משנה, אבות פרק ג משנה א, בתוספת מקורות

נושא
הדף:
משנה,
אבות,
פרק
ג,
משנה
א –
בתוספת
מקורות

מיועד
לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב
שמואל רוזנברג

משנה מסכת אבות פרק ג'

(א)
עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר: הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה.
דַּע,
מֵאַיִן בָּאתָ,
וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ,
וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.
מֵאַיִן בָּאתָ ? מִטִּפָּה סְרוּחָה. וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ ? לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה.
וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן ? לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

תלמוד ירושלמי מסכת סוטה דף י/ב

ר'
אבא בריה דרב פפי ור'
יהושע דסיכנין בשם ר'
לוי שלשתן דרש עקביה מפסוק א':
(קהלת יב)
וזכור את בוראך בארך.
בורך.
בוראך.
בארך – ממקום שבאתה.
בורך – למקום שאת הולך.
בוראך – לפני מה שאת עתיד ליתן דין וחשבון.

מסכת ברכות דף יז/א

רָבָא,
בָּתַר צְלוֹתֵיהּ,
אָמַר הָכִי: אֱלֹקי,
עַד שֶׁלֹּא נוֹצַרְתִּי אֵינִי כְדַאי,
וְעַכְשָׁיו שֶׁנּוֹצַרְתִּי –
כְּאִלּוּ לֹא נוֹצַרְתִּי.
עָפָר אֲנִי בְּחַיָּי קַל –
וָחֹמֶר בְּמִיתָתִי,
הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה.
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ,
[ה'
אֱלֹקי]
וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי,
שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד,
וּמַה שֶּׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ,
מְחוֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים,
אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִים וָחֳלָאִים רָעִים,
וְהַיְנוּ וִדּוּי דְּרַב הַמְנוּנָא זוּטָא (ביום הכפורים)
[בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרָא]:

אבות דרבי נתן פרק תשעה עשר

(א)
עקיבא בן מהללאל אומר: כל הנותן ארבעה דברים אל לבו – שוב אינו חוטא. מאין הוא בא ?
ולאן הוא הולך ?
ומה עתיד להיות ?
ומי הוא דיינו ?
[מאין הוא בא ? ממקום חושך. ולאן הולך ? למקום חושך ואפילה. ומה עתיד להיות ? עפר רמה ותולעה. ומי הוא דיינו ?]
מלך מלכי המלכים הקב"ה:

מסכתות קטנות מסכת שמחות ספר חיבוט הקבר פרק א'
הלכה ב'

כיצד יצירת הולד ? אמר ר'
יוחנן, מאי דכתיב: עושה גדולות עד אין חקר ? אלו גדולות שעושה הקב"ה ביצירת הוולד. שבשעה שאדם בא לשמש עם אשתו רומז הקב"ה למלאך הממונה על ההריון,
ולילה שמו,
ואמר לו: דע שזה הלילה יצירת אדם מזרע פלוני. ואת דע לך ושמור זו הטיפה,
וטול אותה בכפך,
וזרה אותה בגורן לש'
מאות וששים וחמשה חלקים,
והוא עושה כן,
נוטל הטיפה בידו ומביאה לפני מי שאמר והיה העולם,
ואומר לפניו: רבש"ע,
עשיתי ככל אשר צויתני,
וטיפה זו מה תהא עליה,
ומה אתה גוזר בה ? מיד
גוזר הקב"ה
עליו אם חלש יהיה או גבור,
אם
זכר אם נקבה,
אם
עשיר אם עני,
אם
נאה אם מכוער,
אם
ארוך אם גוץ,
אבל
אם
צדיק
אם
רשע
אינו
גוזר.

מיד רומז הקב"ה למלאך שהוא ממונה על הרוחות. ואומר לו: הבא לי רוח פלוני שהוא בגן עדן ששמו פלוני,
וגם תארו כך וכך,
לפי שכל הרוחות שעתידים להבראות מיום שנברא העולם עד שיכלה,
כלם הם מזומנים לבני אדם,
דכתיב: מה שהיה כבר נקרא שמו.
מיד הולך המלאך ומביא את הרוח לפני מי שאמר והיה העולם. מיד כשהרוח באה, כורעת ומשתחוה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. אותה שעה אומר לרוח: התכנסי בטפה זו שביד פלוני,
פותח הרוח את פיו ואמר: רבש"ע,
דיי העולם שהייתי דר בו מיום שבראתני,
אם רצונך אל תכניסיני בטיפה זו סרוחה שאני קדושה וטהורה. אומר הקב"ה: עולם שאני מכניסך בו,
יפה לך יותר מאותו שהיית דר בו,
ובשעה שיצרתיך לא יצרתיך אלא לטיפה זו.
מיד מכניסו הקב"ה בעל כרחו,
חוזר המלאך ומכניס את הרוח לתוך מעי אמו,
ומזמנין לו שני מלאכים ושומרין אותו שלא יפול,
ומניחין לו נר דולק על ראשו,
ומביט ורואה מסוף העולם ועד סופו.

ובבקר נוטלו המלאך ומוליכו לגן עדן,
ומראה לו הצדיקים שיושבין בכבוד ועטרותיהן בראשיהן,
ואומר לו: תדע לך מי אלו ? אומר לו: לאו. אומר לו: הללו שאתה רואה נוצרו כמותך בתוך מעי אמן,
ויצאו לעולם ושמרו חוקות ומצות של הב"ה.
ולכך זכו לטובה זו,
ואתה דע לך שסופך לצאת לעולם,
ואם תזכה ותשמור את התורה תזכה לישיבתן של אלו,
ואם לאו דע שתזכה למקום אחר.

ולערב מוליכו לגיהנם ומראה לו את הרשעים,
שמלאכי חבלה משדידין אותם במקלות אש,
וקורין: וי וי,
ואין מרחמין עליהם.
אומ'
המלאך לאותו הרוח: תדע לך מי הן אלו הנשרפין ?
ואומ'
לו: לאו. אומ'
לו: הללו נוצרו כמותך,
ויצאו לעולם ולא שמרו מצות הב"ה וחקותיו,
לכך באו לחרפה זו. ואתה, דע לך שסופך לצאת לעולם,
והוי צדיק ולא רשע,
ותחיה לעולם ! ומנין כך ? שנאמר: משלי ד'
(ד)
וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי… מטייל אותו מן הבקר עד הערב,
ומראה לו מקום שהוא עתיד למות בו,
ומקום שהוא עתיד להקבר בו. ואחר כך מראה לו את העולם כלו,
ומראה לו את הרשעים,
ולערב חוזרו למעי אמו,
והקב"ה עושה בריח ודלתים. שנאמר: ויסך בדלתים ים בגיחו מרחם יצא,
ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ.
והולד מונח במעי אמו ט'
חדשים,
שלשה חדשים הראשונים הולד דר במדור התחתון,
שלשה חדשים שניים דר במדור האמצעי,
שלשה חדשים אחרונים דר במדור העליון,
ואוכל מה שאמו אוכלת,
ושותה מה שאמו שותה,
ואינו מוציא רעי,
לכך נאמר: עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר.

עֲקַבְיָא
בֶן מַהֲלַלְאֵל

עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל – תנא בדור הראשון לתנאים בימי הלל הזקן.
ר'
יהודה בר אלעאי העיד עליו שאין עזרה ננעלת בערב פסח על אדם מישראל בענוה ויראת חטא כמותו (ברכות י"ט)

תוי"ט

(א)
עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר וכו'
– בזמן הבית היה כדתנן במ"ו פ"ה דעדיות שאין העזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל.
אפ"ה לא רצה להפסיק בין שלשלת הלל עד רבי ובנו ואח"כ חוזר לסדר הקבלה והזכיר מאמרי הלל כדי להסמיך אליו ר'
יוחנן בן זכאי שקבל ממנו ואח"כ הזכיר מאמרי תלמידיו וסמך להן מאמר ר'
טרפון שהוא דומה למאמר רבי אלעזר אחרון התלמידים:

משנה מסכת עדיות פרק ה'

(ו)
עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים.
אָמְרוּ לוֹ: עֲקַבְיָא,
חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר וְנַעַשְׂךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל.
אָמַר לָהֶן: מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי,
וְלֹא לֵעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם,
שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים: בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ.
הוּא הָיָה מְטַמֵּא שְׂעַר הַפְּקֻדָּה וְדַם הָיָרוֹק.
וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.
הוּא הָיָה מַתִּיר שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ,
וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.
הוּא הָיָה אוֹמֵר: אֵין מַשְׁקִין לֹא אֶת הַגִּיּוֹרֶת וְלֹא אֶת שִׁפְחָה הַמְשֻׁחְרֶרֶת.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַשְׁקִין.
אָמְרוּ לוֹ: מַעֲשֶׂה בְּכַרְכְּמִית שִׁפְחָה מְשֻׁחְרֶרֶת שֶׁהָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם וְהִשְׁקוּהָ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן.
אָמַר לָהֶם: דֻּגְמָא הִשְׁקוּהָ.
וְנִדּוּהוּ,
וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ,
וְסָקְלוּ בֵית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא נִתְנַדָּה,
שֶׁאֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת בִּפְנֵי כָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה ובְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלֵלְאֵל.
וְאֶת מִי נִדּוּ ? אֶלְעָזָר בֶּן חֲנוֹךְ שֶׁפִּקְפֵּק בְּטָהֳרַת יָדָיִם.
וּכְשֶׁמֵּת,
שָׁלְחוּ בֵית דִּין וְהִנִּיחוּ אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ.
מְלַמֵּד, שֶׁכָּל הַמִּתְנַדֶּה וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ,
סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ:

תוי"ט

חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא נִתְנַדָּה,
שֶׁאֵין וכו'
– בְּחָכְמָה ובְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלֵלְאֵל.
וא"ת: וכי משוא פנים יש בדבר ? שאע"פ שאין גדול ממנו בדורו.
אם יחטא ואשם ופללו אלקים זה השופט אשר יהיה בימים ההם שאין לך שופט אלא שבדורו.
יפתח בדורו וכו'.
ויש לומר: דס"ל דהא דאמר: דֻּגְמָא הִשְׁקוּהָ לא נתכוין לזלזל בכבודן כלל.
וכפירוש שכתב הערוך בשם רב האי גאון דה"ק עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל: לא השקוה מי סוטה, אלא היו כמייראין אותה שמא תודה שנטמאת והראו כאילו מי סוטה הן.
כדרך שאמר שלמה:
(מלכים א'
ג')
גזרו את הילד החי.
ושלא לעשות כן.
אלא שם דרך חקירה כדי שיתגלה לו הסוד.
ע"כ.
וסובר ר'
יהודה כיון שאף לדברי עקביא להתייראות כדי שתודה היו עושים כן א"כ אין כאן זלזול כלל.
אבל ת"ק סובר שהיה זה זלזול.
שאע"פ שלהתיראות היו עושים לא היה להם לעשות כן שמא יוציאו לעז על מי המרים, וכמ"ש לעיל בשם הראב"ד.
ור'
יהודה ה"ק כיון שאין העזרה ננעלת וכו'
בחכמה וביראת חטא כמותו א"א לנו לומר שהיה נכשל בזה ח"ו, ושהיה בא ע"י כך לכלל נדוי.
וכ"ש לגרסת הר"ב דגרס בענוה.
והיינו טעמא: דכיון שהוא היה עניו מכל אדם אשר על פני העזרה.
אי אפשר שיצא דבר קצף מלפניו להבזות את שמעיה ואבטליון גדולי ישראל ח"ו.
ועוד נ"ל לומר: דאפשר דלא פליגי ת"ק ור'
בלשון דוגמא, ואף לר'
יהודה היה זלזול בדבר.
ואפ"ה אמר: שח"ו שנתנדה דכיון שאין בחכמה וביראת חטא כמוהו.
א"א שב"ד הקטן ממנו ינדוהו.
ומתני'
דייקא הכי.
דלפירוש קמא לא הל"ל ח"ו שנתנדה אלא ה"ל למימר ח"ו שזלזל.
ויש לי כדמות ראיה לזה.
דבמשנה ח'
פ"ג דתענית.
דשלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי.
ושם משום כבוד המקום ב"ה היה.
ופירש"י בגמרא דף כ"ג: אלמלא חוני אתה ואדם גדול.
ע"כ.
ואי ס"ד דדעתו דרש"י דר"ל כדמסיים במתני'.
אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא וכו'
כבן המתחטא וכו'
ועושה רצונו.
כלומר:
וכיון שנעשה רצונך רואין אנו שאתה כבן המתחטא וכו'
לא ה"ל לרש"י לפרש ואדם גדול.
אלא ואתה כבן המתחטא.
אלא ש"מ דס"ל לרש"י דתרתי קאמר: אלמלא חוני אתה שאתה אדם גדול גוזרני וכו'.
ומפני שאדם גדול אתה א"א לגזור.
והדר קאמר אבל מה אעשה לך שאע"פ שאינך אדם גדול.
ולאו חוני אתה לא הייתי יכול לגזור עליך שאתה מתחטא וכו'
ולשון אבל מה אעשה לך דייק ליה לרש"י לפרושי הכי דהוה מצי למימר אלמלא חוני אתה שאתה מתחטא וכו'
גוזרני וכו'.
ואי משום אל תעמוד בדבר רע לא רצה לסיים בנדוי הא הוה מצי למימר גוזרני וכו'
קודם ועליך נאמר ישמח אביך וגו'.
ולדקדוק זה דמלשון רש"י [מוכח]
אע"פ שיש גדול ממנו כל שהוא אדם גדול אין מנדין.
וכן נמצא בברייתא בפ"ד דפסחים דף נ"ג.
אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נידוי.
ופירש"י אלמלא תודוס אתה אדם חשוב.
ע"כ.
ונימוקי עמו שכן בירושלמי פרק אלו מגלחין.
אמרו על זה שהיה שולח פרנסת חכמים והאי עובדא ר'
יוסי אמר כן.
וכן בגמ'
דברכות פ"ג דמייתי למתני'
דהכא גרסי'
ר'
יוסי [אבל בפסחים דף ס"ד ע"ב גרסינן ר'
יהודה]
ואני תמיה דבפ"ג דמ"ק די"ז דפליגי אמוראי רב איויא ור"ל בת"ח שסרח אי מנדין אותו בפרהסיא.
אמאי לא מייתי מההוא דתודוס וכן מההיא דחוני כמו שדקדקתי לרש"י.
ולדידי מהכא נמי ה"ל לאתויי.
וראיתי בירושלמי דהתם דמייתי מת"ק דהכא דמנדין.
ומיישב הכ"מ ברפ"ז מהל'
ת"ת.
וב"י י"ד סי'
של"ד דר"ל בצנעה היה.
ע"כ:

משנה מסכת עדיות פרק ה'

(ז)
בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר לִבְנוֹ,
בְּנִי,
חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר.
אָמַר לוֹ,
וְלָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בָּךְ.
אָמַר לוֹ,
אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַמְרֻבִּים,
וְהֵם שָׁמְעוּ מִפִּי הַמְרֻבִּים.
אֲנִי עָמַדְתִּי בִשְׁמוּעָתִי,
וְהֵם עָמְדוּ בִשְׁמוּעָתָן.
אֲבָל אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַיָּחִיד,
וּמִפִּי הַמְרֻבִּין.
מוּטָב לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי הַיָּחִיד,
וְלֶאֱחוֹז בְּדִבְרֵי הַמְרֻבִּין.
אָמַר לוֹ,
אַבָּא,
פְּקוֹד עָלַי לַחֲבֵרֶיךָ.
אָמַר לוֹ,
אֵינִי מַפְקִיד.
אָמַר לוֹ,
שֶׁמָּא עַוְלָה מָצָאתָ בִי.
אָמַר לוֹ,
לָאו.
מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְִרַחֲקוּךָ:

הִסְתַּכֵּל
בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא
לִידֵי עֲבֵרָה

רמב"ם פירוש המשניות

… זה ההסתכלות מביא האדם לידי ענוה בזכרון מאין בא.
והסתכלו באחריתו יביאהו לבזות בענייני העולם.
והסתכלו לגודל המצווה יביאהו למהר לשמוע מצוותיו.
וכשיעלו בידו אלו השלשה דברים לא יחטא כלל:

מסכת כלה פרק ששי

[ברייתא]
בן עזאי אומר: כל הנותן ארבעה דברים נגד עיניו – שוב אינו חוטא. מנין בא ? ולאן הוא הולך ? ומה עתיד להיות ?
ומי הוא דינו ?.
מאין בא ? מליחה סרוחה, ממקום (שהעין)
[שאין העין]
יכולה לראות. ולאן הוא הולך ? למקום חשך ואפילה. ומה עתיד להיות ? רמה ותולעה. ומי הוא דינו ? מלך מלכי המלכים הקב"ה. ר'
שמעון אומר: בא ממקום הטינופת בא ממקום הטומאה, והולך לטמא את האחרים. בא מליחה סרוחה, והולך למקום עפר רמה ותולעה. שנא': אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. ר'
אליעזר בן יעקב אומר: אנוש רמה בחייו – אלו כנים. ובן אדם תולעה במותו. ר'
שמעון בן אלעזר אומר: נאה אדם זה ומשובח, אלא שמוציא במעיו דבר שאין העין יכולה לראות …

תנא דבי אליהו זוטא פרק ג'

…בשלשה דברים יסתכל אדם בכל יום. בשעה שנכנס לבית הכסא אומרים לו: ראה דרכך כדרכי בהמה. ובשעה שמקיזין לו דם אומרים: ראה שבשר ודם אתה. ובשעה שהוא עומד על המת אומרים לו: ראה להיכן אתה הולך, ועדיין אינך חוזר בך. אלא אתה יושב ומרבה לדבר דברים יתרים. שנאמר:
(משלי יט)
אולת אדם תסלף דרכו, ועל ה'
יזעף לבו, ובשקר הוא מדבר. והוא עובר על מה שכתוב בתורה:
(שמות כג)
מדבר שקר תרחק וגו'. ואומר:
(זכריה ח)
ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם…

דַּע,
מֵאַיִן
בָּאתָ
?
מִטִּפָּה
סְרוּחָה
!

אבות דרבי נתן פרק תשעה עשר

(ב)
רבי שמעון אומר: בא ממקום חושך וחוזר למקום חושך. בא מטיפה סרוחה, ממקום שאין העין יכולה לראות…

(ג)
ר"ש בן אלעזר אומר: אמשול לך משל, למה הדבר דומה ?
למלך שבנה פלטרין גדולים, וישב בכולם, וביב של בורסקי עוברת בתוכה ונופל על פתחה. כל עובר ושב אומר: כמה נאה ומשובח פלטין זו, אלמלא ביב של בורסקי לא הייתה עוברת בתוכה.
אף כך אדם דומה, ומה אם עכשיו שמוציאין ממעיו מעין סרוח כך מתגאה על הבריות, אם היה מוציא מעין של שמן טוב אפרסמון ופלייטין, על אחת כמה וכמה שיתגאה על הבריות:

רע"ב

(א)
עֲקַבְיָא.
מִטִּפָּה סְרוּחָה
–
טפת ש"ז ואע"פ שבשעת העבור אינה סרוחה שאינה מסרחת ברחם האשה עד לאחר שלשה ימים וכשתסריח אינו ראויה להזריע מ"מ קרי לה טפה סרוחה מפני שהיא קרובה להסריח מיד כשהיא חוץ למעי האשה.
והמסתכל שבא מטפה סרוחה נצול מן הגאות.
והמסתכל שעתיד לילך למקום עפר רמה ותולעה.
נצול מן התאוה והחמדה אל הממון.
והמסתכל שעתיד ליתן דין וחשבון פורש מן החטא ואינו נכשל בעבירה:

תוי"ט

דַּע –
חזר ואמר מלת דע לפי שלפני מי אתה עתיד וכו'
אינו בהסתכלות וראיה מוחשת כי אם שיאמין זה בדרך ידיעה.
מד"ש:

מֵאַיִן בָּאתָ,
וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ –
שאלת המקום שבא משם בל'
אין כמו מאין באו האנשים.
ושאלת המקום שיבא לשם בל'
אנה.
כמו אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח (תהלים קל"ט ז')
ובפסוק אחד שניהם בפלגש בגבעה.
אנה תלך ומאין תבא.
דרך חיים.
ומלת לאן האלף קמוצה:

מסכת סוטה דף ה/א

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן,
אָדָ"ם =
"אֵפֶר"
"דָּם"
"מָרָה".
בָּשָׂ"ר =
"בּוּשָׁה"
"סְרוּחָה"
"רִמָּה".
וְאִיכָּא דְאַמְרֵי:
"בּוּשָֹׁה"
"שְׁאוֹל"
"רִמָּה",
דִּכְתִיב בְּשִׁי"ן.

רש"י

אדם –
למה נקרא שמו אדם שהוא אפר דם מרה. כלומר: כולו הבל, לכך אל יתגאה. מרה, היא ליחלוחית. מרה היוצאה מן המרירה שבכבד ומתגברת באדם הכל לפי החדשים. ושינוי העתים. ולפי המאכל שאוכל. ועל ידיה באין חוליים ונגעים ומכאובות. יש שקורין בדברי הרופאים מרירה שחורה. ויש שקורין מרירה אדומה:

וּלְאָן
אַתָּה הוֹלֵךְ
?

אבות דרבי נתן פרק תשעה עשר

(ב)
רבי שמעון אומר:…ומה עתיד להיות ? עפר רמה ותולעה. שנא':
(איוב כה)
אף כי אנוש רמה

[ובן אדם תולעה. רבי אלעזר בן יעקב אומר: רמה]
בחייו, ובן אדם תולעה במותו. איזה רמה בחייו :
[זה כינים.]
ובן אדם תולעה במותו – זה שמרחיש במותו:

תוי"ט

אתה הולך –
כי האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה כי יום המות מיום הולדו הוא.
שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה וע"כ נקט לשון הוה ולא לשון עתיד.
מד"ש:

מסכת ברכות דף ה/א

אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא אָמַר (ריש לקיש)
[רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ]: לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר

הָרָע. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים ד)
"רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ".
(אי אזיל)
[אִם נִצְּחוֹ]
מוּטָב.
וְאִם לָאו –
יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
"אִמְרוּ בִּלְבַבְכֶם".
(אי אזיל)
[אִם נִצְּחוֹ]
מוּטָב,
אִם לָאו –
יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע. שֶׁנֶּאֱמַר:
"עַל מִשְׁכַּבְכֶם".
(אי אזיל)
"[אִם נִצְּחוֹ]
מוּטָב,
אִם לָאו –
יַזְכִּיר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
"וְדֹמּוּ סֶלָה".

רש"י

ירגיז יצר טוב –
שיעשה מלחמה עם יצר הרע: ודומו סלה –
יום הדומיה הוא יום המות,
שהוא דומיה עולמית:

ספר המקנה על קידושין –
דף מא'
עמוד א'

…ונראה לפרש דכבר כתבנו במתניתין שרמזו למה שאמרו חז"ל: לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר וכו'
והוא בשני דרכים, או ע"י התורה וק"ש. או ע"י זכרון יום המוות. אמנם הפרש גדול בין זה לזה כי ע"י התורה וק"ש נעש'
יצה"ר טוב כמ"ש לעיל מ"ש שמתם – סם תם שנעש'
מאותו סם בהיפוכו בא"ת ב"ש אותיות חי, וזהו החיים והטוב. אבל בזכרון יום המוות אף שע"י זה הוא מכיר שהיצה"ר בא להחטיאו כדי להמיתו ומתרגז כנגדו, מ"מ אין תועלת בזה אלא שלא ישמע ליצה"ר, אבל אין בזה תוספת חיים וטובה. וזהו שאמר: הנה נותן לפניך שני דרכים לשבר היצה"ר, הא'
הוא החיים והטוב שהוא תורה וק"ש, והא'
הוא המוות והרע שהוא זכרון יום המית'
להכיר שהיצה"ר הוא רק רע כל היום. והעצה היעוצ'
מאת השי"ת לבחור בתורה וק"ש שבזה נעש'
היצה"ר טוב, ואוכל מפירותיו בעוה"ז, כמ"ש במשנת אלו דברים וכו': ות"ת כנגד כולן. והיינו דאמר הכא על מתניתין: כל שישנו במקרא וכו'
דהיינו: רמז על הדברים לנצח בהן היצה"ר ואמר ע"ז שאם ירגז על היצה"ר ביום המית'
שהוא צורר נפשו כל היום לא עלתה בידו אלא שמתרגז עליו ואינו שומע לו אבל אדם טוב שנעש'
יצה"ר טוב מטעימים אותו מפרי מעשיו וטוב לו בעוה"ז ובעוה"ב וק"ל:

ספר הפלאה על כתובות –
פתחא זעירא

במה שאמרו חז"ל בברכות דף ה'
ע"א: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע מאי תקנתו ? יעסוק בתורה ! ואי לא – יקרא קריאת שמע. ואי לא –
יזכור לו יום המיתה. ודרשוה ממה שאמר דוד המלך ע"ה: רגזו ואל תחטאו וגו'. שעניין שלש תקנות אלו שאם יעסוק בתורה בודאי הוא תקנה גדולה שהוא משבר כח היצר הרע בכל דבר, כמו שאמרו: אם אבן הוא נמוח וכו'. אמנם בעסק התורה עצמו אם יבא היצר הרע שילמוד שבזה יתמלא תאוותו שהוא עניין קרדום לחתוך בה, יבטלהו בקריאת שמע שהוא עניין מסירת נפשו לה'
בכל נפשו ומאודו, וקריאתו בכוונה מבטלת כל תאוותו ומחזק מאוד בטחונו בה', ואם יסיתהו ויגביה דעתו בכבוד עצמו בעבור עסק התורה ועלייתו במעלת הקדש בתורה ובעבודה הרפואה לזה שיזכור לו יום המיתה.
ועיין מה שכתבנו שם בפירוש הפסוקים: יורדי הים באניות וגו'. והרפואות האלה הם מתחלפים לפי עניין הנצרך להם כי בקריאת שמע לא יתרפא מנשיאות נפשו כי בכל זה יסיתהו להתפאר יותר בעבודתו ורפואתו בזכרון יום המוות וכן בהתגברו עליו למלאות תאוותו לא ירפאהו זכרון יום המוות כמו שכתוב: ואחריהם בפיהם ירצו סלה. שזוכרים אחריתם וחוטאים. ואמרו עוד: אפילו בשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו, והארכנו בזה בחדושי התורה.
ומי שיבא עליו יצר הרע משני צדדים קשה מאוד רפואתו וזהו שאמר דוד המלך ע"ה: גבה עיניים ורחב לבב אותו לא אוכל – שהוא בעל גאווה ובעל תאווה, קשה התחלפות רפואתו. וזהו שאמר התנא לאחר שהזכיר שני הצדדים שהוא להתגדל בהם ולהשתמש בהם לתאוותו, אמר: ודאשתמש בתגא שעושה אותה עטרה ומשתמש בה – חלף, שהוא התחלפות הנושאים, וקשה להתרפאות ולהחליף בכל פעם רפואתו:

אות יח'

ועין מה שכתבנו שם דאף שאמרו יזכור לו יום המיתה, אינו אלא זכרון בעלמא כדי לשבר חולי הגאווה שהוא תועבת ה'
ודוחקת רגלי השכינה.
על כן צריך להחזיק הרע במעוטו להעציב עצמו ביום המיתה.
אבל גם מדת העצבות אין בה תועלת לדביקות הבורא דכתיב עוז וחדוה במקומו ואיתא בזהר באתר דעציבו לית תמן שכינתא וכתיב הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם.
נראה פירושו כי באמת לב נשבר הוא מעלה גדולה כמו שכתוב לב נשבר ונדכה וגו'
אבל צריך ליזהר מאוד מעצבות וה'
הטוב הוא הרופא ומחבש לעצבותם שלא יתעצבו למען יוכלו להיות מדור לשכינה שדרכו להשתמש בכלים שבורים כמו שאמרו חז"ל.
וכתבנו שם בפנים שזהו שאמרו במתגאה יקם סערה לדממה ויחשו גליהם וישמחו כי ישתוקו שמה שאמר ודומו סלה לזכור יום המיתה אינו אלא לשבר רוח סערה שמתרומם גליו אבל אחר כך אם ישתקהו ישוב לשמחתו וזהו שאמר דוד המלך ע"ה לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה. ר"ל: אותן שצריכים לרפואות, ודומו סלה לזכור יום המוות.

מסכת כתובות דף ע"ב ע"א

תַּנְיָא,
הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר,
מַאי דִּכְתִיב:
(קהלת ז)
"טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל,
מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה,
בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם,
וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ". מַאי "וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ" ? דְּבָרִים שֶׁל מִיתָה,
דְּסָפַד –
יִסְפְּדוּנֵיהּ.
דְּיִקְבָּר –
יִקְבְּרוּנֵיהּ.
דְּיִדָּל –
יִדְּלוּנֵיהּ.
דְּלַוָּאִי יְלַוּוּנֵיהּ.
דְּטָעַן –
יִטְעֲנוּנֵיהּ:

רש"י

סופנה – קוברה, כשם שלא גמלה חסד כך לא יגמלו עמה: דיספד –
יתן אל לבו – שאף הוא יספדוהו, ואל ירע לו אם נהג כן: דידל –
הרים קולו בבכי ובמספד: דלואי –
ליוה את המטה מבית האבל לקבר:

מסכת שבת דף לא/ב

דָּרַשׁ רָבָא בַר רַב עוּלָּא,
מַאי דִּכְתִיב:
(תהלים עג)
"כִּי אֵין חַרְצוּבּוֹת לְמוֹתָם,
וּבָרִיא אוּלָם"
? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַּיָּין לָרְשָׁעִים שְׁאֵינָן חֲרֵדִין וַעֲצֵבִין מִיּוֹם הַמִּיתָה,
אֶלָּא שֶׁלִּבָּם בָּרִיא לָהֶן כְּאוּלָם.
וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבָּה,
מַאי דִּכְתִיב:
(שם מט)
"זֶה דַּרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ".
יוֹדְעִין רְשָׁעִים שֶׁדַּרְכָם לְמִיתָה,
וְיֵשׁ לָהֵם חֵלֶב עַל כִּסְלָם.
שֶׁמָּא תֹּאמַר: שְׁכוּחָה הִיא מֵהֶן ?
תַּלְמוּד לוֹמַר:
(שם)
"וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה".
:

רש"י

כאולם –
שפתחו פתוח ורחב: זה דרכם –
לעיל מיניה כתיב: קרבם בתימו לעולם. דהיינו: קבורה. והדר כתיב: זה דרכם כסל למו. כלומר: יודעין הם שזו דרכם – אבל כסל למו,
כליותיהם מחופין בחלבם מהשיב כליותיהם מחשבת סופם,
ושמא תאמר: מחמת החלב שכחו, והרי הם שוגגין ?! תלמוד לומר: ואחריהם. את העתיד לבא לנפשם אחרי אובדם בפיהם ירצו ויספרו תמיד,
ואף על פי כן אינן חוזרין:

מסכת ברכות דף יח/א

רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יוֹנָתָן,
הֲווּ שַׁקְלֵי וְאַזְלֵי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת,
הֲוֵי קָשַׁדְיָא תְּכֵלְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹנָתָן.
אָמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא: דַּלְיֵיהּ ! כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: לְמָחָר בָּאִין אֶצְלֵנוּ,
וְעַכְשָׁיו מְחָרְפִין אוֹתָנוּ.
אָמַר לֵיהּ: וּמִי יַדְעֵי כּוּלֵי הַאי ?
וְהָא כְּתִיב:
(קהלת ט)
"וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה".
אָמַר לֵיהּ: אִם קָרִיתָ – לֹא שָׁנִיתָ,
וְאִם שָׁנִיתָ – לֹא שִׁלַּשְׁתָּ,
וְאִם שִׁלַּשְׁתָּ – לֹא פֵּרְשׁוּ לְךָ;
(יפה).
"כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ"
– אֵלּוּ צַדִּיקִים,
שֶׁבְּמִיתָתָן קְרוּיִים חַיִּים. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ש"ב כג)
"וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַיִל רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל,
הוּא הִכָּה אֶת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב,
וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג":

[ע"ב]
"בֶּן אִישׁ חַי",
אַטוּ כּוּלֵי עָלְמָא בְּנֵי מֵתֵי נִינְהוּ ?
אֶלָּא "בֶּן אִישׁ חַי"
– שֶׁאֲפִלּוּ בְּמִיתָתוֹ קָרוּי ,חַי'.
"רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל"
– שֶׁרִבָּה וְקִבֵּץ פְּעָלִים לַתּוֹרָה,
"וְהוּא הִכָּה אֶת שְׁנֵי אֲרִיאֵל מוֹאָב"
– שֶׁלֹּא הֵנִיחַ כְּמוֹתוֹ,
לֹא בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְלֹא בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי.
"וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג",
אִיכָּא דְּאַמְרֵי: דְּתָבַר גְּזִיזֵי דְּבַרְדָא וְנָחַת וְטָבַל.
אִיכָּא דְּאַמְרֵי: דְּתָנָא סִפְרָא דְּבֵי רַב בְּיוֹמָא דְּסִיתְוָא.
"וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה"
– אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(יחזקאל כא)
"וְאַתָּה חָלַָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל".
וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא:
(דברים יז)
"עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים,
אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת".
חַי הוּא,
אֶלָּא הַמֵּת –
מֵעִיקָרָא.

רש"י

דלייה –
הגביהנו: לא שנית –
לא חזרת עליו פעם שנית כדי שתתבונן בו: אלו צדיקים –
ומאי יודעים ? שימותו. נותנים אל לבם יום המיתה, ומושכים ידיהם מן העבירה,
ורשעים אינם יודעים מאומה, שעושים עצמם כאינם יודעים וחוטאים: הוא הכה –
השפיל את השנים של דורות משני מקדשים, שלא היה בהם כמותו: אריאל –
זה בית המקדש,
שנאמר: הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד (ישעיהו כ"ט): מואב –
על שם שבנאו דוד דאתי מרות המואביה:

פני יהושע

בתוספות בד"ה: למחר באים אצלינו כו'.
ותימה, הא אמרינן פרק התכלת: ההיא שעתא כו'
עד סוף הדיבור.

(מסכת מנחות דף מא/א

אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: כלי קופסא חייבין בציצית. ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו – שפטורה. מ"ט ? אשר תכסה בה אמר רחמנא, האי לאו לאיכסויי עבידא. בההיא שעתא (כשקוברים אותו) ודאי רמינן ליה (מטילים ציצית בתכריכים) משום: לועג לרש חרף עושהו (שלא ייראה כלעג למת,
כאומרים לו:
אתה פטור ממצות.

רש"י

כלי קופסא –
טליתות הראויין לציצית, אף על פי שמקופלת ומונחת בקופסא – חייבת בציצית. דהואיל ועומדת היא להתכסות בה, אשר תכסה בה קרינא ביה: לכבודו –
לתכריכין: בההיא שעתא –
כשלובשין אותו למת: ודאי רמינן ליה –
מטילין ביה ציצית. דאי לא רמינא דמי כליעוג כלומר: איפטר ליה ממצות)
?

והרשב"א ז"ל תירץ בחידושיו דפלוגתא דאמוראי היא דשמואל ורבי יוחנן אי מצות בטלות לעתיד או לא,
ונ"ל דהתוס'
לא ניחא להו לתרץ כן משום דהך פלוגתא משמע דאיירי לכשיחיו המתים, משא"כ הכא דקאמר: למחר באים אצלינו ועכשיו מחרפים אותנו ?!משמע: דאיירי לאחר מיתת אדם, ומש"ה הוצרכו לתרץ מטעמא דמתים אינם מצווין,
כן נראה לי וק"ל:

מסכת ברכות דף לא/א

אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן לְרַב הַמְנוּנָא זוּטִי בְּהִלוּלָא דְּמַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לִישְׁרֵי לָן מַר!
אָמַר לְהוּ: וַוי לָן

דְּמִיתְנָן,
וַוי לָן דְּמִיתְנָן.
אַמְרֵי לֵיהּ: אֲנָן,
מַה נַּעֲנֵי בַּתְרָךְ ?
אָמַר לְהוּ:
(אי תורה ואי מצוה דבטלי מינן.
איכא דאמרי הכי קאמר להו:)
הֵי תּוֹרָה וְהֵי מִצְוָה דְּמַגְּנוּ עֲלָן.

רש"י

לישרי לן מר –
שירה: הי תורה והי מצוה דמגנו עלן –
היכן התורה שעסקנו והיכן המצות שאנו מקיימין,
שיגינו עלינו מדינה של גיהנם:

שיטה מקובצת

אַמְרו לֵיהּ: אֲנָן אֲנָן,
מַה נימר בַּתְרָךְ ?
פירוש: מה נענה אחריך לזה השיר ? הי תורה והי מצות דבטלו מינן. כלומר: האנחו על התורה ועל המצות שבטלין כשנמות.
[ויש ספרים דגרסי]
דמגנו עלן.
מן המיתה:

תנא דבי אליהו זוטא פרק כד'

אמר להם ר"א לתלמידיו: בני ! אל תבטחו לא בעושר ולא בגבורה ולא בחכמה. שנאמר:
(ירמיה ט)
בה אמר ה'
אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו,

כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי כי אני ה'
עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם ה'.
זהו שנאמר ברוח הקודש ע"י שלמה בן דוד:
(קהלת ג)
כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם. כנגד מי אמר שלמה המקרא הזה ? לא אמרו אלא כנגד בשר ודם, שהוא בתחילתו רמה, וסופו תולעה, ואין אדם מעולה מן הבהמה כלום. ולא עוד אלא כל הנוגע בנבלת בהמה אינו טמא אלא טומאת ערב, אבל הנוגע בנבלת אדם הוא טמא טומאת ז'.
דבר אחר: בהמה שמתה אינה מטמאה באהל, אבל אדם שמת הוא מטמא באהל.
ד"א: הנוגע בנבלת בהמה – הוא לבדו טמא, ואינו מטמא את אחרים, אבל הנוגע בנבלת אדם –
הוא טמא ומטמא ג"כ לאחרים. ונאמר:
(שם ט)
כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. טוב
תינוק בן יומו שהוא חי,
שאימתו
מושלכת על כל הבריות,
מן
עוג מלך הבשן ששימש לאברהם לעבד,
ופרסות
רגליו היו ארבעים מיל,
כיון
שמת ירדו שקצים ורמשים על גביו.
ועוד שלמה המלך שנאמר בו:
(מלכים א ה)
ויחכם מכל האדם. ואם היה חכם מכל האדם, למה אומר:
(קהלת ג)
ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל ? והלא האדם כשהוא אוכל הוא מברך להקב"ה, וכשהוא שותה הוא מברך, וכשהוא הולך לישן הוא מברך, וכשהוא מתעורר משנתו הוא מברך ! א"כ: האיך נחשב לבהמה שאינה מבחנת כלום ?
אלא, אין הכתוב מדבר אלא על שעת המיתה ! כיון שמגיע קצו של אדם למות, כשם שנמלכין על הבהמה לשחיטה, כך נמלכין על האדם למות. לכך נאמר: ומוחר האדם מן הבהמה אין וגו'. ולא עוד, אלא בהמה שמתה יש לה מנוחה, אבל בני אדם שעוברין על מצותיו של הקב"ה ומכעיסין אותו במעשיהן שאינם הגונין ומתו בלא תשובה, מעמידין אותן לדין ומאירין להם כל מעשיהם בפניהם, ודנין אותם על כל מעשיהם …

מסכת כלה פרק שלישי

[ברייתא]
וכיתד נמוכה שהכל תולין בה (אל יהי פרקך רע שהיא שבחה של תורה יהא פרקך יפה שכן שבחן של חכמים:

[גמ']
שלא תהא קפדן שאין אדם יכול לשאלך, לפי שאין אתה יודע איזה יום אסיפתך, ואין מזכירין שמך. כתוב בספר בן סירא: זכור את יום אסיפתך, ואסוף חרפה וקבץ זכיות, כי ביום אסיפת האדם אין מלוהו הון ורב כח, כי המעשה נכון ילך לפניו וצדקתו תאיר עיניו:

לִמְקוֹם
עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה

תוי"ט

למקום עפר רמה ותולעה –
ולא אמר שיהיה עפר רמה ותולןעה.
שכך אמר הכתוב (בראשית ג')
כי עפר אתה ואת עפר תשוב.
דרך חיים:

מסכת שבת דף קנא/ב

…וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: קָשָׁה רִמָּה לַמֵּת כְּמַחַט בִּבְשַׂר הַחַי. שֶׁנֶּאֱמַר:
(איוב יד)
"אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב".

מדרש תהלים (בובר)
מזמור קמו'

[ג]. תהלים קמו'
(ד)
תֵּצֵא רוּחוֹ יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ בַּיּוֹם הַהוּא אָבְדוּ עֶשְׁתֹּנֹתָיו: משל למה הדבר דומה ? לנאד שהוא נפוח ומלא רוח ועומד בארץ. מי שהוא רואה אותו מרחוק מתירא ממנו,
סבור שהוא כלום,
מה עשה ?
הגיע אצלו וראהו שהוא נאד,
ונגע בו ונפל ויצא הרוח שבו שמלאו. אמר אותו האיש: מזה הייתי מתיירא ?! לא היה בו כלום,
אבל הרוח היא המעמדת אותו ! כך אמר הקב"ה: אין הבשר כלום. שנאמר: כל הבשר חציר וגו'
(ישעיה מ ו). וכה"א: אף כי אנוש רמה וגו'
(איוב כה ו). אינו
עומד אלא על הרוח,
יצאת
הרוח מיד נעשה עפר. וכן הוא אומר: תֵּצֵא רוּחוֹ יָשֻׁב לְאַדְמָתוֹ וגו',
כך אמר הקב"ה: אני בראתי את האדם הזה,
והוא עומד ומתגאה,
בא סנחריב הרשע ונתגאה וחרף וגדף ויצאת רוחו – מיד אבדו עשתנותיו. וכן פרעה,
וכן המן,
וכן כל רשעי עולם מחרפים ומגדפין,
והן רוח,
יצאת רוחן אבדו עשתונותיהן. רצונכם פרקליט שהוא עומד לעולם ? בטחו בו בכל עת,
ואתם עומדים. שנאמר: אשרי שאל יעקב בעזרו וגו'…

וְלִפְנֵי
מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן
?

תוי"ט

לתת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן –
תחלת דין קאמר. ולפיכך הקדים דין לחשבון.
ואמר: לתת
דִּין
! שאם יעשה חטא מתחייב מזה דין.
לכך שייך לומר: שהוא נותן הדין.
כי מי שבא על הערוה מתחייב מזה דין.
ולכך אמר: לִתֵּן
הדִּין וכן מ"ש בב"ב בפ'
הספינה:
[דף ע"ג]
גבי [הנהו]
(תרי)
אווזי עתידין ישראל ליתן דין עליהם.
ד"ח:

מסכת בבא בתרא דף עג/ב

(אגדות רבב"ח)
וְאָמַר רַבָּה בַר בַּר חַנָה: זִימְנָא חַדָא הֲוָה [קַא]
אַזְלִינָן בְּמִדְבָּרָא,
וְחַזִינָן הַנֵי אֲוָוזֵי דְּשַׁמִיטָן גַּדְפַיְיהוּ,
מִשַּׁמְנַיְיהוּ,
וְקַא נַגְדֵי נַחְלֵי דְּמַשְׁחָא מִתוּתְיְיהוּ. וְאַמִינָא לְהוּ: אִית (לי מנייכו)
[לַן מִגַּבַּיְיכוּ]
חֶלְקָא לְעָלְמָא דְּאָתִי. חֲדָא דַּלְיָא לִי אַטְמָא,
וְחַדָא דַּלְיָא לִי גַּדְפָא.
כִּי אֲתַאִי לְקַמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר,
אָמַר לִי: עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִיתֶּן עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין:

רשב"ם

דשמטי גַּדְפַיְיהוּ –
נופלות נוצה שלהן מרוב שומן: דַּלְיָא לִי גַּדְפָא –
הגביהה לי הכנף. רמז: זה חלקך לעתיד לבא: ליתן עליהם את הדין –
שבחטאתם מתעכב משיח, ויש להם צער בעלי חיים לאותן אווזים מחמת שומנן:

שיטה מקובצת

עֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִיתֶּן עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין.
פירוש: כשאוכלים אותם לעתיד לבוא מנכים להם מזכיותיהן.

עקידת יצחק,
שער פ"ה

והכוונה לפני הנראה,
כי פעם אחת היה פונה מחשבתו מלמודו אל עסקי העולם דרך המדבר וקניני האדמה,
וחזא הנהו אינשי דדמייאן לקאקי חיווארי,
דלי הדעת ושמני הבשר ונכסים וכבוד,
עד שרפו ידיהם לעסקי נפשם לטרופם וטרדתם אחרי ממונם.
עוד ראה כי לא נשאר בידם טובם,
אבל שהכל נמשך ויוצא מהם דרך נחלה וירושה לבאים תחתם,
ולזה היתה שאלתו היתכן לקחת שמץ מדרכם לחזות בנועם ה'
לעולם הבא.
והאחד מהם הרים הכנף להורות איך נשמטו ממנו כלי המעשה בעקר מלאכתו לסבת שמנוניתו.
והשני הרים רגלו להורות לו הנחל היורד תחתיו,
וללמד כי לא נשאר בידו מאומה מכל עמלו.
והרי הם עדים נאמנים על שתי החסרונות אשר עליהם נאמר ולא ממדבר הרים,
וכאשר הליץ דברי חידתו לפני ר'
אלעזר אמר ליה: עתידין ישראל לתת עליהם את הדין.
והכוונה: כי לפי פרסום זה הטעות אי אפשר שהטועים בו מזאת האומה הנבחרת,
אשר נתייחדו להיות מבני עלייה,
לא יתנו על זה את הדין.
[מבאר שיש לאדם צרכים חמרים וצרכים רוחניים.
ועם ששניהם נצרכים,
מ"מ הצרכים החמריים אינם אלא אמצעי לצרכים הרוחניים.
וישראל עתידין לתת את הדין על שהם עושים מהעקר טפל ומהטפל עקר,
ועסוקים בחיי החמר.

מסכת שבת דף סג/ב

אָמַר רַב הוּנָא,
מַאי דִּכְתִיב:
(קהלת יא)
"שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ,
וִיטִיבֶךָ,
[לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ,
וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֶה עֵינֶיךָ,
וְדַע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה]
יְבִיאֲךָ הָאֶלֹקים בַּמִּשְׁפָּט".
עַד כָּאן דִּבְרֵי יֵצֶר הָרַע.
מִכָּאן וַאֵילָךְ דִּבְרֵי יֵצֶר טוֹב.
רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: עַד כָּאן דִּבְרֵי תּוֹרָה,
מִכָּאן וְאֵילָךְ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים:

רש"י שבת דף סג/ב

עד כאן –
עד ודע כי על כל אלה וגו': עד כאן לתורה –
שמח בתלמודך,
למוד משמחה ומטוב לב,
והלך בדרכי לבך, להבין מה בלבך לפי ראות עיניך: מכאן ואילך למעשים טובים –
ודע כי על כל אלה, על כל מה שלמדת, סופך ליתן את הדין – אם לא תקיים:

מסכת ברכות דף כח/ב

וּכְשֶׁחָלָה רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
נִכְנְסוּ תַּלְמִידָיו לְבַקְּרוֹ.
כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם,
הִתְחִיל (והיה בוכה)
[לִבְכּוֹת].
אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ,
נֵר יִשְׂרָאֵל,
עַמּוּד הַיְמָנִי,
פַּטִּישׁ הֶחָזָק,
מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה ?
אָמַר לָהֶם:
אִלּוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיוּ מוֹלִיכִין אוֹתִי,
שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בַּקֶּבֶר,
שֶׁאִם כָּעַס עָלַי –
אֵין כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם,
וְאִם אוֹסְרֵנִי –
אֵין אִסּוּרוֹ אִסּוּר עוֹלָם,
וְאִם מְמִיתֵנִי –
אֵין מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם,
וַאֲנִי יָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים וּלְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן,
וְאַף עַל פִּי כֵן,
הָיִיתִי בּוֹכֶה.
וְעַכְשָׁיו שֶׁמּוֹלִיכִין אוֹתִי לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים,
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
שֶׁהוּא חַי וְקַיָּם (לעד)
[לְעוֹלָם]
וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים,
שֶׁאִם כּוֹעֵס עָלַי –
כַּעֲסוֹ כַּעַס עוֹלָם.
וְאִם אוֹסְרֵנִי –
אִסּוּרוֹ אִסּוּר עוֹלָם,
וְאִם מְמִיתֵנִי –
מִיתָתוֹ מִיתַת עוֹלָם.
וְאֵין אֲנִי יָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים וּלְשַׁחֲדוֹ בְּמָמוֹן,
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְפָנַי שְׁנֵי דְּרָכִים,
אֶחָד שֶׁל גֵּיהִנּוֹם וְאֶחָד שֶׁל גַּן –
עֵדֶן,
וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן מוֹלִיכִין אוֹתִי,
וְלֹא אֶבְכֶּה ?!

רש"י ברכות דף כח/ב

עמוד הימיני –
שני עמודים העמיד שלמה באולם,
שם הימני יכין ושם השמאלי בועז (מלכים א'
ז'),
הימיני לעולם חשוב: פטיש –
המפוצץ,
פי"ק בלע"ז: אוסרני –
חובש אותי: מיתת עולם –
לעולם הבא: הייתי בוכה –
מאימת משפטו,
אם לדין מוליכין אותי לפניו:

מסכת חגיגה דף ד/ב

רַבִּי אֶלְעָזָר כִּי הֲוָה מָטִי לְהַאי קְרָא בָכִי,
(בראשית מה)
"וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אוֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו"
– וּמַה תּוֹכֵחָה שֶׁל בָּשָׂר וָדָם כָּךְ,
שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כָּל שֶׁכֵּן ?

רַבִּי אֶלְעָזָר כִּי הֲוָה מַטִי לְהַאי קְרָא בָכִי,
(ש"א כח)
"וַיֹאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל,
לָמָּה הִרְגַּזְתָּנִי לְהַעֲלוֹת אוֹתִי"
? – וּמַה שְׁמוּאֵל (הנביא)
[הַצַּדִּיק]
הָיָה מִתְיָירֵא מִיוֹם הַדִּין,
אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! דִּשְׁמוּאֵל מַאי הִיא ?
דִּכְתִיב:
(שם)
"וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל,
אֱלֹקים רָאִיתִי עוֹלִים מִן הָאָרֶץ",
"עוֹלִים"
– תְּרֵי מַשְׁמַע –
חַד שְׁמוּאֵל,
וְאִידָךְ –
דְּאָזִיל שְׁמוּאֵל וְאַיְיתִי לְמֹשֶׁה בְהַדֵיהּ.
אָמַר [לֵיהּ]: דִּילְמָא חַס וְשָׁלוֹם לְדִינָא קָא מִתְבַּעִינָא,
קוּם בְּהַדָאי –
דְּלֵיכָּא מִילְּתָא דִּכְתִיבַת בְּאוֹרָיְיתָא וְלָא קִיַימְתֵיהּ !

רַבִּי אַמִי,
כִּי הֲוָה מָטִי לְהַאי קְרָא בָכִי,
(איכה ג)
("יתן למכה לחי ישבע בּחרפה").
"יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ,
אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה",
אָמַר: כּוּלֵי הַאי – וְאוּלַי ?!

רַבִּי אַמִי,
כִּי הֲוָה מָטִי לְהַאי קְרָא בָכִי,
(צפניה ב)
("בקשו את ה'
כּל ענוי הארץ אשר משפטו פּעלו").
"בַּקְשּׁוּ צֶדֶק,
בַּקְשׁוּ עֲנָוָה,
אוּלַי תִּסָּתְרוּ בְיוֹם אַף ה'".
אָמַר: כּוּלֵי הַאי וְאוּלַי ?!

רַב (יוסף)
[אַסִי],
כִּי הֲוָה מַטִי לְהַאי קְרָא בָכִי,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(עמוס ה)
"שִׂנְאוּ רָע,
וְאֶהֲבוּ טוֹב,
וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט,
אוּלַי יֶחֲנַן ה'
אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף".
אָמַר,
כּוּלֵי הַאי וְאוּלַי ?!:

רַב יוֹסֵף,
כִּי הֲוָה מָטִי לְהַאי קְרָא בָכִי,
(משלי יג)
"וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְלֹא מִשְׁפָּט",
[אָמַר]: וּמִי אִיכָּא אִינִישׁ דְּאַזִיל בְּלָא זִמְנֵיהּ ?
אִין ! כִּי הַא דְּרַב (דימי)
[בִּיבִי]
בַּר אַבַּיֵי,
הֲוָה שְׁכִיחַ (גבי)
[גַּבֵּיהּ]
מַלְאָךְ הַמָּוֶת. אָמַר לֵיהּ לִשְׁלוּחֵיהּ: זִיל אַיְיתִי לִי מִרְיָם –
מְגַדְּלָא שֵׂעָר נַשְּׁיָא. אָזַל,
אַיְיתֵי לֵיהּ –
מִרְיָם מְגַדְּלָא דַּרְדָּקִי: אָמַר לֵיהּ: אַנָא,
מִרְיָם מְגַדְּלָא שֵׂעַר נַשְּׁיָא אַמְרִי לָךְ. אָמַר לֵיהּ: אִי הַכִי,
אִיהַדְרָה ?
אָמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְאַיְיתֵיתַהּ,
תִּיהַוֵי בְמִנְיַינָא. וְאֶלָּא הֵיכִי יְכָלְתְּ לָהּ ?
הֲוָות נִקְיטָא מַתְאָרָא בְיָדָהּ,
(וקא מחריא)
[וְהַוָת קָא שָׁגְרִי [דף ה ע"א]
וּמְחַרְיָא]
תַּנּוּרָא,
שַׁקַלְתֵּיהּ,
אוֹתְבֵיהּ אַגַּבָּא דְכַּרְעָה,
קַדְחָה,
אִיתְּרַע מַזְלָהּ,
וְאִייתִיתֵהּ.
אָמַר לֵיהּ רַב בִּיבִּי בַר אַבַּיֵי,
אִית לְכוּ רְשׁוּתָא לְמֵעֵבַד הַכִי?
אָמַר לֵיהּ: וְלָא כְּתִיב,
"וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְלֹא מִשְׁפָּט" ? אָמַר לֵיהּ,
וְלָא כְּתִיב:
(קהלת א)
"דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא" ? (והארץ לעולם עומדת" ?). אָמַר לֵיהּ: דַּרְעִינָא לְהוּ אַנָא,
עַד דְּמָלוּ לְדָרָא,
וְהַדָר מַשְׁלִימְנָא לְהוּ לְדוֹמֶה.
אָמַר לֵיהּ: סוֹף סוֹף שְׁנִיָה מַאי עֲבַדְתְּ לְהוּ ?
אָמַר לֵיהּ: אִי אִיכָּא צוּרְבָא מֵרַבָּנָן,
(שאינו עומד על מדותיו,
מוספינא להו ליה.
נ"א)
[דְּמַעֲבִיר בְּמִילֵּיהּ –
מוּסְפִינָא לְהוּ לֵיהּ],
וְהַוְיָא חֲלוּפֵיהּ.

רַבִּי יוֹחָנָן,
כִּי הֲוָה מַטִי לְהַאי קְרָא,
בָּכִי,
(איוב בּ)
"וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבָלְעוֹ חִנָם"
– עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מְסִּיתִין אוֹתוֹ עָלָיו –
וְנִיסָּת,
תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ ?!

רַבִּי יוֹחָנָן,
כִּי הֲוָה מַטִי לְהַאי קְרָא בָכִי,
(שם טו)
"הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין,
וְשָׁמַיִם לֹא זָכוּ בְעֵינָיו".
וְאִם –
בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין,
בְּמַאן יַאֲמִין ?
יוֹמָא חַד,
הֲוָה אֲזִיל בְּאוֹרְחָא,
חַזְיָיה לְהַהוּא גַּבְרָא דְּהֲוָה קָא מַנְקִיט תְּאֵינֵי,
שָׁבִיק הַנָךְ דְּמָטוּ,
וְשָׁקִיל הַנָךְ דְּלָא מַטוּ. אָמַר לֵיהּ:
[לָאו]
הַנִי מַעָלָן טְפֵי ?
אָמַר לֵיהּ: הַנֵי לְאוֹרְחָא קָא בָעִינָא לְהוּ,
הַנִי נַטְרָן,
וְהַנִי לָא נַטְרָן.
אָמַר,
הָיְינוּ דִּכְתִיב"
"הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין".
אֵינִי ?! וְהָא הַהוּא תַּלְמִידָא דַּהֲוָה בְשֵׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי אַלֶכְּסַנְדְרָאִי,
דְּשָׁכִיב אַדְזוּטָר. אָמַר: אִי בָעִי הַאי מֵרַבָּנָן –
הֲוָה חַיֵי.
וְאִם אִיתָא –
דִּילְמָא מֵ"הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין"
הֲוָה ?
הַהוּא –
מְבַעֵט בְּרַבּוֹתָיו הֲוָה:

רַבִּי יוֹחָנָן,
כִּי הֲוָה מַטִי לְהַאי קְרָא הֲוָה בָכִי,
(מלאכי ג)
"וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט,
וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשֵּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְּׁבָּעִים (בשמי)
לַשָּׁקֶר,
וּבְעוֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר"
(אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני אמר ה'
צבאות".
אמר): עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ מְקָרְבוֹ לְדוּנוֹ,
וּמְמַהֵר לְהָעִידוֹ,
תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ ?!
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן [בֶּן זַכַּאי]: אוֹי לָנוּ –
שֶׁשָּׁקַל עָלֵינוּ הַכָּתוּב קַלּוֹת כַּחֲמוּרוֹת.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִּישׁ: כָּל הַמַּטֶה דִּין שֶׁל גֵּר,
כְּאִילּוּ מַטֶּה דִּינוֹ שֶׁל מַעֲלָה,
[שֶׁנֶּאֱמַר]:
"וּמַטֵי –
גֵּר"
– "וּמַטִי"
כְּתִיב.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַר פַּפָּא,
כָּל הָעוֹשֶׂה דָּבָר,
וּמִתְחַרֵט בּוֹ –
מוֹחֲלִין לוֹ (על כּל עונותיו)
מִיָּד. שֶׁנֶּאֱמַר:
(מלאכי ג)
"וְלֹא יְרֵאוּנִי"
– הַא "יְרֵאוּנִי"
– מוֹחֲלִין לוֹ מִיָּד.

רַבִּי יוֹחָנָן,
כִּי הֲוָה מַטִי לְהַאי קְרָא,
בָּכִי,
(קהלת יב)
"כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹקים יָבִיא בַמִשְׁפָּט,
עַל כָּל נֶעֱלָם"
("אם טוב ואם רע"
אמר),
עֶבֶד שֶׁרַבּוֹ שׁוֹקֵל לוֹ שְׁגָגוֹת כִּזְדוֹנוֹת,
תַּקָּנָה יֵשׁ לוֹ ?!
מַאי:
"עַל כָּל נֶעֱלָם" ? אָמַר רַב: זֶה –
הַהוֹרֵג כִּנָּה בִפְנֵי חֲבֵרוֹ וְנִמְאָס בָּהּ.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: זֶה –
הָרָק בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ וְנִמְאַס בָּהּ.
מַאי "אִם טוֹב וְאִם רָע" ? אָמַר רַבִּי יָנַּאי: זֶה הַנּוֹתֵן צְדָקָה לֶעָנִי בְפַרְהֶסְיָא,
כִּי הַא דְּרַבִּי יָנַּאי חֲזְיָיה לְהַהוּא גַּבְרָא דְיָהִיב זוּזָא לְעַנִיָא בְפַרְהֵסְיָא. אָמַר לֵיהּ: מוּטַב דְּלָא יָהַבְתּ לֵיהּ,
דְּהַשְׁתָּא דְּיָהַבְתּ לֵיהּ –
אַכְסִיפְתֵּיהּ.
דְּבֵי רַבִּי שִׁילָא אָמְרֵי: זֶה הַנּוֹתֵן צְדָקָה לְאִשָׁה בַסֵּתֶר,
דְּקָא מַיְיתִי לָהּ לִידֵי חַשְׁדָא.
(רב)
[רָבָא]
אָמַר: זֶה הַמְּשַּׁגֵּר בָּשָׂר לְאִשְׁתּוֹ –
שֶׁאֵינוֹ מְחוּתָּךְ בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת.
אֵינִי ?! וְהָא רָבָא מִשַׁדָּר ! שַׁאנִי בַת רַב חִסְדָּא –
דְּקִים לֵיהּ בְּגַוָּהּ [דִּבְקִיאָה]:

רש"י

כולי האי ואולי –
כל היסורין הללו יקבל,
ועודנו בספק אם תהיה לו תקוה: ויש נספה בלא משפט –
יש כלה ואין עון בידו,
ולא היה משפט לספות: ומי איכא דאזיל כו'
– תלמודא קא בעי לה: אמר ליה –
מלאך לשלוחו: אייתי לי מרים מגדלא נשייא –
הרוג את מרים המקלעת שיער הנשים: היכי יכלת לה –
מאחר שלא הגיע זמנה: הות נקיטא מתארא בידה –
היתה אוחזת בידה האוד של תנור,
שקורין פרגו"ן: וקא מחריא תנורא –
מכבדת את התנור: אותיבתיה אגבה דכרעה –
הושיבתו על גב רגלה,
ונכות והורע מזלה: דרעינא להו אנא –
איני מוסרן לשומר המתים ששמו דומה,
אלא מתגלגלין עמי ושטין בעולם עד שיתמלאו שנותיו,
והוא קרוי דור: קלות כחמורות –
עושקי שכר שכיר כמנאפים ומכשפים: ומטי גר –
בהאי קרא כתיב: ולא יראוני –
ובהא קרא כתיב: כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט על כל נעלם –
ואף על הנעלמות ממנו,
שעשה שוגג,
הוא מביאו במשפט: על כל –
אפילו דבר מועט במשמע: ונמאס –
קצה דעת חבירו בדבר:

מאי אם טוב –
דמשמע אף על הטובה מביאו במשפט: שאינו מחותך –
שאינו מנוקר מן החלב ומן הגידין האסורים: בערבי שבתות –
שמתוך שממהרין לעשות צורכי שבת אינן נותנין לב אם מנוקר הוא: צרות –
סמוכות זו לזו,
לשון וכעסתה צרתה (שמואל א א)
שתי נשים יחד: זיבורא ועקרבא –
נקיט הכי,
משום דאמרינן במסכת עבודה זרה בפרק אין מעמידין (כח,
ב) חמימי לעקרבא וקרירי לזיבורא,
וחילופא סכנתא,
הלכך,
היכא דנכתיה זיבורא ועקרבא נעשות צרות זו לזו,
דלית ליה תקנתא לא בקרירי דקשה לעקרב,
ולא בחמימי דקשה לזיבורא: זה הממציא מעות לעני בשעת דוחקו –
אלעיל קאי אם טוב ואם רע,
הרגיל להמציא צדקתו לעני בשעת דוחקו ולא קודם שעת הדחק,
שיכול לבקש מזונותיו ולקנותן בשעת הזול: לעללא –
לקנות התבואה,
דמתרגם: ועללת ארעא (ויקרא כה): לתליתא –
להפסד ולאיבוד,
כך שמעתי,
ולי נראה לקנות בשעת הדחק מזון שהוא תולה בסלו,
כדאמר מר:
(פסחים קיא,
ב)
תלא סילתא תלא מזוני,
תלאי בביתא קשה לעניותא:

תוספות

של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה –
שלא יוכל להשיב תשובה מעלייתא להיפטר לגמרי. דמכמה דברים מצי לפטור עצמו קצת, כדאיתא בפרק הדר (עירובין דף סה.)
יכולני לפטור כל העולם מדין של תפלה:

דליכא מילתא דכתיב באורייתא דלא קיימתיה –
לא בעי למימר: שיעיד לו שקיים הכל, דמנא ידע ?
והא לא היה בדורו ! אלא היה אומר: כך וכך דרשתי ועשיתי מעשה, בוא והעידני שכן למדת גם אתה:

אמר מי איכא איניש דאזיל בלא זימניה –
ל"ג: אמר. שהרי רב יוסף לא היה שואל כך, שעל זה לא מתרץ לו הש"ס כלום. אלא הש"ס קא פריך ליה:

הוה שכיח גביה מלאך המות –
דמספר מה שאירע לו כבר, דהאי עובדא דמרים מגדלא נשייא בבית שני היה, דהייתה אמו של פלוני, כדאיתא בשבת (דף קד:
ושם):

מבעט ברבותיו הוה –
וכן איכא למימר בההיא דפ"ק דשבת (דף יג.)
באחד שמת, והייתה אשתו מולכת תפיליו בבית המדרש. אמרה, כתיב: כי היא חייך ואורך ימיך. בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה, היכי מת בחצי ימיו ? ולא השיבו לה דבר, ולא היו אומרים: מהני הוה דבקדושיו לא יאמין. אי נמי: לא היה תשובה נצחת:

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף טו/ב

ר'
יעקב בר אביי בשם ר'
אחא: שְׁמוֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹקים".
שְׁמֹר עַצְמְךָ כשתהא נקרא אל בית האלקים – שתהא טהור ונקי.

קהלת רבה (וילנא)
פרשה ג'

א [יז]
אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלקים,
ר'
חנינא בר פפא אמר: צדיק כרשע ישפוט האלקים. לסטים עולה לגרדון ור'
עקיבא עולה לגרדון. ורבי אמר: צדיק ביד רשע ישפוט האלקים. טורנוסרופוס הרשע דן את ר'
עקיבא,
וכשהרג טרכינוס את לוליאנוס ואת פפוס אחיו בלודקייא אמר להם: אין אתם מעמם של חמו"ע =חנניה מישאל ועזריה=
? ואני מבני בניו של נבוכדנצר ? יבוא אלקיהם של חמו"ע ויציל אתכם מידי. אמרו לו: חמו"ע כשרין היו והמלך נבוכדנצר היה מלך הגון וראוי היה לעשות על ידו נס, אבל אנו בני אדם חייבין אנו למקום, ואתה מלך חייב, ואינך ראוי לעשות נס על ידך, ואנו מחויבי מיתה. אם אתה הורגנו – מוטב, ואם לאו, הרבה אריות ודובים ונחשים ועקרבים יש למקום, שבני אדם נהרגין על ידיהם. ואם אתה הורגנו, אינך חשוב אלא כאחד מהם, אלא שהקב"ה עתיד לתבוע דמינו מידך. אמרו: לא הספיקו לזוז משם עד שבאו עליו דיופלי מרומי והוציאו את מוחו בגזירין (פירוש בבקעיות). כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם,
לכל חפץ יש עת ולכל עת יש חפץ,
ועל כל המעשה שם בהדין עלמא מה דאינש בעי הוא עביד ברם תמן דינא וחושבנא.

קהלת רבה (וילנא)
פרשה ח'

[ו]
כי לכל חפץ יש עת ולכל עת יש חפץ. היך מה דבר נש בעי עביד בהאי עלמא עביד,
ברם תמן דינא וחושבנא.

מדרש תנחומא (ורשא)
פרשת בראשית סימן ה'

מן ישיבתו של הקב"ה אתה יודע מה הוא, השמים האלו פרושים על הים ועל הישוב ועל המדבר ואינם ממלאים את הכסא,
מן שעלו אתה יודע מי הוא. שנא': מי מדד בשעלו מים (שם /ישעיה/
מ). ומן אצבעו אתה מבין מי הוא. שנאמר: וכל בשליש עפר הארץ (שם /ישעיה מ'/). אוי לב"ו החוטא, לפני מי הוא חוטא ? ואשרי מי שהוא זוכה, לפני מי הוא זוכה ? ווי
לו למי שעתיד ליתן דין וחשבון,
ואשרי
למי שעתיד ליתן שכרו. שנא': הנה ה'
באש יבוא וגו'
(שם /ישעיה/
סו).

לִפְנֵי
מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ
בָּרוּךְ הוּא

מסכת חגיגה דף יג/א

תַּנְיָא.
אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: מַה תְּשׁוּבָה הֶשִׁיבַתוֹ בַת –
קוֹל לְאוֹתוֹ רָשָׁע בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר:
(ישעיה יד)
"אֶעֱלֶה עַל בַּמֳתֵּי עָב,
אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" ? יָצְתָּה בַּת –
קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: רָשָׁע בֶּן רָשָׁע,
בֶּן בְּנוֹ שֶׁל נִמְרוֹד הָרָשָׁע –
שֶׁהִמְרִיד אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלוּ עָלָיו בְּמַלְכוּתוֹ. כַּמָה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם ?
– שִׁבְעִים שָׁנָה,
וְאִם בִּגְבוּרוֹת –
שְׁמוֹנִים שָׁנָה. דִּכְתִיב:
(תהלים צ)
"יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ –
בָּהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה,
וְאִם בִּגְבוּרוֹת –
שְׁמוֹנִים שָׁנָה"
וְגוֹ'.
וַהֲלֹא,
מִן הָאָרֶץ וְעַד לָרָקִיעַ –
מַהֲלַךְ חַמֵשׁ מְאוֹת שָׁנָה,
וְעוֹבְיוֹ שֶׁל רָקִיעַ –
מַהֲלָךְ חַמֵשׁ מֵאוֹת [שָׁנָה],
וְכֵן בֵּין כָּל רָקִיעַ וְרָקִיעַ,
לְמַעֲלָה מֵהֶן –
חַיּוֹת הַקּוֹדֶשׁ,
וְרַגְלֵי הַחַיּוֹת –
כְּנֶגֶד כּוּלָן,
וְקַרְסוּלֵי הַחַיּוֹת –
כְּנֶגֶד כּוּלָן.
וְשׁוֹקֵי הַחַיּוֹת –
כְּנֶגֶד כּוּלָן,
וּרְכוּבֵי הַחַיּוֹת –
כְּנֶגֶד כּוּלָן,
יְרֵכֵי הַחַיּוֹת –
כְּנֶגֶד כּוּלָן,
וְגוּפֵי הַחַיּוֹת –
כְּנֶגֶד כּוּלָן,
וְצַוְארֵי הַחַיּוֹת –
כְּנֶגֶד כּוּלָן,
וְרָאשֵׁי הַחַיּוֹת –
כְּנֶגֶד כּוּלָן,
וְקַרְנֵי הַחַיּוֹת –
כְּנֶגֶד כּוּלָן.
וּלְמַעְלָה מֵהֶן –
כִּסֵּא הַכָּבוֹד,
וְרַגְלֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד –
כְּנֶגֶד כּוּלָן,
וְכִסֵּא הַכָּבוֹד –
כְּנֶגֶד כּוּלָן (ולמעלה מהן)
– "מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּים,
רָם וְנִשָּא שׁוֹכֵן עֲלֵיהֶם". וְאַתָּה אָמַרְתָּ:
"אֶעֱלֶה עַל בַּמֳתֵי עָב"
וְגוֹ' ? "אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד,
אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר".

רש"י

לאותו רשע –
נבוכדנצר: עליו –
לשון נקייה היא,
כלומר: על עצמו,
ולא עלי: רגלי החיות –
עובי

פרסותיהן: קרסולי –
אסתיורא,
שקורין קביליי"א בלעז: שוק –
הוא עצם הנמכר עם הרגל: רכובי –
הוא עצם הירך הסמוך לשוק,
ירך הוא עצם הקולית התקוע במתנים:

תוספות

שבעים שנה –
לאו משום שלא היה קשיש יותר, שהרי צא וחשוב מימות סנחריב שסמוך למפלתו גבי שליחות ששלח בלאדן לחזקיהו מצינו שהיה סופר בביתו, ומשם זכה למלכות כדאשכחן באגדות חלק (סנהדרין דף צו.), אלא אורחא דמילתא קא חשיב:

ורגלי החיות כנגד כולם –
יש מגיהין בקדושתא שיסד הקליר: וחיות אשר הנה מרובעות לכסא כף רגל, חמש מאות וחמש עשרה, ומוחקים הוי"ו ואומרים: כי כן עולה לפי חשבון שבכאן, למנין ז'
רקיעים וח' אוירים הוא ט"ו פעמים ת"ק, והיינו: מניין ישרה, ש"ר ת"ק וי"ה לסימנא. שכן עולה ט"ו פעמים כך. ומיהו: בחנם מחקוהו שיסד דבריו ע"פ הירושלמי דהרואה. א"ר לוי: מארץ ועד לרקיע מהלך ת"ק שנה, אמר ר'
ברכיה ור'
חלבו: בש"ר (בא)
סמוקה גדול מזה רגל אחד כמנין ישר"ה, ראה כמה גבוה מעולמו כו'. משמע: כמנין שיסד ת"ק ט"ו, וכן היה דרכו שבכמה מקומות היה מניח שיטת הש"ס שלנו כדי לאחוז שיטת הש"ס ירושלמי, שהוא היה תנא, והוא היה ר"א ברבי שמעון, דקרי עליה: מכל אבקת רוכל. תנא קרא קרובץ ופייטן (ויקרא רבה פ"ל)
ובימיו מקדשים ע"פ הראייה, שמעולם לא יסד רק קרובץ מיום (אחד):

שמות רבה (וילנא)
פרשה ל'

וכן היה בן זומא אומר ודורש: נתביישת בעולם הזה – אין אתה מתבייש מן הקב"ה לעולם הבא, שהוא אש אוכלה. למה ?
שאין בושתו של העולם הזה כלום, אלא בושת עמידתו של העולם הבא. שנאמר:
(תהלים לב)
על זאת יתפלל כל חסיד אליך וגו'.

ילקוט שמעוני תהילים רמז תרלה'

יבושו ויבהלו מאד. רבנן אמרין: לעתיד לבא מראה הקב"ה לצדיקים גיהנם ומקומות פנויים בתוכו, ואומר להם: הרי מקומות פנויים לכם ולחברותיכם, אלא שזכיתם ועשיתם מעשים טובים וירשתם גן עדן. וכן עושה לרשעים מראה להם גן עדן ומקומות פנויים לתוכם, ואומר להם: המקומות האלו לכם ולחברותיהם, אלא שנתחייבתם ועשיתם מעשים רעים וירשתם גיהנם.
רשעים יורשים גיהנם שלהם ושל צדיקים. שנאמר: תחת בשתכם משנה.
וצדיקים יורשים גן עדן שלהם ושל רשעים. שנאמר: לכן בארצם משנה יירשו (ברמז תשי"ד).
אמר רבי יהושע בן לוי: אין הקב"ה מקלל את הרשעים אלא בבושה,
ולא עוד אלא כופל אותה בקללה. שנאמר: יבושו ויבהלו מאד וגו'
ישובו. וכשמברך את הצדיקים כופל אותה בברכתם שלא יבושו. שנאמר: לא תבשו ולא תכלמו וגו'
ואכלתם אכול ושבוע וגו'
וידעתם כי בקרב ישראל אני:

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב'
פרק לד'

הוא היה אומר: היצורים למות והמתים להחיות והחיים לדין.
לידע ולהודיע שהוא עד והיודע ועתיד לדין.
שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד.
ואל יבטיחך יצרך שיש לך בשאול בית מנוח.
שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן חשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה: