משנה, אבות פרק ג משנה ט, בתוספת מקורות

משנה מסכת אבות פרק ג'

(ט)
רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.
וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ – אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.
הוּא הָיָה אוֹמֵר: כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.
וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו – אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת:

רַבִּי
חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא

תנא בדור הראשון.
חכם,
איש רזים,
שחי בסוף ימי הבית השני בערב, העיר צפונית לבקעת בית נטופה,
בגליל התחתון.

תלמיד– חבר לרבן יוחנן בן זכאי,
שישב אף הוא בערב.
מתורתו נשתמרו בגמרא ובמשנה אמרות המייחסות חשיבות רבה ליחסים שבין אדם לחברו,
מוסר ומידות,
ומדגישות את חשיבות המעשה על פני הלימוד.

היה מופלא במידותיו,
נקי כפיים ושונא בצע.
לא רצה ליהנות ממתנת בשר ודם,
אף שהיה עני מרוד כל ימיו,
ולמרות שגדולי דורו היו משכימים לפתחו ומייחלים למוצא פיו.

מסכת חגיגה דף יד'
ע"א

(אמרו עליו,
כי זכותו עמדה לכל בני דורו)
,נְשׂוּא –
פָּנִים'
– זֶה שֶׁנוֹשְּאִים פָּנִים לְדוֹרוֹ בַעֲבוּרוֹ לְמַעְלָה – כְּגוֹן: רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא.
לְמַטָה – כְּגוֹן: רַבִּי אַבָּהוּ בֵי קֵיסָר.

תוספתא ברכות פרק ג'
הלכה כ'

אָמְרוּ עָלָיו עַל ר'
חנינא בֵּן דוסא שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל וְנָשְׁכוּ עָרוֹד – וְלֹא הִפְסִיק. הָלְכוּ תַּלְמִידָיו ומצאוהו מֵת עַל פִּי חוֹרוֹ. אָמְרוּ: אֵילוּ לְאָדָם שנשכו עָרוֹד, אֵילוּ לעָרוֹד שנשכו לָבָן דוסא.

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף לח/א

תְּנִי: הָיֹה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל באסרטיא אוֹ בפלטיא הֲרֵי זֶה מַעֲבִיר מִפְּנֵי הֶחָמוֹר וּמִפְּנֵי הַקָּרוֹן –
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַפְסִיק אֶת תְּפִלָּתוֹ. אָמַרין עָלָיו עַל רַבִּי חנינא בֵּן דוסא שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, וּבֹא חֲבַרְבָּר והכישו – וְלֹא הִפְסִיק אֶת תְּפִלָּתוֹ. וְהַלְּכוּ וּמָצְאוּ אוֹתוֹ חֲבַרְבָּר מֵת מֻטָּל עַל פִּי חוֹרוֹ. אָמְרוּ: אִי לוֹ לְאָדָם שנשכו חֲבַרְבָּר וְאִי לוֹ לחֲבַרְבָּר שֶׁנָּשַׁך אֶת ר'
חנינא בֵּן דוסא. מָה עיסקיה דהדין חֲבַרְבָּריא ?
כַּד הוֹוֹת נכית לְבַר נָשָׂא, אֵין בָּר נָשָׂא קָדִים לְמַיָּא – חֲבַרְבָּרא מיית. וְאֵין חֲבַרְבָּרא קָדִים לְמַיָּא – בָּר נָשָׂא מיית. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי ! לֹא הַרְגָּשַׁת ?
אָמַר לַהֵן: יָבֹא עָלַי מִמָּה שֶׁהָיָה לִבִּי מֵתכוין בִּתְפִלָּה אִם הִרְגַּשְׁתִּי ! א"ר יִצְחַק בָּר אֶלְעָזָר: בְּרָא לוֹ הָקָּבָּ"ה מַעְיָן תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָיו לְקַיָּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: רָצוֹן יריאִיו יַעֲשֶׂה וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע ויושיעם :

מסכת ברכות דף לג'
ע"א

מִשְׁנָה.
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא,
שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים וְאוֹמֵר: זֶה חַי וְזֶה מֵת.
אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ ?
אָמַר לָהֶם: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי – יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל.
וְאִם לָאו – יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף.
גְּמָרָא.
[אַהֵייא ?
אָמַר רַבִּי חִיָּא,
אָמַר רַב סַפְרָא מִשּׁוּם חַד דְּבֵי רַבִּי: בְּאָבוֹת.
אִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַבְּרַיְתָא: הַמִּתְפַּלֵּל,
צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ בְּכֻלָּן,
וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן בְּכֻלָּן,
יְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ בְּאַחַת.
אָמַר רַבִּי חִיָּא אָמַר רַבִּי סַפְרָא מִשּׁוּם חַד דְּבֵי רַבִּי: בְּאָבוֹת].
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא וְכוּ'
מְנָא הַנֵי מִילֵי ?
(אמר רבי חייא בר אבא,
אמר רבי יוחנן,)
[אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי,
אָמַר קְרָא:
(ישעיה נז)
"בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם,
שָׁלוֹם שָׁלוֹם [לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה'
וּרְפָאתִיו"].

תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה וְחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל,
וְשִׁגֵּר שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא,
לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עָלָיו.
כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם,
עָלָה לַעֲלִיָּה וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים עָלָיו.
בִּירִידָתוֹ אָמַר לָהֶם: לְכוּ,
שֶׁכְּבָר חֲלָצַתּוֹ חַמָּה.
אָמְרוּ לוֹ: וְכִי נָבִיא אַתָּה ?
אָמַר לָהֶם: לֹא נָבִיא אֲנִי,
וְלֹא בֶּן נָבִיא אֲנִי,
אֶלָּא כָּךְ מְקֻבְּלַנִי,
(מבית אבי אבא,)
אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי,
יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל,
וְאִם לָאו,
יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף.
[יָשְׁבוּ וְ]כָּתְבוּ וְכִוְּנוּ אוֹתָהּ שָׁעָה.
וּכְשֶׁבָּאוּ אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל,
אָמַר לָהֶם: הָעֲבוֹדָה,
לֹא חִסַּרְתֶּם וְלֹא הוֹתַרְתֶּם,
[אֶלָּא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה],
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חֲלָצַתּוֹ חַמָּה,
וְשָׁאַל לָנוּ מַיִם לִשְׁתּוֹת.
וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא,
שֶׁהָלַךְ לִלְמֹד תּוֹרָה אֵצֶל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
וְחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי.
אָמַר לוֹ: חֲנִינָא בְּנִי,
בַּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְיִחְיֶה.
הִנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְחָיָה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אִלְמָלֵי הִטִּיחַ בֶּן זַכַּאי אֶת רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו כָּל הַיּוֹם [כֻּלּוֹ],
לֹא הִשְׁגִיחוּ עָלָיו.
אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: וְכִי (הוא)
[חֲנִינָא]
גָּדוֹל מִמְּךָ ?
אָמַר לָהּ: לָאו ! אֶלָּא הוּא דּוֹמֶה כְּעֶבֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ,
וַאֲנִי דּוֹמֶה כְּשַׂר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ:

תְּנוּ רַבָּנָן:
מַעֲשֶׂה בְּמָקוֹם אֶחָד שֶׁהָיָה עָרוֹד וְהֱיֵה מַזִּיק אֶת הַבְּרִיּוֹת,
בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לוֹ לְרַבִּי חנינא בֵּן דוסא.
אָמַר לָהֶם:
הֵרָאוּ לִי אֶת חוֹרוֹ!
הֵרָאוּהו אֶת חוֹרוֹ,
נָתַן עָקְבוּ עַל פִּי הַחוֹר,
יָצָא וְנָשְׁכוּ וּמֵת אוֹתוֹ עָרוֹד.
נָטְלוּ עַל כְּתֵפוֹ וְהֵבִיאוּ לַבַּיִת הַמִּדְרָשׁ.
אָמַר לָהֶם:
רְאוּ בְּנֵי,
אֵין עָרוֹד מֵמִית אֶלָּא הַחֵטְא מֵמִית.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ:
אוֹי לוֹ לְאָדָם שֶׁפָּגַע בּוֹ עָרוֹד וְאוֹי לוֹ לעָרוֹד שֶׁפָּגַע בּוֹ רַבִּי חנינא בֵּן דוסא.

מסכת בבא קמא דף נ'

תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְבִתּוֹ שֶׁל נְחוּנְיָא חוֹפֵר שִׁיחִין,
שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר גָּדוֹל,
בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. שָׁעָה רִאשׁוֹנָה אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם.
שְׁנִיָּה –
אָמַר לָהֶם: שָׁלוֹם.
שְׁלִישִׁית –
אָמַר לָהֶם: עָלְתָה ! אָמְרוּ לָהּ: מִי הֶעֱלוּךְ ?
אָמְרָה לָהֶם: זָכָר שֶׁל רְחֵלִים נִזְדַמֵּן לִי,
וְזָקֵן אֶחָד מַנְהִיגוֹ.
אָמְרוּ לוֹ: נָבִיא אַתָּה ?
אָמַר לָהֶם,
לֹא נָבִיא אָנֹכִי,
וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי,
אֶלָּא כָּךְ אָמַרְתִּי: דָּבָר שֶׁאוֹתוֹ צַדִּיק מִצְטַעֵר בּוֹ –
יִכָּשֵׁל בּוֹ זַרְעו ֹ?!
אָמַר רַב אַחָא: אַף עַל פִּי כֵן,
(מתה בתו)
[מֵת בְּנוֹ]
בַצָּמָא. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים נ)
"וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד". מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַקְדֵּק עִם חֲסִידָיו אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּעֲרָה.
רַבִּי נְחוּנְיָא אָמַר מֵהָכָא:
(שם פט)
"אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה,
וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו".

פני יהושע על בבא קמא –
דף נ ע"א

בִּגְמָרָא אָמְרוּ לָהּ: מִי העַלך ? אָמְרָה לָהּו: זָכָר שֶׁל רְחֵלִים וְזָקֵן אֶחָד מִנְּהִיגוֹ. ופרש"י: אַיָּל שֶׁל אַבְרָהָם.
וְיִרְאֶה שֶׁרָמְזָה בְּזֶה דְּוַדַּאי נִגְזֹר עָלֶיהָ מִשָּׁמַיִם למִיתה אֶלָּא שהועיל לָהּ תְּפִלָּתוֹ שֶׁל רַבִּי חנינא בֵּן דוסא, וְכֵיוָן שֶׁנִּגְזֹר עָלֶיהָ מִשָּׁמַיִם – אִי אֶפְשָׁר לְבַטֵּל הַגְּזִירָה, עַד שיותן תְּמוּרָתָהּ אֵיזֶה אָדָם אַחֵר כדמצינו בְּכַמָּה דוכתא בְּנַחַל קִישׁוֹן.

פְּסָחִים קי"ח ע"ב

[(ויש
אומרים,)
[רַבִּי
נָתָן אוֹמֵר],
"וֶאֱמֶת
ה'
לְעוֹלָם"
– דָּגִים
שֶׁבַּיָּם אֲמָרוּהוּ.
כִּדְרַב
הוּנָא,
דְּאָמַר
רַב הוּנָא: יִשְׂרָאֵל
שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר,
מִקְּטַנֵּי
אֲמָנָה הָיוּ,
וְכִדְדָרַשׁ
רַבָּה בַּר מָרִי,
מַאי
דִּכְתִיב:
(תהלים
קו)
"וַיַּמְרוּ
עַל יָם בְּיַם סוּף,
וַיּוֹשִׁיעֵם
לְמַעַן שְׁמוֹ",
מְלַמֵּד
שֶׁהִמְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָהּ שָׁעָה
וְאָמְרוּ: כְּשֵׁם
שֶׁאָנוּ עוֹלִים מִצַּד אֶחָד,
כָּךְ
מִצְרִיִּים עוֹלִים מִצַּד אַחֵר.
אָמַר
לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂר
שֶׁל יָם: פְּלֹט
אוֹתָם לַיַּבָּשָׁה !
אָמַר
לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ
שֶׁל עוֹלָם,
כְּלוּם
יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן לוֹ רַבּוֹ מַתָּנָה
וְחוֹזֵר וְנוֹטֵל אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ ?
אָמַר
לֵיהּ: אֲנִי
נוֹתֵן לְךָ אֶחָד וּמֶחֱצָה שֶׁבָּהֶם.
אָמַר
לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ
שֶׁל עוֹלָם,
כְּלוּם
יֵשׁ עֶבֶד שֶׁתּוֹבֵעַ אֶת רַבּוֹ
לַדִּין ?
אָמַר
לוֹ: נַחַל
קִישׁוֹן יִהְיֶה עָרֵב.
מִיָּד,
פְּלָטָם
וְהִשְׁלִיכָם לַיַּבָּשָׁה,
וּבָאוּ
יִשְׂרָאֵל וְרָאוּ אוֹתָם. וְהַיְנוּ
דִּכְתִיב:
(שמות
יד)
"וַיַּרְא
יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת
הַיָּם".
וּמַאי
"אֶחָד
וּמֶחֱצָה שֶׁבָּהֶם" ? דְּאִלּוּ
בְּפַרְעֹה כְּתִיב:
(שם)
"שֵׁשׁ
מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר",
וְאִלּוּ
בְּסִיסְרָא כְּתִיב:
(שופטים
ד)
"תְּשַׁע
מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל". וְכִי
אָתָא סִיסְרָא,
אָתָא
עֲלַיְהוּ בְּדִקְרֵי דְּפַרְזְלָא,
הוֹצִיא
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם
כּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם,
דִּכְתִיב:
(שם
ה)
"מִן
שָׁמַיִם נִלְחָמוּ הַכּוֹכָבִים
מִמְּסִלּוֹתָם"
וְגוֹ',
כֵּיוָן
דִּנְחִיתוּ כּוֹכָבִים עֲלַיְהוּ,
(אקדימו)
[אַקְדִּירוּ]
הַנָּךְ
דִּקְרֵי דְּפַרְזְלָא,
נְחִיתוּ
לְאַקוּרֵי נַפְשַׁיְהוּ בְּנַחַל
קִישׁוֹן.
אָמַר
לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנַחַל
קִישׁוֹן: לֵךְ
וְהַשְׁלֵם עֵרְבוֹנְךָ לַיָּם.
מִיָּד
גְּרָפָם נַחַל קִישׁוֹן וְהִשְׁלִיכָם
לַיָּם,
(הגדול).
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם)
"נַחַל
קִישׁוֹן גְּרָפָם נַחַל קְדוּמִים".
מַאי
"נַחַל
קְדוּמִים" ? נַחַל
שֶׁנַּעֲשָׂה עָרֵב מִקֶּדֶם.
בְּאוֹתָהּ
שָׁעָה פָּתְחוּ דָּגִים [שֶׁל
יָם]
וְאָמְרוּ,
"וֶאֱמֶת
ה'
לְעוֹלָם,
הַלְלוּיָהּ".]

וכעובדא דר'
בֵּיבָי בְּחֲגִיגָה דַּף ד'
ע"ב

[רַב
יוֹסֵף,
כִּי
הֲוָה מָטִי לְהַאי קְרָא בָכִי:
(משלי
יג)
"וְיֵשׁ
נִסְפֶּה בְלֹא מִשְׁפָּט".
[אָמַר]: וּמִי
אִיכָּא אִינִישׁ דְּאַזִיל בְּלָא
זִמְנֵיהּ ?
אִין ! כִּי
הַא דְּרַב (דימי)
[בִּיבִי]
בַּר
אַבַּיֵי,
הֲוָה
שְׁכִיחַ (גבי)
[גַּבֵּיהּ]
מַלְאָךְ
הַמָּוֶת,
אָמַר
לֵיהּ לִשְׁלוּחֵיהּ: זִיל
אַיְיתִי לִי מִרְיָם –
מְגַדְּלָא
שֵׂעָר נַשְּׁיָא. אָזַל,
אַיְיתֵי
לֵיהּ –
מִרְיָם
מְגַדְּלָא דַּרְדָּקִי. אָמַר
לֵיהּ: אַנָא,
מִרְיָם
מְגַדְּלָא שֵׂעַר נַשְּׁיָא אַמְרִי
לָךְ ! אָמַר
לֵיהּ" אִי
הַכִי,
אִיהַדְרָה ?
אָמַר
לֵיהּ: הוֹאִיל
וְאַיְיתֵיתַהּ,
תִּיהַוֵי
בְמִנְיַינָא. וְאֶלָּא
הֵיכִי יְכָלְתְּ לָהּ ?
הֲוָות
נִקְיטָא מַתְאָרָא בְיָדָהּ,
(וקא
מחריא)
[וְהַוָת
קָא שָׁגְרִי [דף
ה ע"א]
וּמְחַרְיָא]
תַּנּוּרָא,
שַׁקַלְתֵּיהּ,
אוֹתְבֵיהּ
אַגַּבָּא דְכַּרְעָה,
קַדְחָה,
אִיתְּרַע
מַזְלָהּ,
וְאִייתִיתֵהּ.
אָמַר
לֵיהּ רַב בִּיבִּי בַר אַבַּיֵי: אִית
לְכוּ רְשׁוּתָא לְמֵעֵבַד הַכִי ?
אָמַר
לֵיהּ,
וְלָא
כְּתִיב:
"וְיֵשׁ
נִסְפֶּה בְלֹא מִשְׁפָּט" ? אָמַר
לֵיהּ,
וְלָא
כְּתִיב:
(קהלת
א)
"דּוֹר
הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא"
! (והארץ
לעולם עומדת").
אָמַר
לֵיהּ: דַּרְעִינָא
לְהוּ אַנָא,
עַד
דְּמָלוּ לְדָרָא,
וְהַדָר
מַשְׁלִימְנָא לְהוּ לְדוֹמֶה.
אָמַר
לֵיהּ: סוֹף
סוֹף שְׁנִיָה מַאי עֲבַדְתְּ לְהוּ ?
אָמַר
לֵיהּ: אִי
אִיכָּא צוּרְבָא מֵרַבָּנָן,
(שאינו
עומד על מדותיו,
מוספינא
להו ליה.
נ"א)
[דְּמַעֲבִיר
בְּמִילֵּיהּ –
מוּסְפִינָא
לְהוּ לֵיהּ],
וְהַוְיָא
חֲלוּפֵיהּ.]

וְעִקְּרוּ מְפֹרָשׁ בְּזֹהַר גַּבִּי נחשא'
שֶׁלכך נוהגין הָעוֹלָם ליקח תַּרְנְגוֹל בָּעֶרֶב יו"כ לְכַפָּרָה, וא"כ נִרְמַּז בְּזֶה הָעִנְיָן כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּאַיָּל שֶׁל יִצְחַק שנקרב תְּמוּרָתוֹ כֵּן נַעֲשֶׂה לָהּ וק"ל,
וּבְזֶה נִתְיַשֵּׁב מָה שֶׁלֹּא אָמְרוּ תֵּכֶף לְרַבִּי חנינא בֵּן דוסא: וְכִי נָבִיא אַתָּה ? אֶלָּא לְאַחֵר שֶׁאָמְרָה זָכָר שֶׁל רְחֵלִים, וְהַיְנוּ דעיקר תמִיהתם כְּיוֹן שֶׁאָמְרָה: שודאִי נִגְזֹר עָלֶיהָ מִשָּׁמַיִם למִיתה אֶלָּא שֶׁתְּפִלָּתוֹ גָּרְמָה לָהּ. עַל זֶה אָמְרוּ: וְכִי נָבִיא אַתָּה ? פי'
אֵיךְ בָּטַחְתָּ כְּ"כֵ בתפילתך ? וְעַל זֶה הֵשִׁיב לָהֶם: אָמַרְתִּי דַּבֵּר שֶׁנִּצְטַעֵר וְכוּ'
עַל זֶה תָּמַכְתִּי יתדותי שֶׁתּוֹעִיל תְּפִלָּתִי לְבַטֵּל הַגְּזִירָה וק"ל:

קהלת רבה

מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חנינא בֵּן דוסא,
שֶׁרָאָה בְּנֵי עִירוֹ מעָלַין נְדָרִים ונדבות לִירוּשָׁלַיִם.
אָמַר:
הַכֹּל מעָלַין לִירוּשָׁלַיִם נְדָרִים ונדבות,
אֲנִי אֵינִי מַעְלָה דַּבֵּר !
מָה עֲשֵׂה ?
יָצָא למדַּבֵּרה שֶׁל עִירוֹ וּרְאֵה שָּׂם אֶבֶן אַחַת.
שֶׁבֻּבָּה וסיתתה ומרקה וְאָמַר:
הֲרֵי עָלַי להעלוֹתה לִירוּשָׁלַיִם.
זִמֵּן לוֹ הָקָּבָּ"ה חֲמִשָּׁה מַלְאָכִים בִּדְמוּת בְּנֵי אָדָם.
אָמְרוּ לוֹ:
אָנוּ מעָלַין לאבנך לירושֶׁלם,
וּבִלְבַד שֶׁתִּתֵּן אֶצְבָּעֲךָ עִמָּנוּ.
נָתַן אֶצְבָּעוֹ עִמָּהֶם וְנִמְצְאוּ עוֹמְדִים בִּירוּשָׁלַיִם.

מסכת תענית דף כה'
ע"א

רַבּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא,
הֲוָה קָא אַזִיל בְּאוּרְחָא,
(והוה דארי צנשא דמילחא ארישיה)
אֳתָא מִטְרָא,
אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בְּנַחַת וַחֲנִינָא בְצַעַר,
פָּסַק מִטְרָא. כִּי מָטָא לְבֵיתֵיהּ,
אָמַר:
כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ בְצַעַר וַחֲנִינָא בְנַחַת,
אֳתָא מִטְרָא.
אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי אַהְנְיָא לֵיהּ צְלוֹתֵיהּ דְּכֹהֵן גָּדוֹל,
לְגַבֵּי רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא ? דִּתְנָן: כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה בַבַּיִת הָחִיצוֹן,
שֶׁלֹּא לְהַבְעִית אֶת יִשְׂרָאֵל. מַאי מְצַלֵּי ?
רַבִּין בַּר (רב)
אַדָּא וְרָבָא בַר (רב)
אַדָא,
תַּרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵּיהּ דְּרָב יְהוּדָה אַמְרֵי:
"יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה'
אֱלֹקינוּ,
שֶׁתְּהֶא שָׁנָה זוֹ,
שְׁחוּנָה וּגְשׁוּמָה".
"שְׁחוּנָה",
לְמֵימְרָא דְּמְעַלְּיוּתָא הִיא ?
אַדְרַבָּה,
הָא גְּרִיעוּתָא הִיא ?!
אֶלָּא אִם שְׁחוּנָה תְּהֶא גְּשׁוּמָה [וּטְלוּלָה].
"וְאַל תִּכָּנֵס לְפָנֶיךָ תְּפִלַּת עוֹבְרֵי דְּרָכִים".
וְרַב (אדא בר אהבה)
[אֶחָא בְרֵיהּ דְּרָבָא]
מְסַיֵּם בָּה מִשְּׁמֵיהּ דְּרָב יְהוּדָה:
"וְלָא יִעְדֵי עָבֵיד שׁוּלְטָן מִדְבֵית יְהוּדָה,
וְאַל יִהְיוּ עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְהִתְפַּרְנֵס זֶה מִזֶּה,
[וְלֹא לְעָם אַחֵר"].
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּכָל יוֹם וָיוֹם,
בַּת קּוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת: כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אֵינוֹ נִיזוֹן אֶלָּא בִשְׁבִיל חֲנִינָא בְנִי,
וַחֲנִינָא בְנִי דַּיוֹ בְקָב חֲרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.

כָּל מַעֲלֵי שַׁבְּתָא הֲוָת רְגִילָה דְּבִיתְהוּ דְּמְחַמְּמָא תַּנּוּרָא,
וְשַׁדְיָא קוּטְרָא בְתַנּוּרָא,
[דף כּה ע"א]
מִשּׁוּם כִּסּוּפָא.
הַוְיָא לָהּ הַהִיא שִׁבַּבְתָּא בִישָׁתָא. אָמְרָה: מִכְּדֵי יְדַעְנָא דְּמִידֵי לֵית לָה,
אֵיזִיל וְאֶחְזֵי מַאי הִיא ?
אֳזַלָה וְטָרְפָה אַבָּבָא,
אִיכְסִיפָא וְעָיְלָא לְאִינְדּרוֹנָא.
אִיתְעֲבִיד לָהּ נִיסָּא דְּאַשְׁכַּחְתֵיהּ לְתַנּוּרָא דְּמָלֵי רִיפְתָּא,
וְאַגָּנָא דְּמָלְיָא לֵישָׁא.
אָמְרָה לָהּ: פְּלָנִיתָא ! פְּלָנִיתָא ! אַיְתִי (מרדיך)
[מַסָא]
דְּחַרֵיךְ לֵיךְ רִיפְתִיךְ.
אָמְרָה לָהּ: אַף אֲנָא לְהָכֵי עָיְלֵי.
תָּנָא: אַף הִיא לְהָבִיא מַרְדֶּה נִכְנְסֶה,
מִפְּנֵי שֶׁמְּלּוּמֶדֶת בְּנִיסִים הָיְתָה.

אָמְרָה לֵיהּ דְּבִיתְהוּ: עַד אֵימַת נֵיזִיל וְנִצְטַעֵר כּוּלֵּי הַאי ?
אָמַר לָה: מַאי נִעֲבֵיד ?
אָמְרָה לֵיהּ: בָּעֵי רַחֲמֵי דְּלִיתְבוּ לָךְ מִידֵי (מטיבותא דגניזא לצדיקי לעלמא דאתי).
בְּעָא רַחֲמֵי,
יָצְתָה כְּמִין פִּסַּת יָד,
וְיָהַבוּ לֵיהּ חַד כַּרְעָא דְּפְתוּרָא דְּדַהְבָא.
חָזִי בְחֶלְמֵיהּ,
דְּכוּלְּהוּ צַדִּיקֵי אָכְלֵי אַפְּתוּרָא [דְּדַהְבָא]
דִּתְלַת כַּרְעֵי,
וְאִיהוּ דְּתַרְתִּין כַּרְעֵי. אָמַר לָהּ: נִיחָא לָךְ דְּכוּלְּהוּ צַדִּיקֵי אָכְלֵי אַפְּתוּרָא דְּתְלַת כַּרְעֵי,
וְאַנָן אַכְלִינָן אַפְּתוּרָא דְּשָׁקִיל חַד מִינַּיְיהוּ ?
אָמְרָה לֵיהּ:
[וּמַאי נִעְבֵיד] ? בְּעֵי רַחֲמֵי נִשְׁקְלוּהֻּ.
בְּעָא רַחֲמֵי וְשַׁקְלוּהֻּ.
תָּנָא: גָּדוֹל נֵס הָאַחַרוֹן יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹן. דִּגְמִירֵי: מִן שְׁמַיָא מֵיהָב יְהַבֵי,
מִשְׁקָל לָא שָׁקְלֵי.
יוֹמָא חַד בֵּי שִׁמְשֵׁי, חַזְיֵהּ לִבְרַתֵּיהּ דַּהֲוֵית עֲצִיבָא,
אָמַר לָה: בִּתִי אַמַּאי עֲצֵיבָת ?
אָמְרָה לֵיהּ: דְּאִיחֲלַף לִי מָנָא דְּמַשְׁחָא בְמָנָא דְּחָלָא,
וּרְמָאי בִשְׁרַגָּא.
אָמַר לָהּ: מִי שֶׁאָמַר לַשֶׁמֶן וְיַדְלִיק,
יֹאמַר לַחוֹמֶץ וְיַדְלִיק ! תָּנָא: הָיָה דּוֹלֵק וְהוֹלֵךְ [כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ],
עַד שֶׁנָּטְלוּ מִמֶּנּוּ אוּר לְהַבְדָּלָה.

רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא הֲווּ לֵיהּ הַנָךְ עִיזֵי. אָמְרוּ לֵיהּ: קָא מַפְסִדָן עִיזָךְ. אָמַר לְהוּ: אִי קָא מַפְסִדָן,
לֵיכְלִינְהוּ דֻּבֵּי,
וְאִי לָא,
כָּל חֲדָא וַחֲדָא לֵיְתָן דֻּבָּא [לְאוּרְתָּא]
בְּקַרְנַיְהוּ.
לְאוּרְתָּא כָּל חֲדָא וְחֲדָא,
אַיְתִי דֻּבָּא בְקַרְנְהָא.

הֲוַאי לֵיהּ הַהִיא שֵׁיבָבְתָא דְּבָּנְתָא בֵיתָא,
וְלָא קָא מַטְיָן כְּשׁוּרֵי. אָמְרָה לֵיהּ: בְּנָאִי בֵיתָא וְלָא קָא מָטְיָן כָּשׁוּרָאֵי. אָמַר לָהּ: מַה שֶׁמְךְ ?
אָמְרָה לֵיהּ:
,אֵיכּוּ'
! אָמַר לָהּ: אֵיכוּ (איכו)
לִימְטוּ כְּשׁוּרִיךְ.
מָטוּ כְּשׁוּרְתָּא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: סְנִיפִין עֲשָׂאָן.
תָּנָא,
פְּלִימוֹ אוֹמֵר: אֲנִי רָאִיתִי אֶת הַבַּיִת,
(שקירה רבי חנינא בן דוסא בתפלתו)
וְהָיוּ לְכָאן אַמָּה וּלְכָאן אַמָּה. וְהָיוּ אוֹמְרִים: זֶה הַבַּיִת שֶׁקִּירָה רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא בִתְפִלָּתוֹ:

אבות דרבי נתן פרק שמיני

מַעֲשֶׂה בחמורו שֶׁל ר"ח בֵּן דוסא שגנבוהו לְסֶטִים וְחָבְשׁוּ אֶת הֶחָמוּר בֶּחָצֵר וְהִנִּיחוּ לוֹ תֶּבֶן ושעורין וּמִיָּם וְלֹא הָיֹה אֹכֶל וְשׁוֹתֶה.
אָמְרוּ: לָמָּה אָנוּ מניחין אוֹתוֹ שֶׁיְּמוֹת, ויבאיש לָנוּ אֶת הֶחָצֵר ? עָמְדוּ וּפָתְחוּ לָהּ אֶת הַדֶּלֶת והוציאוה, וְהָיְתָה מוֹשֶׁכֶת וְהוֹלֶכֶת עַד שֶׁהִגִּיעָה אֵצֶל ר'
חנינא בֵּן דוסא, כְּיוֹן שֶׁהִגִּיעָה אֶצְלוֹ, שָׁמַע בָּנוּ קוֹלָהּ. א"ל: אַבָּא ! דּוֹמֶה קוֹלָהּ לְקוֹל בְּהֵמָתֵנוּ. א"ל: בְּנֵי !
פָּתַח לָהּ אֶת הַדֶּלֶת שֶׁכְּבָר מִתֵּה בְּרָעָב. עָמַד וּפָתַח לָהּ הַדֶּלֶת, וְהִנִּיחַ לָהּ תֶּבֶן ושעורים וּמִיָּם וְהָיְתָה אוֹכֶלֶת וְשׁוֹתֶה.
לְפִיכָךְ אָמְרוּ: כְּשֵׁם שהצדיקים הראשונים הֱיוּ חֲסִידִּים – כָּךְ בְּהֵמָתָן חֲסִידוֹת כְּמֹתֶן:

‏משנה מסכת סוטה,
ט',
ט"ו

מִשֶּׁמֵּת רַבִּי חנינא בֵּן דוסא,
בַּטְּלוּ אֲנָשֵׁי מַעֲשֶׂה(עוֹשֵׂי מַעֲשִׂים טוֹבִים אוֹ עוֹשֵׂי מַעֲשֶׂה נִסִים).

תלמוד ירושלמי מסכת סוטה דף מו/ב

מִשֶּׁמֵּת רַבִּי חנינא בֵּן דוסא וְיוֹסִי בֵּן קיטונתא פָּסְקָה הַחֲסִידוֹת וְלָמָּה נִקְרָא שָׂמוּ יוֹסִי בֵּן קיטונתא שֶׁהָיָה תמציתן שֶׁל חֲסִידִּים.

מסכת שבת דף קיב/ב

אָמַר (רבי זירא)
[רַבָּא בַר זִימוּנָא]: אִם רִאשׁוֹנִים –
בְּנֵי מַלְאָכִים,
אָנוּ –
בְּנֵי אֲנָשִׁים,
וְאִם רִאשׁוֹנִים –
בְּנֵי אֲנָשִׁים,
אָנוּ –
כַּחֲמוֹרִים,
וְלֹא כַּחֲמוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא,
וְשֶׁל רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר,
אֶלָּא כִּשְׁאָר חֲמוֹרִים.

רבינו יונה

יְסוֹד זֶה מְבֹאָר ברבינו יוֹנָה שֶׁהַקָּשָׁה עַל הַמְּשַׁנָּה (אָבוֹת פ"ג מִשְׁנָה ט')
שֶׁכַּתָּבָה:
כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מֵרוֹבִים מחָכְמָתוֹ חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת והאֵיךְ יִהְיוּ מַעֲשָׂיו מֵרוֹבִים מחָכְמָתוֹ,
אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַתּוֹרָה והמצוות אֵיךְ יקיימם ?
אֶלָּא שֶׁזּוֹ הַמְּשַׁנָּה כָּתְבָה עֵצָה טוֹבָה נָאֶה וּמְקוּבֶּלֶת לְמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יֹאבַד נַפְשׁוֹ ושיקבל עַל עָצְמוּ לַעֲשׂוֹת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יַגִּידוּ לוֹ הַחֲכָמִים,
וְלֹא יָסוּר מָהֵן יָמִין וּשְׂמֹאל כַּאֲשֶׁר ידעם.
וע"פ הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּ אוֹתוֹ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לוֹ יַעֲשֶׂה !
וּמִיָּד שֶׁקַּבָּלָה זוֹ יקבלה עַל עָצְמוּ בְּלֵבָב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חָפְצָה,
מַעְלָה שֶׁכַּר כְּאֵילוּ קִבֵּל עָלָיו כָּל הַמַּצּוֹת !
וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ אָמְרוּ:
כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מרובין מחָכְמָתוֹ כִּי אַף מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה נִקְרָא:
מַעֲשֶׂה !
עַל שם כִּי יֵשׁ לוֹ שכר עֲלֵיהֶם כְּאֵילוּ עשאִם (מִפִּי הַקְבָּלָה)וּבְזֶה בֵּאֵר הָעִנְיָן שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה לנִשְׁמַע,
וְהֱיֵה לָהֶם לוֹמַר:
נִשְׁמַע וְנַעֲשֶׂה !
כִּי קֹדֶם שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶת הַמַּעֲשֶׂה צריכִּין לִשְׁמֹעַ,
מָה יַעֲשׂוּ.
אֶלָּא,
שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם תֶּחֱלֶה לַעֲשׂוֹת כָּל אֲשֶׁר יְצַוֶּה עֲלֵיהֶם יִשְׁמְעוּ,
וּמִיָּד קַבְּלוּ שֶׁכַּר כְּאֵלּוּ עשאִם בְּלֵב שִׂמְחָה.
ועיין(
פָּרַשְׁתָּ נָשָׂא)
שֶׁכְּתָב מדיוק הַפְּסוּקִים עַל נָזִיר שֶׁמֵּעֵת שֶׁקִּבֵּל עַל עָצְמוּ לִהְיוֹת נָזִיר נִקְרָא:
קָדוֹשׁ !

רַבִּי
חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר:
כֹּל
שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ
–
חָכְמָתוֹ
מִתְקַיֶּמֶת

אבות דרבי נתן פרק שנים ועשרים

(א)
רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.
שנא':
(תהלים קיא)
רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'.
הוּא הָיֹה אוֹמֵר:
כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין וְכוּ'.
שנא':
נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע.
אָמְרוּ לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי:
חֲכַם וִירֵא חֵטְא מָה הוּא ?
אָמַר לָהֶם:
הֲרֵי זֶה אָמָּן וּכְלִי אומנתו בְּיָדוֹ.
חֲכַם וְאֵין יְרֵא חֵטְא מַהוּ ?
אָמַר לָהֶם:
הֲרֵי זֶה אָמָּן וְאֵין כְּלִי אומנתו בְּיָדוֹ.
יְרֵא חֵטְא וְאֵין חֲכַם מַהוּ ?
אָמַר לָהֶם:
אֵין זֶה אָמָּן אֲבָל כְּלִי אומנתו בְּיָדוֹ…

רמב"ם פירוש המשניות

(ט)
רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ – חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.
וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ – אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת –
הנה דבר זה מוסכם עליו מהפילוסופים ג"כ שהרגל המעלות כשיקדם לחכמה עד שיהיה קניין חזק, ואחר כך ילמד החכמה אשר תזרזהו על הטובות ההם, יוסיף שמחה ואהבה בחכמה ובחריצות להוסיף ממנה אחר שתעוררהו למה שהורגל,
וכשיקדמו קניני הדעות ואח"כ ילמד ותהי החכמה מונעת אותו ממה שיתאווה בהרגל תכבד עליו החכמה ויניחנה:

רע"ב

(ט)
כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ –
אני שמעתי שמקדים במחשבתו יראת חטאו לחכמתו.
שהוא חושב בלבו אלמוד בשביל שאהיה יראה חטא.
וזה ע"ד שאמרו: תחלת המחשבה סוף המעשה:

חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת –
שהחכמה מביאתו למה שלבו חפץ והוא נהנה בה:

וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ –
שאינו לומד ע"מ לעשות.
הואיל ואין לבבו פונה להיות יראה חטא אין חכמתו מתקיימת.
שמתוך שהיא מונעת אותו מללכת אחרי שרירות לבו הוא קץ בה ומואסה ומניחה:

תוי"ט

(ט)
כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ וכו'
– כתב הר"ב שמקדים במחשבתו יראת חטאו לחכמתו וכו'.
ובהכי מיתרץ דלא פליג אדהלל שאמר בפ'
דלעיל משנה ה'
אין בור ירא חטא.
דהכא במחשבה קאמר ולא בפועל.
שאין בור יודע איזהו חטא שיירא ממנו אבל במחשבה יכול לחשוב ולירא מכל דבר שיהיה חטא.
ועיין לקמן משנה י"ז [ד"ה אם אין חכמה].
ובמד"ש מדייק רישא לסיפא דמדיוקא דרישא משמע שאם באו כאחת אין חכמתו מתקיימת.
ומדיוקא דסיפא משמע דאם באו כאחת מתקיימת.
ותירץ דהא אמרינן [נדה ט"ז:]
שגוזרין עליו אם יהיה חכם או טפש.
והשתא לא אמר כל שיראת חטאו וכו'
אלא לבטל הגזירה ההיא.
ואם יראת חטאו קודמת אפי'
הגזירה שיהיה טפש מקיימין בידו חכמתו.
כדאמרי'
[במס'
מגילה]
[דף ו'
ע"ב]
לאוקמי גרסא סיעתא דשמיא ואם חכמתו קודם וכו'
הואיל ולא למד ע"מ לעשות.
הנה אע"פ שהגזירה שיהיה חכם מטפשין אותו ואין חכמתו מתקיימת על העון אשר חטא שלא למד תורה לשמה דהיינו לשמור ולעשות [ותוכל להתקיים הגזירה בשאר עניניו שיהא חכם ולא בלמוד התורה כ"כ בבבא השניה]
ואם באו שניהם כאחד מניחים אותו כפי טבעו כפי הגזירה שאם היא שיהיה חכם מתקיימת.
ואם שיהיה טפש אינה מתקיימת.
ע"כ.
וכתב עוד דאית דגרסי כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת.
וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת ובדבור כל שחכמתו וכו'
דוחה גרסא זו:

שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ –
כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
ולהכי קאמר שיראת חטאו.
שירא מן החטא שהוא מוכן שיחטא ולא קשיא דה"ל למימר כל שיראתו מהחטא קודמת וכו'.
דרך חיים.
ועיין בר"פ דלקמן [בד"ה]
הכובש את יצרו:

המאירי על מסכת אבות פרק ג' משנה כא'

(כא)
הוּא הָיָה אוֹמֵר כֹּל כו'
ואמר הוא בעצמו מאמר אחר, שכל שחכמתו מרובה ממעשיו והוא שהיה שלם בחכמה ואינו מדקדק במצות עד תכלית מה שראוי לדקדק בהם, דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין שרוח קימעא באה ועוקרתו – שיראת ה'
היא שורש החכמה. ואין לפרוק עול היראה מעליו כמו שביארנו. אבל כל שמעשיו מרובים מחכמתו הוא בהפך שדומה לאילן ששרשיו מרובין וענפיו מועטין שאפילו כל הרוחות שבעולם באות אין מזיזין אותו ממקומו וזה משל שאין שום תחבולה מתנגדת מהיותנו מיראי ה'
אפילו כשילאהו בראיות לא ידע להכחיש וזהו אצלי עניין אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע כמו שביארנו בפתיחתנו לזה החיבור:

המאירי על מסכת אבות פרק ג משנה יא

(יא)
רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ כו'
שמעלות המדות שמניעת החטאים נמשכת מהם שלימות ראשון והוא שביל שלימות הנפש, ובברייתא אבות דר"נ פכ"ב קראו יראת חטא נמי אומנות. אמרו
שם שאלו לרבן יוחנן בן זכאי:
חכם
וירא חטא מהו ?
א"ל:
אומן,
וכלי
אומנות בידו!
חכם
ואינו ירא חטא – אומן,
ואין
כלי אומנות בידו !
ירא
חטא ואינו חכם –
כלי
אומנות בידו,
ואינו
אומן ! ואמר
על
זה:
כל
שנשתקע
ביראה
בתחלה
ונשתרש
במעשה
היושר
ומניעת
כל
דבר
בלתי
הגון
–
חכמתו
מתקיימת,
אחר
שהשריש
בידו.
אבל
כל
שלא
נשתרש
ביראה
–
אין
חכמתו
מתקיימת
!
שאם
אין
יסוד
–
אין
בנין
! ואח"כ אמר [זה]
הענין בעצמו:

במצות עשה של תורה שאם מעשיו מרוביו מחכמתו, כלומר: שמדקדק במצוות ומרבה בעשייתם יותר מן המשוער לו מצד חכמתו –
[חכמתו]
מתקיימת. שהחכמה צריכה למעשים ותתחבר (אצלו)
[אצלם]
מאד [וכל]
שחכמתו כו':

מסכת שבת דף לא/א

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מַאי דִּכְתִיב: וְהֱיֵה אֶמוּנַת עִתֶּיךָ חוֹסֵן יְשׁוּעוֹת חָכַמְתָּ וְדַעַת וגו'. אֶמוּנַת – זֶה סֵדֶר זְרַעִים. עִתֶּיךָ – זֶה סֵדֶר מוֹעַד. חוֹסֵן –
זֶה סֵדֶר נָשִׁים. יְשׁוּעוֹת –
זֶה סֵדֶר נְזִיקִין. חָכַמְתָּ –
זֶה סֵדֶר קֳדָשִׁים. וְדַעַת –
זֶה סֵדֶר טַהֲרוֹת. וַאֲפִלּוּ הֲכִי יִרְאַת ה'
הִיא אוֹצָרוֹ ! אָמַר רָבֶא: בְּשָׁעָה שמכניסין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה ?
קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה ?
עָסַקְתָּ בפריה וּרְבִיָּה ?
צָפִיתָ לִיְשׁוּעָה ? פִּלְפֶּלֶת בְּחָכְמָה ?
הֵבַנְתָּ דַּבֵּר מִתּוֹךְ דַּבֵּר ?
וַאֲפִלּוּ הֲכִי אִי יִרְאַת ה'
הִיא אוֹצָרוֹ – אֵין !
אִי לֹא –
לֹא !
מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לשלוֹחו: הֶעָלֶה לִי כּוּר חיטין לַעֲלִיָּה, הַלֵּךְ וְהֶעָלֶה לוֹ. אָמַר לוֹ: עֵרַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חומטון ?
אָמַר לוֹ: לָאו !
אָמַר לוֹ: מוּטָב אִם לֹא העלִיתה:

תַּנֶא דֻּבִּי רַבִּי יִּשְׁמָעֵאל: מֵעֶרֶב אָדָם קַב חומטון בְּכוֹר שֶׁל תְּבוּאָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ:
אָמַר רַבָּה בָּר רַב הוּנֶא כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תּוֹרָה וְאֵין בּוֹ יִרְאַת שֶׁמִּיָּם, דּוֹמֶה לגזבָּר שֶׁמָּסְרוּ לוֹ מַפְתְּחוֹת הַפְּנִימִיּוֹת וּמַפְתְּחוֹת הַחִיצוֹנוֹת לֹא מָסְרוּ לוֹ, בְּהֵי עייל ?! מַכְרִיז רַבִּי יַנָּאי: חֲבָל עַל דָּלִית לֵיה דרתא, ותרעא לדרתא עביד.

אָמַר רַב יְהוּדָה: לֹא בְּרָא הַקָּדוֹשׁ בְּרֹךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיָּירְאוּ מלפניו. שֶׁנֶּאֱמַר: והאַלקים עֲשֵׂה שֶׁיָּירְאוּ מלפניו. רַבִּי סִמּוּן וְרַבִּי אֶלְעָזָר הַוָּו יתבי, חָלִיף ואזיל רַבִּי יַעֲקֹב בָּר אחא. אָמַר לֵיה חַד לַחֲבֵרֶיהָ: נִקּוּ מקמִיה דגבָּר דחיל חטאֵין הוּא. אָמַר לוֹ אִידָךְ: נִקּוּ מקמִיה דגבָּר בָּר אוֹרְיָן הוּא. אָמַר לֵיה: אמִינא לְךָ אָנָּא דגבָּר דחיל חטאֵין הוּא, וְאָמַרְתָּ לִי אֶת בָּר אוֹרְיָן הוּא ?! תִּסְתַּיֵּם דֶּרְבִּי אֶלְעָזָר הוּא דַּאֲמַר: דגבָּר דחיל חטאֵין הוּא. דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בְּרֹךְ הוּא בעוֹלָמוֹ אֶלָּא יִרְאַת שֶׁמִּיָּם בִּלְבַד. שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה'
אֱלֹקיךָ שׁוֹאֵל מֵעַמֵּךְ כִּי אִם לִיראה וגו'. וּכְתִיב: וַיֹּאמֶר לְאָדָם הֵן יִרְאַת ה'
הִיא חָכְמָה וגו'. שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יוּנִי קורין לְאַחַת – הֵן, תִּסְתַּיֵּם:

דָּרַשׁ רַב עולֹא, מַאי דִּכְתִיב" אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וגו'. הַרְבֵּה הוּא דִּלָא לִירשע, הָא מְעַט לִירשע ?! אֶלָּא, מִי שֶׁאָכַל שׁוּם ורֵיחוֹ נוֹדֵף ,יַחֲזֹר וְיֹאכַל שׁוּם אַחֵר וִיהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף ?!

רש"י

סדר זרעים –
שעל אמונת האדם סומך להפריש מעשרותיו כראוי: חוסן –
לשון יורשין,
ועל ידי אשה נולדו יורשין: סדר נזיקין –
מושיען,
מזהיר לפרוש מהיזק ומהתחייב ממון: דעת –
עדיף מחכמה: היא אוצרו –
הוא עיקר החשוב בעיניו לאצור ולעשות סגולה לזכרון: קבעת עתים –
לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ,
שאם אין דרך ארץ – אין תורה, הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב,
שלא ימשך כל היום לדרך ארץ: בפריה ורביה –
היינו חוסן: צפית לישועה –
לדברי הנביאים: הבנת דבר מתוך דבר –
היינו דעת: קב חומטון –
ארץ מלחה,
ומשמרת את הפירות מהתליע: ואינו חושש –
למוכרה בדמי חטין,
דלאו אונאה היא שהרי שמירתן בכך:

המאירי

כבר ידעת שכל שחכמתו קודמת ליראתו אין חכמתו מתקיימת, לפיכך יהא אדם זהיר ביראת שמים שאפי'
הגיע לידיעת כל השלמויות, ולא היה בו יראת שמים – לא הועיל כלום. הוא שאמר: יראת ה'
היא אוצרו. משל לאדם שאמר לשלוחו: לך והעלה חטים לעלייה, הלך והעלה. אמר לו: עירבת בהן קב חומטין ? והיא ארץ מליחה שעפרה משמרת את הפירות מהתליע ואין בעירובן אונא'
כמו שיתבאר במקומו. אמר לו: לאו ! א"ל: א"כ מוטב שלא העלית ! כך יראת
שמים היא השומרת והמעמדת כל הידיעות,
כי
היא הכל,
ובה
הכל,
ומפתח
של תחיית המתים תלוי בה,
וכשזו
נעדרת ממנו –
נוח
לו שלא נברא,
נוח
לו שלא למד.
וכבוד
אדם מי שנודע ביראת שמים –
קודם
לכבוד מי שנודע בחכמה. מעשה בשני חכמים שעבר חכם אחד לפניהם ואמר אמד לחבירו: ניקום מקמיה דגבר דחיל חטאין הוא. והשיבו האחר: ניקום מקמיה דגבר בר אוריין הוא. ואמר לו דרך תמה: אמינא לך דגבר דחיל חטאין הוא, ואת אמרת דגבר בר אוריין הוא ?! וכן אמרו: אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד. שנ': הן יראת ה'
היא חכמה. וכבר ביארנו במסכת ברכות שכל שאינו יכול להשליט יצר טוב על יצר רע, יהא מזכיר לו יום המיתה תמיד, לרכך טבעו וליסרו, להשיבו אל אביו, ומי שאינו עושה כן –נשאר בקשי עורפו ואחריתו עדי אובד. הוא שאמרו: לא דיין לרשעים שאין חרדים למיתהם אלא שלבם בריא להם כאולם: יראת שמים דומה –
לפתחים חיצונים,
שדרך להם נכנסים לפנימיים,
כך,
אם ירא שמים הוא נעשה חרד לשמור ולעשות,
ואם לאו אינו חש לתורתו: בהי עייל –
באיזה פתח נכנס,
לפתוח את הפנימיים: (ואנא)
אמינא לך –
כלומר אתה מיעטת בשבחו: הן יראת ה'
– יחידה היא היראה בעולם: מי שאכל שום וריחו נודף כו'
– פירוקא הוא,
כלומר,
הכי קאמר קרא: אם רשעת מעט אל תוסף על רשעך. דמי שאכל שום וריחו נודף כבר לחבריו,
כלום יחזור ויאכל עוד אחר,
ויהיה נודף יותר לזמן ארוך. חרדין ועצבין נוטריקון דחרצובות:

תוספות הרא"ש

אמונת זה סדר זרעים –
מפרש בירושלמי שזורע ומאמין בהב"ה שיצמיח זרעו:

ספר שב שמעתתא –
הקדמת המחבר

הגם שיש בני אדם שמוכרחין לעשות איזה מסחר צריך המו"מ להיות באמונה,
וזה הוא תחלת דינו של אדם,
כמ"ש פרק ב'
דשבת,
אמר רב: בשעה שמכניסין את האדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה ? והיינו על פי מה דאיתא שם,
והיה אמונת עתיך חוסן כו'
אמונת זה סדר זרעים.
וכתבו התוספות בשם הירושלמי,
שמאמין בחי עולמים וזורע,
והיינו שאינו כעוסקים במשא ומתן ואומרים: כחי ועוצם ידי כו',
כי אם זורע משליך זרעותיו ישדד אדמתו ויכסם שם יאבדו יפסדו וירקבו,
עד ירחם ד'
עליו יוריד טללים ישיב הרוח ברנה יקצור וישא אלומותיו,
ומש"ה זרעים נקרא אמונה.
וכמו כן ראוי היות כל מו"מ באמונה,
היינו שיאמין שמה שהוא קונה או מוכר לוה או מלוה,
הוא כמשליך זרועתיו בתוך הארץ וע"י חסד הבורא יושלם חפצו,
וזה פירוש: נשאת ונתת באמונה.
עוד שואלין אותו: פלפלת בחכמה ? ומבואר בחובת הלבבות שער החשבון שישוב עם נפשו בהתאחרה מהבין ספר תורת אלקים ומנוחת נפשו מבלתי עמוד על ענייניו ואינו עושה כן בספר שיגיעהו ממלך,
אם הוא מסופק בהבנתו מפני הדמות הכתיבה או המלות,
או לעומק ענינו כו',
אבל היה נותן כל לבו ושכלו בו לעמוד על ענינו והיה מצטער צער גדול עד שיבין כוונתו בו כו',
כמה הוא חייב לעשות מכפלי זה עד שיבין ספר תורת אלקיו אשר הוא חייו והצלתו כו',
והאיך התרת לעצמך אחי להתעלם ממנו ולהסתפק לך ממנו מה שהוא קרוב מענינו ונגלה מפשוטו ותקל בזולתו ע"ש.
ומזה יתעורר אדם מישראל כמה הוא חייב להשיב על השאלה הנזכרת,
פלפלת בחכמה ולא להסתפק בפשיטות,
אלא דהקדמונים ביושר שכלם האמיתי לא היו צריכים כל כך עומקי הפלפול כאשר אנחנו פה היום,
ואפילו בימי אמוראים אמרו אנן כאצבע בקירא לסברא,
ומכל שכן אנן יתמי דיתמי כמה אנו צריכים זמן זמנים להבין סברא אחת מקדמונינו ז"ל ולזה צריך פלפול רב:

מסכת יומא דף עב/ב

רַבִּי יוֹחָנָן רָמִי, כְּתִיב: זֵר וקרינן זִיר ! זָכָה – נַעֲשֵׂיתָ לוֹ זִיר. לֹא זָכָה –
זָרָה הימנו. רַבִּי יוֹחָנָן רָמִי, כְּתִיב: וְעָשִׂיתָ
לְךָ אָרוֹן עֵץ. וּכְתִיב: וַעֲשׂוּ אָרוֹן עֲצֵי שָׁטִים ?
מִכָּאן לְתַלְמִיד חֲכַם שֶׁבְּנִי עִירוֹ מצווין לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָתוֹ. מִבַּיִת וּמִחוּץ תֻּצְפְּנוּ. אָמַר רָבֶא: כָּל תַּלְמִיד חֲכַם שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כבָּרו –
אֵינוֹ תַּלְמִיד חֲכַם.
(אָמַר)
אַבַּיֵי ואיתימא רַבָּה בָּר עולֹא [אָמַר]
נִקְרָא: נְתַעֵב. שֶׁנֶּאֱמַר: אַף כִּי נְתַעֵב ונאלח אִישׁ שְׁתֵה כְּמַיִם עוֹלֶה. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי,
אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן,
מַאי דִּכְתִיב:
(משלי יז)
"לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה,
וְלֶב אָיִן" ?

(רש"י:
למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה –
ללמוד תורה.
ולב אין –
ואין בלבו לקיימה ואינו לומד תורה אלא לקנות שם:

מצודות דוד:
למה זה –
ר"ל: הכסיל המוליך מחיר כסף למורים לקנות חכמה, למה לו זה המחיר,
ומה הועיל בה ?
ואם לקנות חכמה לעצמו – הלא אין לו לב משיג דברים מושכלים:

מלבי"ם –
חלק באור הענין:
(טז)
לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה,
וְלֶב אָיִן –
יש הבדל בין הלוקח בכסף ובין הלוקח במחיר,
שהלוקח בכסף נותן דבר הניתן בהוצאה,
אבל הלוקח במחיר ובחליפים, מחליף ונותן בעד דבר חפץ, דבר שחפץ בו. והכסיל שגדרו שאוהב תאווה, וכשבא לקנות חכמה היא תעצרהו בעד תאוותיו,
נדמה לו שנותן מחיר בעד חכמה,
שאם יחזיק בחפץ החכמה יצטרך לתת בעדה חפץ התאווה שהוא ג"כ דבר יקר בעיניו,
והוא אין לו לב שהוא כח המושל לעצור בעד תאוותיו וללכת בחקי החכמה:)

אוֹי לָהֶם (לתלמידי חכמים)
[לְשׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים]
שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה,
וְאֵין בָּהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם.
מַכְרִיז רַבִּי יַנַּאי: חֲבָל עַל מָאן דְּלֵית לֵיהּ דַּרְתָּא,
וְתַרְעָא לְדַרְתֵּיהּ עָבִיד.
אֲמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: בְּמָטוּתָא מִינַיְיכוּ,
לָא תֵירְתוֹ תַרְתֵּי גֵיהִנָּם.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי,
מַאי דִּכְתִיב:
(דברים ד)
"וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה",
זָכָה –
נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים.
לֹא זָכָה –
נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מִיתָה.
וְהַיְינוּ דְאָמַר רָבָא,
(מאן דזכי הויא ליה),
[דְּאוּמַן לָהּ]
– סַמָּא דְחַיֵּי,
דְּלָא (זכה תהוי),
[דְאוּמָן לָהּ]
– סַמָּא דְמוֹתָא.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי,
רַבִּי יוֹנָתָן רָמִי,
כְּתִיב:
(תהלים יט)
"פִּקּוּדֵי ה'
יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב",
וּכְתִיב:
(שם יח)
"אִמְרַת ה'
צְרוּפָה",
זָכָה –
מְשַׂמַחְתּוּ,
לֹא זָכָה –
צוֹרְפַתּוּ לְמִיתָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מִגּוּפֵיהּ דִּקְרָא נָפְקָא. זָכָה –
צוֹרַפְתּוֹ לְחַיִּים.
לֹא זָכָה –
צוֹרַפְתּוֹ לְמִיתָה.
(שם יט)
"יִרְאַת ה'
טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד".
אָמַר רַבִּי (נחוניא)
[חֲנִינָא]: זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְטָהֳרָה,
מַאי הִיא ?
נוֹשֵׂא אִשָּׁה,
וְאַחַר כָּךְ,
לוֹמֵד תּוֹרָה.
(תהלים יט)
"עֵדוּת ה'
נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי".
אָמַר רַבִּי חִיָּא [בַּר אַבָּא],
נֶאֱמָנָה הִיא לְהָעִיד בְּלוֹמְדֶיהָ:

רש"י

הא כמאן דאמר אין בעוביו טפח –
אלא משהו,
ולא ידענא היכא איפליגו בה: ומאי משהו –
דקתני בברייתא בתרייתא: זיר –
העולה היה עודף למעלה על עובי הכפורת משהו בגובה החיצון להיות זר לכפורת סביב,
ומשהו דקאמר רב יהודה בעובי שולי החיצון קאמר,
ובזר לא איירי כלל: שלשה זירין –
נעשו בכלי הקודש של מזבח סימן לכתר כהונה ושל ארון סימן לכתר תורה ושל שולחן סימן לכתר מלכות שהשולחן הוא סימן לעושר מלכים: הכי גרסינן של מזבח זכה אהרן ונטלו של שלחן זכה דוד ונטלו –
שהכהונה נתנה לאהרן ברית מלח (במדבר יח)
וכן המלכות לדוד ולזרעו (תהלים יח): בי מלכים ימלוכו –
וגדול הממליך מן המלך,
והתורה אמרה מקרא זה: זכה –
ללמוד לשמה ולקיימה: זרה –
משתכחת ממנו:
מצווין לעשות מלאכתו –
שהארון בתחילה הטיל הכתוב המלאכה על משה ואחר כך הטילו על הציבור,
ואף על גב דקראי לאו בהאי סידרא כתיבי אסמכתא בעלמא הוא דקאמר: איש שותה –
תורה כמים ויש בו עולה: דרתא –
חצר: ותרעא לדרתיה עביד –
שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים לכך צריך שתקדים לו יראת שמים: תרתי גיהנם –
להיות יגעים ועמלים בתורה בעולם הזה ולא תקיימוה,
ותירשו גיהנם במותכם,
ובחייכם לא נהניתם בעולמכם: צורפתו –
ביסורין ובגיהנם: נושא אשה –
ניצול מהרהור עבירה: להעיד בלומדיה –
מי קיים ומי לא קיים:

ריטב"א

נֶאֱמָנָה הִיא לְהָעִיד בְּלוֹמְדֶיהָ.
יש שפירשו להעיד עליו ליום הדין. ויש שפירשו שמפרסמת אותו. כההיא דדרשינן במסכת מועד קטן מדכתיב: חכמות בחוץ תרונה. כל העוסק בתורה מבפנים –
תורתו מכרזת עליו מבחוץ:

המאירי

אָמַר רָבֶא: כָּל תַּלְמִיד חֲכַם שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כבָּרו. ר"ל: שעושה עבירות בסתר אינו תלמיד חכם אלא שנקרא תועבה. שנאמר: אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה. כלומר: שהוא שותה תורה כמים, ועושה עולה. שכל שלמד תורה ואין בו יראת שמים לקיימה –
נוח לו שלא למד. והוא שאמר שלמה: לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה,
וְלֶב אָיִן ?
ודרך הערה אמרו חכמים: חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד. וכן אמר אמד מהם לתלמידיו כשרואה אותם טורחים ללמוד ואינם מקיימים אותה כראוי: במטותא מנייכו לא תירתו תרתי גיהנם. וזהו שאמרו: אשר שם משה. זכה לקיימה –
נעשית לו סם חיים. לא זכה –
נעשית לו סם מיתה, מפני שהוא נענש יותר משלא למד כלל. וכמו שאמרו: עדות ד'
נאמנה. נאמנת היא להעיד בלומדיה. כלומר: אם מקיימין אותה אם לאו, ולעולם יהא אדם משתדל ללמוד תורה בטהרה, ר"ל: שיהא נושא אשה תחלה ואח"כ ילמוד תורה. ודווקא במקום שהבנות זריזות להיות עוד ביתם מסור להם. ואין לומר בו רחיים בצווארו, ואחר שכן והוא רואה בעצמו שאין לבו פנוי בלא אשה – ישא ואח"כ ילמוד, כדי שיעמוד בלא הרהור עברה אבל במקום שעול הבית מוטל על האנשים, ילמד תורה תחלה שמנשא אין למודו מצוי כל כך. דרך צחות אמרו: רחיים בצווארו ויעסוק בתורה ? כמו שביארנו בראשון של קדושין כ"ט ב':

משלי טו טז'

טוֹב מְעַט בְּיִרְאַת ה'
מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ.

ע"פ הגר"א,
הפסוק כולו הוא גם משל ללימוד תורה:
"כי לפעמים ילמד אדם הרבה מאד,
אבל מלא פניות לכבוד וגאווה ומרמות וקנטור ודומיהן,
ובתוך הרוב שלמד,
יקרה מעט שלמד ביראת
ה'
, ואותו מעט הוא יותר טוב מכל האוצר שקבץ ולמד ומהומה
בו"

מדרש אגדת בראשית פרק לג'
פרק ל"ג כתובים:

[א]
אַשְׁרֵי אִישׁ יְרֵא אֶת הַ'
(תְּהִלִּים קיבִּ א).
זש"הַ: סוֹף דַּבֵּר הַכֹּל נִשְׁמַע אֶת הַאֱלֹקים יְרֵא וְאֶת מַצּוֹתָיו שָׁמוּר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם (קְהִלַּת יבִּ יג). כֵּיצַד סוֹף כָּל הָאָדָם ? אֵין דַּבֵּר חָבִיב מִמִּי שֶׁהוּא מתיְרֵא מִן הַקָּדוֹשׁ בְּרֹךְ הוּא. שֶׁנֶּאֱמַר: סוֹף דַּבֵּר וגו'. בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם אוֹמֵר לחבירו: עָשִׁיר אֲנִי וְיֵשׁ לִי חִטִּים הַרְבֵּה וְשֶׁמֶן וְיַיִן הַרְבֵּה. אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו: הֲרֵי הַכֹּל יֵשׁ בְּיָדְךָ, יֵשׁ לְךָ אוֹצָר, הֵיכָן לִיתנם ?
אִם אֵין לְךָ אוֹצָר – אֵין בְּיָדְךָ כְּלוּם ! כָּךְ
מִי
שֶׁהוּא
עָשִׁיר
וְחָכַם
בֵּן
דַּעַת,
וְאֵין
בְּיָדוֹ
יִרְאַת
חֵטְא
–
אֵין
בְּיָדוֹ
כְּלוּם
! מִנַּיִן ? שֶׁנֶּאֱמַר: סוֹף דַּבר וגו'. לָמָּה ? כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. לְפִיכָךְ אָמַר דּוד: אַשְׁרֵי אִישׁ יְרֵא אֶת הַ'
– זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר" כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקים אַתָּה.
בִּמַצּוֹתָיו חָפַץ מְאֹד (בְּרֵאשִׁית כבִּ יבִּ)
זֶה אַבְרָהָם. שֶׁנֶּאֱמַר: עָקַב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקוֹלִי וְיִשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצִּוְתֵי חֻקּוֹתַי ותורתי (בְּרֵאשִׁית כו הַ).
גִּבּוֹר בָּאָרֶץ יִהְיֶה זָרְעוּ (תְּהִלִּים קיבִּ בִּ).
כִּי בְּיִצְחָק יִקְרָא לְךָ זֶרַע (בְּרֵאשִׁית כָּא יבִּ)
וּמָה כתי'
ויִגְדַּל הָאִישׁ וְיֵלֵךְ הִלּוּךְ וגו'
(בְּרֵאשִׁית כו יג).
דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרַךְ (תְּהִלִּים קיבִּ בִּ)
ואַבְרָהָם זָקָן בֹּא בַּיָּמִים והַ'
בָּרֵךְ אֶת אַבְרָהָם בְּכֹל (בְּרֵאשִׁית כַּד א)
אַף לְבָנָיו. ויהִי אַחֲרֵי מוּת אַבְרָהָם וִיבָרֵךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחַק בָּנוּ (בְּרֵאשִׁית כֹּה יָא)
[לְכָךְ נֶאֱמַר]
דּוֹר יְשָׁרִים יְבֹרַךְ:

וְכֹל
שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ
–
אֵין
חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת

מסכת חגיגה דף טו/ב

שָׁאַל נִימוּס הַגַּרְדִי אֶת רַבִּי מֵאֵיר: כָּל עָמַר דְּנָחִית לְיוֹרֶה –
סָלִיק.
אָמַר לֵיהּ: כָּל מַאן דְּהֲוָה נָקִי אַגַב אִמֵּיהּ –
סְלִיק,
כָּל דְּלָא הֲוָה נַקִי אַגָב אִימֵּיהּ –
לָא סָלִיק.

רש"י

כל עמר דנחית ליורה סליק –
כל צמר שניתן ליורה של סממנין לצבוע עולה לו צבעו,
או אינו עולה ? כלומר: כל הלומדים לפני חכמים,
עולה להן תורתן להגין עליהן מן החטא. כל דנקי אגב אימיה שלא נתלכלך בגיזה עולה לו צבעו. כלומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו עולה לו,
כן נראה בעיני. ורבותי מפרשין: כל עמר דנחית ליורה סליק, כל שירד לידון בגיהנם עולה,
אגב אמו צמר בן יומו שלא נרמס בטיט עולה לו הצבע,
כלומר: שיש זכיות בידו עולה:

תוספות

כל עמר דנקי נחית אגב אימיה – כלומר: מי שיראתו קודמת לחכמתו –
חכמתו מתקיימת. ודואג ואחיתופל דלא מגני להו תורתן – לפי שלא היה להם יראה כלל, כדאיתא בסוטה פרק נוטל (דף כא.):

תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה דף ט/ב

רַבִּי מֵאִיר הֹוֶה יְתִיב דָּרַשׁ בְּבַיִת מדָּרַשׁא דטיבָּריה, עָבָר אֱלִישָׁע רְבִיָּה רְכִיב עַל סוסייא בְּיוֹם שובתא, אָתוֹן ואָמַרין לֵיה: הָא רַבָּךְ לְבַר. פֶּסֶק לֵיה מִן דְּרָשָׁה ונפק לִגְבִיָּה. א"ל: מָה הוֹיתה דָּרַשׁ יומא דִּין ?
א"ל:
(אִיּוֹב מב)
וה'
בָּרֵךְ אֶת אַחֲרִית וגו'. א"ל: וּמָה פָּתַחְתָּ בֵּהּ ? א"ל:
(שָׁם)
וְיוֹסֵף ה'
אֶת כָּל אֲשֶׁר לאִיּוֹב לַמִּשְׁנָה, שֶׁכֵּפֶל לוֹ אֶת כָּל מָמוֹנוֹ. אָמַר: וִוי דמובדִּין וְלֹא משכחין, עקיבה רַבָּךְ לֹא הֹוֶה דָּרַשׁ כֵּן – אֶלָּא (שָׁם)
וה'
בָּרֵךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב מראֵשׁיתו, בִּזְכוּת מַצּוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ מראֵשׁיתו. א"ל: וּמָה הוֹיתה דריש תּוּבַן ? א"ל:
(קְהִלַּת ז)
טוֹב אַחֲרִית דַּבֵּר מראֵשׁיתו. א"ל: וּמָה פָּתַחְתָּ בֵּהּ ?
א"ל: לְאָדָם שֶׁהוֹלִיד בָּנִים בנערותו וּמֵתוּ ,ובזקנותו נתקיימו, הוי טוֹב אַחֲרִית דַּבֵּר מראֵשׁיתו. לְאָדָם שֶׁעָשָׂה סְחוֹרָה בִּילָדוֹ וְהִפְסִיד, ובזקנותו וְנִשתַּכֵּר, הוי טוֹב אַחֲרִית דַּבֵּר מראֵשׁיתו. לְאָדָם שֶׁלָּמַד תּוֹרָה בנערותו וְשָׁכְחָה, ובזקנותו וְקִיְּמָה, הוי טוֹב אַחֲרִית דַּבֵּר מראֵשׁיתו. אָמַר: וִוי דמובדִּין וְלֹא משכחין, עקיבה רַבָּךְ לֹא הֹוֶה דָּרַשׁ כֵּן. אֶלָּא, טוֹב אַחֲרִית דבר מראֵשׁיתו, בַּזְּמַן שֶׁהוּא טוֹב מראֵשׁיתו,
וּבִי הָיֹה הַמַּעֲשֶׂה !

אבויה אַבָּא מִגדולֵי יְרוּשָׁלָם הָיֹה, בְּיוֹם שֶׁבָּא למוהלִיני קָרָא לְכֹל גדולֵי יְרוּשָׁלָם והושיבֵּן בְּבַיִת אֶחָד, וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר ולר'
יְהוֹשֻׁעַ בְּבַיִת אֶחָד. מִן דאכלוֹן ושתון שֶׁרוֹן מטפחין ומרקדין, א"ר לִיעזר לר'
יְהוֹשֻׁעַ: עַד דאינון עסיקין בדידהון – נַעֲסֹק אֲנָן בבדידן. וְיַשְּׁבוּ ונתעסקו בְּדִבְרֵי תּוֹרָה מִן הַתּוֹרָה לַנְּבִיאִים וּמִן הַנְּבִיאִים לכתוּבִים, וְיָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם והקיפה אוֹתָם. אָמַר לַהֵן אבויה: רַבּוֹתַ,י מָה בְּאַתֶּם לִשְׂרֹף אֶת בֵּיתִי עָלַי ?
אָמְרוּ לוֹ: חַס וְשָׁלוֹם !
אֶלָּא יושבין הַיְנוּ וחוזרין בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, מִן הַתּוֹרָה לַנְּבִיאִים וּמִן הַנְּבִיאִים לכתוּבִים, וְהֱיוּ הַדְּבָרִים שמיחים כנְתִינָתָן מִסִּינִי, וְהָייתָה הָאֵשׁ מלחכת אוֹתָן כָּלחיכתן מִסִּינִי, וְעִקָּר נְתִינָתָן מִסִּינִי לֹא נִתַּנּוּ אֶלָּא בְּאֵשׁ,
(דְּבָרִים ד)
וְהַהַר בּוֹעֵר בְּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם. אָמַר לַהֵן אבויה אַבָּא: רַבּוֹתַי, אִם כָּךְ הִיא כֹּחָהּ שֶׁל תּוֹרָה, אִם נִתְקַיֵּם לִי בֵּן הַזֶּה לַתּוֹרָה אֲנִי מפרישו ! לְפִי שֶׁלֹּא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ לְשֵׁם שֶׁמִּיָּם לְפִיכָךְ לֹא נתקיימָה בְּאוֹתוֹ הָאִישׁ.

הוּא
הָיָה אוֹמֵר:
כֹּל
שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ
–
חָכְמָתוֹ
מִתְקַיֶּמֶת.

רע"ב

כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ –
הכא מיירי שזריז במצות עשה, ולעיל בכל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, איירי שנזהר במצות לא תעשה:

תוי"ט

כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ –
כתב הר"ב: הכא מיירי שזריז במצות עשה.
וא"ת :קודמין מיבעי ליה, כמו: ביראת חטאו ! ובמד"ש כתב בשם רבינו יונה דקשה: איך אפשר שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו, שמה שאינו יודע איך יעשה ? אלא במה שמקבל על עצמו לעשות כל הדברים אשר יגידו לו החכמים ולא יסור ימין ושמאל.
הרי זה מעשיו מרובין מחכמתו ! כי מעתה מעלה עליו כאילו קיים כל התורה כולה.
כיון שבדעתו לקיים מה שיאמר לו החכם.
וכן מפורש באבות דר'
נתן [פכ"ב]
דתנן התם: כל שמעשיו מרובים מחכמתו. שנאמר: נעשה ונשמע. שהקדימו נעשה לנשמע וקבלו שכר כאילו עשו הכל קודם ששמעו. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו שלא יאמר: אשנה הלכה ואקיימנה.
ע"כ.
והשתא מתורץ שפיר דמרובין –
היינו קודמין, כעניין נעשה ונשמע והא דלא נקיט קודמין.
לפי שא"א שיקדמו המעשים בעצמם.
שהרי אינו יודעם אלא הקבלה שיקבל עליו לעשות היא שתקדם.
וכשמקבל הרי מקבל הכל יותר ממה שילמד לעולם.
ולפיכך תנן: מרובין, שכיון להשמיענו זאת שהקדימה היא הקבלה.
והקבלה היא במרובה מהחכמה ובהכי נמי אין מקום לשואלים שנמצאו חכמים הרבה באומות שחכמתם מרובה ממעשיהם וחכמתם מתקיימת כמו שנזכרה השאלה בדרך חיים.
ותירץ דמשנתינו בסתם בני אדם וכו'.
ועוד תירץ דהכא בחכמת התורה בלבד וכו'.
ולדידן מעיקרא אינה שאלה דכיון שהמרובים הוא בקבלה.
אפשר שחכמיהם קיימו וקבלו עליהם להתנהג ע"פ החכמה ההיא שילמדוה.
ולפיכך חכמתם מתקיימת בהם:

המאירי על מסכת אבות פרק ג'
משנה כא'

(כא)
… כֹּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ הוא בהפך, שדומה לאילן ששרשיו מרובין וענפיו מועטין שאפילו כל הרוחות שבעולם באות אין מזיזין אותו ממקומו, וזה משל שאין שום תחבולה מתנגדת מהיותנו מיראי ה', אפילו כשילאהו בראיות לא ידע להכחיש, וזהו אצלי עניין אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה – לא תדע. כמו שביארנו בפתיחתנו לזה החיבור:

מסכת שבת דף פח/א

דָּרַשׁ רַבִּי סִימָאִי: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל "נַעֲשֶׂה"
לְ"נִשְׁמַע",
בָּאוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת.
לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִשְׁרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁתֵּי כְּתָרִים,
אֶחָד כְּנֶגֶד "נַעֲשֶׂה",
וְאֶחָד כְּנֶגֶד "נִשְׁמַע".
וְכֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל,
יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפְרָקוּם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שמות לג)
"וַיִתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב".
אָמַר רַב חַמָא בַר חֲנִינָא: בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ,
בְּחוֹרֵב פָּרְקוּ.
בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ –
כִּדְאַמְרִינָן.
בְּחוֹרֵב פָּרְקוּ – דִּכְתִיב:
"וַיִתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל"
וְגוֹ'.
אָמַר רַב יוֹחָנָן: וְכוּלָּן –
זָכָה מֹשֶׁה וּנְטָלָן. דִּסְמֵיךְ לֵיהּ:
(שמות לג)
"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל".
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחְזִירָן לָנוּ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה לה)
"וּפְדוּיֵי ה'
יְשׁוּבוּן,
וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה,
וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם,
שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יָשִּׂיגוּ,
וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה"
– שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם –
עַל רֹאשָׁם.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל "נַעֲשֶׂה""
לְ"נִשְׁמַע",
יָצְתָה בַת –
קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: מִי גִילָּה לְבָנַי רָז זֶה שֶׁמַּלְאַכֵי הַשָּׁרֵת מִשְׁתַּמְשִׁין בּוֹ ?
דִּכְתִיב:
(תהלים קג)
"בָּרְכוּ ה'
מַלְאָכָיו גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ,
לִשְׁמוֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ".
בְּרֵישָׁא "עוֹשֵׂי",
וְהָדַר "לִשְׁמוֹע":

אָמַר רַב חַמָא בַר חֲנִינָא,
מַאי דִּכְתִיב:
(שה"ש בּ)
"כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר"
וְגוֹ'.
לָמָּה נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְתַפּוּחַ ?
לוֹמַר לְךָ,
מָה תַּפּוּחַ זֶה –
פִּרְיוֹ קוֹדֵם לְעָלָיו,
אַף יִשְׂרָאֵל הִקְדִּימוּ נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמַע.
הַהוּא צְדוּקִי דְּחַזְיֵיה לְרָבָא,
דְּקָא מְעַיֵּין בִּשְׁמַעֲתָּא,
וְיָתְבָא אֶצְבְּעָתָא דְּיָדֵיהּ תּוּתֵי כַּרְעֵייהּ,
וְקָא מָיֵיץ בְּהוּ,
וְקָא מַבְּעָן אֶצְבְּעָתֵיהּ דְּמָא.
אָמַר לֵיהּ: עַמָּא (פחוזא)
[פְּזִיזָא],
דְּקַדְמִיתוּ (פומא לאודניה)
[פּוּמֵיכוּ לְאוּדְנַיְיכוּ],
אַכַּתִּי בְפַחֲזוּתַיְיכוּ קַיְימִיתוּ,
בְּרֵישָׁא אִיבַּעַי לְכוּ לְמִשְׁמַע,
אִי מָצִיתוּ –
קַבְּלִיתוּ,
וְאִי לָא –
לָא קַבְּלִיתוּ.
אָמַר לֵיהּ: אַנַּן [שם ע"ב]
דְּסָגֵינַן בִּשְׁלֵמוּתָא,
כְּתִיב בַּן:
(משלי יא)
"תּוּמַת יְשָׁרִים תַּנְחֵם".
הַנַךְ אִינַּשֵׁי דְּסָגָן בַּעֲלִילוּתָא,
כְּתִיב בְּהוּ:
(שם)
"וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם":

רש"י

שני כתרים –
מזיו שכינה: מאה ועשרים –
[כל אחד ואחד נטל כתר]: טענו –
הכתרים,
והכי משמע: את עדים [אשר היו להם]
מהר חורב: בחורב פרקו –
דמשמע נמי: ויתנצלו את עדים מהר חורב: ומשה יקח –
אותו עדי,
לשון אחר: את האהל,
לשון בהלו נרו (איוב כט)
והוא היה קירון עור פניו: עושי דברו לשמוע –
מוכנין לעשות קודם שישמעו,
ולא כדרך שאר עבדים ששומעים תחילה את הדבר,
לידע אם יכולין לקבלן עליהם אם לאו: פריו קודם לעליו –
כך דרכו,
וחלוק משאר אילנות,
חנטת פירותיו קודם לעליו: אצבעתא דידיה –
אצבעות ידיו: וקא מייץ בהו –
היה ממעכן ברגליו ואינו מבין,
מתוך טירדא: עמא פזיזא –
נמהר: דקדמיתו פומייכו לאודנייכו –
קודם ששמעתם אותה היאך היא קשה,
ואם תוכלו לעמוד בה קבלתם עליכם לקיימה: דסגינן בשלימותא –
התהלכנו עמו בתום לב,
כדרך העושים מאהבה וסמכנו עליו שלא יטעננו בדבר שלא נוכל לעמוד בו:

תוספות

שני כתרים –
של הוד היו, לפיכך כשנטל משה קרן עור פניו:

ירדו ק"כ ריבוא – מדכתיב: ויתנצלו – דריש תרי זימני. ויש ספרים שכתוב בהן בהדיא: וינצלו לא נאמר, אלא: ויתנצלו ! ואף על גב דגדולה מדה טובה ממדת פורענות, הכא נמי גדולה היא, שמלאך טוב היה קושר שני כתרים, ומלאך חבלה לא היה בו כח כי אם להסיר אחד:

פריו קודם לעליו –
הקשה ר"ת: שהרי אנו רואים שגדל כשאר אילנות ?! ומפרש: דתפוח, היינו אתרוג, וריח אפך כתפוחים מתרגמינן: כריחא דאתרוגא. ואתרוג, פריו קודם לעליו שדר באילן משנה לשנה, ואחר שנה נושרין עליו של אשתקד, ובאין עלין אחרים, הוי פריו קודם לאותם עלים. אך תימה שמביא קרא כתפוח בעצי היער, דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח, אלא הקב"ה. כדכתיב: כן דודי בין הבנים. וקרא דריח אפך כתפוחים (שיר ז)
הוה ליה לאתויי טפי:

תנא דבי אליהו רבה פרק יז'

אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁמַּעֲשָׂיו מֵרוֹבִים מחכמתו למָה"ד לְרֶגֶל שֶׁמּוּנַחַת בְּמִנְעָל ומוצלת מִכֹּל צַעַר וְיָגוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (ש"ה ז)
מָה יָפוֹ פַּעֲמִיֵךְ בְּנַעֲלַיִם בַּת נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכָיֵךְ וגו'.
מָה יָרֵךְ בְּסֵתֶר אַף כָּל דַּבֵּר טוֹב שֶׁיַּעֲשֶׂה אָדָם יַעֲשֶׂה בְּסֵתֶר.
צָדְקָה בְּסֵתֶר.…

תנא דבי אליהו רבה פרק ה'

…ואומר:
(משלי ג)
עץ חיים היא למחזיקים בה. מכאן אמרו: יעשה אדם מעשים טובים – ואח"כ ישאל אדם תורה מהקב"ה. יעשה אדם מעשים כשרים וצדיקים – ואח"כ ישאל אדם חכמה מלפני הקב"ה. לעולם יתפוס ענוה – ואחר כך ישאל בינה מלפני הקב"ה, ואח"כ ישאל פרנסה. שנאמר: זכריה פרק י'
(א)
שַׁאֲלוּ מֵה'
מָטָר בְּעֵת מַלְקוֹשׁ, ה' עֹשֶׂה חֲזִיזִים, וּמְטַר גֶּשֶׁם יִתֵּן לָהֶם לְאִישׁ עֵשֶׂב בַּשָּׂדֶה.

מסכת ברכות דף יז/א

מרגלא בְפוּמֵיהּ דְּרָבָא,
תַּכְלִית חָכְמָה –
תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים,
שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה,
וּבוֹעֵט בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ אוֹ בְּרַבּוֹ אוֹ בְּמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(תהלים קיא)
"רֵאשִׁית חָכְמָה –
יִרְאַת ה',
שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם,
תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד".
"לְלוֹמְדֵיהֶם"
לֹא נֶאֱמַר,
אֶלָּא "לְעֹשֵׂיהֶם",
לָעוֹשִׂים לִשְׁמָהּ.
וְלֹא לָעוֹשִׂים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ.
וְכָל הָעוֹשִׂים שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ,
נוֹחַ לָהֶם שֶׁלֹּא נִבְרְאוּ.

רש"י

תכלית חכמה –
עיקרה של תורה שיהא עמה תשובה ומעשים טובים: העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא – פירוש: שאינו לומד כדי לקיים אלא לקנטר,
דבפרק מקום שנהגו (דף נ',
ב')
אמרינן רבא רמי,
כתיב: עד שמים חסדך, וכתיב: מעל השמים ? כאן בעוסק שלא לשמה כו',
והתם איירי במקיים כדי שיכבדוהו,
וכן משמע בירושלמי דפירקין:

תוספות הרא"ש

כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא –
וא"ת, הא אמרינן בריש פ'
מקום שנהגו רבא רמי, כתיב: כי גבוה עד שמים חסדך, וכתיב: מעל השמים ! לא קשיא: כאן בעוסקין לשמה, כאן בעוסקין שלא לשמה. אלמא, מעליותא היא ! ואמרינן נמי: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה – שמתוך שלא לשמה בא לשמה ! וי"ל: דתרי גווני שלא לשמה הם. הכא איירי [שאינו לומד כדי לקיים אלא כדי לקנטר את חבירו, והתם איירי]
שלומד תורה ומקיים המצוות כדי שיכבדוהו. וגרסי'
בירושלמי דפ"ק: ולא מודה ר'
שמעון שמפסיקין לעשות סוכה ולולב כו'. ולית ליה לר'
שמעון: הלומד ע"מ שלא לקיים – נוח לו שלא נברא ? א"ר יוחנן :הלומד על מנת שלא לעשות – נוח לו אלו נהפכה שלייתו על פניו, ולא יצא לאויר העולם ! ובכי האי גוונא מיירי בשמעתין:

מדרש תהילים מזמור קיב'

הללויה אשרי איש ירא את ה'.
זה שאמר הכתוב:
(משלי לא,
ל)
שקר החן והבל היופי.
אין מתבקש לפני הקב"ה לא יופי ולא עושר.
ומהו מתבקש ? יראת חטא. שנאמר:
(שם)
אשה יראת ה'
היא תתהלל.
כמה עשה אברהם לפני הקב"ה ולא נתהלל אלא שהיה ירא לפניו. שנאמר:
(בראשית כב,
יב)
כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה.
וכן הוא אומר:
(ירמיה ט,
כב)
אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל וגו'.
(שם,
כג)
כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי.
ואין זאת אלא תורה.
שנאמר:
(דברים ד,
מד)
וזאת התורה.
ואברהם עשה את התורה מאל"ף ועד תי"ו. שנאמר:
(בראשית כו,
ה)
עקב אשר שמע אברהם בקולי.
לפיכך נאמר עליו המזמור של מעלה באל"ף בי"ת,
עם המזמור של אשתו מא'
ועד ת'.
אשה יראת ה'
היא תתהלל.
ושניהם עשו את התורה מא'
עד ת'.

וְכֹל
שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו
–
אֵין
חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת:

תוי"ט

וְכֹל שֶׁחָכְמָתוֹ וכו'
– יש מחליפים וגורסים: כל שאין מעשיו וכו'.
ואין צורך לאותו התירוץ שתירצנו גבי כל שיראת חטאו וכו'
דשייך נמי הכא.
וקל להבינו.
מד"ש:

מסכת סנהדרין דף קו/ב

אָמַר רַב מְשַׁרְשִׁיָּא: דּוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל,
לָא [הֲווּ]
סַבְרֵי שְׁמַעְתָּא.
מַתְקִיף לָהּ מַר זוּטְרָא,
מַאן דִּכְתִיב בֵּיהּ:
"אַיֵּה סֹפֵר,
אַיֵּה שֹׁקֵל,
אַיֵּה סֹפֵר אֶת הַמִּגְדָּלִים"
? וְאַתְּ אָמַרְתְּ: לָא הֲווּ סַבְרֵי שְׁמַעְתָּא ?
אֶלָּא,
דְּלָא הֲוָה סַלְקָא לְהוּ שְׁמַעְתְּתָא,
אַלִיבָּא דְּהִלְכְתָא. דִּכְתִיב:
(תהלים כה)
"סוֹד ה'
לִירֵאָיו".
אָמַר רַבִּי אַמִי: לֹא מֵת דּוֹאֵג,
עַד שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי ה)
"הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר,
וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה".
רַב אַשִׁי אָמַר: נִצְטָרַע. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים עג)
"הִצְמַתָּה כָּל זוֹנֶה מִמֶּךָ".
וּכְתִיב הָתָם:
(ויקרא כה)
"לַצְּמִיתֻת". וּמְתַרְגְּמִינָן –
"לַחֲלוּטִין". וּתְנָן: אֵין בֵּין מֻסְגָּר וּמֻחְלָט,
אֶלָּא פְּרִיעָה וּפְרִימָה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה מַלְאֲכֵי חַבָּלָה נִזְדַּמְּנוּ לוֹ לְדוֹאֵג. אֶחָד –
שֶׁשִּׁכַּח תַּלְמוּדוֹ. וְאֶחָד –
שֶׁשָּרַף נִשְׁמָתוֹ. וְאֶחָד –
שֶׁפִּזֵּר עֲפָרוֹ בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת.