וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה".
כָּל שֶׁכֵּן אִם מִשְׁנָתוֹ סְדוּרָה לוֹ מֵעִיקָרָא.
כִּי הָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְסַדֵּר מַתְנִיתִין אַרְבְּעִין זִימְנִין,
כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה,
וְעַיֵּל לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן.
רַב אַדָּא בַר אַהֲבָה מְסַדֵּר מַתְנִיתִין עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע זִימְנִין,
כְּנֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים,
וְעַיֵּל לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא.
רָבָא אָמַר: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד שֶׁתָּלְמוּדוֹ קָשֶׁה עָלָיו כַּבַּרְזֶל – בִּשְׁבִיל רַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מַסְבִּיר לוֹ פָּנִים.
שֶׁנֶּאֱמַר:,
"וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל".
מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ ?
יַרְבֶּה עָלָיו רֵעִים. שֶׁנֶּאֱמַר:
"וַחֲיָלִים יְגַבֵּר וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה". כָּל שֶׁכֵּן אִם הוּכְשְׁרוּ מַעֲשָׂיו בִּפְנֵי רַבּוֹ מֵעִיקָרָא:

רש"י

שלמודו קשה עליו כברזל –
שקשה לו מרוב קושיות, בשביל משנתו שאינה סדורה לו,
ואינו זוכר מה כתיב בה,
לפיכך אינו יודע לפרק. אי נמי שגורסה בטעות,
פוטר על החיוב ומחייב על הפטור,
ומקשי עלה מדוכתא אחריתי,
והכי משמע קרא: והוא לא,
שאינו יודע שמועתו מפני שפנים קלקל,
שקלקל במשנה שהיא קודם לגמרא: ירבה בישיבה –
שיסדירו בני הישיבה משנתם,
שנאמר: וחיילים בין תלמידים,
שהן חיילות חיילות: ויתרון הכשיר –
כשסידר משנתו מתחילה: כנגד ארבעים יום שניתנה התורה –
שתתקיים בידו,
והדר עייל קמיה דרבי יוחנן,
למיגמר גמרא: כנגד תורה,
נביאים,
כתובים –
שהן עשרים וארבעה ספרים: שפנים קלקל –
שהראה לו פנים רעות: ירבה עליו רעים –
לפייס הימנו,
שיסבור לו פנים:

המאירי

כל שרואה בטבעו שתלמודו קשה עליו ירבה ויתמיד בהתבודדות ובזה נוצת הכל כבר אמרו יגעתי ולא מצאתי אל תאמן:

מסכת נדה דף יד/ב

משתבח ליה רבי לרבי ישמעאל ברבי יוסי ברבי חמא בר ביסא דאדם גדול הוא. אמר לו: לכשיבא לידך הביאהו לידי. כי אתא, א"ל: בעי מינאי מילתא. בעא מיניה: בדקה בעד שאינו בדוק לה, והניחתו בקופסא, ולמחר מצאה עליו דם, מהו ?
אמר לו: כדברי אבא אימא לך, או כדברי רבי אימא לך ? א"ל: כדברי רבי אימא לי. אמר רבי ישמעאל: זהו שאומרין עליו דאדם גדול הוא ? היאך מניחין דברי הרב ושומעין דברי התלמיד ?! ור'
חמא בר ביסא סבר: רבי ריש מתיבתא הוא, ושכיחי רבנן קמיה, ומחדדי שמעתתיה ! מאי רבי ומאי רבי יוסי ? אמר רב אדא בר מתנא, תנא: רבי מטמא, ורבי יוסי מטהר. ואמר רבי זירא: כשטימא רבי כר"מ, וכשטיהר רבי יוסי לעצמו טיהר …

תוספות

האיך מניחין דברי הרב –
משמע דר'
יוסי היה רבו של רבי. וקשה דאמר בפ'
זה בורר (סנהדרין כד.): כמה מחבבים זה את זה. דאילו ר'
יוסי קיים הוה כפוף ויושב לפני רבי, ואמר: כבר הורה זקן. ורש"י פי' התם: שהיה כפוף מחמת כבוד נשיאותו של רבי, ואין נראה, דא"כ היכי מוכיח דמחבבין זה את זה ?! וכי בשביל נשיאות לא היה לו לפסוק כרבו ? ואור"ת: דבבחרותו של רבי, היה ר'
יוסי גדול יותר, ובזקנותו [מחמת התלמידים]
נתחכם רבי יותר ! כדאמר נמי הכא: הואיל ושכיחי רבנן קמיה מחדדין שמעתתיה:

מסכת עבודה זרה דף ד/א

מִשְׁתַּבַּח לְהוּ רַבִּי אַבָּהוּ לְמִינֵי בְרַב סַפְרָא,
דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא. שָׁבְקוּ לֵיהּ מִכְסֵא דִּתְלֵיסַר שָׁנִי.
יוֹמָא חַד אַשְׁכְּחוּהּ,
אָמְרוּ לֵיהּ,
כְּתִיב:
(עמוס גּ)
"רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה,
עַל כֵּן אֶפְקוֹד עֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲוֹנוֹתֵיכֶם". מָאן דְּאִית לֵיהּ סִיסְיָא,
בְּרַחְמֵיהּ מַסִיק לֵיהּ ?
(לא הוה בידיה).
[אִישְּׁתִיק וְלָא אָמַר לְהוּ,
וְלָא מִידִי].
רַמוּ לֵיהּ סוּדַרָא בְּצַוְארֵיה וְקָא מִצַעֲרֵי לֵיהּ. אַתָא רַבִּי אַבָּהוּ,
אַשְׁכְּחִינְהוּ,
אָמַר לְהוּ: אַמַּאי (קא)
מְצַעֲרִיתוּ לֵיהּ ?
אָמְרוּ לֵיהּ: וְלָא אָמַרְתְּ לָן,
דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא,
וְלֹא יָדַע לְמֵימַר לָן פֵּירוּשָׁא דְּהַאי פְּסוּקָא ! אָמַר לְהוּ: אֵימוֹר,
דְּאַמִינָא לְכוּ –
בִּתְנַּאֵי,
בִּקְרָאִי מִי אַמְרִי לְכוּ ?
אָמְרוּ לֵיהּ: וּמַאי שְׁנָא אַתּוּן דְּיָדְעִיתוּ ?
(והוא לא ידע ?)
אָמַר לְהוּ: אַנָן דִּשְׁכֵּיחִינַּן גַּבַּיְיכוּ,
רְמִינַן אַנַפְשִׁין,
(וידעינן דּמעיינינן בּקראי),
[וּמְעַיְּינִין],
אִינְהוּ לָא מְעַיְינִי (בקראי).
אָמְרוּ לֵיהּ: אֵימָא לַן אַתְּ.
אָמַר לְהוּ: אֶמְשׁוֹל לָכֶם מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה ?
לְאָדָם שֶׁנּוֹשֶׁה בִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם –
אֶחָד אוֹהֲבוֹ,
וְאֶחָד שׂוֹנְאוֹ,
אוֹהֲבוֹ –
נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט.
שׂוֹנְאוֹ –
נִפְרָע מִמֶּנּוּ בְבַת אַחַת:

רש"י

ידעתי – אהבתי. כמו:
(תהלים א)
יודע ה'
דרך צדיקים. וכמו: (שמות לג)
ואדעך בשם: מאן דאית ליה סיסיא –
זעם: ברחמיה מסיק ליה –
מעלהו על אוהבו והנם זועפים (בראשית מ)
מתרגמינן: נסיסין. לשון אחר: סוסיא סוס שעסקו רע, את אוהבו מעלין עליו כדי שימות: נפרע ממנו מעט מעט –
כן ישראל נפרע מהן הקב"ה את כל עונותיהן בעוה"ז – כדי שיזכו ליום הדין, ועובדי כוכבים אינו נפרע מהן כלל – כדי לטרדן מן העוה"ב. ופקידה משמע: מעט מעט, כאדם שפוקד את חבירו לפרקים:

ספר דרך חיים –
פרק ב'
משנה ז'

ואמר אח"כ: מַרְבֶּה יְשִׁיבָה. ר"ל: שהוא מרבה להשיג בישיבת חבירים מרבה חכמה,
כי אחר שזכר התורה זכר החכמה,
כי התורה שזכר היינו שהוא ידע משפטיה ומצותיה על בוריה,
אבל החכמה הבנת טעמי התורה והשגת המצות,
דבר זה הוא חכמה והחכמה הוא ענין אחר והוא מעלה נוספת ומעלה זאת ג"כ לנשמה.

ספר עקידת יצחק –
שער סב'

וכנגד הכת השני אמר: מַרְבֶּה יְשִׁיבָה – מַרְבֶּה חָכְמָה. כי החכמה מה שתסיר הדאגה מהעסקים אחרי ההצלחות המדומות,
והיא מה שיעריכה האדם מכל כלי חמדה,
ולא יצער בשמירתה,
כי אי אפשר ליטלה ממנו,
והכרת פני החכם ענתה בו שאינו דואג על דבר,
כמו שאמר:
(קהלת ח')
חכמת אדם תאיר פניו. הפך חיי הדאגה המשחירים פני הדואגים.

מַרְבֶּה
עֵצָה
–
מַרְבֶּה
תְבוּנָה

רע"ב

מַרְבֶּה עֵצָה –
מי שמרבה ליטול עצה: מַרְבֶּה תְבוּנָה –
מבין דבר מתוך דבר.
מעצות שיועציו נותנים לו:

מסכת יבמות דף קכא/א

הַהוּא גַבְרָא דְטָבַע בְּאַגְמָא דְסַמְקֵי,
אַנְסִיב רַב שֵׁילָא לִדְבִיתְהוּ.
אָמַר לֵיהּ רַב לִשְׁמוּאֵל: תָּא נִשְׁמָתֵיהּ.
אָמַר לֵיהּ: נִשְׁלַח לֵיהּ בְּרֵישָׁא.
שָׁלְחוּ לֵיהּ: מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף,
אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת ?
שָׁלַח לְהוּ: אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה.
וְאַגְמֵי דְסַמְקֵי –
מַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף,
אוֹ שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף ?
שָׁלַח לְהוּ:
מַיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף הֵם.
וּמָר –
מַאי טַעְמָא עָבַד הָכִי?
מִיטְעָא טָעִינָא,
אֲנָא סָבְרִי: כֵּיוָן דְּקָווּ וְקָיְמֵי –
כְּמַיִם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם סוֹף דָּמֵי,
וְלָא הִיא,
כֵּיוָן דְּאִיכָּא גַלֵּי,
אֵימוּר גַּלֵּי אַשְׁפְּלוּהּ.
קָרֵי שְׁמוּאֵל עֲלֵיהּ דְּרַב:
(משלי יב)
"לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן".
קָרֵי רַב עֲלֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל:
(שם יא)
"וּתְשׁוּעָה בְרֹב יוֹעֵץ:

רש"י יבמות דף קכא/א

אגמא דסמקי –
אגם של אותו מקום, אגם מרש"ט בלע"ז, עומד במקומו ואינם מים חיים, כמים שיש להם סוף דמו, שאינו יכול לשוט על פניהם למרחוק, הלכך: אם איתא דסליק – הוי חזו ליה: גלי אשפלו –
למקום רחוק ומשם יצא: לא יאונה לצדיק כל און –
שלא באתה תקלה זו לידו של רב לנדות את רב שילא: תשועה ברוב יועץ –
תשועתי מן המכשול, על ידי שנטלתי עצה משמואל:

פרקי דרבי אליעזר פרק ג'

…מיד נתייעץ הב"ה בתורה ששמה תושיה לבראות עולם. השיבה ואמרה לו: רבון כל העולם אם אין צבא למלך, ואם אין מחנה למלך, על מה הוא מולך ? אם אין עם לקלס למלך, אי זה הוא כבודו של מלך ? שמע הב"ה ועכב עליו. ואמרה תורה :בי נתייעץ הב"ה לבריאת העולם. שנ': לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה. מכאן אמרו: כל
מלכות שאין לה יועצים –
אין
מלכותה מלכות. ממי אנו למדים ? ממלכות בית דוד ! היה לו יועצים שנ': ויהונתן דוד דוד יועץ, איש מבין וסופר הוא, ולמלכות בית דוד הי'
לו יועצים, על שאר בני אדם על כמה וכמה שהיא טובה להם, ושומע
לעצה חכם
! ואומר: ותשועה ברוב יועץ.

ספר דרך חיים –
פרק ב'
משנה ז'

ואח"כ אמר: מַרְבֶּה עֵצָה – מַרְבֶּה תְבוּנָה. פי': שהוא מרבה להעמיק בתורה להיות מבין דברי תורה דבר מתוך דבר ודבר זה נקרא נבון,
וזה שאמר: מַרְבֶּה עֵצָה – מַרְבֶּה תְבוּנָה וזה עוד מעלה נוספת.
וזכר ג'
דברים כנגד הדעת והחכמה והתבונה,
וכנגד זה אמרו בהגדה: כלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו יודעים את התורה. כמו שזכר שלשה בכאן. ושם פירשנו כי התורה נקרא דעת, כמו שאמר: יודעים את התורה. ואלו שלשה שהם: החכמה והתבונה והדעת הם לנשמה כמו שידוע.
ובכל אלו המוסיף הוא קונה מעלה עוד יותר, לא כמו חמשה הראשונים שיש בזה חסרון:

ספר עקידת יצחק –
שער סב'

ועל הכת השלישית אמר מַרְבֶּה עֵצָה – מַרְבֶּה תְבוּנָה... והיא מבוארת מעצמה

מַרְבֶּה
צְדָקָה
–
מַרְבֶּה
שָׁלוֹם

רע"ב

מַרְבֶּה צְדָקָה – מַרְבֶּה שָׁלוֹם –
שנאמר (ישעיה לב)
והיה מעשה הצדקה שלום:

מסכת בבא בתרא דף ט/א

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל הַמֶּעָשֵׂה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה לב)
"וְהָיָה מַעֲשֶׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם,
וַעֲבוֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֵטַח,
עַד עוֹלָם".
[זָכָה –
"הֲלֹא פָּרוֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ".
לֹא זָכָה –
"וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בַיִת"].
אָמַר לְהוּ רָבָא לִבְנֵי מְחוֹזָא:
[בְּמַטוּתָא מִינַּיְיכוּו],
עוּשׂוּ אֲהַדַּדֵי,
כִּי הֵיכִי דְּתִיהַוֵי [לְכוּ]
שַׁלְמָא בְּמַלְכוּתָא.

רש"י

מעשה הצדקה –
טורח המעשים את חבריהם, מדלא כתיב: והיתה הצדקה שלום: זכה –
למזל טוב:

עניים מרודים –
זו ממשלת רומי שצועקת תמיד: הבו הבו, שאנו צריכין: מרודים –
קונפליינ"ט בלע"ז, כמו: אריד בשיחי (תהלים נה):

מסכת בבא בתרא דף י/א

תַּנְיָא,
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי: כָּל צְדָקָה וָחֶסֶד שֶׁיִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים בָּעוֹלָם הַזֶּה,
שָׁלוֹם גָּדוֹל וּפְרַקְלִיטִין גְּדוֹלִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַים. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ירמיה טז)
"כֹּה אָמַר ה',
אַל תָּבֹא בֵית מַרְזֵחַ,
וְאַל תֵּלֵךְ לִסְפּוֹד,
וְאַל תָּנוֹד לָהֶם,
כִּי אָסַפְתִּי אֶת שְׁלוֹמִי מֵאֵת הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה',
אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים".
"חֶסֶד"
– זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים.
"רַחֲמִים"
– זוּ צְדָקָה.

רש"י

פרקליטין –
מליצי יושר [של מלאכי השרת]: כי אספתי את שלומי מאת העם הזה –
ומהו השלום ? את החסד ואת הרחמים שהיו רגילין לעשות:

יד רמ"ה על מסכת בבא בתרא דף י/א

קכג.
תַּנְיָא,
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי: כָּל צְדָקָה … אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים".
"חֶסֶד"
– זוֹ גְּמִילוּת חֲסָדִים.
"רַחֲמִים"
– זוּ צְדָקָה.
הא למדת: שבזמן שיש כאן גמילות חסדים וצדקה – יש כאן שלום. כיון שאסף מהן גמילות חסדים וצדקה – אסף מהן את השלום:

ספר לקח טוב –
כלל יז'
אות כ'

כ)
מצינו עוד עדיפות הסבה על התכלית בש"ס בבא בתרא ט'
א': גדול המעשה יותר מן העושה. ולהיפוך, בחטא מצינו דמסית חמור מן העושה כמבואר בסנהדרין כ"ט א'
ול"ג ב'
ונ'
ע"א ועוד בכמה דוכתי:

ספר דרך חיים –
פרק ב'
משנה ז'

ואמר עוד: מַרְבֶּה צְדָקָה – מַרְבֶּה שָׁלוֹם. פירוש: כי האדם צריך אל שלום עד שלא יהיה לו מתנגד,
שאם אין שלום אין כלום, ולפיכך השלום היא צריך אל האדם. ואם אין שלום לאדם יש לו מונע מתורתו ומכל ענינו,
ואמר: מַרְבֶּה צְדָקָה כי הצדקה אינו אלא השָׁלוֹם,
כי כאשר האדם מעמיד דבריו על הדין שלא יעשה לפנים משורת הדין בזה מתחדש מחלוקת. והפך זה כאשר מעשיו הם בצדקה ולפנים משורת הדין שהצדקה אינו דין כלל,
ולפיכך הצדקה היא מביאה השלום. וכמו שאמר הכתוב:
(ישעי'
ל"ב)
והיה מעשה הצדקה שלום.

ובפרק קמא דבבא בתרא (ט',
א')
אמרו: גדול המעשה יותר מן העושה. שנאמר: והיה מעשה הצדקה שלום. אמר רבא לבני מחוזא: עושו אהדדי כי היכי דהוי שלמא במלכותא ע"כ. ור"ל: כי נתינת הצדקה אינו גורם שלום כי נתינת הצדקה הוא מנדיבת לב שהאדם מתנדב לצדקה ולפיכך אין זה מבטל המחלוקת,
כי אין זה מנדיבת לבו של אדם לוותר המחלוקת,
כי הנדיב עושה מנדיבת הלב מה שעושה מבלי הכרח,
ובדבר זה רוצה וחפץ לעשות מנדיבת לבו ואין רוצה לעשות דבר זה מצד ההכרחי,
וכל בעל מחלוקת רוצה להכריח את שכנגדו לעשות מה שירצה,
ואף אם אותו שכנגדו הוא נדיב לב וחפץ לוותר מדעת עצמו,
אבל לעשות מצד ההכרח להכריח אותו אינו רוצה לעשות,
ולפיכך אף מי שהוא נדיב נכנס במחלוקת שאין רוצה לעשות מצד ההכרח,
ולפיכך צדקה שהיא אינה מוכרחת אין זה מבטל המחלוקת אבל המכריח את אחר על הצדקה אין צדקה הזאת היא נדבת לבו.

רק כי המכריח על הצדקה מפני שהוא מחויב בצדקה ומחויב שלא יעמיד דבריו על הדין,
ולפיכך מכריח על הצדקה אף שאין כאן נדבת לב רק מוכרח הוא לעשות צדקה,
ובודאי מצד זה הוא שלום בעולם כאשר הצדקה היא מוכרחת,
שבעל מדה זאת אף כי חבירו מתנגדו רוצה להכריח אותו על דבר הוא מוותר ועושה רצונו כי הצדקה הוא דבר מוכרח ולא מנדבת לב.
ומה שאמר כאן מרבה צדקה מרבה שלום ג"כ שמרבה בצדקה להכריח אחרים על הצדקה,
ודבר זה הוא מביא השלום.
והנה מה שאמר מרבה צדקה מרבה שלום,
כלומר כאשר הוא מרבה להתעסק בענין הצדקה שמכריח את אחרים על הצדקה מרבה שלום,
ויש עוד בענין זה מה שאמר: מַרְבֶּה צְדָקָה – מַרְבֶּה שָׁלוֹם דברים עמוקים ואין כאן להאריך ויתבאר בנתיבת עולם:

ספר עקידת יצחק –
שער סב'

… ועל הרביעית מַרְבֶּה צְדָקָה – מַרְבֶּה שָׁלוֹם.
והיא מבוארת מעצמה…

קָנָה
שֵׁם טוֹב
–
קָנָה
לעַצְמוֹ

תוי"ט

קָנָה לעַצְמוֹ –
להנאתו בעוה"ז מדרש שמואל בשם ר"י ן'
נחמיאש.
[ומצאתי סעד לזה הפי'
שכן שנינו בפ"ק דשקלים משנה ד'.
שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן.
ופי'
הר"ב להנאתן.
ומ"מ נ"ל לפרש שענינו שקנה עצמותו ור"ל שבהיות לו שם טוב הנה נתעצם והיה מה שהוא שכל שאין לו שם טוב הנה הוא כלא היה.
וידוע שגדר השם הוא המורה על עצמות הדבר שזהו מה שקרא האדם שמות לכל חי.
ולכן אם השם טוב הרי זו הוראה על עצמותו כי כשאין שם טוב ראוי לו שלא היה.
והרי הוא כלא היה ואין כאן קנין של כלום]:

מסכת ברכות דף יז/א

(אמר)
רַבִּי יוֹחָנָן, כִּי הֲוָה מְסַיֵּם (רבי מאיר)
סִפְרָא דְּאִיּוֹב,
אָמַר הָכִי: סוֹף אָדָם לָמוּת,
וְסוֹף בְּהֵמָה לִשְׁחִיטָה,
וְהַכֹּל לְמִיתָה הֵם עוֹמְדִים. אַשְׁרֵי (אדם)
[מִי]
שֶׁגָּדַל בַּתּוֹרָה,
וַעֲמָלוֹ בַּתּוֹרָה,
וְעוֹשֶׂה נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ,
וְגָדֵל בְּשֵׁם טוֹב,
וְנִפְטָר בְּשֵׁם טוֹב מִן הָעוֹלָם,
וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ:
(קהלת ז)
"טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב,
[וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ"].

רש"י

כי הוה מסיים ספרא דאיוב –
על שם שאיוב נפטר בשם טוב:

פני יהושע

בגמרא: יוֹחָנָן, כִּי הֲוָה מְסַיֵּם (רבי מאיר)
סִפְרָא דְּאִיּוֹב,
אָמַר הָכִי: סוֹף אָדָם לָמוּת,
וְסוֹף בְּהֵמָה וכו'
וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה: טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב.
ונראה לי ביישוב לשון האגדה זאת, דר'
יוחנן כד מסיים ספרא דאיוב היה רגיל לעשות סעודת סיום כדאשכחן בשבת [קי"ט ע"א], דאפילו בסיום מסכתא הוי עבדי יומא טבא לרבנן, ומש"ה פתח הוא בחכמה, לפתוח באגדה זאת, כדי להחזיק דבריו דאמר בסוף פרק השותפין [ט"ו ע"א]: דאיוב מעולי גולה היה כו', ולאפוקי ממ"ד: איוב מאומות העולם הוה. ודייק לה רבי יוחנן מסוף ספר איוב ממש, דכתיב: וימת איוב זקן ושבע ימים. וקרא מיותר הוא כיון שכבר אמר קודם לכן: ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה. ואע"ג דבאברהם נמי כתיב כה"ג, לאחר שכתב מספר שניו הדר וכתב: זקן ושבע. הא דרשינן בב"ר בילקוט עלה דהאי קרא הדא דכתיב: עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון – כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעתיד לבא. ולפי"ז ממילא דשייך האי דרשא גופא באיוב, משא"כ אם נאמר דאיוב מאומות העולם הוי, א"כ זקן ושבע ימים מיותר לגמרי, ואי משום דאתא לאשמעינן שגם בזה נתן לו הקב"ה שכרו כדי לטרדו הא ליתא דהא לאו מתן שכר הוא, כיון דסוף אדם למות כמו שסוף בהמה לשחיטה, א"כ נמשל כבהמות נדמו, ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו לנכות לו מעולם הבא בשביל כך, אלא על כרחך דמישראל הוי,
כן נראה לי:

מסכת בבא בתרא דף יא/א

תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְמוֹנְבָּז הַמֶּלֶךְ שֶׁבִּזְבֵּז אוֹצְרוֹתָיו וְאוֹצְרוֹת אֲבוֹתָיו בִּשְׁנֵי בָצוֹרֶת,
וְחָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו.
אָמְרוּ לוֹ: אֲבוֹתֶיךָ גָּנְזוּ (אוצרות)
וְהוֹסִיפוּ עַל שֶׁל אֲבוֹתָם,
וְאַתָּה (בזבזת)
אוֹצְרוֹתֶיךָ וְאוֹצְרוֹת אֲבוֹתֶיךָ [מְבַזְבְּזָם] ? אָמַר לָהֶם: אֲבוֹתַיי גָּנְזוּ (אוצרות)
לְמַטָּה – וַאֲנִי גָּנַזְתִּי (אוצרות)
לְמַעְלָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים פה)
"אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף".
אֲבוֹתָי גָּנְזוּ בְמָקוֹם שֶׁהַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ – וַאֲנִי גָּנַזְתִּי בְמָקוֹם שֶׁאֵין הַיָּד שׁוֹלֶטֶת בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם פט)
"צֶדֶק וּמִשְׁפַּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ".
אֲבוֹתַי גָּנְזוּ דָּבָר שֶׁאֵין עוֹשֶׂה פֵּירוֹת – וַאֲנִי גָּנַזְתִּי דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה פֵּירוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה ג)
"אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב,
כִּי פְּרִי מַעֲלְלֵיהֶם יֹאכֵל".
אֲבוֹתַי גָּנְזוּ אוֹצְרוֹת מָמוֹן – וַאֲנִי גָּנַזְתִּי [אוֹצְרוֹת]
נְפָשׁוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי יא)
"פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִים וְלוֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם".
אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לַאֲחֵרִים – וַאֲנִי גָּנַזְתִּי לְעַצְמִי. שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים כד)
"וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה".
אֲבוֹתַי גָּנְזוּ לָעוֹלָם הַזֶּה – וַאֲנִי גָּנַזְתִי לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה נח)
"וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ,
כְּבוֹד ה'
יַאַסְפֶךָ":

רש"י

מונבז המלך –
בנה של הילני המלכה מזרע החשמונאים: כשאמת מארץ תצמח –
אף משמים נשקף הצדק לשלם גמול: נשקף – מביט. כמו: נשקפה ותייבב (שופטים ה). כלומר: זכות הצדקה מביט ומסתכל למטה: מכון כסאך –
גניזתן תחת מכון הכסא: (במקום)
[דבר]
שעושה פירות –
והקרן קיים לעוה"ב, והפירות אוכל בחייו, שנאמר: כי פרי מעלליהם יאכלו: אוצרות נפשות – שנאמר: ולוקח נפשות חכם בהאי קרא:

ספר דרך חיים –
פרק ב'
משנה ז'

ואמר: קָנָה שֵׁם טוֹב – קָנָה לעַצְמוֹ.
ר"ל: שקנה דבר שהוא שייך לעצמו שבו נודע האדם עצמו,
ודבר זה נקרא שקנה לעצמו והיא מעלה יתיר',
כי שאר המעלות אינן לעצמו כמו שם טוב,
לפי שהשם שייך לעצמו,
שהרי כל שם בא על עצם הדבר ולפיכך כאשר יש לו שם טוב קנה מעלה לעצמו של אדם,
ונקרא שם טוב מעלה לעצמו יותר מכל המעלות.
ואח"כ אמר קנה לו דברי תורה קנה לו חיי עולם הבא,
דבר זה אינו ענין בפני עצמו שהרי כבר נאמר מרבה תורה מרבה חיים,
רק שבא לומר כי מה שאמרנו מרבה חיים לא שמרבה חיים בעולם הזה בלבד,
רק אף מרבה חיים לעולם הבא,
ולפיכך קבע זה באחרונה כי העולם הבא הוא על הכל ואין זה דבר בפני עצמו.

ולא תמצא רק עשרה דברים, חמשה מהם גופנים והם לגוף,
וחמשה מהם רוחנים לנשמה, והאחרון מן העשרה קנה שם טוב קנה לעצמו.
ותמצא הראשונים אינם דבר עצמי רק השם טוב הוא דבר עצמי לאדם, כמו שאמר: קָנָה שֵׁם טוֹב – קָנָה לעַצְמוֹ.
והם כנגד ט'
דברים שאינם עצם, והעשירי הוא העצם, אשר הוא נושא לט'
מקרים כאשר ידוע.
ותמצא ג"כ בעשרת הדברות כי הראשון: אנכי ה'
אלהיך. כלומר: שאני עיקר הכל, ושאר תשעה דברות אינם כך. והם כנגד העצם ותשעה מקרים,
ואין ספק בפירוש זה לכל מי שמבין חכמה ודעת ואין להאריך בזה במקום הזה,
ולכך מסיים קנה שם טוב קנה לעצמו.
והכלל מן המאמר הזה כי הדברים הגופניים הרבוי והתוספות בהם הוא לחסרון,
והדעת מחייב זה כי הדבר שדבק בו החסרון כמו שהוא בדברים החמריים התוספות בהם אינו רק לחסרון,
והדברים הרוחניים התוספות בהם רק עלוי מדריגה ודבר זה עוד יש בו העומק ואין להאריך:

ספר עקידת יצחק –
שער סב'

… אמנם כלפי הכת החמישית אמר: קָנָה שֵׁם טוֹב – קָנָה לעַצְמוֹ.
כי הוא באמת קנה בזה השם הטוב,
אשר שברו שהוא הטוב העצמי המיוחד,
כמו שאמר:
(שם ז')
טוב שם משמן טוב,
(ישעיה נ"ו)
ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים וגו'.
לא כמו הראשונים שהם מכוונים לדבר בלתי עצמי.
ואנשים כאלה הם אשר יצא טבעם בעולם וזכרם לא יסוף מזרעם.
וסוף דבר,
קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העולם הבא,
שהוא דבר מעולה ונכבד לא ציירו מציאותו שום אחד מהכתות הנזכרות,
כי על כן היתה נמנעת אצלם השגתו:

קָנָה
לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה
–
קָנָה
לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא

רמב"ם פירוש המשניות –
הקדמת המעתיק לסדר קדשים

ומאהבת השם את ישראל מכל עכו"ם ומשמרו את השבועה שנשבע לאבותינו הנחילנו התורה, שבזכותה אנו נוחלים חיי העולם הבא, ועולים אל המעלה הנזכרת.
כמו שאמר חלק:
(דף צ)
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. שנאמר: ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ.
וזה היה חסד מאת הש"י שרצה לעשות עמנו להמציאנו לתועלתינו ולזכותינו.
כמו שנאמר:
(דברים ו)
לטוב לנו כל הימים לחיותינו. ואין חיים אלא חיי העולם הבא.

והואיל ואין אדם זוכה למעלת הטובה והגדולה הזאת אלא על ידי תורה, הרי כל אדם חייב לשקוד כל ימיו על תלמוד תורה, ולהמית עצמו עליה, ולא יפסיק אלא לדברים הכרחיים, שאי אפשר לקיים הגוף זולתם. ולטהר ולקדש עצמו מתאוות העולם השפל ואפל הזה, ולהעלות ממעמקים ומחשכים.
זולת לעבוד לפני ה'
ולשרתו ולברך בשמו.
והשם יברך בשלום את עמו.
ולפי שידעו הטעם הזה חכמינו ז"ל שהם חכמים על האמת, חסו על כבוד הרב יותר מכבוד האב, ואמרו ב"מ:
(ד'
לג)
זה מביאו לחיי העולם הזה, וזה מביאו לחיי העולם הבא, ואינו זוכה לחיי העולם הבא אלא הזוכה לתלמוד תורה. כמו שאמרו:
(אבות פ"ב)
קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העוה"ב. ומפני שזו היתה הכוונה ביצירת האדם.
אמרו:
(שם)
אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת.
להודיעך שזה הוא תכלית האדם וגדולה מעלת המלמד ממעלת הלומד כמו שאמרו ב"ב (דף ט)
גדול המעשה יותר מן העושה.
ואין זוכה ללמד אלא זכאי כמו שאמרו:
(שם דף קיט)
מגלגלין זכות על ידי זכאי:

מסכת קידושין דף מ/א

רָמִי לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן,
תְּנָן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה אוֹתָן,
אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא,
וְאֵלּוּ הֵן,
כִּבּוּד אָב וָאֵם,
וּגְמִילוּת חֲסָדִים,
וַהֲבָאַת שָׁלוֹם שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ,
וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
בְּכִבּוּד אָב וָאֵם כְּתִיב:
(דברים ה)
"לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ,
וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ".
בִּגְמִילוּת חֲסָדִים כְּתִיב:
(משלי כא)
"רֹדֵף צְדָקָה וָחֶסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד".
וּבַהֲבָאַת שָׁלוֹם,
כְּתִיב:
(תהלים לד)
"בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ".
וְאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: אַתְיָא ,רְדִיפָה'
,רְדִיפָה'.
כְּתִיב הָכָא:,
"בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ", וּכְתִיב הָתָם:
"רֹדֵף צְדָקָה וָחֶסֶד".
בְּתַּלְמוּד תּוֹרָה כְּתִיב:
(דברים ל)
"כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ".
אִי הָכִי בְּשִׁלּוּחַ הַקֵּן נַמִי כְּתִיב:
(שם כב)
"לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".
[לִיתְנִי נַמִי הַאי ?]
תָּנָא וְשִׁיֵּר.
תַּנִי תַּנָּא:
"אֵלּוּ דְּבָרִים"
! וְאַתְּ אָמַרְתְּ:
"תָּנָא וְשִׁיֵּר" ? אָמַר רָבָא,
רַבִּי אִידִי אַסְבְּרָא לִי:
(ישעיה ג)
"אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב,
כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ". וְכִי יֵשׁ צַדִּיק טוֹב,
וְצַדִּיק שֶׁאֵינוֹ טוֹב ?
אֶלָּא טוֹב לַשָּׁמַיִם וְלַבְּרִיּוֹת – זֶהוּ "צַדִּיק טוֹב".
טוֹב לַשָּׁמַיִם וְרַע לַבְּרִיּוֹת – זֶהוּ "צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ טוֹב".
כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר [אַתָּה אוֹמֵר]:
(שם)
"אוֹי לְרָשָׁע רָע,
כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לוֹ". וְכִי יֵשׁ רָשָׁע רַע וְיֵשׁ רָשָׁע שֶׁאֵינוֹ רַע ?
אֶלָּא רַע לַשָּׁמַיִם וְרַע לַבְּרִיּוֹת –
זֶהוּ "רָשָׁע רָע".
רַע לַשָּׁמַיִם וְאֵינוֹ רַע לַבְּרִיוֹת –
זֶהוּ "רָשָׁע שֶׁאֵינוֹ רָע".

רש"י

יאריכון ימיך –
לעולם הבא: ייטב לך –
בחייך: ימצא חיים –
לעולם הבא צדקה וכבוד בעולם הזה: חייך –
בעולם הזה, ואורך ימים לעולם הבא: בשלוח הקן נמי כו'
– וליתנייה: רבי אידי אסברא לי –
אינו דומה לאלו דהנך כולהו הבריות נהנין ממנו, ונמצא טוב לשמים וטוב לבריות. ובההוא כתיב: כי פרי מעלליהם יאכלו. דבהאי קרא כתיב: כי טוב כי פרי מעלליו יאכל בחייו: אבל בשילוח הקן טוב לשמים הוא – ואין כאן טוב לבריות: ולא כתיב ביה: כי פרי מעלליו יאכל. והלכך לא תנייה גבי אוכל פירותיהן בעולם הזה: רע לשמים ורע לבריות – כגון: רוצח וגזלן וגנב: רע לשמים ואינו רע לבריות –
מגלה עריות, מבזה מועדים, אוכל חלב:

ספר שם עולם חלק א'
– פרק טו'

ופשוט לי דמהאי טעמא איתא במדרש משלי,
בנתה ביתה זו התורה,
ללמדך: שכל מי שקנה לו דברי תורה קנה לו בית לעולם הבא וכו',
ולא אמר מי שלמד תורה יש לו בית לעולם הבא,
להורות לנו דכמו שבזה העולם אנו רואים שיש מי שבונה עבור עצמו בית בכחו [במו ידיו],
ויש שאין בכחו כלל לזה רק על ידי כספו משיג בית.
כן הוא בענין היכלות העליונות,
התלמידי חכמים בונים בעצמם על ידי לימוד תורתם בית לנפשותם וכמו שאמרו חז"ל אל תקרי בניך אלא בוניך.

ספר חפץ חיים –
הלכות אסורי לשון הרע –
פתיחה להלכות אסור לשון הרע –
עשין

וּבְעִנְיְנֵי עוֹלָם הַבָּא יַרְגִּילֶנּוּ הַיֵּצֶר בְּמִדַּת הַהִסְתַּפְּקוּת,
שֶׁיִּהְיֶה אֲפִלּוּ עָנִי שֶׁבַּעֲנִיִּים,
שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ אֲפִלּוּ מְקוֹם מַחֲסֶה לְהִסָּתֵר מִן הַקְּלִפּוֹת,
כְּמַאֲמָרָם זַ"ל,
בָּנְתָה בֵּיתָהּ –
זוֹ תּוֹרָה וְכוּ',
שֶׁכָּל מִי שֶׁקָּנָה לוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה –
קָנָה לוֹ בַּיִת לָעוֹלָם הַבָּא וְכוּ',
כִּי סְבִיב הַגַּן עֵדֶן הוּא הַגֵּיהִנֹּם,
וּמִמֵּילָא,
חַס וְחָלִילָה,
כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ בַּיִת בְּגַן עֵדֶן,
מֻכְרָח הוּא לִהְיוֹת,
חַס וְחָלִילָה,
תַּחַת יְדֵי הַקְּלִפּוֹת רַחֲמָנָא לִיצְלָן,
וְתַחַת שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַיֵּצֶר בְּזֶה הָעוֹלָם פָּנִים צְהֻבּוֹת לֵילֵךְ בְּמַלְבּוּשֵׁי רִקְמָה,
שָׁם יְקַטְרֵג הוּא בְּעַצְמוֹ עָלָיו,
שֶׁיִּהְיֶה לָבוּשׁ בְּגָדִים הַצּוֹאִים הַנַּעֲשִׂים מֵחֶלְאַת עֲוֹנוֹתָיו,
כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בִּזְכַרְיָה,
"וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבוּשׁ בְּגָדִים צוֹאִים וְעוֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ וְגוֹ'
הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים"
וְגוֹ',
וּכְמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בַּסְּפָרִים הַקְּדוֹשִׁים.
עַל כֵּן מְאֹד וּמְאֹד צָרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב בָּזֶה,
אֵיזֶה הוּא הֶכְרֵחַ אֲמִתִּי,
שֶׁבִּלְתּוֹ אִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם פָּנִים,
וְהַיּוֹתֵר יַחֲרִים.
עַד כָּאן ההגה"ה].

ספר עקידת יצחק –
שער סב'

… אמנם כלפי הכת החמישית אמר: קָנָה שֵׁם טוֹב – קָנָה לעַצְמוֹ.
כי הוא באמת קנה בזה השם הטוב,
אשר שברו שהוא הטוב העצמי המיוחד,
כמו שאמר:
(שם ז')
טוב שם משמן טוב,
(ישעיה נ"ו)
ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים וגו'.
לא כמו הראשונים שהם מכוונים לדבר בלתי עצמי.
ואנשים כאלה הם אשר יצא טבעם בעולם וזכרם לא יסוף מזרעם.
וסוף דבר: קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה – קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. שהוא דבר מעולה ונכבד לא ציירו מציאותו שום אחד מהכתות הנזכרות,
כי על כן היתה נמנעת אצלם השגתו: