משנה, אבות פרק ג משנה ד, בתוספת מקורות

נושא
הדף:
משנה,
אבות,
פרק
ג,
משנה
ד –
בתוספת
מקורות

מיועד
לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב
שמואל רוזנברג

משנה מסכת אבות פרק ג'

(ד)
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה, וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה – הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

רַבִּי
חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי

חנניא (חנינא)
בן חכינאי.
תנא בדור השלישי והרביעי.

מחכמי יבנה הצעירים.
מתלמידי ר'
עקיבא הראשונים,
וחברם של אלעזר בן מתיא,
שמעון בן זומא ושמעון התימני (תוספתא ברכות ד:יח).
אצל ר'
עקיבא למד גם את תורת הסוד,
מעשה מרכבה (חגיגה יד:ב,
תוספתא חגיגה ב:ב).
עם ר'
חלפתא אבי ר'
יוסי ואלעזר בן מתיא עמד פעם אחת על האבנים שהקים יהושע בירדן (ראה יהושע ד:ט)
ושיער את גודלם (סוטה לד:א)

מדרש רבה ויקרא פרשה כא'
פסקה ח'

(ח)
רבי חנניא בן חכינאי ור'
שמעון בן יוחאי הלכו ללמוד תורה אצל ר"ע בבני ברק, שהו שם י"ג שנה, רשב"י הוה משלח וידע מה בגו ביתיה. ר"ח לא הוה שלח וידע מה בגו ביתיה. שלחה לו אשתו ואמרה לו: בתך בגרה – בא והשיאה. ואעפ"כ צפה ר"ע ברה"ק, וא"ל: כל מי שיש לו בת בוגרת – ילך וישיאה. ידע מהו אומר, קם נסב רשותא ואזל. בעי לעייל בגו ביתיה ואשכחת דפניא לזוית אחורי. מה עבד ? אזל ויתב ליה על מליותהון דנשי, שמע קלהון דטליותא אמרין: בת חנינא מלוי קולתיך, וסליק ליך ! מה עשה ? הלך אחריה עד שנכנסה לתוך ביתו, נכנס
אחריה פתאום,
לא
הספיקה אשתו לראותו עד שיצאת נשמתה.
אמר
לפניו:
רבש"ע
!
עניה
זו,
זו
שכרה,
לאחר
י"ג
שנה שהמתינה לי ?!
באותה
שעה חזרה נפשה לגופה.

אמר רבי שמעון בן יוחאי: ד'
דברים הקדוש ברוך הוא שונאן, אף אני איני אוהבן. האוחז באמה ומשתין ,והמשמש מטתו ערום, והאומר דברים שבינו לבין אשתו בפרהסיא, והנכנס לביתו פתאום, ואין צריך לומר לתוך ביתו של חבירו. רב
אמר:
אל
תכנס לעיר פתאום ואל תכנוס לבית פתאום. בתך בגרה – שחרר עבדך ותנה לו. ר'
יוחנן כד הוה סליק למשאל שלמיה דרבי חנינא, הוה מבעבע, על שום: ונשמע קולו:

הקב"ה אמר על האדם הראשון "אעשה לו עזר כנגדו".
על זה דרש רבי יהושע בר נחמיה:
אם זכה –
עזר,
כמו מי ?
כאשתו של חנניה בן חכינאי.

אמרו עליו על ר'
חנינא בן חכינאי,
שכל ימיו היה יושב בתענית מגיל שתים עשרה שנה עד תשעים וחמש.

אותו היום שהוציאוהו להריגה ערב שבת היה.
אמרו לו תלמידיו:
רבי,
רצונך שתטעם משהו קדם שתיהרג?
אמר להם:
עד עתה התעניתי,
ועתה איני יודע איזה דרך אלך,
ואתם אומרים לי לאכול ולשתות?
התחיל בקדוש היום "ויכולו"
עד "ויקדש"
– ולא הניחוהו לגמור עד שהרגוהו.
יצאה בת–קול ואמרה:
אשריך ר'
חנינא בן חכינאי,
שהיית קדוש ויצאה נשמתך בקדושה.

אגדה מאוחרת מונה אותו בין עשרת הרוגי מלכות,
ומספרת שכל ימיו היה יושב בתענית,
מבן שתים עשרה שנים ועד תשעים וחמש.

עשרת
הרוגי
מלכות

רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול • רבן שמעון בן גמליאל הזקן • רבי חנינא בן תרדיון • רבי עקיבא • רבי יהודה בן בבא • רבי חוצפית המתורגמן • רבי ישבב הסופר • רבי אלעזר בן שמוע • רבי חנינא בן חכינאי • רבי יהודה בן דמא•

הַנֵּעוֹר
בַּלַּיִלָה

רע"ב

(ד)
הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה, וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי –
ומחשב בלבו דברי הבאי:

הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ –
לפי שלילה הוא זמן למזיקים.
והמהלך בדרך יחידי הוא בסכנה מפני הליסטים וכמה פגעים רעים.
ואם היה מחשב בדברי תורה היה משמרתו:

המאירי על מסכת אבות פרק ג'
משנה ה'

(ה)
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי אוֹמֵר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה כו'
[הוא]
שבא להעיר האדם שאם האמיננו היות כל ענייני האדם מושגחים אם לגמול אם לעונש, ראוי לאדם שלא לפשוע בעצמו ולהזהר מן המקרים שההיזק מצוי להיות בהם, והזכיר מהם: הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה. ר"ל: גל הלילה כי התעורר [ות]
יותר מדאי תזיק מאד, והשיעור המוגבל לתעורת הלילה לדברי תורה הוא בכדי שישלים בה עם היום, תעורת שש עשרה שעות, וישן שמונה שעות שהם שליש היום השלם, ר"ל כ"ד …

אבות דרבי נתן פרק תשעה ועשרים

רַבִּי חֲנִינָא בן יעקב אומר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה מתוך דברי תורה – סימן יפה לו.
מתוך דברי שיחה – סימן רע לו. ר'
יעקב בן חנניה אומר: הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה ואינו פותח פיו בדברי תורה – ראוי לו ומוטב לו שנהפכה לו שלייתו של אמו על פניו– ולא יצא לאויר העולם– ולא ראה את העולם:

מסכת עירובין דף יח/ב

וְאָמַר רַבִּי יִרְמִיָה בֶן אֶלְעָזָר: כָּל בַּיִת שֶׁנִשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה בַלָּיְלָה,
שׁוּב אֵינוֹ נֶחֱרַב. שֶׁנֶּאֱמַר:
(איוב לה)
"וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱ–לֹוֹהַ עוֹשָׂי נוֹתֵן זְמִירוֹת בַּלָּיְלָה".

( איוב פרק לה'
(י)
וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱ–לוֹהַּ עֹשָׂי נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה:

רש"י

(י)
ולא אמר –
הרשע.
איה א–לוה עושי –
לירא מפניו.
נותן זמירות – כמו: כרמך לא תזמור (ויקרא כה). שמכרית את הרשעים בלילה. כגון: אמרפל וחביריו ומצרים וסנחרב:

אבן עזרא

(י)
נותן זמירות בלילה –
יש אומרים, שעל המקום ידבר כעניין: מוצאי בקר וערב תרנין, וכעניין: כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים. ורובי המפרשים אמרו שמלת לא תשמש עצמה, ואחרת עמה. וכן הוא: ולא אמר איה א–לוה עושי ולא היה נותן זמירות בלילה

מצודות דוד (י)
ולא אמר וגו'
– ר"ל: הצדיק אשר בהם הנותן בפיו זמירות לה'
בלילה בהסתר ויחידי, לא אמר לזולת: איה א–לוה העושה אותי ? ר"ל: מדוע שכחת בה'
ולא תשמור מצותיו ותעשוק רעיך:

מלבי"ם –
חלק באור הענין

(י)
ולא אמר –
הלא גם הצפור הנותן זמירות בלילה –
שהם הצפרים החלשים ששם ה'
בטבעם שיזמרו בלילה,
שמפני שיראים בלילה מפני הטורפים האורבים על נפשם יזמרו בלילה לעורר זה את זה שיתאספו ביחד להיות נכונים להלחם על נפשם אם יבא אורב עליהם,
ולהזהיר זה את זה מפחד בלילות,
עד שבזה הם נשמרים ועי"ז יתקיים מינם,
עד שלא אמר איה אלוה עושי –
ר"ל שאינו מושגח מה'
עושהו שבראו חלוש מוכן להיות טרף להדורסים החזקים ממנו,
כי כבר השגיח ה'
גם על הצפור הזה וברא אותו באופן שיהיה נשמר ממזיקיו,
ואם שם ה'
בהשגחתו שמירה כזאת בטבע הבע"ח הקטנים שיצעקו בקול וישועו מזרוע לעמוד נגד העושקים אותם,
ולהלחם עם טורפי חיתם,
כ"ש שהשגיח בהשגחה כזאת על האדם,
שהלא.

מלבי"ם –
חלק באור המלים

(י)
נותן זמירות –
העוף המזמר בלילה לא אמר איה א–לוה עושי.
שאינו משגיח עלי,
כי ה'
השגיח על שמירתו:
)

רש"י

ולא אמר איה א–לוה עושי –
לא הוצרך להתאונן ולומר: איה עושי והריני חרב,
מי שנותן זמירות של תורה בלילה,
ולהכי נקט לילה שהקול נשמע מרחוק:

ריטב"א

שנאמר: ולא אמר איה א–לוה עושי כו'.
פי'
ולעיל מינה כתיב בו: רִצַּץ עָזַב דַּלִּים. כלו': רצץ ביתם ומעזבם. מה טעם ? משום ולא אמר איה א–לוה עושי נותן זמירות כו'
ורש"י ז"ל פי'
בע"א:

מסכת עירובין דף סה/א

אָמַר רַב יְהוּדָה: לָא אִיבְרָא לֵילְיָא אֶלָּא לְשֵׂינָתָא.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לָא אִיבְרָא סִיהַרָא אֶלָּא לְגִּירְסָא.
אַמְרִי לֵיהּ (רבנן)
לְרַבִּי זֵירָא: מְחַדְּדִין שְׁמַעְתְּתָךְ ! אָמַר לְהוּ: דִּימָמָא נִינְהוּ.
אַמְרָן לֵיהּ בְּנַתֵּיהּ דְּרָב חִסְדָּא לְרָב חִסְדָּא: לָא בָעִי מַר נִינוּם פּוּרְתָא ?
אָמַר לָהוּ: הַשְׁתָּא אַתּוּ יוֹמִי דַּאֲרִכֵי וְקָטִינֵי וְנֵינָם טוּבָא.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַנָּן פּוֹעֲלֵי דִּימָמָא אָנַן.
רַב אַחָא בַר יַעֲקֹב יָזִיף וּפָרַע:

רש"י

יומי דאריכי –
ימים שהוא בקבר אריכי לישן,
וקטיני לעסוק בתורה ובמצות: ונינום טובא –
ונישן הרבה: יזיף ופרע –
היה קובע לו לשנות כך וכך פרקים ביום,
והיה רגיל לעסוק ביום,
ופעמים שהיה טרוד במזונותיו ביום,
ופורע קביעות עתו בלילה:

חדושי הרשב"א

לָא אִיבְרָא לֵילְיָא אֶלָּא לְשֵׂינָתָא.
כלומר: לילי תקופת תמוז,
אבל משם ואילך אדרבה אמרינן:
(ויקרא רבה יט,
א)
אין רינה של תורה אלא בלילה ! ואמרינן:
(תענית לא,
א)
מכאן ואילך דמוסיף יסיף:

ריטב"א

אַנָּן פּוֹעֲלֵי דִּימָמָא אָנַן. כלומר: ואין משנתנו אלא ביום. כלומר: ודי לו לאדם שיקבע עת כל שהוא לתורה בלילה. כדכתיב: והגית בו יומם ולילה:

רַב אַחָא בַר יַעֲקֹב יָזִיף וּפָרַע.
גרסי'
בירושלמי: אנן אגירו דיממא אנן מה דיזפי'
ביממא פרעי'
בלילא. ואמרי רבנן: דלא איתמר הא אלא בלילה תקופת תמוז שהלילות קצרות, אבל מכאן ואילך – דמוסיף יסיף. כדאיתא בפ"ק דתעניות, והא דאמרי'
שאין רנה של תורה אלא בלילה:

המאירי על מסכת עירובין דף סה/א

כל שמכוין שיהא תלמוד תורה עולה ומצליח בידו יזהר שלא יטריד עצמו וישתדל שיהא פנוי מכל שאר עסקים, שאין התלמוד והעסק שוים במדרגה אחת, אלא כשזה עולה זה שוקע. דרך הערה אמרו: מר עוקבא ביומא דשותא לא נפיק לשוקא. ר"ל: רוח דרומית המנשבת והיא חזקה ביותר. וכן אמרו: צריכא הלכתא צילותא כיומא דאסתנא. ר"ל: רוח צפוני. וכן מהם שאמרו: להפיגת – צריך הפנאי, שאמר אתד מהם: אי אמרה לי אם קריב לי כתחא לא גרסי, כלומר: אפי'
הטרידתני אמי טרדא קלא להזמין לה את הכתח והייתי עושה – הייתי נטרד מגירסתי, ולא הייתי חוזר שם. ואחד מהם אמר: אי קרצתן כינה – לא גרסי. כלומר: שאפי'
טרדת עקיצת הכנה הייתה מביאתני לידי בטול. וכל זה הערה להשתדל במה שישמרהו מבטול תורה, והוא שאמרו על זה על אחד מהם עבדא ליה אמיה שבעא לבושי – כדי שלא תטרידוהו עקיצת הכנה.

ועל הכל יהא לבו רדוף לשקידת הלמוד שהוא היתד העיקרי. ואם
רואה בעצמו ששינה מתגברת עליו בלילה,
ועל
כל פנים צריך לו לישן,
ישמר
ויזהר מבטלת היום. ועל זה אמרו: לא איברי ליליא אלא לשנתא. וכן אמר אחד מהם נשאמרו לו כמה מחדדן שמעתתך השיב להם: דיממי אינון. כלומר: שרוב משנתי היתה ביום בלא טירדת אונס שינה. וכן אמר אחד מהם: אנן פועלים דיממי אנן. ואם מוצא עצמו מתגבר בתעורה יהא קובע לילותיו לתלמוד תורה והוא שאמרו: לא אברי סיהרא אלא לגירסא. ודרך הערה אמר אחד מחכמיהם כשהיה מתמיד בתעורה בכל לילה ולילה והיו בנותיו אומרות לו: מי לא בעי מר מינם פורתא ? היה משיבן: כמה נינם בהנך יומי דארכי וקטיני. כלומר: הרבה נישן אחר המוות שיהיו הימים שלנו ארוכים וקצרים. ר"ל: ארוכים בשינה וקצרים במעשה ובלמוד. והטובה שבהערות שיהא מתנה בעצמו ללמוד חשבון הלכות, או חשבון פרקים, או חשבון מסכיות, אם ליום, אם לשבוע, או חודש, אם לשנה. וכל שצריך לפעמים לפי ההכרח לבטל ולחסר ממה שהתנה – ישלם ביום הבא, או בשבוע הבאה. והוא שאמרו דרך הערה: רב אחא בר יעקב יזיף ופרע. כשם שביארנו בתלמוד תורה שצריך להזהר מן הטרדה, כך בתפלה צריך לכוון ולאמוד בעצמו שלא יטרידהו שום עניין. דרך הערה אמרו: שמואל, לא הוה מצלי בביתא דאית ביה שכרא. וכן רב פפא לא הוה מצלי בביתא דאית ביה הרסנא. מפני שכל אלו דברים מטילים ריח. והיה לבו נוטה להם ובא לידי מחשבות מצדן:

מסכת תענית דף לא/א

(תניא) דְּתַנְיָא,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מִט"ו בְּאָב וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כֹּחָהּ שֶׁל חַמָּה,
וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה,
לְפִי שֶׁאֵינָן יְבֵשִׁים.
אָמַר רַב מַנְשְׁיָא,
וְקָרוּ לֵיהּ:
"יוֹם תְּבַר מַגָּל".
מִכָּאן וְאֵילַךְ,
דְּמוֹסִיף יוֹסִיף,
וּדְלָא מוֹסִיף [יֵאָסֵף.
א]
תְּנֵי רַב רַב יוֹסֵף: מַאי ,יֵאָסֵף' ?] אָמַר רַב יוֹסֵף,
תִּקְבְּרֵיהּ אִמֵיהּ.

רש"י

מכאן ואילך –
מחמשה עשר באב ואילך,
דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו: דלא יוסיף –
לעסוק בתורה בלילות: תקבריה אימיה – כלומר: ימות בלא עתו:

רשב"ם בבא בתרא דף קכא/ב

מט"ו באב ואילך דמוסיף –
מן הלילה על היום לשנות יוסיף ימים. כדכתיב: כי הוא חייך (דברים ל). וכתיב: (משלי ג)
כי אורך ימים ושנות חיים [ושלום]
יוסיפו לך. שמתוך שהלילות מאריכין והימים מתקצרין – צריך לעסוק בלימודו גם בלילה, ודלא מוסיף יסיף: מאי יסיף ? תני רב יוסף: תקבריה אימיה –
שימות בחצי ימיו. כמו: (אסתר ט)
וזכרם לא יסוף מזרעם, לשון כליה. ולא גרסי': יאסף. דא"כ מאי קבעי תלמודא ? הא מילתא דפשיטא היא, דיאסף לשון מיתה. כדכתיב: (במדבר כ)
יאסף אהרן אל עמיו:

מסכת תמיד דף לב/ב

תָּנָא (דבי)
רַבִּי חִיָּא,
כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַלַּיְלָה –
שְׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר,
((תהלים טז)
"שויתי ה'
לנגדי תמיד",
ואומר,)
(איכה ב)
"קוּמִי רוֹנִי בַּלַיְלָה וְגוֹ'
נֹכַח פְּנֵי ה'".

מסכת חגיגה דף יב/ב

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ,
כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַלַּיְלָה –
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד בַּיוֹם,
שֶׁנֶּאֱמַר,
"יוֹמָם יְצַוֶּה ה'
חַסְדּוֹ",
מַאי טַעְמָא ["יוֹמָם]
יְצַוֶה ה'
חַסְדּוֹ"?
מִשׁוּם דְּ"בַּלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי".
אִיכָּא דְאַמְרִי,
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ,
כָּל הָעוֹסֵק בָּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה –
שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה,
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד לָעוֹלָם הַבָּא –
שֶׁדּוֹמֶה לְיוֹם,
שֶׁנֶּאֱמַר,
"יוֹמָם יְצַוֶה ה'
חַסְדּוֹ"
וְגוֹ'.

רש"י

יומם יצוה ה'
חסדו –
יצוה למלאכים לשתוק,
כדי לעשות חסד לצריכים חסד,
והם התחתונים: ובלילה שירה עמי –
ברקיע עם שיר שלי שקילסתי ביום:

מסכת מנחות דף קי/א

(תהלים קלד)
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת וְגוֹ'
בְּבֵית ה'
בַּלֵּילוֹת".
מַאי "בַּלֵּילוֹת" ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה בַּלַּיְלָה –
מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסְקִים בָּעֲבוֹדָה.

מסכת סנהדרין דף צב/א

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל בַּיִת שֶׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה נִשְׁמָעִין בּוֹ בַּלַּיְלָה,
אֵשׁ אוֹכַלְתּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(איוב כ)
"כָּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפוּנָיו,
תְּאָכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח,
יֵרַע שָׂרִיד בְּאָהֳלוֹ".
אֵין ,שָׂרִיד'
אֶלָּא תַּלְמִיד חָכָם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(יואל ג)
"וּבַשְּרִידִים אֲשֶׁר ה'
קֹרֵא".

רש"י

כל חשך טמון לצפוניו –
כל לילה צפון ונחבא ממצפוני התורה,
שאין דברי תורה נשמעין באותו בית: תאכלהו אש לא נופח –
זה אשו של גיהנם,
שאין צריך נפוח: ירע שריד באהלו –
מי שרע בעיניו שיש שריד באהלו:

מדרש רבה ויקרא פרשה יט'
פסקה א'

ר'
יוחנן וריש לקיש, ר"י אומר: אין רנה של תורה אלא בלילה. שנאמר:
(איכה ב)
קומי רוני בלילה. ר"ל אמר: ביום ובלילה. שנאמר:
(יהושע א)
והגית בו יומם ולילה. ריש לקיש הוה פשיט קראי וכד הוה מטי באילין קראי:
(משלי לא)
ותקם בעוד לילה (איכה ב)
קומי רוני בלילה היה אומר יפה למדני. ר"י חזר ואמר: לית אתון חמין אולפני, מה נהיר באפי, ולמה דהוה דלילא ודיממא:

ספר נועם אלימלך –
פרשת קדושים

… וזהו הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה.
פירוש: הצדיק שהוא נעור ולא ינום ולא ישן בגלות המר הזה – נקרא לילה. ומתפלל תמיד על שמחת ישראל וגדולתם.

וְהַמְהַלֵּךְ
בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי

המאירי

(ה)
… וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי.
יש בו סכנה גדולה ג"כ, כי הדרכים בחזקת ליסטאות וכשיהלך יחידי יפגעו [הו]
בנקל.

תלמוד ירושלמי מסכת שבת דף יט/ב

א"ר לוי: בג'
מקומות השטן מצוי לקטרג.
המהלך בדרך בעצמו.
והישן בבית אפל לעצמו.
והמפרש בים הגדול.

מסכת סוטה דף מו/ב

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ,
וְאֵין לוֹ לְוָיָה,
יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי א)
"כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ,
וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ".

מסכת תענית דף י/ב

(בראשית מה)
"אַל תִּרְגְּזוּ בַדֶּרֶךְ",
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר,
אָמַר לָהֶם יוֹסֵף לְאֶחָיו: אַל תִּתְעַסְּקוּ בִדְבַר הֲלָכָה,
שֶׁמָּא תִּרְגַּז עֲלֵיכֶם הַדֶּרֶךְ.
אֵינִי ?! וְהָא אָמַר רַבִּי אִלָעִאי בְרַבִּי בֶרֶכְיָה: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ,
וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה,
רְאוּיִין לִשָּרֵף. שֶׁנֶּאֱמַר:
(מ"ב ב)
"וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר,
וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ,
וַיַּפְרִדוּ בֵין שְׁנֵיהֶם".
טַעְמָא דְּאִכָּא דִּבּוּר,
הָא לֵכָּא דִבּוּר רְאוּיִין לִשָּרֵף ! לָא קַשְׁיָא,
הָא לְמִיגְרַס,
הָא לְעִיּוּנֵי.

רש"י תענית דף י/ב

תרגזו עליכם הדרך –
תתעו: לישרף באש – דכתיב: והנה סוסי אש. וכתיב בההוא עניינא: הלוך ודבר. ואהכי כתביה,
לאשמועינן: דאי לאו שהיו הולכין בעומקה של הלכה לא [היו ניצולין]: הא למגרס –
מבעי ליה באורחא,
אבל במלתא דמבעי ליה לעיוני לא:

תוספות תענית דף י/ב

אל תרגזו בדרך –
ויש מדרש: אל תפסיקו מדבר הלכה:

המאירי

תלמידי חכמים בכל מקום שהם, ראוי להם להיות ביניהם דברי תורה ואפילו בשעה שהולכים בדרך. ומ"מ כשהם הולכים בדרך – אל יטריחו עצמן בעמקי הדברים שמא יכשלו בהליכתם:

ספר הפלאה על כתובות –
פתחא זעירא (המשך)

אות כז:

והתועלת הגדול בעליות התורה הוא הלימוד תורה ברבים כמו שהפליגו חז"ל בתלמוד תורה דרבים דעדיף מעבודה כדאיתא בריש מגילה כי בלימוד חברים והם מפלפלים כל אחד סברתו על זה נאמר אעשה לו עזר כנגדו וההתנגדות הזה הוא עזר גדול להם להוציא פריה.
והוא שאמרו חז"ל מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים מחלוקת הלל ושמאי וזה שאמרו הפוך בה והפוך בה וכו'.
מה שאין כן בלומד לבדו שאין מתנגד כנגדו אף אם כה יאמר שיהפוך לעצמו לומר סברא לכאן ולחשוב בהפוכו אולי יש סברא לכאן עד שיוציא האמת לדעתו מתוך חלוק הסברות שלו אינו מועיל.
וזה שאמרו בפסוק חרב אל הבדים חרב על שונאי ישראל שעוסקים בד בבד לשון בד בבד רצונם שאפילו בסברא שחושב בעצמו לכאן ולכאן אף על פי כן הוא אחד גם ברבים העוסקים יחד נאמר על כן יאמר בספר מלחמות ה'
וגו'
כי במלחמתם אשר שננו חרבותם מכריתים ומזמרים כל הקליפות.
וזה שאמר הכתוב וחרב פיפיות בידם חרב של שתי פיות. ר"ל: פי שנים העוסקים בתורה שנאמר בהן: אז נדברו יראי ה'. ויכולים להכרית הקליפות מכל צד. וזהו שאמרו חז"ל: שמתקנאים ומתעוררים ודוחקי דבי כלה מינייהו צריכים שמירה שהרי אמר יוסף אל תרגזו בדרך שלא יתעסקו בהלכה בדרך שהוא מקום סכנה ואין להרגיזם שם.
ויש לפרש בזה מה שאמר הכתוב בתלמידי חכמים הלומדים יחד כחצים ביד גבור וכו'
לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער פירוש בשער הוא בעיר או בשערים המצוינים בהלכה בבית המדרש אבל בדרך לא יתגרו בהם ובחידושי תורה פירשנו בפרשת עקב במה שאמר הכתוב שם אחר הפסוקים הנ"ל שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה וגו'
שעינינו הוא שהוכיח אותם חסדי ה'
עמהם שהרי בשעת פלפול מתקנאים החיצונים וכל שכן במדבר שהוא במקום החיצונים.
ואמרו חז"ל הנהו מאני דרבנן דבלו מינייהו והני ברכי דשלהי מיניינו ואמר להם הרי השפיע ה'
התורה לכם ולא היה שום שליטה לקנאת החיצונים שהרי שמלתך לא בלתה ורגלך לא בצקה:

ספר נועם אלימלך –
פרשת קדושים

… וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי פירוש: שהולך בדרך האמת בבדידות בהצנע לכת שלא להראות חסידותו לאחרים והולך באחדותו ליחד שמו הגדול …

וְהַמְפַנֶּה
לִבּוֹ לְבַטָּלָה

תוי"ט

(ד)
וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה –
ונ"א ומפנה.
והיא גי'
הר"ב שכ"כ הנעור וכו'
ומחשב וכו'.
וכ"כ במדרש שמואל על לשון הר"ב דגרס ומפנה ול"ג והמפנה.
וכתב עוד בשם החסיד ז"ל שטעות הוא שנפל בספרים שכתוב: והמפנה, כי לא ימנע או הנעור מפנה או לא.
אם מפנה היינו המפנה,
אי לא למה יתחייב ?! ולית נגר דיפרקיניה ע"כ.
ובשם הרשב"ם כתבה: נעור בלילה ואפי'
בבית, והמהלך בדרך אפילו ביום.
ובשניהם ביחידי עסקינן.
אבל אין גורסין: הנעור בלילה יחידי.
ומסתכן לפי שמזיקין פוגעים בו.
ע"כ.
ולדבריו יש לקיים גרסת והמפנה.
וכן לפירוש הר"ר מנחם שבמדרש שמואל ואין להאריך ובדרך חיים עשה לגירסא זו עקרית ומפרש הנעור בלילה ניזוק דלא אברי ליליא אלא לשינתא.
או לגרסא.
כדאמרינן בעירובין (דף ס"ה.)
והמפנה לבו לבטלה ואפי'
ביום.
וכלומר שהוא נמשך אחר הבטלה ומבקש הבטול אבל הנעור בלילה היינו אע"פ שאינו מבקש הבטול כל שאינו ישן או לומד או עוסק במלאכתו שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה.
ולגרסת ומפנה צריך לדחוק דהא דלא קאמר רק והמפנה לבו לבטלה.
בלילה.
משום דאי הכי הוה משמע שמפנה לבו לבטלה כדי שיישן.
ע"כ.
ועיין מה שכתבתי במשנה ח':

המאירי

(ה)…וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה.
ר"ל: שלא יתעסק בשום דבר בעולם יבא מזה לידי ותרדמת לב והשתוממות המחשבה:

מסכת שבת דף קמט/א

תָּנוּ רַבָּנָן: כְּתַב הַמְהַלֵךְ תַּחַת הַצּוּרָה וְתַחַת הַדְּיוּקְנָאוֹת,
אָסוּר לִקְרוֹתוֹ בְשַׁבָּת,
וּדְיוּקְנָא עַצְמָה אַף בַּחוֹל אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בָּה. מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֶמַר:
(ויקרא יט)
"אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֶלִילִים",
מַאי תַּלְמוּדָא ?
אָמַר רַבִּי חָנִין,
אַל תִּפְנוּ ,אֵ –
ל'
מִדעתכם

רש"י

כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות – כגון: בני אדם המציירים בכותל חיות משונות,
או דיוקנות של בני אדם של מעשים,
כגון: מלחמת דוד וגלית,
וכותבין תחתיה זו צורת חיה פלונית,
וזו דיוקנית פלוני ופלונית: אסור לקרותו בשבת –
שמא יקרא בשטרי הדיוטות: אל מדעתכם –
אל אשר אתם עושים מדעת לבבכם וחלל שלכם: אלילים –
לשון חללים:

תוספות

ודיוקני עצמה אף בחול אסור –
נראה דבשויה לשם עבודת גלולים אמר – אבל לנוי מותר, כדמשמע מבנן של קדושים דלא הוו מסתכלי בצורתא דזוזא (ע"ז דף נ.)
מכלל דאחרינא הוו מסתכלי:

המאירי

כְּתַב הַמְהַלֵךְ תַּחַת הַצּוּרָה וְהַדְּיוּקְנָאוֹת. כגון "בני אדם שצרין בכותל חיות או דיוקנאות. ר"ל" צורות של בני אדם לזכירת מעשיהם. כגון: מלחמות המלכים וכבושיהם וכותבין תחתיהם ביאור אותם העניינים. כלומר" צורה זו של פלוני שעשה כך וכך במלחמה זו כדי שיבינו הרואים עניין הצורות והדיוקנאות– אסור לקרותם בשבת, שאין לך שטרי הדיוטות גדול מזה. ודיוקני עצמה אסורה אף בחול להביט בה, שהם דברים המושכים לבו של אדם ומפנים אותו לבטלה ומייאשים אותו מעבודת בוראו:

שיטה להר"ן על שבת דף קמט ע/א

אל תפנו אל מדעתכם.
כלו': מה שאתם עושין מדעתכ'
שאין בהן נשמת חיים,
ואלילים לשון: חללים בלא רוח:

מסכת כתובות דף נט/ב

רבי אליעזר אומר: אפי'
הכניסה לו מאה שפחות – כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה – יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי שיעמום:

רש"י

שעמום –
שיגעון:

המאירי

ר'
שמעון בן אלעזר אומר אף המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתבה שהבטלה מביאה לידי שעמום ר"ל שטות ובהלה ובגמרא שאלו מה בין ר'
שמעון לר'
אליעזר ותירץ איכא ביניהו דמטללא בגוריתא ונרדשיר ששעמום אין כאן הואיל ומתעסקת במיני שחוק וחשש זמה לא הופקעה בכך ואם כן לדעת ר'
אליעזר צריך שתהא טווה בצמר או מלאכה אחרת כיוצא בה מחשש זמה אנו באין בה וכן לדעת זה המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתבה מפני שבטול מלאכה מביאה לידי זמה ומשום שעמום ליכא דאי משום שעמום איפשר במיני שחוק אלא משום זימה וכן הלכה:

מדרש רבה שמות פרשה מז'
פסקה ה'

…והיה למד (מרע"ה) תורה ביום ופושט אותה בינו לבין עצמו בלילה ולמה היה עושה כך אלא ללמד את ישראל שיהו יגעים בתורה ביום ובלילה רשב"ל היה אומר לתלמידיו בואו ולמדו תורה דשחירין ודקרין בלילה ורבי יוחנן היה אומר לתלמידיו בואו ולמדו תורה דאימטין אלא אעפ"כ מודה היה ר'
יוחנן שאין רנה של תורה אלא בלילה שנא'
(איכה ב)
קומי רוני בלילה וכה"א (משלי לא)
ותקם בעוד לילה רבנין אמרי ביום ובלילה שנאמר ויהי שם עם ה'
ארבעים יום וארבעים לילה לכך התקינו חכמים שיהיו המשנין יושבין בבקר ובערב לקיים מה שנאמר (יהושע א)
לא ימוש ספר התורה הזה וגו'.

מדרש משלי פרשה כד'

על שדה איש עצל עברתי.
מה השדה הזו,
אם אין אדם חורשה וזורעה היא מעלה כולה קוצים ודרדרים.
ועל כרם אדם חסר לב.
מה הכרם הזה,
אם אין אדם מעדרו ומנכשו הוא מעלה כולו עשבים.
כן תלמיד חכם,
אם אינו נושא ונותן בתורתו סופו להיות מבקש ראש הפרק ראש המסכתא ואינו מוצא.
והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה.
שפרץ גדרה של תורה.
אבל כל זמן שדברי תורה נכנסין ומוצאין חדרי לב פנויין ושרויין בתוכה,
אין יצר הרע שולט בהן.
ואם לאו,
אין אדם יכול להוציאו מתוכן.
משל למלך שהיה מהלך במדבר ומצא שם טרקלין וחדרים פנוין,
נכנס ושורה בתוכו.
כך יצר הרע,
אם אין מוצא דברי תורה,
שולט בהן,
ואין אדם יכול להוציאו מתוכן:

ספר השל"ה הקדוש –
מסכת שבועות –
פרק נר מצוה יט'

הַנֵּעוֹר בַּלַּיִלָה, וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה – הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. רצה לומר לפי שהם שעות פנויות מעסק וממלאכה וראויות ללמוד,
ומי שאינו עושה כן מאבד זמנו בידים ומתחייב בנפשו.
והזמן המוכן יותר בכל הלילה הוא באשמורת הבוקר,
לפיכך היה דוד קם בחצות הלילה לקרות בתורה.
וגרסינן במסכת מנחות פרק הרי עלי עשרון דף ק"י,
שיר המעלות הנה ברכו את ה'
וגו'
בבית ה'
בלילות,
אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה,
מעלה עליהם הכתוב כאלו עוסקין בעבודה.
וגרסינן בפרק קמא דעבודת אלילים דף ג'
ובמסכת חגיגה פרק אין דורשין דף י"ב,
אמר ר'
לוי,
כל העוסק בתורה בלילה,
הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום,
שנאמר,
יומם יצוה ה'
חסדו ובלילה שירה עמי,
מה טעם יצוה ה'
חסדו,
משום דבלילה שירה עמי.

איכא דאמרי אמר רשב"ל,
כל העוסק בתורה בעולם הזה שדומה ללילה,
הקב"ה מושך עליו חוט של חסד לעולם הבא שדומה ליום,
שנאמר: יומם יצוה ה'
חסדו וגו'.
וגרסינן במסכת עירובין פרק הדר עם הנכרי דף ס"ה,
אמר ר'
לוי,
לא איברא סיהרא אלא לגירסא.
וגרסינן נמי התם פרק עושין פסין דף י"ח,
אמר רבי ירמיה בן אלעזר,
כל בית שדברי תורה נשמעין בו בלילה שוב אינו חרב,
שנאמר,
ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה.
ולא עוד אלא נשותיהן זוכות בעולם הבא,
כדגרסינן בפרק יום הכיפורים דף ע"ז,
מאי דכתיב כן יתן לידידו שינה,
אמר רבי יצחק,
אלו נשותיהן של תלמיד חכמים שמנדדות שינה מעיניהן בעולם הזה וזוכות לעולם הבא.
ואם חס ושלום אינו עוסק בלילה נענש,
כדגרסינן בפרק חלק דף צ"ב,
אמר ר'
אלעזר,
כל בית שאין דברי תורה נשמעין בתוכו בלילה,
אש אוכלתו,
שנאמר,
כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו,
ואין שריד אלא תלמיד חכם,
שנאמר,
ולשרידים אשר ה'
קורא.
וכל זה מפני שהתורה הנלמדת בלילה מתקיימת ומתיישבת ביותר,
לפי שהוא פנוי מהטרדות.
ועל כן מה טוב ומה נעים שהוקבע לימוד תורה שבעל פה שצריכה עיון גדול ללמוד אותה בלילה:

ספר נועם אלימלך –
פרשת קדושים

… וְהַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה פירוש שפונה לבו מכל עסקיו ועניניו הנוגעים לו ואינו חושב ורואה אלא לבטל כל הגזירות מישראל וכשתראה צדיק כזה הוי יודע שהוא תמיד רואה שפלותו ונאנח ודואג תמיד על עונותיו ורואה תמיד חוב לעצמו שמחסר בעבודתו יתברך שמו ודומה לו כאלו עדיין לא עבד הבורא יתברך אף רגע אחד, וזהו הרי זה פירוש צדיק זה מתחייב בנפשו פירוש הוא מחייב את נפשו תמיד כנ"ל, וזהו: ודברת בם. ודרשינן בגמרא: ולא בדברים בטלים. פירוש: כשתעסקו בתורה לשמה – אז לא תהיה צריך לדבר לבטל דינים כי ממילא הם בטלים: