משנה, אבות: פרק ב משנה יא -המשנה ומקורות נוספים

משנה
מסכת אבות בתוספת מקורות ב'-
יא'
–
1
–

לע"נ א"מ ר'
יעקב קאפל בן ר'
יהושע דוד

ולע"נ רבי אברהם בן רבי יוסף גז, ומרת אינס רבקה גז בת יוסף ורחל זברו ז"ל

נושא הדף:
משנה,
אבות,
פרק ב,
משנה יא –
בתוספת מקורות

מיועד לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב שמואל רוזנברג

משנה מסכת אבות פרק ב'

(יא)
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַיִן הָרָע,
וְיֵצֶר הָרָע,
וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת,
מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

עַיִן
הָרָע

רמב"ם פירוש המשניות

(יא)
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַיִן הָרָע,
וְיֵצֶר הָרָע,
וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת,
מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם –
אמר שחריצות לממון ורוב התאוה ורוע הנפש,
והוא חולי המרה השחורה שיביא האדם למאוס ראות עיניו וישנאהו, וייטב לו חברת החיות והתבודדות במדברות וביערות, ויבחר לו מקום שאינו מיושב,
וזה אצלם לא מצד פרישות רק לרוע תאוותם וקנאתם בזולתם אלו
ימיתו (האדם)
בלא
ספק, כי יחלה גופו וימות טרם עתו:

רע"ב

(יא)
עַיִן הָרָע – כמו: עין רעה.
שאינו מסתפק במה שיש לו, ומחזר אחר דברים אחרים.
ויש מפרשים עין הרע.
שמכניס עין הרע בממון חבירו, או בבניו ומזיק לו:

תוי"ט

(יא)
עַיִן הָרָע –
פירש הר"ב כמו: עין רעה.
ואמר: שמוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. ואין צ"ל שיתרחק אדם ממנה, ולפיכך אמר ר'
יהושע לעיל שהדרך שיתרחק ממנה האדם הוא חבר רע.
וזהו חדוש יותר.
כ"פ במדרש שמואל:

אבות דרבי נתן פרק ששה עשר

(א)
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: עַיִן הָרָע,
וְיֵצֶר הָרָע,
וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת,
מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.
עַיִן הָרָע כיצד ? מלמד: שכשם שאדם רואה את ביתו של עצמו, כך יהא רואה ביתו של חבירו.
וכשם שאדם רוצה שלא להוציא שם רע על אשתו ובניו – כך יהא אדם רוצה שלא להוציא שם רע על אשת חבירו ועל בניו של חבירו.
ד"א: עַיִן הָרָע כיצד ? שלא תהא עינו של אדם צר במשנתו של חבירו.
מעשה באדם אחד שהיה עינו צרה במשנתו של חבירו נתקצרו חייו ונפטר והלך לו:

מסכת בבא מציעא דף קז/ב

"וְהֵסִיר ה'
מִמְּךָ כָּל חֹלִי".
אָמַר רַב: זוֹ עַיִן. רַב לְטַעְמֵיה,
דְּרַב סָלִיק לְבֵי קִבְרֵי,
עֲבַד מַאי דַּעֲבַד,
אָמַר: תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה בְעַיִן רָעָה,
וְאֶחָד בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ.

רש"י

כל חלי –
דבר שכל החלאים תלוין בו,
וזו העין,
עין רעה: עבד מה דעבד –
יודע היה ללחוש על הקברות, ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת, אם מת בזמנו אם בעין רעה:

שיטה מקובצת

עבד מאי דעבד…
אבל רבינו חננאל פירש וזה לשונו: עשה שאלת חלום, ואמרו לו בחלומו תשעים ותשעה מתים בעין, ואחד בדרך ארץ.
והגאון אמר: אנו לא גרסנו עבד מאי דעבד וכו'.
עד כאן:

תוספות הרא"ש

עבד מאי דעבד –
פירש בערוך: שנטע אילנות על הקברים והשביעם שלא יוציאו פרח, אלא אותם שנטועים על אותם שמתו בזמנם:

תוספות

תשעין וט'
מתו בעין הרע ואחד בדרך ארץ –
וא"ת: א"כ בני יוסף שלא שלטה בהן עין הרע היה להן לחיות הרבה מכל השבטים ? וי"ל: שמתו בדרך ארץ יותר מאחרים, כשהקב"ה היה רוצה להמיתן – היה שולח להם חלאים אחרים:

מסכת תמיד דף לב/א

עָשָׂרָה דְּבָרִים שָׁאַל אַלֶכְּסַנְדְרוּס מוֹקְדוֹן אֶת זִקְנֵי הַנֶּגֶב… אָמַר לָהֶם: וּמַה יַעַבִיד אִינִישׁ וְיִחְיֶה ?
אָמְרוּ לֵיהּ: יָמִית עַצְמוֹ.
מַה יַעֲבִיד אִינִישׁ וְיָמוּת ?
יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ.

רש"י

ימית את עצמו –
ישפיל את עצמו: יחיה את עצמו –
יגבה את עצמו, ומתוך כך יתנו בו הבריות עין

רעה ויקנאו בו – וימות. ולימדוך חכמים שאדם הרוצה שיחיה – ישפיל את עצמו וירחמו עליו הבריות, ויחיה שנים הרבה, ומגאווה ימנע את עצמו, שלא יקצרו ימיו וימות בלא עתו:

מסכת בבא מציעא דף קז/א

אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַבִּין בַּר רַב נַחְמָן: אַבִּין אָחִי,
לָא תִּזְבּוֹן אַרְעָא דִסְמִיכָא לְמָתָא,
דַּאֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲמֹד עַל שְׂדֵה חֲבֵרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמֶדֶת בְּקָמוֹתֶיהָ !

רש"י

לא תזבון –
לא תקנה שדה הסמוכה לעיר,
שעין בני האדם שולטת בה תמיד: אסור לאדם כו'
– שלא יפסידנה בעין הרע:

המאירי

אסור לאדם לעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמתה שמא ישלט בה עין הרע ויביא עצמו לידי רנון הבריות ואף מפני זו אמרו דרך עצה שלא יקח אדם קרקע סמוכה לעיר ביותר אלא אם כן דעתו להקיפה בגדר עד שלא תהא העין שולטת בה:

מסכת תענית דף ח/ב

…וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"יְצַו ה'
אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בְאֲסָמֶיךָ".
תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר:
"יְצַו ה'
אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ".

רש"י

בדבר הסמוי מן העין –
שאינו יודע הסכום:

מסכת בבא מציעא דף מב/א

…וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם כח)
"יְצַו ה'
אִתְּךְ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ".
תָּנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
"יְצַו ה'
אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ".
תָּנוּ רַבָּנָן: הַהוֹלֵךְ לָמֹד אֶת גָּרְנוֹ,
אוֹמֵר:
"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה'
אֱלֹקינוּ שֶׁתִּשְׁלַח בְּרָכָה בְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ".
הִתְחִיל לָמֹד אוֹמֵר:
"בָּרוּךְ אַתָּה הַשּׁוֹלֵחַ בְּרָכָה בַּכְּרִי הַזֶּה"
. מָדַד וְאַחַר כָּךְ בֵּרַךְ,
הֲרֵי זוֹ תְפִלַּת שָׁוְא,
לְפִי שֶׁאֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה –
לֹא בְדָבָר הַשָּׁקוּל,
וְלֹא בְדָבָר הַמָּדוּד,
וְלֹא בְדָבָר הַמָּנוּי,
אֶלָּא בְדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן. שֶׁנֶּאֱמַר,
"יְצַו ה'
אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ":

רש"י

אין הברכה –
שמתברך ורבה מאליו,
פויישו"ן בלעז: באסמיך –
דריש ליה: לשון דבר הסמוי מן העין: שאין העין שולטת בו – שנאמר: באסמיך לשון גנזים:

ריטב"א

אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר שאין העין שולט.
פי': מילתא דלית ליה נפחא ואין ניכר לעולם, כדאמרי'
בפסחים בפ'
מקום שנהגו: המשתכר בקנים ובקנקנים אינו רואה סימן ברכה לעולם – משום דנפיש נפחייהו ושלטא בהו עינא בישא. ודריש: מאתך, דבר שהוא אתך ואינו ידוע לעולם:

מדרש תנחומא מצורע פרק ד'

ועל עַיִן הָרָע. א"ר יצחק: כיון שעיניו של אדם רעה להשאיל חפציו, אדם הולך ואמר ליה: השאילני מגלך, השאילני קרדומך, או כל כלי חפץ, והוא אומר: ארור הוא מי שיש לו מגל, או קרדום. מה הקב"ה עושה ? מלקה אותו בצרעת, ובא לכהן ואמר: כנגע נראה לי בבית. והוא מצוה: ונתץ את הבית ! והכל רואין כליו כשהן גרורין, ומוציאן לחוץ, ומפרסמין את כליו, והכל אומרים, לא היה אומר: שאין לו מגל, שאין לו קרדום ?! הרי יש לו חפץ פלוני ופלוני, שלא רצה להשאיל, והיה עינו צרה להשאיל ! והוא אומר: שקערורות, אל תקרי שקערורות, אלא: ושקע ארורות. שהיה אומר: ארור הוא, ושקע ביתו, וראו הכל ארורתו. שנאמר:
(איוב כ)
יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו.

יֵצֶר
הָרָע

תוי"ט

יֵצֶר הָרָע –
רוב התאוה.
הרמב"ם:

אבות דרבי נתן פרק ששה עשר

(ב)
יֵצֶר הָרָע כיצד . אמרו: שלש עשרה שנה גדול יצר הרע מיצר טוב, ממעי אמו של אדם היה גדל ובא עמו והתחיל מחלל שבתות – אין ממחה בידו,
[הורג נפשות – אין ממחה בידו, הולך לדבר עבירה –
אין ממחה בידו]
לאחר י"ג שנה נולד יצר טוב, כיון שמחלל שבתות, א"ל: ריקה !
הרי הוא אומר:
(שמות לא)
מחלליה מות יומת.
הורג נפשות, א"ל: ריקה !
הרי הוא אומר:
(בראשית ט)
שופך דם האדם באדם דמו ישפך.
הולך לדבר עבירה, אומר לו: ריקה !
הרי הוא אומר:
(ויקרא כ)
מות יומת הנואף והנואפת.
בזמן שאדם מחמם את עצמו והולך לדבר זימה כל אבריו נשמעין לו, מפני שיצה"ר מלך הוא על מאתים וארבעים ושמונה אברים.
כשהוא הולך לדבר מצוה התחילו מתענין (לו)
כל אבריו, מפני שיצר הרע שבמעיו מלך הוא על מאתים וארבעים ושמונה אברים שבאדם, ויצר טוב אינו דומה אלא למי שהוא חבוש בבית האסורין. שנאמר:
(קהלת ד)
[כי]
מבית הסורים יצא למלוך,
זה יצר טוב. וי"א: זה יוסף הצדיק, כשבאתה אותה רשעה הייתה מענה אותו בדבריה, אמרה לו: אני אחבשך בבית האסורין ! אמר לה: ה'
מתיר אסורים. אמרה לו: אני אנקר את עיניך !
אמר לה: ה'
פוקח עורים. אמרה לו: אני אכפוף את קומתך!
אמר לה: ה'
זוקף כפופים.
(אמרה לו: אני עושה אותך רשע !
אמר לה: ה'
אוהב צדיקים. אמרה לו: אני עושה אותך ארמאי !
אמר לה: ה'
אוהב את גרים. עד שאמר: איך אעשה הרעה הגדולה הזאת ?)
אל תתמה על יוסף הצדיק. שהרי רבי צדוק היה גדול הדור, כשנשבה נטלתו מטרוניתא אחת, ושגרה לו שפחה אחת יפה, כיון שראה אותה נתן עיניו בכותל שלא יראנה, והיה יושב ושונה כל הלילה, לשחרית הלכה והקבילה אצל גבירתה. אמרה לה: שווה לי המוות משתתנני לאיש הזה ! שלחה וקראה לו, ואמרה לו? מפני מה לא עשית עם אשה זאת כדרך שיעשו בני אדם ?
אמר לה: ומה אעשה ? מכהונה גדולה אני ! ממשפחה גדולה אני ! אמרתי: שמא אבא עליה והרביתי ממזרים בישראל. כיון ששמעה דבריו צוותה עליו ופטרתו בכבוד גדול.
(א"ל)
אל תתמה על רבי צדוק, שהרי ר'
עקיבא גדול ממנו, כשהלך לארץ אוכילו קורצא אצל שלטון אחד, ושגר לו שתי נשים יפות, רחצום וסכום וקשטום ככלות חתנים, והיו מתנפלות עליו כל הלילה, זאת אומרת: חזור אצלי !
וזאת אומרת: חזור אצלי !
והיה יושב ביניהם, ומרקק ולא פנה אליהן. הלכו להן והקבילו פני השלטון, ואמרו לו: שווה לנו מות משתתננו לאיש הזה. שלח וקרא לו, א"ל: מפני מה לא עשית עם הנשים הללו כדרך שבני אדם עושים לנשים ? לא יפות המה ?
לא בנות אדם כמותך הן ?
מי שברא אותך לא ברא אותם ? אמר לו: מה אעשה ? ריחן בא עלי מבשר נבלות וטרפות ושרצים.

אל תתמה על ר'
עקיבא, שהרי ר"א הגדול גדול ממנו, שגדל את בת אחותו י"ג שנה עמו במטה, עד שבאו לה סימנים. אמר לה: צאי והתנשאי לאיש. אמרה לו: הלא אמתך (אנכי)
לשפחה לרחוץ רגלי תלמידך, אמר לה: בתי כבר זקנתי, צאי והתנשאי לבחור שכמותך. אמרה לו: לא כך אמרתי לפניך, הלא אמתך לשפחה לרחוץ רגלי תלמידך ! כיון ששמע את דבריה, נטל ממנה רשות לקדשה ובא עליה:

(ג)
רבי ראובן בן אצטרובלי אומר: היאך מתרחק אדם מיֵצֶר הָרָע שבמעיו, לפי שטיפה ראשונה שאדם מטיל באשה הוא יצה"ר.
ויצר הרע אינו שרוי אלא על מפתחי הלב. שנאמר:
(בראשית ד)
לפתח חטאת רובץ. א"ל לאדם בשעה שהתינוק מוטל בעריסה:
(האיש)
מבקש להורגך,
הוא רוצה שיתלוש ממנו בשערו. תינוק מוטל בעריסה הניח ידו ע"ג נחש או ע"ג עקרב ועקצתו לא גרם לו אלא יצר הרע שבמעיו. הניח ידו ע"ג גחלים ונכוה, לא גרם לו אלא יצה"ר שבמעיו.
(לפי שיצר הרע זורקתו בית ראש אבל)
בא וראה בגדי או בטלה, כיון שהוא רואה את הבאר הוא חוזר לאחוריו, לפי שאין יצר הרע בבהמה.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אמשול לך משל, למה (הדבר דומה ?)
יצה"ר דומה לברזל שהטילוהו בתוך האור, כל זמן שהוא בתוך האור, עושין ממנו כל כלים שירצו. אף כך יצה"ר אין לו תקנה אלא בדברי תורה ([שהוא כאש])
בלבד. שנאמר:
(משלי כה)
אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חותה על ראשו, וה'
ישלם לך. אל תקרי ישלם לך, אלא ישלים לך.

רבי יהודה הנשיא אומר: אמשול לך משל, למה (הדבר דומה ?)
יצר הרע דומה לשני בני אדם שנכנסו לפונדק אחד, נתפס אחד מהם משום לסטות. אמרו לו? מי עמך ? יכול הוא שיאמר: לא היה עמי חברי. אלא אומר: הואיל ואני נהרג – יהרג חברי עמי ! אף כך אומר יצר הרע: הואיל ואני אבוד לעוה"ב –
(אני)
אאבד את (כל)
הגוף.

רבי שמעון בן יוחי אומר: מכאן שאין ישראל רואים פני גיהנם לעולם. משלו משל, למה"ד ? למלך ב"ו שהיה לו שדה זבורית, באו בני אדם והשכירוה בעשרת כורין חטים בשנה, זבלוה, עדרוה, השקוה, וכסחוה, ולא הכניסו ממנה אלא כור אחד חטים בשנה. אמר להם המלך: מהו זה?
אמרו לו: אדונינו המלך, אתה יודע בשדה שנתת לנו, שמתחלה לא הכנסת ממנה כלום, ועכשיו שזבלנוה, וכיסחנוה, והשקינוה מים, לא הכנסנו ממנה אלא כור אחד חטים בלבד.
כך עתידים ישראל לומר לפני הקב"ה: רבש"ע ! אתה יודע ביצר הרע שהוא מסית בנו. שנא':
(תהלים קג)
כי הוא ידע יצרנו:

מסכת בבא בתרא דף טז/א

וַיֹאמֶר ה'
אֶל הַשָּטָן: הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ (אל)
[עַל]
עַבְדִּי אִיּוֹב וְגוֹ'
וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבָלְעוֹ חִנָם"
(איוב ב).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב,
אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ,
(כביכול)
כְּאָדָם שֶׁמַּסִּיתִין אוֹתוֹ וְנִיסָּת.
[בְּמַתְנִיתָא]
תָּנָא: יוֹרֵד (ומסית)
[וּמַתְעֶה],
עוֹלֶה (ומשטין)
[וּמַרְגִּיז],
נוֹטֵל רְשׁוּת וְנוֹטֵל נְשָׁמָה.
(שם)
"וַיַּעַן הַשָּטָן אֶת ה'
וַיֹּאמַר,
עוֹר בְּעַד עוֹר"
וְגוֹ'.
וַיֹאמֶר ה'
אֶל הַשָּטָן,
וְגוֹ'
אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמוֹר"
וְגוֹ'.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק: קָשֶׁה צַעֲרוֹ שֶׁל שָׂטָן יוֹתֵר מִשֶּׁל אִיּוֹב. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ: שְׁבוֹר אֶת הֶחָבִית וּשְׁמוֹר אֶת יֵינָהּ ! אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הוּא שָׂטָן,
הוּא יֵצֶר הָרָע,
הוּא מַלְאָךְ הַמָּוֶת.
הוּא שָׂטָן – דִּכְתִיב:
(שם)
"וַיֵצֵא הַשָּטָן".
הוּא יֵצֵר הָרַע – דִּכְתִיב:
(שם)
"רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ".
וּכְתִיב הָתָם:
(בראשית ו)
"רַק רַע כָּל הַיּוֹם".
הוּא מַלְאָךְ הַמָּוֵת – דִּכְתִיב:
"אַךְ אֶת נַפְשׁוֹ שְׁמוֹר".
אַלְמָא בֵיהּ קַיְימָא מִלְּתָא:

רש"י

צערו של שטן –
שהוזקק לשמור את נפש איוב שלא תצא: אלמא בדידיה קיימא –
ליטול את הנפש והזהירו שלא ליטלה:

מסכת ברכות דף סא/א

אָמַר רַב: יֵצֵר הָרָע דּוֹמֶה לִזְבוּב,
וְיוֹשֵׁב עַל שְׁנֵי מַפְתְּחֵי הַלֵּב. שֶׁנֶּאֱמַר:
(קהלת י)
"זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ,
יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ".
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דּוֹמֶה לְחִטָּה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(בראשית ד)
"לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ".

מסכת ברכות דף סא/ב

תַּנְיָא,
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: צַדִּיקִים –
יֵצֶר הַטּוֹב שׁוֹפְטָן. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים קט)
"וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי".
רְשָׁעִים –
יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטָן. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם לו)
"נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי"
[וְגוֹ'].
וּבֵינוֹנִים –
זֶה וְזֶה שׁוֹפְטָן. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם קט)
"כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן,
לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ".
אָמַר (רבה)
[רָבָא]: כְּגוֹן אָנוּ –
בֵּינוֹנִים.
אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: לָא שָׁבַק מַר חַיֵּי לְכָל בְּרִיָּה.
וְאָמַר (רבה)
[רָבָא]: יָדַע אִינִישׁ בְּנַפְשֵׁיהּ,
אִי צַדִּיק הוּא אוֹ רָשָׁע הוּא.

רש"י

ולבי חלל בקרבי –
יצר הרע הרי הוא כמת בקרבי,
שיש בידי לכופו: נאם פשע לרשע וגו'
– אמר דוד בקרב לבי יש,
ואומר: אני שהפשע נאם לרשע,
כלומר: שהיצר הרע אומר לרשע אל יהא פחד אלקים לנגד עיניך,
אלמא יצר הרע שופטו,
עד שמרחיקו שאינו מתפחד מיוצרו: כי יעמוד –
הקדוש ברוך הוא: לימין אביון להושיע משופטי נפשו –
שמע מיניה יש לך אדם שיש לנפשו שני שופטים: לא שבק מר חיי לכל בריה אם אתה מן הבינונים –
אין לך צדיק גמור בעולם:

המאירי

צַדִּיקִים –
יֵצֶר הַטּוֹב שׁוֹפְטָן רְשָׁעִים –
יֵצֶר הָרָע שׁוֹפְטָן כלומר: שהם נשמעים ליצר הרע ועל פיו גומרים דינם בינוניים זה וזה שופטן:

מסכת סוכה דף נב/א

דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא וְאִיתֵימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שֶׁבַע שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ לַיֵּצֶר הָרַע. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ:
,רַע',
שֶׁנֶּאֱמַר:
(בראשית ח)
"כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו".
מֹשֶׁה קְרָאוֹ:
,עָרֵל',
שֶׁנֶּאֱמַר,
(דברים י)
"וּמַלְתֶּם אֶת עָרְלַת לְבַבְכֶם".
דָּוִד קְרָאוֹ:
,טָמֵא',
שֶׁנֶּאֱמַר,
(תהלים נא)
"לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקים",
מִכְלַל דְּאִיכָּא טָמֵא.
שְׁלֹמֹה קְרָאוֹ:
,שׂוֹנֵא',
שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי כה)
"אִם רָעֵב שֹׂנְאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לֶחֶם,
וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מַיִם,
כִּי גֶּחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ,
וַה'
יְשַׁלֶּם לָךְ". אַל תִּקְרִי:
"יְשַׁלֶּם לָךְ",
אֶלָּא,
"יַשְׁלִימֶּנּוּ לָךְ".
יְשַׁעְיָהוּ קְרָאוֹ:
,מִכְשׁוֹל',
שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה נז)
"וְאָמַר סֹלּוּ [סֹלּוּ]
פַּנּוּ דָּרֶךְ,
הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי".
יְחֶזְקֵאל קְרָאוֹ:
,אֶבֶן',
שֶׁנֶּאֱמַר:
(יחזקאל לו)
"וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם"
וְגוֹ'.
יוֹאֵל קְרָאוֹ:
,צְפוֹנִי',
שֶׁנֶּאֱמַר:
(יואל ב)
"וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם":

תָּנוּ רַבָּנָן:
"וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם",
זֶה יֵצֶר הָרַע –
שֶׁצָּפוּן וְעוֹמֵד בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם.
(שם)
"וְהִדַּחְתִּיו אֶל אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה",
לְמָקוֹם שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מְצוּיִין לְהִתְגָּרוֹת בָּהֶן.
["אֶת]
פָּנָיו אֶל הַיָּם הַקַּדְמֹנִי"
– שֶׁנָּתַן אֶת עֵינָיו בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְהֶחֱרִיבוֹ,
וְהָרַג תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבּוֹ.
"וְסֹפוֹ אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן"
– שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי וְהֶחֱרִיבוֹ,
וְהָרַג תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבּוֹ.
"וְעָלָה בָאשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ"
– שֶׁמַּנִיחַ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמִתְגָּרֶה בָהֶן בְּיִשְׂרָאֵל.
"כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת"
– אָמַר אַבַּיֵי: וּבְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יוֹתֵר מִכֻּלָּן. כִּי הָא מַעֲשֶׂה דְּאַבַּיֵי,
שַׁמְעֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא דְּקָאָמַר לְהַהִיא אִיתְּתָא: לְמָחָר נִיקְדוֹם וְנֵיזוֹל בְּדוּכְתָּא פְלָן. אָמַר: אֵיזִיל אַפְרְשִׁינְהוּ מֵאִיסוּרָא.
אָזַל בַּתְרַיְיהוּ תְּלָתָא פַּרְסֵי בְאַגְמָא,
כִּי (פטרי)
[הֲווּ פָּרְשֵׁי]
מֵהֲדָדֵי,
שַׁמְעִינְהוּ דְּקָאָמְרֵי: אוֹרְחִין רְחִיקָא,
וְצַוְותִין בְּסִימָא,
(לא יכילנא,
אזלו כל חד לדוכתיה).
אָמַר אַבַּיֵי: אִי מַאן דְּסָאנֵי לִי הֲוָה,
לָא הֲוָה מָצֵי לְאוּקוּמֵיהּ אַנַפְשֵׁיהּ.
אָזַל תָּלָה נַפְשֵׁיהּ בְּעִיבְרָא דְּדָשָׁא,
וַהֲוָה קָא מִצְטַעֵר.
תַּנָּא לֵיהּ הַהוּא סָבָא: כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ –
יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ:

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם (מתחדש)
[מִתְגַּבֵּר]
עָלָיו בְּכָל יוֹם וָיוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(בראשית ו)
"וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק [שם ע"ב]
רַע כָּל הַיּוֹם".
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל יוֹם וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים לז)
"צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ",
וְאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ,
אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
"ה'
לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ"
וְגוֹ'.
תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּנִי,
אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה,
מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ ,
אִם אֶבֶן הוּא – נִמּוֹחַ. דִּכְתִיב:
(איוב יד)
"אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם",
וְאֵין ,מַיִם'
אֶלָּא תּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה נה)
"הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם".
אִם בַּרְזֶל הוּא מִתְפּוֹצֵץ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ירמיה כג)
"הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה',
וּכְפַּטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע".

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי,
אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: יֵצֶר הָרַע מַסִּיתוֹ לְאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וּמֵעִיד עָלָיו לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי כט)
"מְפַנֵּק מִנֹּעַר עַבְדּוֹ,
וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה מָנוֹן". שֶׁכֵּן בְּ,אטב"ח'
דְּבֵי רַבִּי חִיָּא,
קוֹרִין לְ"סַהֲדָה"
– "מָנוֹן".
רַב הוּנָא רָמִי,
כְּתִיב:
(הושע ד)
"כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָם",
וּכְתִיב:,
(שם ה)
"כִּי רוּחַ זְנוּנִים בְּקִרְבָּם" ? בִּתְחִלָּה "הִתְעָם",
וְלִבְסוֹף –
"בְּקִרְבָּם".
אָמַר רָבָא: יֵצֶר הָרַע –
בִּתְחִלָּה קְרָאוֹ ,הֵלֶךְ',
וְלִבְסוֹף קְרָאוֹ ,אוֹרֵח',
וְלִבְסוֹף קְרָאוֹ ,אִיש'. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שמואל ב יב)
"וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר,
וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ [לַעֲשׂוֹת]
לָאֹרֵחַ".
וּכְתִיב:
(שם)
"וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו".

רש"י

אם רעב שנאך –
יצרך הרע רעב ותאב לעבירה: האכילהו לחם –
הטריחהו במלחמתה של תורה,
דכתיב: לכו לחמו בלחמי (משלי ט): השקהו מים –
תורה,
דכתיב בה: הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נה): ישלימנו לך –
שיהא שלם יצרך עמך,
ואוהבך,
ואל ישיאך לחטוא וליאבד מן העולם: הצפוני – כדמפרש: צפון בלבו של אדם: פניו אל הים הקדמוני –
המקדש הראשון,
שהוא כים,
שהיו הכל נקבצים שם,
כים שכל הנחלים הולכים אליו: ועלה באשו וצחנתו –
ומפני שהעלה באשה וסרחון,
שהניח האומות ונתגרה בישראל: נקדים וניזיל באורחא –
נשכים בהשכמה קודם היום,
השכמה קרי קדמותא בגמרא: כי הוו פרשי מהדדי –
שהיו משתי עיירות,
והגיעו לפרשת דרכים,
פירש זה לכאן וזו לכאן: אורחא רחיקא –
דרך רחוקה היא בין שתי מקומותינו,
ואי אפשינו עוד לילך יחד: וצוותין בסימא –
אילו היינו יכולים לילך בדרך אחד היה נעים צוות שלנו: אי מאן דסני לי –
אם היה שונאי מתייחד עם האשה לא הוה מצי אוקומי אנפשיה מלחטוא,
ועל עצמו היה אומר: תלא נפשיה –
נשען על בריח הדלת,
כאדם שמחשב ומצטער: רע כל היום –
כל היום רעתו מתוספת: ה'
לא יעזבנו בידו –
בתריה כתיב: מנוול זה –
יצר הרע: לכו למים –
נמשלה תורה למים,
וכתיב: אבנים שחקו מים: דברי כאש –
והאש מפעפע את הברזל,
והיינו מתפוצץ שהניצוצות ניתזין ממנו: עבדו –
יצר הרע הוא עבדו של אדם,
שאם רצה הרי מסור בידו,
שנאמר: ואתה תמשל בו: באטב"ח –
אלפא ביתא הוא א"ט ב"ח ג"ז ד"ו הרי עשיריות,
י"צ כ"פ ל"ע מ"ס הרי מאות,
ק"ץ ר"ף ש"ן ת"ם הרי אלפים,
ונשארו הנ"ך שלא היה לה"א בן זוג בעשיריות,
ולא לנו"ן בן זוג במאות לפי סדר האותיות,
ולא לכ"ף בן זוג באלפים,
וחברם יחד,
נמצא דרך אלף בית זה סהדה מנון,
סמ"ך מן מ"ס במקום מ"ם,
ה"א מן ה"ן במקום הנו"ן דלי"ת מן ד"ו במקום וי"ו,
ועוד ה'
במקום נו"ן: התעם –
תעות בעלמא: בקרבם –
משמע נטוע בלבם: הלך –
עובר דרך עליו,
ואינו מתאכסן עמו: אורח –
אכסנאי: איש –
בעל הבית: ויבא הלך –
בדוד ובת שבע קאי,
דקאמר ליה נביא לדוד על יצר רע הבא עליו:

מסכת קידושין דף ל/ב

תָּנוּ רַבָּנָן:
"וְשַׂמְתֶּם"
(דברים יא)
– סַם תָּם.
נִמְשְׁלָה תּוֹרָה כְּסַם חַיִּים.
מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהִכָּה אֶת בְּנוֹ מַכָּה גְּדוֹלָה,
וְהִנִּיחַ לוֹ רְטִיָּה עַל מַכָּתוֹ,
וְאָמַר לוֹ: בְּנִי,
כָּל זְמַן שֶׁהָרְטִיָּה זוֹ עַל מַכָּתְךָ,
אֱכֹל מַה שֶּׁהֲנָאָתְךָ,
וּשְׁתֵּה מַה שֶּׁהֲנָאָתְךָ,
וּרְחֹץ בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן,
וְאֵין אַתָּה מִתְיָרֵא.
וְאִם אַתָּה מַעֲבִירָהּ –
הֲרֵי הִיא מַעֲלָה נוֹמִי.
כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי,
בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע,
וּבָרָאתִי לוֹ תּוֹרָה –
תַּבְלִין,
וְאִם אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה,
אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ.
שֶׁנֶּאֱמַר:
(בראשית ד)
"הֲלֹא אִם תֵּטִיב שְׂאֵת". וְאִם אֵין אַתֶּם עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה –
אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ",
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל מַשָּאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּךָ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ".
וְאִם אַתָּה רוֹצֶה –
אַתָּה מוֹשֵׁל בּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ":

רש"י קידושין דף ל/ב

ושמתם את דברי אלה סם תם –
שלם שאינו חסר שום הצלה: מה שהנאתך –
כל מה שדעתך נוחה הימנו ואפי'
דבש וכל מיני מתיקה שקשים למכה: נומי –
צמחים בורפיליו"ש בלע"ז: אם תטיב –
לקח טוב: שאת –
תתנשא על יצרך: משאו ומתנו –
של יצר הרע באדם להחטיאו: ואם אתה רוצה –
עסוק בתורה ואתה מושל בו:

ספר המקנה על קידושין

ת"ר קשה יצה"ר שאפילו יוצרו וכו'.
יש לפרש מפני שמצינו במזמור הללו את ה'
מן השמים דכתיב: רוח סערה עוש'
דברו, יש לפרש מה דקאמר: עושה דברו שהוא מיותר, דרוח סערה קאי על יצה"ר. וכן אמר איוב: אשר בסער'
ישופיני. ואמר: שכל הברואים עושים רצונו. ואל תתמה שיצה"ר הוא מתנגד נגד יוצרו, ע"ז אמר: אל תתמה. שאין זה התנגד'
– שעוש'
ציוויו כי לכך נוצר. ואפ"ה אמר: אע"פ שלכך נוצר, אפ"ה קראו יוצרו רע, מפני שהוא אויב את האדם יותר ומבקש רעתו, ע"ז עתיד לידון כמו שנידונין העכו"ם המשתעבדים את ישראל, אף על פי שנגזר מן השמים מ"מ הם מתכוונים לרעה, כמ"ש: שפוך חמתך וגו'
אשר לא ידעוך. פירוש: שאין עושין זה מחמת גזירת השי"ת, אלא הם מתכוונים לרע'. ויש לפ'
מ"ש דהמע"ה: בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי, צרי ואויבי לי – המה כשלו ונפלו. ר"ל: אע"ג שניתן להם רשות לאכול את בשרי, מ"מ שהם צרי ואויבי בזה המה נידונים וכשלו ונפלו וק"ל:

תלמוד ירושלמי מסכת שבת דף עה/ב

אָמַר רַבִּי אבון:
"וְהֵסִיר ה'
מִמְּךָ כָּל חוֹלִי"
זֶה יֵצֶר הָרָע שֶׁרֹאשׁוֹ מָתוֹק וְסוֹפוֹ מר.

שִׂנְאַת
הַבְּרִיּוֹת

רע"ב

וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת –
שנאת חנם.
ורמב"ם פי': שמואס חברת הבריות ואוהב לישב יחידי.
ואני שמעתי: אדם קשה שמביא עליו שנאת הבריות, וגורם שהכל שונאים אותו:

תוי"ט

וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת –
כתב הר"ב שהרמב"ם פי': שמואס חברת הבריות ואוהב לישב יחידי.
וז"ל: רוע הנפש והוא חולי המרה השחורה שיביא האדם למאוס ראית עיניו וישנאהו.
וייטב לו חברת החיות והתבודד במדברות וביערות.
ויבחר לו מקום שאינו מיושב.
זה אצלם לא מצד פרישות רק לרוע תאוותם וקנאתם בזולתם.
אלו ימיתו האדם בלא ספק.
כי יחלה גופו וימות טרם עתו.
ע"כ.
ומ"ש עוד הר"ב אדם קשה שמביא עליו שנאת הבריות. כתב במדרש שמואל שיש מפרשים שהכל מקללין אותו ותחול עליו קללתם.
ויצא מן העולם שהרי אמרו חז"ל:
[מגילה ט"ו]
אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך וכו':

אבות דרבי נתן פרק ששה עשר

(ה)
וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת כיצד ? מלמד, שלא יכוין אדם לומר: אהוב את החכמים ושנוא את התלמידים, אהוב את התלמידים ושנוא את עמי הארץ,
[אלא אהוב את כולם]. ושנוא את האפיקורסין והמסיתים ומדיחין, וכן המסורות. וכן דוד אמר:
(תהלים קלט)
משנאיך ה'
אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי. הלא הוא אומר:
(ויקרא יט)
ואהבת לרעך כמוך אני ה'.
[מה טעם ? כי אני]
בראתיו. ואם עושה מעשה עמך – אתה אוהבו, ואם לאו –
אי אתה אוהבו.
ר'
שמעון בן אלעזר אומר: בשעה של גדולה נאמר דבר זה ואהבת לרעך כמוך – אני ה'
בראתיו, אם אתה אוהבו – אני נאמן לשלם לך שכר טוב, ואם לאו –
אני דיין לפרוע:

המאירי

…וכן אמרו בשנאת הבריות שיהא אוהב את הכל חוץ מעוברי עבירה. ולשונס בזה: לא יאמר אדם אאהוב את החכמים ואשנא לתלמידים,
[א]אהוב את התלמידים ואשנא לעמי הארץ. אלא, אהוב את הכל, ושנוא את המינים ואת המשומדים. הוא שנאמר: הלא משנאיך ה'
אשנא. וכתיב: ואהבת לרעך. אם עושה מעשה רעך – אתה אוהבו, ואם לאו – אתה שונאו.

מסכת ערכין דף טז/ב

תָּנוּ רַבָּנָן :
(ויקרא יט)
"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבְךָ". יָכוֹל לֹא יַכֶּנוּ, לֹא יִסְטֶרֶנוּ, לֹא יְקַלְלֶנוֹ ?
תַלְמוּד לוֹמַר:
(שם)
"בִּלְבָבְךָ". בְּשִׂנְאָה שֶׁבַּלֵב הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

מסכת יומא דף ט/ב

אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי (שאנו בקיאים בו),
שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים מִפְּנֵי מַה חָרַב?
מִפְּנֵי שִׂנְאַת חִנָּם שֶׁהָיְתָה בֵינֵיהֶם.
לְלַמֶּדְךָ שֶׁשְּׁקוּלָה שִׂנְאַת חִנָּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת –
"עֲבוֹדָה זָרָה",
וְ"גִלּוּי עֲרָיוֹת",
וּ"שְׁפִיכוּת דָּמִים".

מסכת שבת דף לב/ב

תַּנְיָא,
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: בַּעֲוֹן שִׂנְאַת חִנָם –
מְרִיבָה רַבָּה בְתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם,
וְאִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת נְפָלִים,
וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם מֵתִים כְּשֶׁהֶם קְטָנִּים.

רש"י

שנאת חנם –
שלא ראה בו דבר עבירה שיהא מותר לשנאותו ושונאו: מריבה רבה –
מדה כנגד מדה: ובניו קטנים מתים –
אהבתו ניטלת ממנו,
היינו נמי במדה:

מסכת פסחים דף קיג/ב

(הרואה דבר ערוה בחבירו יחידי) אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר רַב: מֻתָּר לִשְׂנֹאתוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שמות כג)
"כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ".
מַאי שׂוֹנֵא?
אִילֵימָא "שׂוֹנֵא –
כּוּתִי,
וְהָא תַּנְיָא,
שׂוֹנֵא שֶׁאָמְרוּ,
שׂוֹנֵא יִשְׂרָאֵל וְלֹא שׂוֹנֵא כּוּתִי.
אֶלָּא פְּשִׁיטָא שׂוֹנֵא יִשְׂרָאֵל,
הֵיכִי דָּמִי ?
אִי דְּקָא עָבִיד אִסּוּרָא,
שָׁרִי לְמִסְנְיֵהּ,
אִי דְּלָא קָעָבִיד וְלָא מִידִי,
מִי שָׁרִי לְמִסְנְיֵהּ. וְהָכְּתִיב:
(ויקרא יט),
"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" ? אֶלָּא דְּאִיכָּא סַהֲדֵי דְּעָבִיד אִסּוּרָא,
כּוּלֵי עָלְמָא נַמִּי מִיסְנוּ סָנוּ לֵיהּ !
מַאי שְׁנָא הַאי ?
אֶלָּא כִּי הַאי גַּוְנָא,
דְּחָזִי בֵּיהּ אִיהוּ דְּבַר עֶרְוָה.
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִצְוָה לִשְׂנֹאתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי ח)
"יִרְאַת ה'
שְׂנֹאת רָע".
אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: מַהוּ לְמֵימַר לֵיהּ לְרַבֵּיהּ עִלוּיֵהּ וּלְמִסְנְיֵהּ ?
אָמַר לֵיהּ: אִי מְהֵימָן לֵיהּ לְרַבֵּיהּ כְּבֵי תְּרֵי – נֵימָא לֵיהּ,
וְאִי לָא – לָא נֵימָא לֵיהּ.

רש"י פסחים דף קיג/ב

מותר לשנוא אותו –
הרואה דבר ערוה בחבירו יחידי,
אף על פי שאינו רשאי להעיד,
מותר לשנאתו:

תוספות פסחים דף קיג/ב

שראה בו דבר ערוה –
ואם תאמר, דבאלו מציאות (ב"מ דף לב:
ושם)
אמרינן: אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו, והשתא מה כפיית יצר שייך, כיון דמצוה לשנאתו ? וי"ל: כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו, דכתיב: (משלי כז)
כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם, ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה, ושייך כפיית יצר:

תנא דבי אליהו רבה פרק יח'

ד"א: לא תלך רכיל בעמיך. ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים כשם שהקב"ה יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים מגלגל לפניו מדת הרחמים, ומעביר מלפניו מדת הדין, ולא שומר קנאה ונקמה בלבבו על ישראל בכל מקומות מושבותם, וד"ת אינו מונע מהם.
כמו כן יעשה כל אחד ואחד מישראל לחבירו. שנאמר:
(ויקרא יט)
לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חט,א לא תקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך אני ה'.
מה ת"ל: בלבבך ? בשנאה המיושבת בלב

ילקוט שמעוני דברים –
פרק יט –
רמז תתקכ

כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו.
מכאן אמרו: עבר אדם על מצווה קלה – סופו לעבור על מצווה חמורה. אם עבר על מצות: ואהבת לרעך כמוך, סופו לעבור על: לא תקום ועל לא תטור, ועל לא תשנא את אחיך, ועל וחי אחיך עמך, עד שבא לידי שפיכות דמים. לכך נאמר: וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו: