משנה, אבות, פרק ב, משנה ט – בתוספת מקורות

נושא הדף:
משנה,
אבות,
פרק ב,
משנה ט –
בתוספת מקורות

מיועד לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב שמואל רוזנברג

משנה מסכת אבות פרק ב'

(ט)
אָמַר לָהֶם (רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי): צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן טוֹבָה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר טוֹב.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן טוֹב.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב טוֹב.
אָמַר לָהֶם: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם,
שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם.

אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן רָעָה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר רָע.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן רָע.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם.
אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם,
כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים לז)
לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם,
וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב רָע.
אָמַר לָהֶם: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם,
שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם:

אָמַר
לָהֶם (רַבָּן
יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי):
צְאוּ
וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה
שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם

תוי"ט

(ט)
צְאוּ וּרְאוּ –
כדאמרינן בעלמא [ברכות י"ו.
]: נפק דק ואשכח.
והמכוון בכל זה יציאת השכל והשתוטטו להתבונן בעיון ולהשכיל היטב.
וזהו לשון: ראו. כמו: ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת א').
ובמדרש שמואל [שהרי"א גורס בראשונה באו וראו]
ושהעיד הר"י ן'
שושן שכן היא הגרסא בכל הספרים בטוליטולה ובכל מחוזותיה. ומפרש לפי שאתו עמו היא הדרך הטובה אמר להם באו אבל בדרך רעה אמר צאו כי לא יגור עמו רע:

שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם –
כתב מדרש שמואל הר"ר יונה ז"ל פי': כי בודאי שבכל הטובות והישרות יש להדבק.
אלא ר"ל: במדה אחת להיות בה שלם לעולם.
כי טוב לאדם לאחוז במדה אחת לעולם בשלמות.
ונקל אליו להשיג ממנה הטובות החשובות כולם מהיות בו כמה מדות ואינו שלם באחת מהן ע"כ.
ושפתים ישק.
עכ"ל.
ואומר אני שעם זה יתיישב שאע"פ שאלו החכמים אמרו איזו היא דרך ישרה וכו'.
הנה רבי שהיה אחריהם חזר ואמר כדתנן בריש פרקין: איזוהי דרך ישרה וכו'
לפי שהוא לא אמר על מדה א'
שידבק בה ושעל ידו יושלם כאמור אלא הוא אומר שבכל מדה ומדה שאדם מודד פועל ועושה.
איזוהי דרך שיבור לו שיבחין בה שכך ראוי שיפעל ושיעשה.
ולכך ר'
אומר שיבור ולא קאמר שידבק כדהכא:

מדרש תהילים מזמור קיט'

במה יזכה נער את ארחו לשמור כדבריך.
אמר שלמה:
(משלי ג,
ו)
בכל דרכיך דעהו.
אם ידעת להקב"ה בכל דבר ודבר,
הוא יישר אורחותיך.
וכן דוד אומר:
(תהלים טז,
ח)
שויתי ה'
לנגדי תמיד.
ובשביל ששויתי ה'
לנגדי תמיד – לכן,
שמח לבי ויגל כבודי וגו'.
מהו אף בשרי ישכון לבטח ? אלא אמר דוד: יודע אני שאין הרמה שולטת בבשרי ! וכך הם הצדיקים,
נוחים בלא רמה למה ששוקדים ושוחרים וחוקרים באי זה דבר יבואו לחיי העולם הבא.
לכך דוד אמר: תודיעני אורח חיים.
וכן משה אמר להקב"ה:
(שמות לג,
יג)
ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכך.
וכן הוא אומר:
(תהלים כה,
ה)
הדריכני באמתך ולמדני.
וכן הוא אומר:
(שם כז,
יא)
הורני ה'
דרכך וגו'.
וכתיב:
(ירמיה ו,
טז)
כה אמר ה'
עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם אי זה הדרך הטוב, ולכו בה.
ראו באי זה דרך הלך אברהם, ובאי זה דרך הלך נמרוד,
ואי זה מהם הצליח.
באי זה דרך הלך יעקב, ובאי זה דרך הלך עשו,
ואי זה מהם הצליח:

רַבִּי
אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
עַיִן
טוֹבָה

רמב"ם פירוש המשניות

עַיִן טוֹבָה ההסתפקות במה שיש לאדם והיא ממעלות המדות:

רע"ב

(ט)
עַיִן טוֹבָה –
מסתפק במה שיש לו ואינו מבקש דברים יתירים ואינו מקנא כשרואה שיש לחבריו יותר ממנו:

מסכת סוטה דף לח/ב

…וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי,
אֵין נוֹתְנִין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ,
אֶלָּא לְטוֹב עַיִן,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(משלי כב)
"טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ,
כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל".
אַל תִּקְרִי "יְבֹרָךְ",
אֶלָּא "יְבָרֵךְ".

רש"י

לטוב עין –
שונאי בצע וגומלי חסד בממונן:

רַבִּי
יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:
חָבֵר
טוֹב

רע"ב

חָבֵר טוֹב –
שמוכיחו כשרואה אותו עושה דבר שאינו הגון:

מסכת בבא בתרא דף טז/ב

"וַיִשְׁמְעוּ שְׁלֹשֶׁת רֵעֵי אִיּוֹב"
וְגוֹ'
(איוב ב).
מַאי "וַיִוָעֲדוּ יַחְדָיו" ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מְלַמֵּד שֶׁנִּכְנְסוּ כֻּלָם בְּשַׁעַר אֶחָד.
וְתַנָא: בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פַּרְסָה.
מְנָא הֲווּ יָדְעִי ?
אִיכָּא דְּאָמְרִי: כְּלִילֵי הֲווּ לְהוּ.
וְאִיכָּא דְּאַמְרִי: אִילָנֵי הֲווּ לְהוּ,
כֵּיוָן דְּכָּמְשֵׁי,
הֲווּ יָדְעִי.
אָמַר רַבָּא,
הַיְינוּ דְּאַמְרִי אִינְשִׁי: אוֹ
חַבְרָא –
כְּחַבְרֵי
דְּאִיּוֹב.
אוֹ
מִיתוּתָא.

רש"י

כלילי הוו להו – כתרים, ובכל כתר שלשה פרצופים, ואיש את שמו מחוקק על פרצופו, וכשבאין יסורין על אחד מהן – פרצופו משתנה, וכן אילני: דכמשי –
פלטיי"א: או חברא כחברי דאיוב –
אם אין לו לאדם אוהבים – נוח לו שימות:

מסכת יבמות דף סג/א

אָמַר רַב פַּפָּא: זְרַע וְלֹא תַזְבִּין,
אַף עַל גַּב דְּכִי הֲדָדֵי נִינְהוּ –
הַנֵּי מְבָרְכֵי.
זְבִין וְלֹא (תידול)
[תֵיזוּל],
הַנֵּי מִילֵּי בִיסְתַּרְקֵי,
אֲבָל גְּלִימָא לֹא מִתְרַמֵּי לֵיהּ כִּדְבָעֵי.
טוּם וְלֹא תַשְׁפֵּיץ,
שַׁפִּיץ וְלֹא תִבְנֵי,
שֶׁכָּל הָעוֹסֵק בְּבִנְיָן –
מִתְמַסְכֵּן.
קְפוֹץ זְבִין אַרְעָא,
מָתוּן נְסִיב אִתְּתָא.
נְחוּת דַּרְגָּא וּנְסִיב אִתְּתָא,
סַק דַּרְגָּא וּבְחַר שׁוֹשְׁבינא

רש"י

שושבינא –
אוהב טוב, בחר לך אדם חשוב להדבק אחריו:

המאירי

ולעולם לא יחזר בנשואיו אחר גדולה הימנו, שמא מתוך מעלתה עליו אף היא משתררת עליו, וכל שכן שאינה נשמעת לו בתקוני ביתה. והוא שאמרו: חות חד דרגא ונסיב איתתא, וסק חד דרגא בשושבינא. כלומר: שיחזר אחר אוהב גדול ממנו:

רַבִּי
יוֹסֵי אוֹמֵר:
שָׁכֵן
טוֹב

רע"ב

שָׁכֵן טוֹב –
מצוי אצלו בין ביום בין בלילה.
ואילו חבר טוב אינו מצוי אצלו בכל עת:

אבות דרבי נתן פרק ארבעה עשר

… נכנס רבי יוסי ואמר שָׁכֵן טוֹב יצר טוב ואשה טובה.

מסכת סנהדרין דף כג/א

תַּנְיָא: כָּךְ הָיוּ נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין;
לֹא הָיוּ חוֹתְמִים עַל הַשְּׁטָר – אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִים מִי חוֹתֵם עִמָּהֶם.
וְלֹא הָיוּ יוֹשְׁבִין בַּדִּין – אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִים מִי יוֹשֵׁב עִמָּהֶם.
וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִים בִּסְעוּדָה – אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִים מִי מֵסֵב עִמָּהֶם

רש"י

אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן –
שמא יחתמו עמהם עד אחד פסול ומבטל עדות כולם,
ונמצאו אלו בושים.

ילקוט שמעוני במדבר פרק ב'
רמז תרפו'

כיצד היו שרויים ? והלוים יחנו סביב למשכן.
משה ואהרן ובניו במזרח,
דכתיב: והחונים לפני המשכן קדמה ליפני אהל מועד מזרחה.
משה אהרן ובניו סמוכין להם.
ואצלם יהודה יששכר וזבולון. מכאן אמרו: אשרי
לצדיק ואשרי לשכניו,
אלו שלשה השבטים שהיו סמוכין למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה. שנאמר: לא יסור שבט מיהודה ומחוקק. וכתיב: יהודה מחוקקי. ומבני יששכר יודעי בינה לעתים, לדעת מה יעשה ישראל. ראשיהם מאתים,
אלו מאתים ראשי סנהדראות שיצאו מיששכר. ומזבולן מושכים בשבט סופר,
על שהיו שכני תורה נעשו כחלם חכמים. ומן הדרום בני קהת,
וסמוכין להם ראובן שמעון וגד,
מכאן אמרו: אוי
לרשע ואוי לשכנו. אלו שלשת השבטים שהיו שכנים לקרח [ועדתו]
בדרום, אבדו עמו במחלוקתן שנאמר ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם.

רַבִּי
שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
הָרוֹאֶה
אֶת הַנּוֹלָד

רמב"ם פירוש המשניות

…ואמרו: הנה הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד, אשר ענינו שילמד מה שעתיד להיות ממה שהוא נמצא עתה אינו בחכמות עד שתהיה מעלה שכלית,
ויהיה פירושו: שילמד הנסתר מן הנראה,
אבל רוצה בו הנה העיון בענייני האדם מעסקיו אשר בהם המשך מציאותו שיעיין באחרית ענייניו,
וכנגד זה הביא משל אחד והוא אמרו: הלוה ואינו משלם, שלא ילוהו דבר אחר כך, והוא פחיתות המדה. וצדיק חונן ונותן זה צדיקו של עולם – והוא ה'
יתברך. שנאמר: צדיק וישר הוא.
וכן: ואתה צדיק על כל הבא עלינו.
פירוש: חונן לאדם המלוה לחבירו ואינו משלם,
משלם לו הקדוש ברוך הוא חלף עבודתו שגמל חסד לזולתו ללוותו עד שתשיג ידו די מחסורו, וכאשר מצאה ידו ולא ישלם למלוהו ה'
יתברך משלם לו:

וענין: רואה דבריו, בוחר ומבחין מעניין השם לא ראה, שכוונתו לא בחר והבחין שבכלל דבריו שאמר לב רע הוא הכל:

רע"ב

הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד –
צופה ומביט במה שעתיד להיות, ומתוך כך נמצא מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה:

אבות דרבי נתן פרק ארבעה עשר

… רבי שמעון אומר הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד (נ"א כגון מרדכי יהודי שראה את הנולד).

מסכת תמיד לב ע"ב

עָשָׂרָה דְּבָרִים שָׁאַל אַלֶכְּסַנְדְרוּס מוֹקְדוֹן אֶת זִקְנֵי הַנֶּגֶב… אִי דִּין מִתְקְרֵי ,חַכִּים'?
אָמְרוּ לוֹ,
[אֵיזֶהוּ חָכָם]
– הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד…

רש"י

אידין חכים –
מי מיתקרי חכם: הרואה את הנולד –
המבין מלבו מה שעתיד להיות קורות, שעתידים לבא ונזהר מהן:

תלמוד ירושלמי מסכת סוטה דף לט/ב

אמר רבי אבא מרי: החכם עד שהוא בראשו של דבר – הוא יודע מה בסופו

רַבִּי
אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
לֵב
טוֹב

רע"ב

לֵב טוֹב –
לפי שהלב הוא המניע לכל שאר הכחות, והוא המקור שממנו נובעים כל הפעולות.
ואע"פ שיש לפעולות אברים מיוחדים, מ"מ הכח המעורר לכל התנועות הוא בלב, לפיכך אר"א: לב טוב.
ומפני זה אמר ריב"ז: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם:

אבות דרבי נתן פרק ארבעה עשר

… נכנס ר'
אלעזר ואמר: לֵב טוֹב לשמים, לֵב טוֹב לבריות.

מסכת קידושין דף מא/א

דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: רַגְזָן לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ אֶלָּא רַגְזָנוּתוֹ. וּלְאָדָם טוֹב מַטְעִימִים אוֹתוֹ מִפְּרִי מַעֲשָׂיו (בעולם הזה).

רש"י

לא עלה בידו – בשכרו, אלא כחש בשרו, ברגזנותו לא נשתכר כלום:

המאירי

לעולם יהא אדם זהיר במדותיו, שהן הן המביאות לגופי העבירות או הזכיות. דרך הערה אמרו: מטעימין לו לאדם מפרי מעשיו בעולם הזה אם רגזן הוא הרי כעסו מביאו לידי טעות וקלון ואם ענו הוא ענותנותו מביאתו לידי שררה שנאמר ולפני כבוד ענוה:

מסכת שבת דף קלט/א

וְאָמַר רַבִּי מַלַּאי: בִּשְׂכַר –
(שמות דּ)
"וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ",
זָכָה לְחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבו.

מסכת בבא בתרא דף קמה/ב

…וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמר:
"כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים",
זֶה שֶׁדַּעְתּוֹ קְצָרָה,
וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָּמִיד.
זֶה שֶׁדַּעְתּוֹ רְחָבָה…

אָמַר
לָהֶם
(רַבָּן
יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי)
:
רוֹאֶה
אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ
מִדִּבְרֵיכֶם,
שֶׁבִּכְלַל
דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם

ירושלמי מסכת ברכות פרק א'

"וְלֹא תָּתוּרוּ אַחֲרֵי לְבָבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם"
וְגוֹ'.
אָמַר רַבִּי לֵוִי: לִיבָּא וְעֵינָא תְּרֵי סַרְסוּרֵי דְּחֶטְאָה נִינְהוּ. כְּתִיב:
(משלי כג)
"תְּנָה בְנִי לִבְךָ לִי וְעֵינֶיךָ דְּרָכַי תִּצֹרְנָה". אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִי יְהַבְת לִי לִבָךְ וְעֵינָיִךְ אַנָא יָדַע דְּאַת לִי.

מדרש תהילים מזמור יד'

למנצח לדוד אמר נבל.
זה שאמר הכתוב:
(ירמיה יז,
י)
אני ה'
חוקר לב בוחן כליות.
למה הזכיר את הלב ואת הכליות מכל האיברים ? אלא,
העינים הולכות אחר הלב,
והאזנים ומאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם,
כולם הולכים אחר הלב.
והכליות יועצות את הלב והלב גומר.
לפיכך אינו מזכיר אלא הלב והכליות בלבד. והקב"ה חוקר את הלב ובוחן את הכליות.
וכן הוא אומר:
(דברי הימים–א כח,
ט)
ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם וגו'
כי כל לבבות דורש ה'.
מהו כי כל לבבות ? אלו שני לבבות שיש לו לאדם – יצר טוב ויצר רע.

מדרש תהילים מזמור קיט'

בכל לבי דרשתיך אל תשגני ממצותיך.
הלב הזה הוא מכניס לצדיקים לגן עדן,
לבן של רשעים מורידם לגיהנם.
וכן הוא אומר:
(ישעיה סה,
יג–יד)
הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו, הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו.
הנה עבדי ירונו מטוב לב, ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו.
וכן היה דוד אומר לשלמה בנו:
(דברי הימים–א כח,
ט)
ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם, כי כל לבבות דורש ה'
וגו':

בתי מדרשות חלק ב'
– מדרש אותיות רבי עקיבא השלם נוסח א'
– אות כ'

למ"ד, אל תקרא למד, אלא לב מבין דעת. מלמד: שהלב
שקול כנגד כל אבריו של אדם. לאדם יש לו עינים, אף ללב יש לו עינים. לאדם יש לו אזנים, אף ללב יש לו אזנים. לאדם יש לו פה, אף ללב יש לו פה. לאדם יש לו דבור, אף ללב יש לו דבור. לאדם יש לו נהימה, אף ללב יש לו נהימה. לאדם יש לו נחמה, אף ללב יש לו נחמה. לאדם יש לו צעקה, אף ללב יש לו צעקה. לאדם יש לו הליכה, אף ללב יש לו הליכה. לאדם יש לו שמיעה, אף ללב יש לו שמיעה. וכל המדות כולן שיש להן לכל אבריו של אדם – יש לו ללב.

כל מה שיש באדם יש בלב, מיכן שהלב שקול כנגד מאתים וארבעים ושמונה אברים שבאדם. ולא עוד, אלא ששנים עשרה דברים יש בו באדם ואלו הן: לב מבין דעת ותבונה, כליות יועצות עצות טובות ורעות. פה מחתך כל מיני מאכלות. לשון גומר כל מטעימי שחיקות. חיך טועם כל מטעמי מאכלות. קנה מושך ומוציא כל רוחות וקולות. הושט בולע כל מאכל ומשתה. ריאה שואבת כל מיני משקין. כבד כועס. ומרה זורקת בו טיפה ומניחתו. טחול שוחק כל מיני שחיקה. קורקבן שוחק כל מיני אכילות. קיבה ישינה שנה מתוקה. ובזמן ששניהם ישנים אין אדם יודע מה שבעולם. שנאמר:
(בראשית יט לג)
ולא ידע בשכבה ובקומה:

ד"א: אין אהבה אלא בלב. שנאמר:
(דברים ו ד)
ואהבת את ה אלקיך בכל לבבך וגו'. ואין שנאה אלא בלב. שנאמר:
(ויקרא יט יז)
לא תשנא את אחיך בלבבך. ואין קנאה אלא בלב. שנאמר:
(ישעיה סג ד)
כי יום נקם בלבי. ואין דאגה אלא בלב. שנאמר:
(משלי יב כה)
דאגה בלב איש ישחנה. ואין דיווי אלא בלב. שנאמר:
(קהלת יא י)
והסר כעס מלבךץ לפיכך אין הקדוש ברוך הוא צופה אלא ללבץ שנאמ:ר (שמואל א טז ז)
כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב:

אָמַר
לָהֶם:
צְאוּ
וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה
שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם

רע"ב

אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם –
הוצרך לשאול מהם זה.
ולא הבין מתוך דבריהם הראשונים שהדרך הרעה היא הפך הדרך הטובה.
לפי שלא כל מה שהוא טוב יהיה הפכו רע.
כי מדת החסידות והוא העושה לפנים משורת הדין היא טובה.
ומי שאינו חסיד מעמיד דבריו על דין תורה אינו רע. ואפשר היה לומר: שאם ההסתפקות והיא עין טובה היא דרך טובה.
בקשת היתרונות אינו דרך רעה לפי שאינו מזיק לשום אדם בזה.
וכן בשאר המדות לפיכך הוצרך לשאל מהם איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם:

רַבִּי
אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
עַיִן
רָעָה

מדרש תנחומא בהר פרק א'

(א)
וכי תמכרו ממכר לעמיתך. זש"ה: נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי כח). הפסוק הזה מדבר בהרבה בני אדם. נבהל להון איש רע עין – זהו קין. אמר הקב"ה: אתה נבהלת לירש את העולם,
?! חייך, חסרון יש לך ! הוי: ולא ידע כי חסר יבואנו. ומה היה לו ? שנטלטל בעולם. שנאמר:
(בראשית ד)
נע ונד תהיה בארץ. דבר אחר: נבהל להון איש רע עין – זה עפרון החתי. בשעה שמתה שרה הלך אברהם אצל עפרון שימכור לו את המערה. אמר ליה עפרון: תן לי את דמיה, ואמר ליה: ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא (שם כג). התחיל אברהם צובר את הכסף לעפרון. שנאמר:
(שם)
וישמע אברהם אל עפרן וישקל אברהם. אמר בן מארא, אעפ"י שא"ר חנינא: כל שקלים שבתורה סלעים הם, חוץ מאלו שהם קנטרין. ד'
מאות קנטרין צבר אברהם לפני עפרון, כיון שראה עפרון את הכסף, נבהל ונחפז ואמר: במבחר קברינו קבור את מתך. אמר הקב"ה: נבהלת לממון ! חייך, חסרון יש לך בדבר, ומהו חסרונו ? א"ר יהודה הלוי בר שלום: כל עפרון שכתוב כאן עד שלא נטל את הכסף מאברהם מלא, וזה חסר, וישקול אברהם לעפרון (שם)
חסר וי"ו כתיב. דבר אחר: נבהל להון איש רע עין – זה המלוה מעותיו ברבית, שהוא נבהל להעשיר, ומארה ניתנה בנכסיו. שנאמר: ולא ידע כי חסר יבואנו ! ד"א: נבהל להון איש רע עין – אלו סוחרי שביעית, שמתבהלין להעשיר ואין משמרין את השביעית, וסבורין שהן מתעשרין. אמר הקב"ה: חייך, חסרון יש לך בדבר, כיון שלא שמר את השמטה התחילה המארה נכנסת בממונו, והוא מוכר. מה כתוב למעלה מן הענין: ושבתה הארץ שבת לה', ואחרי כן: וכי תמכרו ממכר…

מסכת סוטה דף לח/ב

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ עוֹפוֹת (שמים)
מַכִּירִין בְּצָרֵי עַיִן ?
שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי א)
"כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָּל בַּעַל כָּנָף".
וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַנֶּהֱנֶה מִצָּרֵי עַיִן,
עוֹבֵר בְּלָאו.,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם כג)
"אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְגוֹ',
כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא"
וְגוֹ'.
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"אַל תִּלְחַם",
"וְאַלת תִּתְאָו".
וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֵין עֶגְלָה עֲרוּפָה בָּאָה אֶלָּא בִּשְׁבִיל צָרֵי הָעַיִן. שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים כא)
"וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". וְכִי עַל לִבֵּנוּ עָלְתָה שֶׁזִּקְנֵי בֵּית דִּין שׁוֹפְכֵי דָּמִים הֵם ?
אֶלָּא לֹא בָּא לְיָדֵינוּ – וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת,
לֹא רְאִינוּהוּ – וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָה:

רש"י

מכירין בצרי עין –
ואין אוכלים משלהם: כי חנם מזורה הרשת –
לעיל מיניה משתעי בצרי עין נארבה לדם וגו'
כל הון יקר נמצא וגו'. כי חנם מזורה הרשת לשון: יזורה על נוהו גפרית, כך דרכם של ציידים, לזרות חטים ושעורים ברשתם, כדי שיבואו העופות לאכול. ואלו צרי העין חנם, מאבדין מזונות שזורין ברשתם בעיני כל בעל כנף, שאף הן מכירין בהן ואין נהנין ממזונותיהן: כי כמו שער בנפשו –
שער זה על כרחנו לשון פעל הוא, ונקודתו מוכחת עליו שחציו קמץ וחציו פתח, וטעמו למטה, כאילו זה האוכל מירר, והשעיר בנפשו של צר עין, וכך הוא לשון: כתאנים השוערים (ירמיהו כט). ומנחם בן סרוק פירשו לשון: שיעור. תמיד הוא משער כמה יאכל זה, ועד מתי: ופטרנוהו בלא מזונות – כלומר: למזונות הוצרך, ולא היה לו, וראה אחד נושא מזונות ובא לחוטפם ממנו לאונס רעבון, ועמד זה עליו והרגו: בלא לוייה –
חבורה שילך עמהם:

מסכת ערכין דף טז/א

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: עַל שִׁבְעָה דְבָרִים נְגָעִים בָּאִים … וְעַל צַרוּת הָעַיִן דִּכְתִיב:
(שם)
"וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַבִית". וְתַנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִי שֶׁמְיוּחָד בֵּיתוֹ לוֹ…

רש"י

צרות העין –
שצרה עינו באחרים, ואינו מהנה שכיניו מכליו ע"י שאלה:

מסכת בבא קמא דף פא'

תָּנוּ רַבָּנָן,
עֲשָׂרָה תְנָאִים הִתְנָה יְהוֹשֻׁעַ:
(דף פא/א)
שֶׁיְּהוּ מַרְעִין בַּחוֹרְשִׁין,
וּמְלַקְּטִין עֵצִים

בִּשְׂדוֹתֵיהֶם,
וּמְלַקְּטִין עֲשָׂבִים בְּכָל מָקוֹם,
חוּץ מִתִּלְתָּן.
וְקוֹטְמִין נְטִיעוֹת בְּכָל מָקוֹם,
חוּץ מִגְּרוּפִיּוֹת שֶׁל זַיִת,
וּמַעְיָן הַיּוֹצֵא בַּתְּחִלָּה –
בְּנֵי הָעִיר מִסְתַּפְּקִין מִמֶּנּוּ,
וּמְחַכִּין בְּיַמָּהּ שֶׁל טְבֶרְיָה,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְרוֹס קֶלַע,
וְיַעֲמִיד אֶת הַסְּפִינָה.
וְנִפְנִין לַאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר,
אֲפִלּוּ בְּשָׂדֶה מְלֵאָה כַרְכּוֹם.
וּמְהַלְּכִין בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת,
עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה,
וּמִסְתַּלְּקִין לְצִדֵּי הַדְּרָכִים מִפְּנֵי יְתֵדוֹת הַדְּרָכִים.
וְהַתּוֹעֶה בֵין הַכְּרָמִים –
מַפְסִיג וְעוֹלֶה,
מַפְסִיג וְיוֹרֵד,
וּמֵת מִצְוָה –
קוֹנֶה מְקוֹמוֹ:

(ע"ב) …מְהַלְּכִין בִּשְׁבִילֵי הָרְשׁוּת –
שְׁלֹמֹה אֲמָרָה,
כִּדְתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁכָּלוּ פֵרוֹתָיו מִן הַשָּדֶה,
וְאֵינוֹ מַנִּיחַ בְּנֵי אָדָם לִכָּנֵס בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ,
מָה הַבְּרִיוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו ?
מָה הֲנָאָה יֵשׁ לִפְלוֹנִי ?
וּמַה הַבְּרִיוֹת מַזִּיקוֹת לוֹ ?
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר:
"מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵי רַע".
וּמִי כְּתִיב:
"מִהְיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרִי רַע"?
אִין. כְּתִיב כְּהַאי גַוְנָא:
(משלי ג)
"אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו,
בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת":

המאירי

שלמה תקן להם לישראל שיהו בני אדם רשאים להלך בשביל השדות העשויות לקצר את הדרך אף משנזרעו, עד שתרד רביעה שניה ומ"מ קודם זריעה אין זה צריך תנאי שמשהכניס תבואתו עד שזרע את השדה סתם בני אדם מפקירין שדותיהם לדריסת רגלי בני אדם, אבל משנזרע עד שירדה רביעה שניה שזמנה בשבעה עשר במרחשון הותר מכח התקנה שעד זמן זה אין דריסת הרגל קשה להם אבל משם ואילך הזרעים יוצאים וצומחים ודריסת הרגל קשה להם ומ"מ במקום שהוא טבעני אף משירד הטל קשה לו הרגל ומשנזרע אסור:

למדת
שכל שאין הזק לאדם בו,
ויש
הנאה לאחרים ראוי לו שלא למנוע…

מסכת בבא בתרא דף עה/א

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כָּל מִי שֶׁעֵינָיו צָרוֹת בְּתַלְמִיד חָכָם בָּעוֹלָם הַזֶּה –
מִתְמַלְּאוֹת עֵינָיו עָשָׁן לָעוֹלָם הַבָּא...

רשב"ם

שעיניו צרות –
שלא לההנותו מנכסיו:

מסכת סוטה דף מז/ב

מִשֶּׁרַבּוּ צָרֵי –
עַיִן,
רַבּוּ טוֹרְפֵי טֶרֶף,
וְרַבּוּ מְאַמְּצֵי הַלֵּב,
וְקוֹפְצֵי יָדַיִם מִלְּהַלְווֹת,
וְעָבְרוּ עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה:
(דברים טו)
"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל".

רש"י

צרי עין –
מלהנות אחרים בממונם: טורפי טרף –
גזלנים ומאמצי הלב מן העניים לרחם:

מדרש רבה בראשית פרשה נח'
פסקה ז'

(משלי כח)
(כב)
נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ: נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן – זה עפרון, שהכניס עין רע בממונו של צדיק, וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, שחסרתו התורה וא"ו, הדא הוא דכתיב: וישמע אברהם אל עפרון, וישקול אברהם לעפרן, עפרן כתיב חסר וא"ו.

מדרש תנחומא משפטים פרק יג'

נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ. אִישׁ רַע עָיִן – זה קין שהבדיל עצמו ליטול את העולם. כיצד ? כשהיו קין והבל בעולם, מה כתיב בהן ? ויהי בהיותם בשדה (בראשית ד). על עסקי שדה נהרג הבל. א"ל קין להבל: נחלוק העולם, טול המטלטלין, ואני את השדות. והוא שחשב להוציא אותו מן העולם, חלקו ביניהם. נטל הבל המטלטלין וקין הקרקעות, והיה מהלך הבל בעולם וקין רודפו, ואמר ליה: צא מתוך שלי ! רץ להרים והוא אחריו, ואומר: זו שלי !
עד שעמד עליו והרגו. שנאמר: ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ, מה חסרו ?
נע ונד תהיה בארץ. בכל מקום שהיה הולך – היה הקב"ה מביא רוח רעה לרגלו, והיו מכין אותו ורודפין אחריו עד שמוציאין אותו מן העולם

מדרש תנחומא בהר פרק א'

… נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ (משלי כח). הפסוק הזה מדבר בהרבה בני אדם … זה המלוה מעותיו ברבית, שהוא נבהל להעשיר, ומארה ניתנה בנכסיו. שנאמר: וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ.
ד"א: נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן אלו סוחרי שביעית, שמתבהלין להעשיר ואין משמרין את השביעית, וסבורין שהן מתעשרין. אמר הקב"ה: חייך ! חסרון יש לך בדבר, כיון שלא שמר את השמטה, התחילה המארה נכנסת בממונו, והוא מוכר. מה כתוב למעלה מן הענין: ושבתה הארץ שבת לה'. ואחרי כן: וכי תמכרו ממכר …

ילקוט שמעוני דברים –
פרק יד'
– רמז תתצב'

לא תבשל גדי בחלב אמו. מה כתיב בתריה ? עשר תעשר.
(אלא)
אמר הקב"ה אל תגרמו לי לבשל גדיים עד שהם במעי אמותיהן, שאם אין אתם מוציאין מעשרותיכם כראוי – רוח אחת של קדים אני שולח והיא שדפתן, כמה דאת אמר: ושדפה לפני קמה.
זה שאמר הכתוב: נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וגו'. רבי לוי פתר קרא בזה שאינו מוציא מעשרותיו כראוי,
[מעשה באדם אחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי]
והיתה לו שדה עושה אלף מדות, והיה מוציא ממנה מאה מדות למעשר, וממנה היה ניזון כל ימיו, וממנה מתפרנס כל ביתו. בשעת מיתתו קרא לבנו, ואמר לו: בני ! תן דעתך בשדה זה,
כך [וכך מדות היא עושה כך]
וכך הייתי מוציא למעשר ממנה,
והייתי מוציא ממנה כל מזונותי כל ימי וממנה הייתי מתפרנס כל ימי. בשנה ראשונה עשתה אלף מדות והוציא ממנה מאה מדות למעשר,
בשניה הכניס בה עין הרע, והיה פוחת עשרה והיא פתחה מאה,
וכן בשנה שלישית רביעית וחמישית פחת לה עשרה, והיא פחתה מאה, עד שעמדה על מעשרותיה. וכיון שידעו בו קרוביו, לבשו לבנים ונתעטפו לבנים ונכנסו אצלו. אמר להם: מה באתם לשמוח על אותו האיש שנדוהו ? אמרו לו: חס ושלום, לא באנו אלא לשמוח עמך ! לשעבר היית בעל הבית, והקב"ה כהן, ועכשיו נעשית כהן, והקב"ה בעל הבית ! אמר ר'
לוי: איפחית לה שנה מן שנה, שנה עליו עידנא.
לפיכך משה מזהיר את ישראל ואמר להם: עשר תעשר.

ילקוט שמעוני משלי –
פרק כח'
– רמז תתקסב'

מעשה באחד שהיה כונס יין ושמן, ולא היה מוציא מעשרותיו כראוי. מה עשה הקב"ה הכניס בו רוח תזזית, ונטל את המקל והתחיל משבר בחביות, גער בו בן ביתו. מה עשה ? נטל את המקל ופצעו על ראשו,
אמר לו: תחות מסייעתי את אתי גער בי,
אמר לו:
תן לי המקל ואני אשבור. נתן לו המקל, הוה איהו מתבר חדא חדא, ואיהו מתבר תרי. מי גרם לו ? על ידי שלא הוציא מעשרותיו כראוי. א"ר לוי: מעשה באחד שהוציא מעשרותיו כראוי, והייתה לו שדה אחת ונתן הקב"ה בלבו, ועשה חציה זרע וחציה בית מקוה מים, ובאת שנת בצורת והיה מזבין סאה חטין בסלע, וסאה מים בתלת סלעין. ומי גרם לו ?
על ידי שהוציא מעשרותיו כראוי,
הוי נִבֳהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן:

רַבִּי
יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:
חָבֵר
רָע

סדור תפלה –
ברכות השחר

וְהַרְחִיקֵנוּ מֵאָדָם רָע וּמֵחָבֵר רָע.…

הנהגות צדיקים –
הנהגות ומדות טובות עפ"י סדר א"ב מרבי יעקב יחזקיהו

א.
אנו מתפללין בכל יום: וְהַרְחִיקֵנוּ מֵאָדָם רָע וּמֵחָבֵר רָע. כוונת כפל הלשון דאדם רע היינו מי שיוכל להרע לו ולצערו כשפוגע בו אף בשוק, אף שאינו מתחבר עמו. ע"כ אנו מבקשים להרחיקנו מאדם רע שלא יארע לנו רשעות ממנו. אבל חבר רע הוא יותר גרוע, דרע נקרא מי שיש לו מחשבות רעות והרהורי עבירה (כמבואר בסה"ק דפגם הברית נקרא רע), ומי שיש לו חבר רע – הוא מזיק גם לו, והוא רעה גדולה עד למאוד, השי"ת ישמרנו ויצילנו מזה, כי גם הוא נתפס ח"ו במחשבותיו הרעים. וכמש"כ הרמב"ם פ"ו מה'
דיעות וז"ל הק': דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם. הוא ששלמה אמר:
(משלי י"ג)
הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע. ואומר:
(תהלים א')
אשרי האיש כו'
עכ"ל. נמצא דחבר רע מביא לידי חטא ח"ו, וכבר אמרו חז"ל:
(הובא בפירש"י עה"ת פ'
תצא גבי ל"ת אדומי)
דהמחטיא את האדם יותר רע מההורגו. ובזה חבר רע גרוע מאדם רע, דאינו מריע לו רק בגוף,
ע"כ. עיקר גדול הוא להשתדל מאוד להשיג חבורתא טובה משו"ה כשאנו מתפללים: שתרגילנו בתורתך ודבקנו במצותיך ואל תביאנו לידי חטא כו', בהמשך לזה צריכין להתפלל באמת ובבכי: והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע:

רַבִּי
יוֹסֵי אוֹמֵר:
שָׁכֵן
רָע

אבות דרבי נתן פרק ארבעה עשר

… נכנס ר'
יוסי ואמר: עין רע ושָׁכֵן רָע ואשה רעה.

רמב"ם יד החזקה –
הלכות תפלה ונשיאת כפים פרק ח'

(א)
תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור. ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל
מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל
בו עם הציבור נקרא שָׁכֵן רָע:

ספר אור תורה –
אות קיד'

(קיד)
וענין מה שנקרא שָׁכֵן
רָע,
הוא כמו שכתוב בש"ס:
(ברכות ו,
ב)
כל מי שרגיל לכנוס לבית הכנסת ולא בא, הקדוש ברוך הוא משאיל בו. שנאמר: מי בכם כו'
שומע בקול עבדו,
אשר הולך חשכים ואין נוגה לו כו'
(ישעיה נ,
י),
כי בזה יש חלוק בין זמן שבית המקדש היה קים,
שאז היה בבחינת אור על ידי הקרבנות שהיו מקשרים היכלין בהיכלין כל העולמות,
והיה מאיר בהם אור הפנימי,
ומתפשט במקום בית המקדש אשר הוא שער השמים,
מקום שמתפשט בו קו הפנימי של כל העולמות,
ומסתיים במקום בית המקדש שהוא מרכז כלם,
אבל עכשיו השכינה בגלותא,
מתלבשת בקליפת נוגה,
שאז הוא מתחבר לקדשה,
אז היא נעשית נוגה,
פרוש הבהיקות של אור,
והוא חיצוניות של האור והוא על ידי התפלה,
שאז מתקנים הנוגה להתחבר לקדשה,
על ידי התקשרות כל ההיכלין על ידי התפלה,
וזה ענין בתי כנסיות שבגלות שהם נקראים מקדש מעט,
והינו כי התלבשות השכינה בגלות בין הקלפות,
על ידי קלפת נוגה,

וכשבאים לבית הכנסת להתפלל,
אז מקדשים מקום הזה באויר שמארץ ישראל,
המתפשט שם,
שלכן עתידים בתי כנסיות שבבבל לקבוע בארץ ישראל (מגילה כט,
א),
שאויר ארץ ישראל מתפשט שם על ידי שמתפללים לנגד ארץ הקדש,
כמו שנאמר והתפללו אליך דרך ארצם כו'
(מלכים–א ח,
מח),
ונגד מקום בית המקדש,
ואז ממשיכים אויר ממקום בית המקדש דרך ארחות עקלקלות,
למקום בתי כנסיות שבגלות…

ספר נתיבות עולם א'
– נתיב העבודה –
פרק ה'

ובפ"ק דברכות (ח'
ע"א)
אמר ר'
לוי: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס לשם להתפלל – נקרא שכן רע. שנאמר: כה אמר ה'
על שכני הרעים הנוגעים בנחלה ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו שנאמר הנני נותשם מעל אדמתם ואת בית יהודה אתוש מתוכם עד כאן.
בארו כי מי שאינו הולך לבית הכנסת נקרא שכן רע,
ויש לפרש שהוא שכן רע אל בני אדם,
וזה כי בית הכנסת בו מתאספים בני אדם להתפלל,
והנה שמו מעיד כי הוא המקום מוכן שיתאספו ביחד בני העיר להתפלל ליוצרם והתפלה מיוחדת שתהיה באסיפה בצבור,
ואם אינו נכנס לשם הרי אינו מבקש החבור והאסיפה הזאת להתאסף לתפלה,
וזה נקרא שכן רע כי כן עניין שכן רע שהוא פורש מן שכנו שהוא עמו.
ומכל שכן שנקרא גם כן שכן רע אל השם יתברך כי יש לו ללכת אל בית הכנסת ויהיה מצוי בביתו יתברך,
כי השם יתברך מצוי בבית הכנסת וראוי לאדם שיהיה נמצא בבית שמצוי השם יתברך שם ואם אינו בא שם נקרא שכן רע שאין לו חבור עם מי שהוא שוכן אצלו,
שאם לא היה שכן רע היה בא לשם.
ואמר שהוא גורם גלות לו ולבניו זהו לפי כי בית הכנסת מיוחד לאסיפה וקיבוץ,
וכאשר אינו רוצה בקיבוץ ואסיפה ראוי שיהיה לו הגלות כי אין הגלות רק הפירוד והפיזור ודבר זה מבואר.
ועוד כי אלו היה שכן טוב ולא היה שכן רע דרך השכינים שעומדים ביחד ואינם מתפרדים ולא היה לו גלות,
עכשיו שהוא שכן רע אין הקבוץ ראוי אליו אלא הגלות והפירוד לו ולזרעו,
כי כאשר השורש נעקר מקום חבורו גם הענפים נעקרים ממקומו ולכך הוא גורם גלות לו ולזרעו:

ספר שמירת הלשון ח"ב –
חתימת הספר –
פרק א'

[הגה"ה –
וְעוֹד נוּכַל לוֹמַר,
כִּי שָׁכֵן טוֹב אֵין מַכְבִּיד עַל בַּעַל הַבַּיִת,
שֶׁדַּרְכּוֹ לְבַשֵּׁל מַאֲכָלוֹ בְּעֵת שֶׁבַּעַל הַבַּיִת שֶׁלּוֹ מְבַשֵּׁל,
וּגְמַר בִּשּׁוּלוֹ גַּם כֵּן בְּיַחַד עִם בַּעַל הַבַּיִת וְסוֹתְמִין פִּי הַתַּנּוּר.
אֲבָל שָׁכֵן רָע,
דַּרְכּוֹ לְהַתְחִיל לְבַשֵּׁל אַחַר שֶׁכְּבָר סָתְמוּ פִּי הַתַּנּוּר,
פּוֹתְחוֹ כְּדֵי לְבַשֵּׁל מַאֲכָלוֹ.
וּלְבַד שֶׁהוּא מַרְבֶּה בְּעֵצִים,
מִצְטַנֵּן הַבַּיִת עַל יָדוֹ,
וְכָל הַקִּלְקוּל נִתְהַוָּה עַל יְדֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה סֵדֶר לְעַצְמוֹ.
וְכֵן הוּא בְּעִנְיָנֵנוּ,
כְּשֶׁהָאָדָם נִכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל בְּצִבּוּר,
וְצִבּוּר דַּרְכָּן לְהִתְפַּלֵּל בִּזְמַן מְיֻחָד כַּדִּין,
פּוֹתְחִין הַמַּלְאָכִים שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם עֲבוּרָם לְהַעֲלוֹת תְּפִלָּתָם לְמַעְלָה,
מַה שֶּׁאֵין כֵּן,
כְּשֶׁהָאָדָם מִתְפַּלֵּל בְּבֵיתוֹ בִּיחִידִי,
יִזְדַּמֵּן כַּמָּה פְּעָמִים,
שֶׁהַצִּבּוּר כְּבָר גָּמְרוּ תְּפִלָּתָם וְסָתְמוּ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם,
וּכְשֶׁתְּפִלָּתוֹ עוֹלָה לְמַעְלָה,
דּוֹפֵק שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם וּמַטְרִיחַ הַמַּלְאָכִים לְהַעֲלוֹת תְּפִלָּתוֹ לְמַעְלָה,
וַאֲפִלּוּ אִם יִשְׁמְעוּ לוֹ,
עַל כָּל פָּנִים הוּא דּוֹמֶה לְשָׁכֵן רָע,
כַּנַּ"ל]:

רַבִּי
שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
הַלֹּוֶה
וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם.
אֶחָד
הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם,
כְּלֹוֶה
מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא.
שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים
לז)
לֹוֶה
רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם,
וְצַדִּיק
חוֹנֵן וְנוֹתֵן

רע"ב

הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם –
הוא הפך הרואה את הנולד.
שאם לא ישלם לא ימצא מי שילונו ויהיה מוטל ברעב.
ולא אמר סתם: מי שאינו רואה את הנולד.
לפי שאפשר לאדם שאינו רואה את הנולד.
שלא יבא לידי תקלה.
שיציל עצמו בבוא הנולד ההוא:

וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן –
הקב"ה שהוא צדיקו של עולם חונן ונותן למלוה מה שלוה זה ממנו ולא פרע לו נמצא הלוה נשאר חייב למקום:

תוי"ט

הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם –
כתב הר"ב: הוא הפך הרואה את הנולד כו', ולא אמר סתם: מי שאינו רואה את הנולד, לפי שאפשר כו'
שיציל עצמו בבוא הנולד.
וצריך לומר, שמ"ש לעיל: ומתוך כך מחשב וכו'.
אינו עיקר פירוש הרואה את הנולד.
אלא שמתוך כך נמשך ג"כ שמחשב וכו'
אבל עיקר כוונת הרואה את הנולד הוא מה שמפרש צופה ומביט במה שעתיד להיות וזה בכל עניניו ועסקיו דעל שמתוך כך מחשב וכו'
לא שייך שיציל וכו'.
ובמדרש שמואל כתב בשם הר"י לירמא: שעם היות שהרואה את הנולד היא דרך טובה.
הבלתי רואה בנולד אינה היא רעה לפי שמצינו אנשים הרבה שעם היות שאינם רואים את הנולד הם הולכים בדרך ישרה או האנשים שמקיימים התורה לשם שמים לא לתקות שום שכר.
ולא מפחד שום עונש.
אלא לשמה שזאת היא העבודה היותר שלימה שבעבודות ולכן לא א"ר שמעון שדרך הרעה היא מי שאינו רואה את הנולד.
ע"כ:

המקום –
הוא מקומו של עולם וכן הוא אומר (דברים ל"ג)
ומתחת זרועות עולם.
אבל העולם לא יכילנו שנאמר [מלכים א'
ח']
השמים ושמי השמים לא יכלכלוך.
רש"י:

וְצַדִּיק –
פירש הר"ב הקב"ה שהוא צדיקו של עולם שנאמר [דברים ל"ב]
צדיק וישר הוא.
וכן [נחמיה ט']
ואתה צדיק על כל הבא עלינו.
הרמב"ם:

פסיקתא רבתי הוספה א'
פרשה ד'

ד"א: ביום השמיני. זש"ה: לוה רשע ולא ישלם וגו'
(תהלים ל"ז כ"א). א"ר יצחק: שלשה הן נקראו רשעים, ואלו הן: הפושט יד על חבירו, והלוה
ואינו משלם, ומי שהוא בעל מחלוקת.
הפושט יד בחבירו מניין ? שנאמר: ויאמר לרשע למה תכה רעך (שמות ב'
י"ג). למה הכית את רעך אין כתיב כאן, אלא למה תכה ?! בעי לממחתיה עד כדון לא מחתיה, א"ר שמואל בר תנחום: אמריתה קומי ר'
תנחומא, ואמר לי: אף מי שהוא מעיז פניו נקרא רשע. דכתיב: העז איש רשע בפניו (משלי כ"א כ"ט).
והלוה
ואינו משלם:
שנאמר
לוה רשע ולא ישלם.
ומי שהוא בעל מחלוקת. שנאמר: סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים (במדבר ט"ז כ"ו).
ד"א: לוה רשע וגו'
אלו או"ה, שהן אוכלין ושותין ושמחין ולא מברכין, וצדיק חונן ונותן (תהלים שם), אלו ישראל שהן אוכלין ושותין ומברכין …

רַבִּי
אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
לֵב
רָע.
אָמַר
לָהֶם:
רוֹאֶה
אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ
מִדִּבְרֵיכֶם,
שֶׁבִּכְלַל
דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם

אבות דרבי נתן פרק ארבעה עשר

… נכנס ר'
אלעזר ואמר לֵב רָע לשמים ולב רע למצות ולב רע לבריות ואמר להם רואה אני את דברי ר'
אלעזר מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם:

מסכת יומא דף כג/א

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם (רבי שמעון בן יוחאי)
[רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק]: כָּל תַּלְמִיד חָכָם [דף כג ע"א]
שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ,
אֵינוֹ תַלְמִיד חָכָם.
וְהָא כְתִיב:
(ויקרא יט)
"לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר" ? הַהוּא בְמָמוֹן הוּא דִכְתִיב. דְּתַנְיָא: אֵיזוֹ הִיא נְקִימָה,
וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה ?
,נְקִימָה',
אָמַר לוֹ:
"הַשְׁאִילֵנִי (קרדומך)
[מַגָּלְךָ"]. אוֹמֵר לוֹ:
"לָאו"
! לְמָחָר אוֹמֵר לוֹ הוּא:
"הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְךָ". אוֹמֵר לוֹ:
"אֵינִי רוֹצֶה לְהַשְׁאִילְךָ,
כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתָּנִי"
– זוֹ הִיא ,נְקִימָה'
! וְאֵיזוֹ הִיא ,נְטִירָה' ? אָמַר לוֹ:
"הַשְׁאִילֵנִי (מגלך)
[קַרְדֻּמְךָ"]. אָמַר לוֹ:
"לָאו"
! לְמָחָר אָמַר לוֹ:
"הַשְׁאִילֵנִי (קרדומך)
[חֲלוּקְךָ"]. וְאָמַר לוֹ:
"הֵילָךְ ! וְאֵינִי עוֹשֶׂה כְמוֹתְךָ –
שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי"
– זוֹ הִיא נְטִירָה'
! וְצַעֲרָא דְגוּפָא לָא ?
וְהָא תַנְיָא,
הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין,
שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין,
עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִין,
עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר:
(שופטים ה)
"וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ".
לְעוֹלָם דְּנָקִיט לֵיהּ בְּלִבֵּיה.
וְהָא אָמַר רָבָא: כָּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו,
מַעֲבִירִין לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו ?
דִּמְפַיְּסוּ לֵיהּ וּמְפַיֵּס:

רש"י

שאינו נוקם –
נקמתו: ונוטר –
איבה כנחש בלבו: איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה –
שהדבר שמור בלבו,
ולא הסיחו מדעתו: דנקיט בליביה –
ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט ישתוק: דמפייסו ליה –
לבקש מחילה:

ריטב"א

אָמַר לוֹ:
"הַשְׁאִילֵנִי (קרדומך)
[מַגָּלְךָ"]
– זו היא נקימה. וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה ?
השאילני מגלך אמ'
לו לאו למחר אמר לו השאילני קרדומך כו'
כך הגירסא בכל הספרי'. ותימה הוא למה שינה ממגל לקרדום ?
וי"ל: כי הקרדום חשוב מן המגל, וקמ"ל: כי אע"פ שזה השאילו כלי שהוא חשוב יותר, אפי'
הכי יש כאן עון נטירה. אי נמי: אורחא דתלמוד'
לתפוס כלי'
מכלי'
שונים:

המאירי

נקימה ונטירה בכל ענינים שבממון אסורה שנאמר לא תקום ולא תטור … וכן בכל דברים שבממון שאין בהם סרך מסירת ממון חבירו למלכות, אבל כל שציער את חבירו בגופו הן בהכאה הן בקללה הן באיזה צד של קלון אם האהר מפייסו על זה כראוי לו אף הוא ראוי למחול מלב ומנפש – שכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. ואם הלה אינו מפייסו מותר לו בנקימה כל שרואה בה מקום אלא שאם רצה שלא לנקום עליה הוא בעצמו מקומו מושכר לו והוא בכלל העלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים שנ'
עליהם: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. כלומר: שלא נתמעט אורו לקטרוג הלבנה. כמו שהתבאר במסכת חולין ס'
ב'
ולא עוד אלא שאם רצה למחול מכל וכל ולהעבירה מלבו כל שהוא אדם בינוני תבא עליו ברכה הא מ"מ ת"ח ומלך וכיוצא באלו אף על פי שאינם משתדלים בנקימה מ"מ ראוי להם שלא למחול מכל וכל אלא יהא שמור בלבם לכבוד תירתם ומעלתם ויניחו הענין למי שאינו מקפח שכר בריאה עד שיהא זה נענש עליה על ידי מי שיזדמן וכשיזדמן לא יהא הוא מוחה בדבר ויבין שמאת ד'
ומהשגחתו יארע לו כן אחר שלא מחל החכם ולא העביר צערו מלבו שנמצא המקלה מעמידו כל יום ויום בצער וע"ז אמרו: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, כלומר: שמערים למצוא מקום למי שבא לקום עליו. כדכתיב: הוא ישופך ראש אינו ת"ח. נלומר אין מדתו כמדת ת"ח שראוי לו ליקר תורתו וע"ז אמרו מפני מה נענש שאול על שמחל על כבודו שנאמר ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ריבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש כלומר שלא רצה לנקום מהם ולא היה העונש ממה שלא רצה לנקום מהם אלא מדכתיב בתריה ויעל נחש העמוני וכו'
והוא הציל את ישראל מידו ואירעה תשועה גדולה לישראל ע"י ורצו קצת מהם לפגוע בהם כדכתיב מי האומר שאול ימלוך עלינו כלומר שהיי תמהים על מלכותו ומבזים אותו לומר מה יושיענו זה וכו'
תנו האנשים ונמיתם והוא מיחה ואמר לא ימות איש היום הזה והיה לו להתבונן שממשפטי יושר השם היה מזדמן בכך: